דגלים אדומים ביום האשה

יש קשר בין התנועה הקומוניסטית, התנועה הפמיניסטית והתנועה הלאומנית הערבית בישראל וחשוב שנבין את מטרותיהן המשותפות.

גיל רונן , כ"ח בכסלו תש"ע

גיל רונן
גיל רונן
ערוץ 7
התנועה הפמיניסטית ציינה בחודש מרץ האחרון את יום האישה הבינלאומי במצעדים ברחובות תל אביב ונצרת. האירועים תועדו בגאווה באתר "הטלוויזיה החברתית". מי שצופה בכתבות האלה מתחילתן ועד סופן – עם הפמיניסטיות בחולצות האדומות, חברי הכנסת הקומוניסטים והלאומנים הערבים אוחזי הדגלים האדומים, לא יכול שלא לראות שהתנועה הקומוניסטית, התנועה הפמיניסטית והתנועה הלאומנית הערבית בישראל הן בגדר כלים שלובים שאי אפשר להפריד ביניהם.

מה אנחנו יודעים על ההיסטוריה של המאה ה-20? במידה רבה, מה שאנחנו יודעים זה מה שמכרו לנו אנשי האקדמיה והתקשורת. הדברים נכונים במיוחד כשמדובר בהיסטוריה של מדינות אחרות. לגבי מדינת ישראל יש לנו לפחות את הידע האישי שלנו, את הדברים ששמענו מהורים, חברים, ומאמצעי תקשורת פחות ממוסדים (כמו ערוץ 7). לגבי מדינה כמו ארצות הברית, רובו הגדול של העם בישראל מקבל דיווחים לעוסים ומעוכלים, שעברו הרבה מסננים לפני שהגיעו אל עיניו.

רבים מאיתנו מכירים את המושג "מקרתיזם". חלק גם יודעים שהכוונה היא לסוג של ציד מכשפות פומבי, הקרוי על שמו של הסנאטור האמריקאי ג'וסף מקארתי, אשר רדף כביכול אנשים חפים מפשע משום שחשד בהם כי השתייכו למפלגה הקומוניסטית. ברם, בשנים האחרונות יצאו בארה"ב ספרים (ביניהם Blacklisted by History מאת M. Stanton Evans, ו-Guilty מאת אן קולטר) שמציגים את ג'וסף מקארתי באור אחר מכפי שהכרנו. מקארתי עשה כנראה טעויות בסגנון התנהלותו, אך בדיקה פרטנית ומעמיקה מראה כי האנשים שלגביהם העלה חשדות ודרש נקיטת צעדים אכן היו, רובם ככולם, קומוניסטים או משתפי פעולה עם הקומוניסטים, וחלק לא מבוטל אף היו מרגלים פעילים בשירות ברית המועצות.

חלק מהשמות שלגביהם נטען לאורך שנים כי היו חפים מפשע הופיעו במסמכים סובייטיים הידועים בשם הצופן "ניירות ונונה" (Venona), אשר היו חסויים בתקופת מקארתי. אלה הם תכתובות מוצפנות שניהל הקרמלין עם סוכניו בארצות הברית ואשר הגיעו לידי הביון האמריקאי בסוף מלחמת העולם השניה אך הותרו לפירסום רק ב-1995. בין שמות הסוכנים הכלולים בתכתובות האלה נמצא גם ג'וליוס רוזנברג הידוע, שהוצא להורג ביחד עם אשתו אתל בעוון ריגול ושאנשי שמאל טענו במשך יותר מארבעים שנה כי היה קורבן תמים של "ציד המכשפות" שניהל הימין נגד הקומוניסטים.

הקומוניסטים לא הובסו

האמת כפי שהיא עולה מספרים כמו אלה שהוזכרו כאן היא שהקומוניזם אולי נוצח במערב, אבל הקומוניסטים לא הובסו כליל, ויכלו לפיכך להתארגן מחדש ולצאת למתקפה נוספת. כוחות רבי-עוצמה בארה"ב, אם במפלגה הדמוקרטית, אם במוסדות השלטון ואם בתקשורת ובעולם הקולנוע והתרבות, התנגדו למסע הטיהור שנוהל נגד הקומוניסטים, ורבים מהקומוניסטים שפעלו מתוך הממשל האמריקאי ונחשפו ע"י מקארתי, ניקסון ואחרים לא נענשו כלל, אלא רק נאלצו להתפטר. במקרים רבים ההתפטרות לוותה במינוי חדש לסוכנות שלטונית אחרת, או במעבר לגופים בינלאומיים כמו האו"ם או קרן המטבע הבינלאומית.


מה שהעולם המערבי לא ידע זה שממש באותו הזמן שהיה עסוק בלחימה בקומוניזם ובברית המועצות, האינטלקטואלים המרקסיסטים במערב מבשלים עבורו תבשיל רעיל חדש
הגילויים על עומק החדירה הקומוניסטית לאליטות בארה"ב היכו את האומה בתדהמה אחרי מלחמת העולם השניה, ומאמציהם הכבירים של הסנאטורים מקארתי, ריצ'רד ניקסון ואחרים הצילו את ארה"ב מתבוסה במלחמה הקרה – ואת העולם כולו משלטון קומוניסטי. ברם, מה שהעולם המערבי לא ידע זה שממש באותו הזמן שהיה עסוק בלחימה בקומוניזם ובברית המועצות, האינטלקטואלים המרקסיסטים במערב מבשלים עבורו תבשיל רעיל חדש.

הפמיניזם כפי שאנו מכירים אותו הוא תוצאה של יותר ממאה שנות חשיבה של חכמי וחכמות המרקסיזם. אלה פועלים בשיטה הדומה לשיטת חכמי היהדות (להבדיל), וזה לא מפתיע מכיוון שרבים מהם יהודים. כל חכם לוקח את תורת רבו ומפתח אותה הלאה, כך שמה שהתחיל עם "רב" מסוים יכול בהחלט ללבוש – בסופו של תהליך רב-דורי – צורה שונה מאוד מהתורה המקורית.

הבסיס, כפי שציינו במאמר קודם, הונח על ידי פרידריך אנגלס, שטען בחיבורו "תולדות המשפחה" כי היחסים בין המינים מבוססים על שליטה גברית שהתפתחה כאשר האנושות נטשה את חיי הקומונה הקדומים ששררו (לגירסתו) לפני התפתחותו של הרכוש הפרטי. אחרי אנגלס פעלה שורה ארוכה של הוגים מרקסיסטיים לפיתוח התאוריה שלו. הוגים והוגות האלה לקחו את הרעיונות שלו, בסופו של תהליך, לכיוונים שייתכן שהוא עצמו לא היה חותם עליהם. אנגלס היה "נעול" על הסברים היסטוריים שהתאימו לתפישה הקומוניסטית. לפיכך, מבחינתו, הרכוש הפרטי ודיכוי העניים בידי העשירים היה ההסבר לכל עוולות החברה, כולל דיכוי האישה. אולם זרם חשוב בקרב חכמי המרקסיזם בדורות הבאים נטש את ההסבר המעמדי ופיתח במקומו מודלים אחרים של מרקסיזם, שיש המכנים אותם “ניאו-מרקסיזם” או "מרקסיזם תרבותי”. לתכתיבי ההתנהגות והחשיבה שפותחו על סמך המרקסיזם הזה ניתנו השמות המפתים והמטעים "פמיניזם" ו“תקינות פוליטית”.

ההסבר הזה חשוב משום שרוב הפמיניסטיות של ימינו לא מחשיבות את עצמן כמרקסיסטיות. גם מנהיגות התנועה השכילו ליצור ארגונים שהם עצמאיים מהמפלגה הקומוניסטית ומהמרקסיזם הקלאסי. אולם גם אם רוב הפמיניסטיות מהדרג הנמוך לא יודעות את זה, תפיסת העולם של הפמיניזם פותחה בתוך התנועה המרקסיסטית והניאו-מרקסיסטית, וההנהגה שמכתיבה עבורן את מחשבותיהן היא ענף בעץ המרקסיסטי והניאו-מרקסיסטי.

המרצע יוצא מהשק

באירועים כמו צעדות "יום האישה הבינלאומי" המרצע הזה יוצא לרגע מן השק, כאשר הקומוניסטים והפמיניסטיות מאחדים שורות בכדי ליצור נפח כמה שיותר גדול ברחובות. התקשורת, מצידה, לא מראה את הדגלים האדומים המתנופפים בגאון בצעדות האלה,
חכמי וחכמות המרקסיזם פועלים בשיטה הדומה לשיטת חכמי היהדות (להבדיל), וזה לא מפתיע מכיוון שרבים מהם יהודים
אבל גם אם היתה מראה אותם, ספק אם התנועה הפמיניסטית היתה ניזוקה. הציבור הרי קנה את הסחורה הפמיניסטית כפי ששווקה, ואפילו ציבור נאור ושמרן יחסית כמו קוראי "ערוץ 7” מגלה התנגדות עזה לעצם הרעיון שיש קשר בין הקומוניזם לבין הפמיניזם, גם כאשר מראים לו הוכחות ברורות לכך, ומעדיף לגדף את מי שמביא בפניו את ההוכחות מאשר להתמודד עם השלכותיהן.

בשנות ה-20 של המאה ה-20 מימן יהודי מרקסיסט בשם פליקס וייל את הקמתו של מכון מחקר מרקסיסטי שחבריו נודעו ברבות השנים כאנשי "אסכולת פרנקפורט", על שם העיר הגרמנית בה שכן. כל החוקרים הבולטים במכון היו יהודים, וכאשר הנאצים עלו לשלטון, העתיקה "אסכולת פרנקפורט" את מקום מושבה לניו יורק, שם אירחה אותו אוניברסיטת קולומביה.

השמות הבולטים בקרב חוקרי המכון לא מוכרים למרבית הקוראים בני ימינו אולם הם נחשבים לדמויות מפתח ביצירת מה שקרוי "השמאל החדש" – אותו גלגול של המרקסיזם שהשתלט על הקמפוסים בארה"ב  בשנות ה-1960 וממשיך לשלוט בהם, וגם בקמפוסים שלנו בישראל, עד עצם היום הזה. הם כוללים את תיאודור אדורנו, הרברט מרקוזה, מקס הורקהיימר, ולטר בנימין, גאורג לוקץ' ואריך פרום. 

התפיסות הניאו-מרקסיסטיות מתמקדות בתודעה של בני החברה המערבית ומנתחות את הדרכים לשבש אותה. "מערכת החינוך כמו גם אמצעי תקשורת ומוסדות דתיים מטפחים ומפיצים רעיונות התומכים בסדר הקיים ולכן מסייעים לגורמים הדומיננטיים לשמר את מעמדם”, מסביר הערך בוויקיפדיה אודות “אסכולת פרנקפורט”. אחד המחקרים החשובים ורבי ההשפעה של אנשי "אסכולת פרנקפורט", אם לא החשוב שבהם, הוא מחקרו של אדורנו אודות "האישיות הסמכותית" (“The Authoritative Personality”). מחקר זה מנתח את קווי האישיות של אנשים העלולים לתמוך, לדעת החוקרים, במשטרים פשיסטיים. על סמך המחקר אף פותח מבחן פסיכולוגי הממקם אנשים על מה שקרוי "Fascism scale" (סולם פשיזם) או "F-scale". אדם הוא בעל פוטנציאל פשיזם גבוה יותר ככל שהוא נוטה יותר לדעות קדומות, מציית לסמכות, מאמין בכוח ובעוצמה, מגלה חוסר סבלנות כלפי חולשה, דוגל בענישה, מכבד את הוריו יתר על המידה ומתנגד לסטיות ממיניות נורמלית.

חוקרי "אסכולת פרנקפורט" היו כאמור יהודים, והם פיתחו את טכניקות המאבק בפשיזם בגרמניה, שם ליהודים היתה סיבה טובה להיאבק בממסד ובלאומנות המקומית. אולם כאשר המאבק הזה מועתק למדינת היהודים, הוא פועל נגד האינטרס היהודי. מהסיבה הזו, אנחנו, במדינת היהודים צריכים ללמוד היטב את מבנהו של וירוס השמאל ולהתחסן מפניו. כאן, בארצנו, אין לו עוד ערך עבורנו.

המאמר הוא פרק בסדרה "שלטון השמאל דרך ארגוני הנשים"