ההספד יופיע בספר שיצא לאור לקראת השלושים, ובו סיפורים על הרב שנאמרו בזמן השבעה.

מי אני הקטן שאני יכול להספיד רב גדול כזה בישראל, אבל המומים ומזועזעים אנחנו בהסתלקותו של מורינו ורבינו ועטרת ראשנו הגאון הצדיק והקדוש המקובל האלקי הרב מרדכי אליהו זצוק"ל זכותו יגן עלינו אמן!

למה צדיקים הם כמו בית המקדש?

סילוק צדיקים כמו חורבן בית המקדש

הלב פצוע והכאב עמוק מאד. "כי גדול כים שברך" (איכה ב' יג'). חז"ל מלמדים אותנו ש"קשה מיתתם של צדיקים לפני הקדוש ברוך הוא יותר מחורבן בית המקדש". וכן אומר השל"ה הקדוש: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה ח') הצדיקים הם הבתי מקדשות על כן לא אמר בתוכו, רק בתוכם. אמרו רז"ל מסכת ראש השנה: "כה אמר ה' צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי" זה צום גדליה, ללמדך ששקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלוקינו.

סילוק צדיקים יותר מחורבן בית המקדש

ובאיכה רבתי מצינו "שסילוקם של צדיקים קשה לפני הקב"ה יותר ממאה תוכחות חסר שתיים שבמשנה תורה, ומחורבן בית המקדש. בתוכחות כתיב: "והפלא ה' את מכותיך" ובחורבן בית המקדש כתיב: "ותרד פלאים" אבל בסילוקם של צדיקים כתיב: ביחזקאל (ב' ח') "לכן כה אמר ה' הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא" וכל כך למה? ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר" עכ"ל.

הנה בתוכחות לא כתיב רק פלא אחד, ובחורבן בית המקדש שתיים כי פלאים - תרתי, משמע, ובסילוקן של צדיקים כתיב שלוש פלאות, ואין זה סותר למה שאמרו לעיל "ששקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלוקינו", ובמדרש זה משמע שהוא ביותר. כי הנה הצדיק הוא גם כן בית המקדש ממש כמו שנאמר בשמות "ושכנתי בתוכם". כי הנה היו שני מקדשות שחרבו וכל אחד הוסיף יגון ואנחה, כי לאחר חורבן בית שני נסתלקה שכינה ביותר למעלה, ואין לנו אלא התורה הזאת. וסילוק הצדיק הוא חורבן שלישי. וזהו עניין שתי פלאות במקדשות כי היו שתים, ובצדיק שלוש, כי הוא חורבן השלישי.

צדיקים – נוכחות השכינה בתוכנו

צריכים אנו להבין עד כמה השבר הוא גדול. הצדיקים, הם הם בית המקדש של הדור, הצדיקים הם הנוכחות של השכינה הקדושה בקרבנו. הצדיקים, זככו את עצמם בטהרה ובקדושה, מסרו נפשם על התורה ועל התפילה ועל עם ישראל. וזכו ששכינה תהיה שוכנת בתוך לבבם, ומתוך לבבם תאיר היא את אורה הגדול על כלל עם ישראל. ביתה ומקומה של השכינה הקדושה הוא בלב הצדיקים, אוהבי עם ישראל המוסרים עצמם למען עם ישראל, למען תורת ישראל, למען ארץ ישראל.

אין השכינה העליונה שורה אלא במקום הראוי לה

אין השכינה העליונה שורה אלא במקום הראוי לה. ומקום זה הוא בקרב ליבם של קדושי ישראל. שרידי קודש אשר התקדשו לעילא לעילא בתורה, בטהרה עד שכל חדרי לבבם נעשה בית קיבול אל ההארה האלקית העליונה. אותה שכינה קדושה, נשמת החיים של עם ישראל, נשמת האומה. השכינה אשר שרתה בבית קודש הקדשים באהבה ובחיבור, היא היא השוכנת בתוך ראשי העם, גדולי הדור אנשי קודש, אנשי אצילות עליונה, ודרכם היא מפַכָּה לכל העולם כולו, ומברכת לכולם בשפע גדול.

צדיקים – צנורות השפע

כלל גדול הוא: אין האור האלקי מתגלה בעולם, אלא אם יש לו בית קיבול לשרות בו. אכן השכינה שורה על כלל עם ישראל בכללותו ובית הקיבול אל השכינה הוא כלל עם ישראל, לכן אפילו הצדיק הגדול ביותר איננו יכול להגיד קדיש וקדושה אלא בעשרה בישראל שדווקא אז שכינה שרייא. אלא שהצדיקים הם הם מרכזי החיים של עם ישראל. הצדיקים דומים לצינורות הראשיים דרכם זורמת שפעת הקודש אל כל פלגות האומה. הצדיקים מגלים את השכינה השורה בציבור, את הקדושה העליונה שהיא שורש החיים של עם ישראל.

כך כותב רבינו ניסים מגרודי בספרו (דרשון הר"ן – דרשה שמינית): "אין ספק שראוי, ושנאמין, שכמו שבזמן שבית המקדש קיים היה המעון ההוא המקודש מקום מוכן לחוּל שפע הנבואה והחכמה עד שבאמצעותו, המקום ההוא היה שופע על כל ישראל. כן ראוי שיהיו הנביאים והחסידים מוכנים לקבל שפע החכמה והנבואה, עד שבאמצעותם יושפע השפע ההוא על כל המוכנים לכל בני דורם, גם אם לא ישתתפו עמהם, אבל מצד הימצאם בדורם שהם עצמם כמו המקדש המקודש".

צדיקים – מעון לשכינה

והרמב"ן ז"ל כתב "ויתכן באנשי זאת המעלה שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים כי הם בעצמם מעון לשכינה כאשר רמזו בעלי ספר הכוזרי" (דברים יא כב). ואפשר שנתכוון גם לזה. "לפיכך בהימצא הנביאים החסידים בדורות, יהיה השפע השופע עליהם ובאמצעותם אפשר שיהיה שופע על כל המוכנים בבני דורם. לכן כ"ש לאותם המתקרבים עמהם ולאותם המשתתפים עימהם.

ולא מחייהם בלבד, כי גם אחרי מותם, מקומות קברותיהם ראויים להימצא השפע שם בצד מן הצדדים. כי עצמותיהם אשר כבר היו כלים לחוּל עליהם השפע האלקי עדיין נשאר בהם מן המעלה והכבוד שיספיק לכיוצא בזה. ומפני זה אמרו רבותינו שראוי להשתטח על קברי הצדיקים ולהתפלל שם כי התפילה במקום ההוא תהיה רצויה יותר, להימצא שם גופות אשר חל עליהם כבר שפע האלקי.

בדומה לזה מתאר בלשונו "הם ישרי לב וצדיקים עליונים, שהם הם הינם צינורות שפע החיים ליקום כולו. מרגישים הם את גלי ההשפעה של הטוב שיורד עליהם ועל ידם בעולם והרגשתם זאת מלבשתם ענווה ויראה ומביאתם להיתלות תמיד בזוהר השכל, ביקר התכונות".

בכל דור יש צדיקים שהם בחינת ראש ומוח

וכן הוסיף בעל התניא (ספר של בינוניים פרק ב') וזה לשונו: "ואף שיש רבבות מיני חלוקי מדרגות בנשמות, גבוה מעל גבוה לאין קץ, כמו גודל מעלת נשמות האבות ומשה רבינו עליו השלום על נשמות דורותינו אלה דעקבי משיחא, שהם בחינת עקבים ממש לגבי המוח והראש. וכן בכל דור ודור יש ראשי אלפי ישראל, שנשמותיהם הם בחינת ראש ומוח לגבי נשמות ההמון ועמי הארץ... כי יניקת וחיות נפש רוח ונשמה של עמי הארץ הוא מנפש רוח ונשמה של הצדיקים והחכמים ראשי בני ישראל שבדורם.

ובזה יובן מאמר רז"ל על פסוק (דברים יא כב): "ולדבקה בו", שכל הדבק בתלמיד חכם, מעלה עליו הכתוב כאלו נדבק בשכינה ממש. כי על ידי דביקה בתלמידי חכמים, קשורות נפש רוח הנשמה של עמי הארץ ומיוחדות במהותן הראשון ושורשם שבחכמה עילאה" עכ"ל.

רואים אנו שהשכינה שורה על ראשי אלפי ישראל אנשי קודש היושבים בסתר עליון, המה צינורות השפע לעם כולו, המה המכוונים ומחברים את נשמות ישראל למקורם העליון, הם, הם בית המקדש של הדור. על צדיקים כאלה נאמר "כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני" הם השביל והשפע לכל העולם כולו, לכל המציאות כולה.

הכיסופים של השכינה לשכון בתוך בני ישראל

צריכים אנו לדעת, עיקר תאוותה וחשקהּ של השכינה הוא להתגלות בעולם הזה, בשביל זה ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו "נתאווה הקדוש ברוך הוא לעשות לו דירה בתחתונים". השכינה מלאה בכיסופים עמוקים ובתשוקה עזה לשרות ולשכון בקרב ישראל בניה אהוביה "והיו עיני וליבי שם כל הימים" (מ"א ט' ג'), כל זאת לגודל אהבת ה' יתברך אותנו, אנחנו עמו וצאן מרעיתו, אנחנו בנו יחידו, אהובים עליו מאד מאד, "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאום ה'" (ירמיה א' יט')

אי אפשר לתאר את גודל המאוויים של הקב"ה ושכינת עוזו להיות שוכנים באהבה בקרב ישראל, הגעגועים הנוראיים של השכינה אל עמה ונחלתה הם אדירים מאד מאד, כ"כ גדולים הם עד שבזמן החורבן מבקש מאיתנו ירמיהו הנביא לעודד ולנחם את השכינה, את ירושלים, על שברה הגדול של הסתלקותה מנחלת ה' על שברון בניה וגלותם "דברו על לב ירושלים וקראו אליה" לדבר על ליבה של השכינה, להשתתף בצערה על כאב הפרידה מבניה בזמן החורבן. אכן עזים הם כיסופי השכינה אל בניה, אדירים הם געגועיה.

הצדיקים שמוסרים נפשם למען השכינה

הנה באים הם הבנים האהובים, הבנים הנבחרים, שרי הקודש טהורי הלב, ובכל עוז ובכל כח מוסרים נפשם למען השראת השכינה, יודעים הם כי השכינה צריכה היא בית קיבול, השכינה צריכה היא מדור ראוי וכשר, כלי שרת, טהור ומקודש שיכול להיות המכון להשראת השכינה והתגלותה. ועולים הם בקדושה, מטהרים עצמם בתורה ובתפילה, מייחדים הם את ליבם אך ורק למען השכינה, מתוך אהבה עזה ואדירה לעם ישראל. מתוך שהם בכל ימיהם מחמדים ומתאווים ומייחלים מתי יעשה שלום בין ישראל לאביהם שבשמיים, ומתי ישכון האור בקרב ישראל.

הצדיקים הנבחרים הללו, שמזניחים לגמרי את חייהם הפרטיים, ואין להם בליבם אלא בקשת השכינה, ובקשת הטובה לכלל עם ישראל. הם שליבם טהור ככסף צרוף, שנפשם זכה כספירים, "בני ציון היקרים המסולאים בפז" (איכה ד' ב') הם אשר סילקו מלבבם כל נדנוד של מחשבה אישית וטובה פרטית, הם הבנים הנבחרים אשר האם רובצת עליהם, שוכנת בתוך פנימיות לבבם, ודרכם שוכנת בקרב ישראל.

דרך הצדיקים שוכנת השכינה בישראל

השכינה עומדת היא במרומים, מחפשת היא היכן ישנו לב טהור? היכן ישנו צדיק וחסיד? ישר ונאמן, אהוב ואוהב? מבקשת היא למצוא אותו כי מבקשת היא מנוח לכף רגלה, מבקשת היא מקום לשכון בו, לירד באמצעותו, לדוּר קרוב קרוב לישראל בניה בני בְּחוּניה. והנה, רואה היא צדיק, איש קדוש, איש תורה וטהרה, ומתמלאת היא שמחה וגיל כרביבים, כטל יחיה, יורדת היא ושוכנת בו בבחיר ה', דרה היא בתוך לבבו שהוא קודש קדשים. מה קודש הקדשים אינו מלא אלא באהבת הכרובים, בייחוד קודשא בריך הוא וכנסת ישראל, אף צדיק זה אין בליבו אלא שני הכרובים, ייחוד הדוד והרעיה, חיבור השכינה הקדושה עם אבינו מלכנו.

צדיקים – שושבינין דמטרוניתא

הצדיקים הקדושים בחירי ה' הם הם העושים נחת ליוצרם, הם הגורמים לרוח האלקית לנוח ולשרות בעולם, הם עושים נחת לרוח, מניחים ומשָכּנים אותה כאן, עלי אדמות. עד כמה משמחים הם את השכינה, עד כמה אהובים הם לבוראם, דומים הם לשושבינים,  שושביני דמטרוניתא, המקרבים בינה ובין בניה, בינה ובין דודהּ - קודשא בריך הוא. הם המרווים את הצימאון הנורא, הם הנותנים מענה לגעגועים העזים של השכינה אל עם ישראל, שכן הם המשרים אור השכינה בעולם ומחברים בסוד בין האב האוהב ובין הבן היקיר "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים" (ירמיה א' יט').

כך יורדת היא השכינה ושוכנת בלבבות הצדיקים, בדרכה מברכת היא את כל בית ישראל. הלא כל מקור ההצלחה ברוחניות ובגשמיות הוא מכוח הארת השכינה אור האלוקות המחיה את הכל. ומירידת השכינה לארץ הכל מתברך, כשפע טל מתברכים הם הנפשות בשמחה ובאורה מתמלאים נחמה ומרגוע.

הברכה הרוחנית שורה על לומדי התורה והברכה הגשמית בעסקים וביתר תחומי החיים, חולים מתחזקים, קשיי יום מוצאים נחמה, וישראל עושה חיל. כל זאת מפני שהשכינה שורה במקומה, מקור הברכה משפיע הוא את שפעו, והכל מכח הצדיקים מדורי השכינה. "כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני". והם חסידי ה' בחינת חנינא בני "די לי בקב חרובים" אין להם שום מחשבות על עצמם אלא אך ורק מחשבות על הדור, על העם, על הגאולה והישועה השלימה. כדברים המרטיטים של רבינו הרמח"ל על מידת החסידות.

הצדיקים שמקבלים יסורים למען הכלל

דברים אלו נותנים לנו צוהר וחלון קטן להציץ דרכו על מה שמתרחש בפנימיות הלב של החסידים הקדושים ראשי אלפי ישראל ובכללם להציץ מעט על מה שהתרחש בלבבו הטהור והקדוש, הלב שהיה משכן אדיר לשכינה, הלב שנשא על גביו את סבלות צאנו של הקב"ה, הלב שבכל עת לחם, איש מלחמות, על גאולת ישראל וישועת עולמים, הלב שקיבל על עצמו ייסורים גדולים ונוראים למען עם ישראל! כמשה רבינו שאמר לה' "אם תישא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". הוא הוא אותו הלב שנדם אתמול, ליבו של רבינו הצדיק המנוח הרב מרדכי אליהו זצ"ל.

שער החסידות  - מוסר נפשו למען הכלל צדיקים שלא מחכים לגמול

זה השער לשון הרמח"ל: "הנה ביארנו עד הנה החסידות, מה שתלוי במעשה ובאופן העשייה, נבאר עתה התלויה בכוונה, וכבר דברנו גם כן למעלה מעניין לשמה ושלא לשמה למדרגותיהם, אמנם ודאי שמי שמתכוין בעבודתו לטהר נפשו לפני בוראו, למען תזכה לשבת את פניו בכלל הישרים והחסידים, לחזות בנועם ה' לבקר בהיכלו, ולקבל הגמול אשר בעוה''ב לא נוכל לומר שתהיה כונה זו רעה, אכן לא נוכל לומר גם כן שתהיה היותר טובה, כי עד שהאדם מתכוין לטובת עצמו, סוף סוף עבודתו לצורך עצמו.

אך הכוונה האמתית המצויה בחסידים אשר טרחו והשתדלו להשיגה, הוא שיהיה האדם עובד רק למען אשר כבודו של האדון ב''ה יגדל וירבה, וזה יהיה אחר שהתגבר באהבה אליו יתברך, ויהיה חומד ומתאווה אל הגדלת כבודו ומצטער על כל שימעט ממנו, כי אז יעבוד עבודתו לתכלית זה, שלפחות מצדו, יהיה כבודו יתברך מתגדל. ויתאווה, כל שאר בני האדם יהיו כמו כן, ויצטער ויתאנח על מה שממעטים שאר בני האדם, וכל שכן על מה שממעט הוא עצמו בשוגג או באונס או בחולשת הטבע, אשר קשה לו לישמר מן החטאים בכל עת, כעניין הכתוב (קהלת ז'): כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.

בזכות זה שורה עליהם רוח הקודש

ודבר זה ביארוהו בתנא דבי אליהו: "כל חכם וחכם מישראל שיש בו דברי תורה לאמתו, ומתאנח על כבודו של הקב"ה ועל כבודן של ישראל כל ימיו. ומחמד ומתאוה ומצפה על כבוד ירושלים ועל בית המקדש ועל הישועה שתצמיח בקרוב בימינו ועל כינוס גליות - מיד שורה רוח הקודש בקרבו".

נמצאת למד שזאת היא הכוונה המעולה שהיא רחוקה לגמרי מכל הנאת עצמו, ואינה אלא לכבודו של מקום ולקידוש שמו יתברך המתקדש בבריותיו בשעה שעושים רצונו, ועל זה אמרו (זהר כי תצא): איזהו חסיד המתחסד עם קונו.

צדיקים – להקים שכינתא מעפרא

והנה החסיד כזה מלבד העבודה שהוא עובד במעשה מצותיו על הכונה הזאת, הנה ודאי צריך שיצטער תמיד צער ממש על הגלות ועל החורבן, מצד מה שזה גורם מיעוט כביכול לכבודו ית', ויתאווה לגאולה לפי שבה יהיה עילוי לכבוד השם יתברך, והוא מה שכתב התנא דבי אליהו שהבאנו למעלה, ומתאווה ומיצר לכבוד ירושלים וכו', ויתפלל תמיד על גאולת בני ישראל והשבת כבוד שמים לעילוי.

ואם יאמר אדם: מי אני, ומה אני ספון שאתפלל על הגלות ועל ירושלים וכו', המפני תפילתי יכנסו הגליות ותצמח הישועה? תשובתו בצדו, כאותה ששנינו (סנהדרין ל''ח): לפיכך נברא אדם יחידי כדי שכל אחד יאמר בשבילי נברא העולם, וכבר נחת רוח הוא לפניו יתברך שיהיו בניו מבקשים ומתפללים על זאת, ואף שלא תעשה בקשתם מפני שלא הגיע הזמן או מאיזה טעם שיהיה, הנה הם עשו את שלהם והקב''ה שמח בזה.

חסרון הגאולה – מפני שלא מתפללים מספיק על הגאולה

ועל העדר זה הדבר התרעם הנביא (ישעיה נ''ט): "וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע", ואמר (שם ס''ג): "ואביט ואין עוזר ואשתומם ואין סומך", ואמר (ירמיה ל'): "ציון היא דורש אין לה", ופי' ז''ל (סוכה מ''א): מכלל דבעיא דרישה. הרי כאן שחייבים אנחנו בזה, ואין לנו ליפטר מפני מיעוט כחנו, כי על כיוצא בזה שנינו (אבות פ''ג): לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין ליבטל הימנה.

ואמר עוד הנביא (ישעיה נ''א): "אין מנהל לה מכל בנים ילדה ואין מחזיק בידה מכל בנים גדלה". ואמר (שם מ'): "כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה", ופי' ז''ל (תיקונים): שכל חסד שעושים לעצמם הם עושים לטובת נפשם ולהנאתם, ואינם מתכוונים לכוונה השלימה הזאת, ולא מבקשים על עילוי הכבוד וגאולתן של ישראל, שהרי אי אפשר לכבוד העליון להתרבות אלא בגאולתן של ישראל ובריבוי כבודם שזה תלוי בזה באמת, וכמו שכתב בתנא דבי אליהו שהזכרתי ומתאנח על כבודו של הקב''ה ועל כבודן של ישראל. נמצאת למד שב' דברים יש בעניין זה, אחד הכוונה בכל מצווה ועבודה שתהיה לעילוי כבודו של מקום במה שבריותיו עושים נחת רוח לפניו, ועוד הצער והבקשה על עילוי כבודו של ישראל ושלוותן.

צדיק - עושה מעשיו לטובת הדור

ואמנם עוד עיקר שני יש בכוונת החסידות, והוא טובת הדור, שהנה ראוי לכל חסיד שיתכוין במעשיו לטובת דורו כולו, לזכות אותם ולהגן עליהם. והוא ענין הכתוב (ישעיה ג'): ''אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו'', שכל הדור אוכל מפירותיו, וכן אמרו חז''ל (ב''ב ט''ו): היש בה עץ אם יש מי שמגן על דורו כעץ.

ותראה שזהו רצונו של מקום שיהיו חסידי ישראל מזכים ומכפרים על כל שאר המדרגות שבהם, והוא מה שאמרו ז''ל בלולב ומיניו (ויקרא רבה): יבואו אלה ויכפרו על אלה שאין הקב''ה חפץ באבדן הרשעים, אלא מצווה מוטלת על החסידים להשתדל לזכותם ולכפר עליהם, וזה צריך שיעשה בכוונת עבודתו, וגם בתפלתו בפועל דהיינו שיתפלל על דורו לכפר על מי שצריך כפרה ולהשיב בתשובה מי שצריך לה, וללמד סניגוריא על הדור כולו.

צדיק – מלמד סנגוריה על הדור

וכבר אמרו ז''ל (יומא ע''ז): על הפסוק ''ואני באתי בדבריך'' שלא חזר גבריאל ונכנס לפנים מן הפרגוד אלא כשלימד סניגוריא על ישראל, וגדעון נאמר לו (שופטים ו'): ''לך בכחך זה'', לפי שלמד סניגוריא על ישראל, כי אין הקב''ה אוהב, אלא למי שאוהב את ישראל! וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב''ה מגדיל עליו.

ואלה הם הרועים האמיתיים של ישראל שהקב''ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה. הא למה זה דומה? לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת והוא דבר שהטבע יעיד עליו.

צדיק – מתפלל על הדור

והוא עניין כהן גדול שאמרו עליו (מכות י''א): שהיה להם לבקש רחמים על דורם ולא בקשו. וכן אמרו (שם): ההוא גברא דאכליה אריא ברחוק תלת פרסי דריב''ל ולא אשתעי אליהו בהדיה. הרי לך החובה המוטלת על החסידים לבקש ולהשתדל על בני דורם. והנה כבר בארנו חלקי החסידות הראשיים ופרטיהם מסורים לכל שכל ולכל לב טהור להתנהג בהם בדרך הישר לפי השורשים האלה כל דבר בעתו.

הרב אליהו ז"ל – צדיק וחסיד ייחד עצמו בחד קיטרא עם קודשא בריך הוא

הרב המנוח, כל חייו היו התגלמות של דברים האלה, כל חייו היו משובצים ביהלומי חן של חסידות ואהבת ישראל, זיו השכינה שהיה שפוך עליו נבע מכח לבבו הטהור שייחד עצמו בחד קיטרא עם קודשא בריך הוא, ומאווי ליבו היו תשועתם של ישראל, של שלימות ארץ חיינו הקדושה, ביד משיח צדקנו במהרה.

היסורין הנוראין – כמו קרבן ציבור מכפר על הדור

וכך בשנותיו האחרונות כהמשך של כל מסכת חייו האדירה הרצופה מסירות נפש למען עם ישראל, מסר עצמו לייסורים גדולים ונוראים למען עם ישראל. כמו קורבן ציבור, הקריב את כל גופו, הקריב את כל אבריו וגידיו לסבול ייסורים נוראים כדי לבטל גזירות קשות מעל ישראל כדי להביא גאולה שלימה. לא היה אבר ואבר וגיד וגיד בגופו שלא עברה עליו מסכת הייסורים. בחייו היה ממליך את הקב"ה על כל אבר ואבר וגיד וגיד מרמ"ח אבריו ושס"ה גידיו ובאחרית ימיו, הקדיש את האברים האלו שהיו ספוגים מלכות ה' קדושה ושכינה, ומסרם כקורבן לייסורים נוראים למען עם ישראל.

זה הוא, והתקיימו בו כל דברי הרמח"ל בעניין זה (דרך ה' ב' ג') וז"ל: "ואמנם על פי שורש זה נסדר, שיגיעו צרות וייסורין לאיש צדיק, ויהיה זה לכפרת דורו. והנה מחיוב הצדיקים הוא, לקבל באהבה הייסורין שיזדמנו לו לתועלת דורו, כמו שהיה מקבל באהבה הייסורין שהיו ראויים לו מצד עצמו. ובמעשה הזה מטיב לדורו, שמכפר עליו, והוא עצמו מתעלה עילוי גדול, שנעשה מן הראשים בקיבוץ בני העולם הבא וכמו שביארתי.

ואולם מזה הסוג עצמו ימצא עוד מין אחר יותר גבוה במעלתו מאותו שזכרנו. וזה כי מה שזכרנו, הוא שילקה הצדיק על בני דורו שהיו ראויים לעונש גדול מאוד וקרובים לכליה או לאבדון, והוא בייסוריו מכפר עליהם ומצילם בעולם הזה ומועיל להם גם לעולם הבא.

יסורין – להביא גאולה

אמנם יש עוד ייסורין שניתנים לחסידים היותר גדולים המושלמים כבר בעצמם, והם לעזור למה שצריך לכלל גלגולי ההנהגה שיגיעו אל הסוף שהוא השלמות. ופירוש העניין, כי הנה מצד הסדר הראשון שהוסדר להנהגת העולם וגלגוליו, כבר היה צריך לאדם שיסבול קצת צער, לשיגיע הוא וכל העולם עמו אל השלמות.

והוא מה שהיה מתיילד ונמשך מהעלם אורו יתברך והסתר פניו, שהושם לאחד מיסודות ענייני מצבו של אדם כמו שכתבתי למעלה. וכל שכן אחרי שרבו הקלקולים בעולם, מצד חטאים, על חטאים גדולים ועצומים שנעשו בו, הנה נתרבה יותר ההסתר ונעלם הטוב, ונמצא העולם ובריותיו במצב שפל ורע. וצריך על כל פנים, שעל ידי גלגולים שתגלגל חכמתו הנפלאה בעולם, יגיעו הדברים אל תיקון.

ומעיקרם של גלגולים הוא, שיקבלו בני האדם עונשים כדי רשעתם, עד שתמצא מדת הדין מפויסת. ואולם סידר האדון, ברוך הוא, שהשלמים והחשובים יוכלו לתקן בעד אחרים וכמו שביארתי, ותיפגע בהם מדת הדין, תחת פוגעה בכלל העולם.

יסורין של הצדיקים – מכפרים על צרות גדולות

ואמנם כיוון שהם בעצמם שלמים וראויים לטוב, שהם מתייסרים רק בעבור האחרים, ודאי שתתפייס מדת הדין במועט בהם כבמרובה בחוטאים עצמם. ולא עוד, אלא שעל ידי זה זכותם נוסף וכוחם מתחזק, וכל שכן שיכולים לתקן את אשר עיוותו האחרים. והיינו, כי לא די שיתקנו למה שבבני דורם, אלא גם לעניין כל מה שנתקלקל העולם מאז נהיו בו חטאים ועד עתה. ובודאי שאלה יהיו אחר כך בקיבוץ השלמים, ראשי הראשים והיותר קרובים אליו יתברך שמו" (דרך ה' פ"ג).

אלו הם החסידים, שבזכותם השכינה שורה על ישראל ומוצאת היא נחת רוח ושעשועים עם בניה אוהביה. הנה בא סער נורא, קרע איום ופוצע, הוא הוא סילוקו של צדיק, קשה סילוקן של צדיקים כשריפת בית אלוקינו.

הצדיק נפטר – עלינו להמשיך את דרכיו הקדושות קשה סילוק צדיקים – כי הם מחברים את העולם הזה לעולם הבא

צדיק בעודו חי בעוה"ז, בשעה ששכנה נשמתו האצילית בתוך גופו הקדוש ככלי שרת היה, הוא מַשְרה את השכינה בעולם ככלי קדוש, כמלאך משרת היה עומד בעולם הזה ומחברו לעילא לעילא אל העולמות העליונים. דווקא בזכותו, בהיותו מלובש בגוף בעולם הזה יכלה השכינה להתלבש בו ובאמצעותו לשרות בתוך העולם הזה ממש. וכך כמו שריפת בית המקדש - שנשרף ביתו של הקב"ה קשה הוא הסתלקותו של הצדיק, קשה וכואבת מאד!

השכינה איננה מוצאת שום מנוחה כפי שהייתה לה בחיים חיותו, כְּיוֹנה שעפה וחגה סביב בניה, ואינה מוצאת מנוח לכף רגלה. הסתלקות הצדיק היא התנתקות השכינה מבניה אהוביה, והכאב נורא ועמוק מאד.

צדיקים במיתתם קרויים חיים – וסילוקו הוא עבורנו

אמנם הצדיקים במיתתם קרויים חיים, ובוודאי שהארת הנשמה מתפשטת הרבה מאד אחר הפטירה. בעוד הצדיק בחיים הייתה הנשמה מצמצמת עצמה אל הגוף, אל העולם הזה. אבל אחר הפטירה מתפשטת הארתה בכל העולמות כולם. מאירה היא בתועפות עוזה מכוח כל המצוות והמעשים הטובים שעשתה בחיים חיותה.

ובוודאי עומד הרב כמלאך במרומים וממשיך להתפלל ולדבר טוב על ישראל, אלא שסילוקו קשה עבורנו, אנחנו המצויים בעולם הזה. דומה הדבר אל האור האלקי, אכן האור האלקי ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין ומתפשט בכל ההויה כולה. אמנם אנו בעולם הזה רוצים לראות את מלכנו, אנו מייחלים לא רק להתפשטות אור אין סוף, אלא דווקא להצטמצמות, אותה ההצטמצמות שיהא מצמצם עצמו אל בין שני הבדים, אל בין שני הכרובים, חשקה היא בכם.

ואף שאורו ממלא את כל העולם "השמיים ושמי השמיים לא יכלכלוך", הנה האהבה דוחקת ומצמצמת את האור אל בין הבדים. וכך הגוף שמצמצם את הנשמה, אמנם גורם לה דחיקה וצמצום, אך צמצום זה מאפשר לה להיות שוכנת בעולם הזה, מאפשרת לבני העולם להיפגש עם הצדיק להיות מושפעים מאוד מאורו ומטהרתו. וכעת, הדבר איננו, כלי שרת, כלי קודש נשבר, והאורות המרובים הסתלקו! והתפשטו להם לרום שמיא. קשה סילוקם של צדיקים כשריפת בית המקדש.

החיים בעולם הזה – חייבים להמשיך במידותיו

כעת לאחר סילוקו יכולים ומחויבים אנו להמשיך! אנו נותרנו בעולם הזה, אנו בעלי גוף, ביכולתנו להמשיך השכינה ארצה, צריכים אנחנו להתחזק! ללכת בדרכיו הקדושות, לייחד את עצמנו למען השראת השכינה בעם ישראל, וזאת ע"י התורה והמצוות. להרבות אהבה ומסירות נפש לעם ישראל לדקדק בקיום המצוות לקבוע עיתים לתורה להרבות אהבה ושלום בינינו.

כל אלה המעשים הטובים הם הם ממשיכים את השראת השכינה ארצה. חלל גדול נותר, בור עמוק נפער ואנו הקטנים כולנו צריכים להתאזר עוז ולהשלים ולמלא את החלל. ובוודאי שהיה הרב המנוח מצווה אותנו להתחזק ולשמוח, לחזק עצמנו בתורה המנחמת את הלב השבור, לאמן את עצמנו בדביקות ובשמחה אל המצוות, להתפלל בכל לבבנו לישועתם של ישראל שתבוא במהרה!

צריכים אנו לדעת, לא אלמן ישראל! כמו שאומרים אנו ב'אנשי אמונה אבדו' אם תרופה לא מצאנו, הרי "ששבנו אליך בבושת פנינו לשחרך אל בעת צרותינו". אבינו שבשמיים דיבר טוב על ישראל הוא חושב מחשבות "כי בלתי ידח ממנו נידח" צריכים אנו לחזק ביטחוננו בקב"ה ובישועתו להתחזק בתשובה שלימה מעומקא דליבא, ובע"ה נראה ישועות ונחמות בבניין בית חיינו בעגלא ובזמן קריב!