צדיקים, צאו למלחמה!

שמעתי אומרים שעתה אין מלחמת מיצוה, משום שאין מלך המוסמך להכריז עליה. אין הדבר כן. שהרי כבר ראינו, שגויים שצרו על עיירות ישראל בשבת, מצוה על כל ישראל שיכולין לבוא, לצאת ולעזור.

הרב דניאל שילה , כ"ה בתמוז תש"ע

הרב דניאל שילה
הרב דניאל שילה
צילום: עצמי

בפרשת "מטות" אנו קוראים על מלחמת מדין. על היוצאים אליה נאמר: " וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה " . "וימסרו"- מילה יחידה במקרא. אומר הספרי: מגיד הכתוב שהיו בני אדם כשרים וצדיקים ומסרו נפשם על הדבר. ר' נתן אומר אחרים מסרום: איש פלוני כשר יצא למלחמה, איש פלוני צדיק יצא למלחמה.

על כך שכשרים וצדיקים הם היוצאים למלחמה, למדנו כבר ממלחמת עמלק. אומר משה ליהושע: בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק, מָחָרִ מפרש רש"י: בחר לנו אנשים - גבורים ויראי חטא שתהא זכותן מסייעתן . ובהמשך,על "וידי משה כבדים " הוא אומר: בשביל שנתעצל במצוה ומנה אחר תחתיו, נתייקרו ידיו: יצוין כי דברי רש"י אלו הם שלא כמדרשים האומרים כי ידי משה כבדו משום שדחה למחר. רש"י מסברתו תולה זאת בכך שמשה היה צריך לצאת בעצמו.

גם פרשן מאוחר ממנו, בעל הטורים כותב: דברים סוף פרשת שופטים: "כי תעשה הישר. וסמיך ליה כי תצא למלחמה. שאין יוצאין למלחמה אלא צדיקים". וכן כתב בדברים פרק יב ח: "לומר שאין יוצאין למלחמה אלא צדיקים שעושים הטוב והישר".

היציאה למלחמה נחשבת אצלנו כאחד הקשרים האציליים ביותר בין יהודי לאלוקיו. כפי דברי הנביאה : אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ יְקֹוָק אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת יְקֹוָק לְעֶזְרַת יְקֹוָק בַּגִּבּוֹרִים:קשה, האם ה' צריך עזרה? ומפרש רש"י : " לעזרת ה' - כביכול שמי שהוא עוזר את ישראל כעוזר את השכינה". שופטים ה.

למלחמת דבורה וברק בסיסרא, נקראו רק בני זבולון ונפתלי. למרות זאת, מפזרת דבורה הנביאה שבחים רבים לאלה אשר באו, ומגנה ולועגת לאלה שלא באו, על אף שלא נקראו. ואומר על כך אברבנאל: " ועם היות שציוה הא- ל יתברך שיקח בני זבולון ומבני נפתלי, היתה דבורה מתרעמת על שלא באו אותם שבטים מעצמם לעזרת ה' ".

ההימנעות הגורפת של הציבור החרדי מגיוס לצבא, הפכה למעין נכסי צאן ברזל תורני שאין להשיג עליו. וכל המערער על כך מוקע כאפיקורס ומקצץ בנטיעות. אולם האמת היא שהדבר מנוגד לכל הלכה מוקדמת המוכרת לנו. כך הרמב"ם: במלחמת מצוה הכל יוצאין, ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. מלכים ז ד. .. ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם שם ה א.
יבואו ימים שההמנעות מגיוס לצבא ושאלת "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה", תיזכר כחרפה שהשתיקה יפה לה, כמו עוד כמה חרפות אחרות בעבר, שהשתיקה יפה להן. ולעומת זאת, היוצאים למלחמות המצווה, הם הראויים לכל השבח ששבחו קדמונינו את הבאים לעזרת ה' בגיבורים.

וכן:בהלכות שבת ב, כג: גוים שצרו על עיירות ישראל ... אם באו על עסקי נפשות או שערכו מלחמה או שצרו סתם יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת, ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא, לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגויים בשבת, ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת ..

אחרי מלחמת העולם השניה, נראה היה שעולם התורה נתמעט וכמעט חרב. לאחר המלחמה היו בארץ אך מאות אחדות של תלמידי ישיבה. בצר להם פנו ראשי הישיבות בפרוץ מלחמת תש"ח, לבן גוריון, ראש הממשלה, ובקשו ממנו להימנע מגיוס תלמידי הישיבות. בן גוריון נעתר. לאחר מכן עשו את הפטור הזה לתורה, כשזו איננה תורה. על מה הסתמכו?

הנה כך: רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק יג הלכה יב: ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו - מפני שהובדל לעבוד את י"י לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם שנאמר ברך י"י חילו, והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך.

ובהלכה יג : ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה י"י חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים, הרי דוד ע"ה =עליו השלום= אומר י"י מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי.

הלכה יג, עליה מבקשים להסתמך, עוסקת ביחידי סגולה, והרמב"ם מברך אותם שיזכו לפרנסה בכבוד, למרות שלא יצברו רכוש ולא יעסקו במלאכה קבועה . ללמוד מכאן שאינם יוצאים למלחמת מצווה שהכל חייבים בה? והלוא ראינו שדווקא הצדיקים ויראי החטא הם היוצאים, והלוא אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד!

ועל דברי הרמב"ם כותב רדב"ז: הוא מיושר דעתו וסברתו ז"ל. ודקדקתי בדבריו ז"ל שכתב ויזכה לו בעוה"ז דבר המספיק לו, שהקב"ה יזכה לו להרויח בעולם דבר המספיק לו ולא שישליך עצמו על הציבור.

אם מבקש הרמב"ם, סדרן שלא נודע כמותו, ללמדנו פטור תלמידי חכמים מיציאה למלחמה, הרי צריך היה לכתוב זאת או בהלכות מלכים ומלחמותיהם, או בהלכות תלמוד תורה. הנה כך כתב שם:

הלכות תלמוד תורה ו הלכה י: תלמידי חכמים אינםו יוצאין בעצמן לעשות עם כל הקהל בבנין וחפירה של מדינה וכיוצא בהן כדי שלא יתבזו בפני עמי הארץ, ואין גובין מהן לבנין החומה ותיקון השערים ושכר השומרים וכיוצא בהן ולא לתשורת המלך, ואין מחייבים אותן ליתן המס בין מס שהוא קצוב על בני העיר בין מס שהוא קצוב על כל איש ואיש ... וכן אם היתה סחורה לתלמיד חכם מניחים אותו למכור תחלה ואין מניחים אחד מבני השוק למכור עד שימכור הוא, וכן אם היה לו דין והיה עומד בכלל בעלי דינים הרבה מקדימין אותו ומושיבין אותו. האם לא כאן המקום לכתוב בפירוש, שאינם יוצאים למלחמה, כדי להוציא מלב החושב

ש "הכל יוצאין למלחמת מצווה"?

וכן, הלוא "עצירת השוק" כדי שתלמיד חכם יוכל למכור סחורתו מהר ולשוב ללימודו, לא נהגה אלא בת"ח מובהקים.

(בבא בתרא, כ"ב א). והלוא שחרור מן הצבא הוא מעשה מרחיק לכת יותר מעצירת השוק, ק"ו שלא יהא נוהג אלא בתלמידי חכמים מובהקים, ולא בכלל יושבי בית המדרש.

זאת ועוד: הביטוי "באי העולם" מופיע בכתבי הרמב"ם פעמיים בסך הכל. בפעם השניה הוא עוסק בכך שיש לכוף את כל "באי העולם" לקיים את שבע מצוות בני נח. מכאן שאין מדובר בהלכות מיוחדות לישראל. נראה שהרמב"ם בא לפטור את המיוחדים הנזכרים כאן, מסדר החיים הנכון אשר נועד לאנשים "רגילים" כפי שהוא מופיע בהלכות דעות, פרק ה יא: דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה .. אבל הטפשין מתחילין לישא אשה ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה

סביר יותר לומר שהרמב"ם בהל' שמיטה ויובל בא לפטור את אותם יחידי סגולה המדוברים כאן, מן הדרך הרגילה המזומנת ל"בעלי דעה", ופוטר אותם מן התואר "טפשין" כשלא למדו מלאכה ולא פתחו עסק לפרנסתם, מפני ש"פרקו מעליהם עול החשבונות הרבים". אך מופרך הוא לטעון שהוא פוטר אותם מ"עזרת ישראל מיד צר" כשם שמופרך לטעון שהם פטורים מפדיון הבן כשבט לוי.

יתר על כן, גם הפטור כאילו של הלויים עצמם ממלחמת מצווה מופרך ממקורות נוספים.

הנה אחד: בניהו בן יהוידע, מגיבורי דוד.כך בשמואל ב'כ"ג:

כ) וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חי חַיִל רַב פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבֹּאר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג:

ועל כך, ברכות דף יח עמוד ב: רב פעלים מקבצאל - שריבה וקבץ פועלים לתורה; והוא הכה את שני אראל מואב - שלא הניח כמותו לא במקדש ראשון ולא במקדש שני;

ועל זה כותב רד"ק : ואעפ"י שהיה בניהו כהן, ואסור להיטמא למתים, להילחם באויבי ה' הוא מצוה וכשציוה הקב"ה להלחם בשבעה גויים ובשאר האומות המצרות לישראל, לא חלק בין כהנים לישראל.

ואפילו במלחמת הרשות כהנים נלחמים. הנה: רמב"ם הלכות מלכים פרק ח הלכה ד. כהן מותר ביפת תואר בביאה ראשונה, שלא דברה תורה אלא כנגד היצר, אבל אינו יכול לישאנה אחר כך מפני שהיא גיורת. והלוא דין יפת תואר במלחמת הרשות הוא! כיצד בונים את פטור לומדי הישיבות על הפטור כביכול של הלויים, כשהלויים עצמם אינם פטורים ממלחמת מיצוה?

בעת מלחמת השחרור, יצאו ראשי הישיבות בקריאה לתלמידיהם שלא להתייצב לשרות הצבאי. הרב זווין זצ"ל מחשובי תלמידי חכמים שבדור, יצא נגדם בקונטרס בו שאל נחרצות , "זאת מנין לכם"? הרב צבי פסח פרנק זצ"ל, רבה של ירושלים, התנגד לעמדתו וכתב :" וכן ההוכחות שמביא אחד הרבנים, כי בני תורה ובני הישיבות מחויבים ללכת לצבא- ... נעיין ונראה ההפרש שבין הצבא של היום להצבא של הקדמונים.....וידוע שרוב הנכנסים לצבא מהיראים ושלמים יוצאים עקודים ונקודים אין בהם מתום " . "חוב קדוש הוא לדרוש שבני הישיבות ישתחררו מעבודה זו כדי שיהיו בישראל לומדי תורה".(מבוא לספר התורה והמדינה של הרב אליעזר ולדנברג) . לו סבר הרב פרנק זצ"ל שבני תורה פטורים מעצם הדין, לא היה נזקק לטעם המבייש הזה. כבר אי אפשר לסמוך על בני תורה שיעמדו מול הנחשול העכור של ההווי החילוני?

והיום, הלוא כבר קם הנח"ל החרדי, וישיבות ההסדר לפניו, ובני תורה מובהקים מכשירים עצמם כדברי דוד: "ללמד בני יהודה קשת", יש קצינים שהם תלמידי חכמים ויראי ה', ואפילו טייסים שהיו לראשי ישיבות.


כיצד נהגו בעבר?

בפרשת "מטות" אנו קוראים על בקשת בני גד ובני ראובן שלא לעבור למערב הירדן ולהישאר בארצות המרעה שבמזרח. משה זועק נגדם ושואל:

"האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה"? הוא נושא כנגדם את אחד מנאומי התוכחה הקשים בתורה, ומכנה אותם "תרבות אנשים חטאים". את אי ההצטרפות למלחמה הוא מגדיר במילים "כי תשובון מאחריו" " ושיחתם לכל העם הזה". מה קרה? "אור החיים" מפרש שהם באו בטענה "אמונית". הלוא הניצחון על סיחון ועוג נחשב כניסי ומופלא. אין כל ספק שיד ה' הייתה בדבר. וכאשר יש עזרת שמיים, חם אומרים,אזי מה משנה מספר הלוחמים? "אל תעבירנו את הירדן" בקשו.

ומפרש אור החיים את כעסו של משה: "אמת כי ה' הוא הנלחם להם, אבל על כל פנים צריכים להזדמן למלחמה".

את הדרישה להתנחל ממזרח לירדן מציגים בני גד ובני ראובן. בתום המשא ומתן איתם, מצרף אליהם משה גם את חצי שבט מנשה, אשר לא בקש דבר.

ההסבר לכך נמצא בפירוש הנצי"ב מוולוז'ן טו : וּלְמָכִיר נָתַתִּי אֶת הַגִּלְעָד. העמק דבר דברי ג' טז: " ונראה דבשביל שראה משה רבינו דבעבר הירדן כח התורה מעט כמו שכתבתי לעיל בשם אבות דרבי נתן ,על כן השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה שיאירו מחשכי הארץ באור כח שלהם. וכתיב "מני מכיר ירדו מחוקקים", היינו גדולי תורה ראשי ישיבות כמו שמפורש בסנהדרין ,וכן היה בכל דור". הם היו הגרעין התורני הראשון.

ומה קורה בהמשך: וְלָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה אָמַר יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר: ... וְאַתֶּם תַּעַבְרוּ חֲמֻשִׁים לִפְנֵי אֲחֵיכֶם כֹּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל וַעֲזַרְתֶּם אוֹתָם:"

יהושע פרק ד (יב) וַיַּעַבְרוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה חֲמֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הנה גם העוסקים בתורה משתתפים בכיבוש הארץ. ולא רק אז. כך אומרת דבורה בשירתה בשבח הבאים למלחמה: "מיני מכיר ירדו מחוקקים ומזבולון מושכים בשבט סופר".

וגם שבט יששכר, שבט לומדי התורה, אף הוא בא למלחמה למרות שלא נקרא.

הלוחם עז הנפש אבישי בן צרויה , מתואר כ"שקול כנגד רובה של סנהדרין". ברכות סב:

והנה עולם הפוך ראינו. מצווה שהכל חייבים בה, שהנמנעים ממנה בעבר גונו על ידי נביאינו בתקיפות גדולה, היא שהופכת כאילו למעשה של שפלים וירודים, והבאים "לעזרת ה' בגיבורים" מושמים ללעג לקלס ולהשמצה, והם אפילו מסכנים את השידוך ההגון של אחיהם ואחיותיהם.

פעם התפאר לפני איש אחד מבני ברק , אודות מיגוון הגמח"ים שבעירו. אמרתי לו שכל זה הוא מצווה גדולה, אך החיוני מכל אלה לעם ישראל היום הוא "גמ"ח חיילים", וזה אין אצלם.

הלוא מצווה חשובה כמעשר כספים, יש הרואים בה מידת חסידות, ולכל היותר מצווה מדרבנן. וכמה מפליגים בעשייתה. והלוא מצווה שאדם עושה בגופו, חשובה מזו הנעשית בממונו!

שמעתי אומרים שעתה אין מלחמת מיצוה, משום שאין מלך המוסמך להכריז עליה. ואין הדבר כן. שהרי כבר ראינו, שגויים שצרו על עיירות ישראל בשבת, מצוה על כל ישראל שיכולין לבוא, לצאת ולעזור רמ' שבת פ"ב. לא צריך מלך לשם כך.

וכן מצאנו בהשגות הרמב"ן לספר המצוות : ויש לי ענין מצוה מסתפק עלי והוא שייראה לי שמצוה על המלך או על השופט ומי שהעם ברשותו להוציאם לצבא במלחמת רשות או מצוה להיות שואל באורים ותומים ועל פיהם יתנהג בעניינם .

הווי אומר, גם מי שאינו מלך ואינו שופט, רשאי להוציא למלחמה אפילו במלחמת הרשות.

יבואו ימים שההמנעות מגיוס לצבא ושאלת "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה", תיזכר כחרפה שהשתיקה יפה לה, כמו עוד כמה חרפות אחרות בעבר, שהשתיקה יפה להן.

ולעומת זאת, היוצאים למלחמות המצווה, הם הראויים לכל השבח ששבחו קדמונינו את הבאים לעזרת ה' בגיבורים.