שקר המינויים הפוליטיים

השחיתות האמיתית של מינויים פוליטיים חגגה בגלוי עד יוני 1977, בו עלה הליכוד לשלטון. מאז ועד היום ממשיכים לחגוג בחשאי מינויים פוליטיים על ימין ועל שמאל, למעט אלה של הליכוד המבוצעים בשלומיאליות ובפומביות.

זאב בן יוסף , י' באב תש"ע

זאב בן יוסף
זאב בן יוסף
ערוץ 7

מה שמצליחים למכור לנו בעיקר בעשרים ושלוש השנים האחרונות הוא, שמינויים פוליטיים הם שחיתות שלטונית ושיוצרי ומובילי השחיתות הזו הם אנשי ליכוד בעבר ובהווה ושהשחיתות הזו החלה עם עליית הליכוד לשלטון בשנת 1977. האמת החבוייה מאחורי שטיפת המוח הזו היא – כי השחיתות האמיתית של מינויים פוליטיים חגגה בגלוי עד יוני 1977, בו עלה הליכוד לשלטון. מאז ועד היום ממשיכים לחגוג בחשאי מינויים פוליטיים על ימין ועל שמאל, למעט אלה של הליכוד המבוצעים בשלומיאליות ובפומביות, מה שמאפשר ל"מערכת המשפט" ול"תקשורת", או נכון יותר – לרוב השמאלני שבהם, להתמקד ב"שחיתות" של מינויים אלה ולהביאם לדין. זאת, בעוד שבעולם כולו, בעיקר בארה"ב ובאירופה, נהוגים ומקובלים מינויים פוליטיים, בשיטות ובהיקפים מסויימים ולא רק שאין הם נתפסים כשחיתות אלא הם עניין יומיומי ראוי.


חרם על חברי חרות ומק"י

דוגמא קלאסית למינויים הפוליטיים שהיו נהוגים בגלוי עד 1977, הוא המקרה של נתן שָנְצֶר, איש בית"ר וחבר אצ"ל, שבין השאר השתתף בפריקת הנשק מהאוניה "אלטלנה", והצליח בכל זאת להתקבל לעבודה כפקיד בגיזברות מחוז השרון של הסוכנות היהודית בראשית שנות החמישים של המאה הקודמת, עקב קשריו האישיים עם פקיד בכיר בסוכנות. תוך שנה התבלט בכישוריו הכלכליים ובמסירותו לעבודה וראשי הסוכנות החליטו לקדם אותו למשרה בכירה ביותר. אלא שכדי להתקבל למשרה בכירה כזו היה צריך אז להיות בעל פנקס אדום של ההסתדרות הכללית שאוטומטית הצריכה חברות במפא"י, מפלגת העבודה של אז, בעוד שנתן שנצר היה חבר בקופת חולים לאומית וחבר תנועת החרות. הקידום בוטל מיידית ושנצר פנה לשוק הפרטי, יחד עם רבים מחבריו בבית"ר ובאצ"ל שהבינו שאין להם שום סיכוי להשתלב בשירות המדינה.

מאז קום המדינה, וגם שנים רבות לפני כן, היה ידוע שלא ניתן להתקבל לעבודה בשירות הציבורי אם היה עליך כתם ההשתייכות למסגרת
רק מתי מעט של אנשי ליכוד חזקים וקרי רוח, כמו צחי הנגבי, אהוד אולמרט, משה קצב ודומיהם, ניסו לבצע מינויים פוליטיים כמו חבריהם מהמפלגות האחרות, אך מסתבר שביצעו זאת בשלומיאליות וחלקם, כמו הנגבי וקצב, אף נתנו לכך פרסום פומבי שאיפשר לשוטפי המוח מהשמאל לסבך אותם ולהציג את המינויים הפוליטיים כשחיתות של הליכוד.
לאומית שאיננה מיסודה של תנועת העבודה.

לעומת זאת, כל מי שהיה חבר במפלגה ובקופת חולים כללית ו/או בעל קשרים עם גורם בכיר בתנועת העבודה, היה מקבל פתק מתאים לבכיר בשירות הציבורי שהיה דואג למנות אותו לתפקיד שמן. כך התמלא השירות הציבורי בהרבה פקידים אוכלי לחם חסד שטיפחו את הבירוקרטיה שנועדה לחסום את כלל האזרחים שנזקקו לשירותים הציבוריים, כדי להעדיף מתי מעט בעלי קשרים. לזה צריך להוסיף את החרם הגלוי שהכריז בן-גוריון על תנועת החרות והמפלגה הקומוניסטית (מק"י – "חוץ מחרות ומק"י").

במשרדים הממשלתיים שבראשם שרים כמעט מכל המפלגות, למעט הליכוד כמובן, נהוג עד היום למנות מינויים פוליטיים בדרכים מתוחכמות שונות.

היה לזה גם טיעון ציבורי בלתי מבוטל: לאחר שמפלגה מסויימת נבחרה לשלוט על ידי הציבור כדי שתוביל קו פוליטי מסויים, היה עליה להבטיח שבמשרד הנתון לפקודתה יהיו הפקידים הממונים על ביצוע המדיניות מנאמני השר ומפלגתו, שכן אחרת היה קיים חשש סביר שהממונים על תקציבים וכוח אדם ועל צמתים ראשיים כאלה בבירוקרטיה המשרדית, יצליחו לטרפד את מדיניותו של השר שנבחר. ואכן, יש להודות שברבים מהמשרדים הציבוריים בהם לא היו מינויים פוליטיים, רובם של הליכוד, הצליחו לא פעם פקידים בכירים למנוע ולנטרל את ביצוע המדיניות שקבע השר.


שלטון הליכוד - בחסד ולא בזכות?

למצב זה יש רקע מובהק לתהליך שהחל עם עליית הליכוד לשלטון ב-1977 ושלמעשה נמשך עד היום. המינויים הפוליטיים שהיו נהוגים בגלוי ובפומבי עד אז נועדו למעשה להנציח את שלטון תנועת העבודה בכך שאנשים שנחשבו למובילי דעת קהל נהנו ממנעמי השלטון גם בעצמם וגם בני משפחתם, חבריהם ומכריהם.

כשהגיע בגין לשלטון הוא הודיע שמעתה תונהג שיטה חדשה של "סיביל סרבנט" לפיה כל איש ציבור במשרה ציבורית הוא "משרת הציבור", החל מראש הממשלה והשרים ועד אחרון הפקידים, וכל מינוי יהיה ללא הבדל מהי השקפתו הפוליטית או השתייכותו המפלגתית.

חלק גדול משרי הליכוד אכן נהגו כך, ולא רק בגלל הצהרתו של בגין. התחושה של אנשי הליכוד, לאחר שנים כה רבות באופוזיציה ולאחר שכמעט כל אנשיהם לא כיהנו במשרות ציבוריות בגלל החרם הבנגוריוני של 'חוץ מחרות ומק"י', חדרה לליכוד התחושה הכללית שהשלטון ניתן לידיו בחסד ולא בזכות, ושלכאורה אנשי המקצוע הטובים בשירות הציבורי הם המינויים הפוליטיים הוותיקים של תנועת העבודה ושבליכוד אין אנשי מקצוע טובים כאלה. כך אירע שרוב שרי הליכוד לא דאגו למנות אנשי מקצוע מתאימים ממפלגתם שידאגו לבצע את מדיניות הליכוד. ניתן לומר שמאז ומתמיד, עד היום, המדיניות הכללית המבוצעת במדינה היא זו של השמאל, למרות עשרים שנות "שלטון" של הליכוד.

צריך להוסיף גם שרגשי הנחיתות הבלתי מוצדקים הללו של הליכוד לא פסקו למעשה עד היום. רק מתי מעט של אנשי ליכוד חזקים וקרי רוח, כמו צחי הנגבי, אהוד אולמרט, משה קצב ודומיהם, ניסו לבצע מינויים פוליטיים כמו חבריהם מהמפלגות האחרות, אך מסתבר שביצעו זאת בשלומיאליות וחלקם, כמו הנגבי וקצב, אף נתנו לכך פרסום פומבי שאיפשר לשוטפי המוח מהשמאל לסבך אותם ולהציג את המינויים הפוליטיים כשחיתות של הליכוד.


שיטות למינויים פוליטיים "חוקיים"

שיטת המכרזים בישראל נקבעה ככלל בחוק ובעיקר היא מפורטת בתקשי"ר, לכאורה - כדי למנוע מינויים פוליטיים. אבל למעשה מבוצעים מינויים פוליטיים גם על ידי שיתוף פעולה סמוי של נציבות שירות המדינה. בין השאר - ע"י הסעיף בתקשיר של "מועמד ההנהלה", המאפשר להנהלת המשרד (למעשה – למנכ"ל ולשר) להעדיף אנשים שהשר רוצה ביקרם. כך גם שיטות של ועדות מינויים שלא דרך מכרזים, כגון "ועדות איתור" ושיטות דומות העוקפות מכרזים ומאפשרות ל"הנהלת המשרד" להעדיף את אלה שהיא רוצה בהם, שבמקרים רבים כישוריהם נופלים מאלה של מועמדים אחרים.

אנשים נרתעים בדרך כלל מהגשת מועמדות למִכרז בשירות הציבורי לאחר ששמעו כי ההנהלה של מקום העבודה או הממונה על התפקיד, רוצים במועמד מסויים אחר ולכן תפרו את המִכרז בדיוק לפי מידותיו-כישוריו של אותו אדם רצוי (מה שקורה אגב כמעט בכל מִכרז). בשנים האחרונות הפך נושא זה ללוהט במיוחד, נוכח החקירות בחשד של מינויים בלתי ראויים לכאורה ברשות המיסים, בלשכת ראש הממשלה, במשרד התמ"ת, במשרד לאיכות הסביבה ועוד. ההנחה הנפוצה במקרים כאלה של מִכרז תפור היא שהנהלת המשרד מצליחה לנסח את דרישות המכרז כך שיתאימו במדוייק לכישוריו של המועמד בו היא רוצה, ולדעתם גם ועדת המכרזים תחליט בסופו של דבר לבחור במועמד של ההנהלה ולאו דווקא במועמד הטוב והמתאים ביותר, גם אם היה כזה בין המועמדים.

אומנם במקרים רבים נבחר לבסוף אותו מועמד בו רצתה ההנהלה. יש לא מעט מקרים בהם ההנהלה רוצה באמת במועמד המתאים ביותר. ויש כמובן גם מקרים (עצובים) רבים בהם חברי ועדת מכרזים טוענים מראש כי "אינם יכולים לכפות על מקום עבודה להעסיק עובד שאיננו רוצה בו", למרות שהם מודים שהעדיפו מועמד אחר. במיוחד באותם מקרים שמועמד ההנהלה איננו נופל בהרבה מהמועמדים האחרים.

במקרים כאלה צריכים אלה המייצגים עובדים ואיגודים מקצועיים להשקיע זמן רב בניסיון לשכנע חברי ועדה כאלה לבחור את המתאים ביותר, אבל זה מצליח לעיתים רחוקות מאוד.


מינויים פוליטיים ברחבי העולם

ארה"ב היא דוגמא קלאסית לשיטת מימשל בה כמעט כל השירות הציבורי יכול להתמנות פוליטית, אם כי יש פיקוח של הסינאט על כך שכל מינוי יהיה גם מתאים מבחינה מקצועית. אבל ההשתייכות המפלגתית היא יתרון (לא חיסרון כמו בישראל), שכן אז יובטח שהמדיניות שקבע הנשיא אכן תיושם במלואה על ידי הבירוקרטיה. השיטה הנוהגת בארה"ב שונה מן השיטות הנוהגות במדינות האחרות הנסקרות במסמך. בממשל הפדרלי הסגל המינהלי הבכיר שותף לדרכו הפוליטית של כל נשיא נבחר, ולכן השיטה הנוהגת היא שיטה של מינויים נשיאותיים. המינויים הפוליטיים הם כאמור חלק משיטת הממשל. הנשיא מביא עמו לבית הלבן רבים מנושאי המשרות המקצועיות, והם עוזבים עמו בעת חילופי נשיאים. גם מנהלי ועדות הקונגרס מזוהים פוליטית עם יושבי-ראש הוועדות.

משרות רבות בממשלה מאוישות בשיטת המינויים הפוליטיים, חלקן בידי הנשיא עצמו. הבולטים הם ראשי משרדים ובכירים במשרדים ושופטים בבתי-המשפט הפדרליים. המינויים מתפרסמים מדי שנה בספר "Plum Book". בשנת 2003 למשל היו 6,722 משרות "במינוי שאינו תחרותי", היינו – מינוי פוליטי.

אבל גם בכל המדינות הדמוקרטיות הקלאסיות במערב אירופה נהוגים מינויים פוליטיים בהרבה או במעט, בראשם – בריטניה, צרפת ואפילו שבדיה הצדקנית.

יש לחשוף את השקר המקובל הזה, לפיו מינויים פוליטיים (גם של אנשים מתאימים) ואת הקביעה המופרכת שמינויים פוליטיים נחשבים לעבירה פלילית, למרמה והפרת אמונים.

אפשר לנהוג כמו בארה"ב, למנות מינויים פוליטיים שועדת כנסת תוודא שהם מתאימים לדרישות המקצועיות, או כמו במערב אירופה, שם הפקידים הבכירים (המתאימים!) מתמנים על ידי הנבחרים הפוליטיים.

אם העם העניק אמון לקו פוליטי מסויים, הוא היה רוצה גם שהמדיניות שבחר תבוצע בפועל ולא תהיה רק על הנייר.

אנו נוהגים להתלונן על כך שמפלגות אינן נאמנות למצען. חלק מתופעה זו נגרם מהמניעה של מינויים פוליטיים של פקידים בכירים שיזרזו ולא יטרפדו את ביצוע המדיניות. המינויים הפוליטיים יבטיחו שתופעה בלתי דמוקרטית זו לא תישנה.