"ביקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרים זה את זה ומפני מה לא גנזוהו? מפני שתחלתו דברי תורה וסופו דברי תורה? ומאי דבריו סותרין זה את זה כתיב?'ושיבחתי אני את השמחה', וכתיב 'ולשמחה מה זו עושה'. לא קשיא? 'ושבחתי אני את השמחה' ? שמחה של מצוה; ולשמחה מה זו עושה ? זו שמחה שאינה של מצוה" (שבת ל ע"ב).



קריאת ספר קהלת בחג הסוכות עומדת לכאורה בסתירה לכל רוחו ומהותו של החג. "ושמחת בחגך" נאמר בעיקר בחג הסוכות. חג זה מאופיין בשמחה יתרה. ואילו קהלת כולו קדרות, עצבות, פסימיות, רצינות וכובד ראש. אולם זוהי ראיה שטחית. את ספר קהלת יש להבין לעומקו. וכבר דרשו חז"ל (קה"ר פ"א ס' א). "'מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש' אמר ר' יודן: תחת השמש ? אין לו; למעלה מן השמש ? יש לו". למתבונן, זהו עומק פשוטו של ספר קהלת. הביטוי "תחת השמש", החוזר עשרות פעמים בספר, והוא המוטיב המרכזי שלו, משמעותו ? שבעולם הטבע, כפי שהוא מוצג לעינינו החושניות, אין לתופעות תכלית, ולחיים אין משמעות.



"דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת? וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם? כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא? כל הדברים יגעים? מה שהיה הוא שיהיה? ואין כל חדש תחת השמש." לכן המסקנה המתבקשת בהכרח היא: מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש.



אולם אין זו המסקנה הסופית. זו רק מסקנת ביניים העולה מראייה חושנית של העולם שמתחת לשמש. בראייה אחרת, מזווית של העולם שמעל השמש הכל נראה אחרת: יש לו תכלית, יש לו משמעות, וממילא הוא מתרענן ומתחדש, מלא שמחת יצירה, חדוות חיים וצהלה ורינה.



הנה כי כן בא חג הסוכות להוציאנו מראיה חושנית. בשעה שכל בני האדם חוזרים מן הסוכות הביתה, יוצא עם ישראל מן הבית לסוכה. הבית הוא חוסנו של האדם ומבטחו של האדם מפגעי טבע ואדם. שמחתו הטבעית של האדם באסיף היא על בטחונותיו הכלכליים. הוא צבר רכוש ומזון וחש את עצמו בטוח ומוגן. מלא סיפוק וגאווה, וזה מקור שמחתו. התורה באה להוציא את האדם מתפיסתו זו, המדומה, ולהביאו אל "וזכרת את ה' אלהיך, כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל". צא בן אדם מביתך הפיסי ומתפיסתך החומרית, לסוכה דלילה וקלה, ותחוש את הפסוקים "כי יצפנני בסוכו? טוב לחסות בה' מבטוח באדם". חסה בצל השכינה. לכן הסכך חייב להיות מן הצומח הטבעי, כפי שבראו ה' ללא עיבוד מלאכותי בידי אדם הפוסל אותו מלשמש סכך כשר. שנזכור שהאדם איו רק יוצר אלא גם יצור. וכל כוח יצירתו מיוצרו בא לו.



שתי סכנות אורבות לאדם: סכנות טבעיות וסכנות אנושיות. כנגד פגעי הטבע זקוק האדם בעיקר לקורת גג על ראשו. כנגד פגעי אנוש זקוק האדם בעיקר לקירות שיגנו עליו בסביבתו. הסוכה, אף היא בנויה מסכך ודפנות. הסכך עשוי מחומר טבעי, בראשיתי כדי להדגיש את המבטח בה'. הדפנות אמנם עשויות גם מחומר מלאכותי, אך אפשר שיהיה מרובה בהן הפרוץ על העומד. "שתיים כהלכתן, שלישית ? אפילו טפח". ואף אלו "גוד ולבוד ודופן עקומה". דפנות הלכתיות הן רוחניות יותר מממשיות. התורה וההלכה הן הן מבצרו של האדם, ובהן עליו למצוא את מבטחו וחוסנו.

הכרה זו היא המביאה שמחה לאדם. האדם יודע שאינו בודד, שאינו נתון למקרה העיוור שיפגע בו, הוא חוסה בצל ה'. אמנם אין הדבר מבטיח לו הגנה מפני כל נזק. אך הוא יודע דבר אחד, שכל מה שיקרה לו ? מיד ה' הוא. הכל מתוכנן, הכל משמעותי ותכליתי?



===================================