הכל חינוך

הצעת החוק "אחריות המדינה לחנוך" אותו הציגה תנועת "הכל חנוך" הוא דוגמא מצוינת לכך שהדרך לגיהינום רצופה לפעמים בכוונות טובות. שאלת האחריות בחינוך היא שאלת היסוד.

מיכאל פואה , ה' בשבט תשע"א

מיכאל פואה
מיכאל פואה
עצמי

של מי הילד הזה? מי אחראי עליו? התשובה שמדינת ישראל נתנה עד היום בספר החוקים היא חד משמעית , שר החינוך!! כן , כך מפורש בחוק חינוך חובה. השר אחראי על תוכניות הלימודים, על אזורי הרישום , על המורים , על המבחנים , על הפיקוח על הכל. לכם ההורים נשארה אחריות אחת, להביא אותו לבית הספר כל היתר על משרד החינוך.

הכישלון המהדהד של מערכת החינוך מתחיל לדעתי כאן, בהדרה של ההורים מהאחריות לחינוך ילדיהם. תפיסת העולם כאילו המדינה יודעת לעשות הכל יותר טוב מהשוק החופשי, מבעלי האינטרס, כשלה בעולם הכלכלי כישלון טוטאלי והתרסקה יחד עם העולם הקומוניסטי. האשליה כאילו בעולם החינוך המדינה תדע לחנך יותר טוב, תדאג לילדים יותר טוב, תהיה אחראית יותר, היא המשך ישיר של אותה תפיסת עולם קומוניסטית, אשליה שאת פירותיה הבאושים אנו חווים עתה במערכת החינוך.

מסורת ישראל מאז ומעולם ראתה בחנוך ובלימוד ערך עליון. גם בלי משרד החינוך, ואולי דווקא משום כך הצטיין העם היהודי באחריות של ההורים והחברה ללימוד. מגבלות הקיימות על פי ההלכה בתחרות בין בתי עסק ובעלי מלאכה, לא קיימות בתחרות החופשית בין מורים ומוסדות לימוד.

האחריות היא חדה ומשמעית היא מתחילה באדם עצמו החייב ללמוד, וממשיכה להוריו החייבים ללמדו תורה ואומנות (
החורבן החינוכי בו נמצאת מדינת ישראל לא נובע מחוסר תקציבים , אלא מגישה מוטעית , שלצערי דווקא אנשי "הכל חינוך" פועלים להעצים אותה בעזרת חוק "אחריות המדינה לחינוך".
מלאכה) כדי להתפרנס. מתקנת יהושע בן גמלא חויבה גם החברה לדאוג למוסדות לימוד עבור מי שאין לו , אך בשום פנים ואופן לא על חשבון האחריות ההורית והתחרות החופשית. יכול היה אדם לשכור מלמד לבנו , אם שילם את חובו לשכירת המלמד לילדי העיר. כאשר קמה מדינת ישראל ניסה בן גוריון לקחת את החינוך מההורים על ידי חוק חינוך חובה, מתוך מטרה לגדל דור חדש ישראלי צברי. הוא הצליח בעיקר בקרב העולים החדשים, אך חברות שלמות לא היו מוכנות למסור את חנוך ילדיהן לידיו. כך קם הזרם של החינוך הדתי, והזרם של החינוך החרדי, וזרם החינוך של העובדים במקביל לחינוך הכללי.

אולם גם זרמים אלו הפכו בסופו של דבר לחלק מהשיטה וברגע שבחרת השתייכות מסוימת קיבוצית, דתית או חרדית הפכת להיות לכוד בתוך אותה מסגרת שלוקחת ממך ההורה את האחריות לחנוך הילד. במקום שהמורה יהיה שליח ההורים , הפך להיות מוסד הלימודים על כל מרכיביו המולך אליו אתה צריך להקריב את ילדיך.

החורבן החינוכי בו נמצאת מדינת ישראל לא נובע מחוסר תקציבים , אלא מגישה מוטעית , שלצערי דווקא אנשי "הכל חינוך" פועלים להעצים אותה בעזרת חוק "אחריות המדינה לחינוך".

בשבוע שעבר פרסמתי בעיתון "מחר" דף עמדה ובו תוכנית להעצמת האחריות ההורית בחנוך, http://mhar.co.il/emdah/ . אני בטוח שיש עוד הרבה רעיונות טובים כיצד להחזיר את האחריות להורים , ובכך לאפשר את הדבר החשוב מכל, את הבחירה החופשית , בנושא החשוב מכל, "החינוך". הגיע הזמן להקמת תנועה של הורים אנשי חירות מכל הזרמים שתאגד כוחות ותפעל להעצמת האחריות ההורית בחינוך.