חוק 'פדיון שבויים וחטופים'

סוגיה זו אינה בעיה פרטית של חטוף או של משפחתו, אלא נושא לאומי עם משמעות אסטרטגית.

זבולון אורלב , ו' בחשון תשע"ב

זבולון אורלב
זבולון אורלב
צילום: פלאש 90

בעד ונגד חברתי, פוליטי ורבני

שחרורו של גלעד שליט משבי החמאס עורר התרגשות רבה, וזכה לתמיכה נרחבת ביותר של העם בישראל. אכן, מצוות פדיון שבויים נמצאת בעדיפות הלכתית גבוהה. הרמב"ם (מתנות עניים ח,י) קובע: "אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הריהו בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות... ואין לך מצווה רבה כפדיון שבויים". ראוי גם לעיין בדברי הרמב"ם שם על מי ש"מעלים עיניו מפדיונו".

אכן כבר בפרשתנו מצוינת מצוות פדיון שבויים. אברהם נחלץ לשחרר את לוט משבי ארבעת המלכים במבצע צבאי מתוחכם; "וישמע אברהם כי נשבה אחיו, וירק את חניכיו ילידי ביתו שמונה עשר ושלוש מאות וירדוף עד דן. ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק. וישב את כל הרכוש וגם את לוט אחיו ורכושו השיב, וגם את הנשים ואת העם". (יד,יב-טז). הספורנו רואה בסיפור זה חטיפה ושחרור משבי: "התאמצו לשבות את לוט מפני שהיה בן אחי אברהם, שידעו עושרו והיו מצפים שיפדהו אברהם בהון רב". במקום לנהל מו"מ עם השובים על מחיר הפדיון, הפתיעם אברהם בתחבולות צבאיות.

בדורנו נחלקו חשובי רבני הציונות הדתית האם יש להחיל את הכלל ש"אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם" (משנה גיטין ד,ו) גם על ממשלת ישראל בקשר ל'מחיר' שחרור חטופים-שבויים חיילי צה"ל או אזרחי המדינה. עולה גם שאלת המשקל שהמדינה צריכה לייחס למשמעויות המדיניות, הביטחוניות והאסטרטגיות של "יתר על דמיהן" בצד השפעה על מוראל החיילים ומחויבות המדינה לחייליה ולאזרחיה.

דירדור בעיסקאות פדיון

מדינת ישראל עברה שינוי של מאה ושמונים מעלות בדרך פעולתה לשחרור חטופים ושבויים מיד ארגוני טירור; ממדיניות נחושה של שימוש רק בדרך צבאית, והימנעות מוחלטת מעסקאות של פדיון תמורת מחבלים, עד לעסקאות הכרוכות בשחרור מאות ואלפי מחבלים.  למעשה ניתן לזהות מדרון תלול בעסקאות לשחרור חטופים מיד ארגוני הטירור שהחל בעסקת שחרור ששת שבויי הנח"ל ב-1983 תמורת שחרור 4765(!) מחבלים; המשכו בעסקת ג'יבריל ב-1985 בה שוחררו 1150 מחבלים, ועד לשחרור גלעד שליט תמורת 1027 מחבלים. על פי דו"ח ארגון 'אלמגור' שוחררו בעשור האחרון כ-10,000 מחבלים, ביניהם מרצחים שנידונו לעשרות מאסרי עולם, ולמעלה ממחציתם חזרו לטירור.

קיימת תחושה שאיבדנו את הדרך הנכונה, ואני רואה חובה לעשות חשבון נפש עתה, כשאין לפנינו פדיון חטוף מסוים, בעל שם ופנים. יש לקבוע בשיקול דעת כללים ברורים להתנהלות המדינה אם חלילה נאלץ לקבל החלטות כאלה בעתיד. הדרך המתאימה היא לעגן זאת בחוק  "פדיון שבויים וחטופים". חקיקת החוק תגרום לדיון ציבורי שיגבש הסכמה לאומית רחבה, ויושג תיאום ציפיות עם חיילי צה"ל ואזרחי המדינה, ולהבדיל גם עם ארגוני הטירור. החוק יגדיר את התהליך ואת ההגבלות שיחייבו את הממשלה והכנסת. בעקבות חוק הממשלה לא תהיה נתונה עוד לסחיטה של ארגוני הטירור, ולא יהיה קמפיין ציבורי להשפיע על הממשלה והעומד בראשה. כולם יידעו מה מותר ואפשר לעשות ומה אי אפשר לבצע.

בלמים חוקיים לטובת מיצוי הליכים

אני מגבש חוק בסוגיה זו לפיו עדיפות ראשונה תהיה לשחרור במבצע צבאי, ובמקביל יהיה היתר לחטוף 'קלפי מיקוח', להטיל סנקציות על אזרחים החיים בשטח בו שולט הארגון החוטף (כמו מים, חשמל ועוד), למנוע הטבות מאסירי הארגון החוטף, בצד מאמצים דיפלומטיים והסברתיים בינלאומיים.

על פי הצעת החוק אם רוב בממשלה ובועדת חוץ ובטחון של הכנסת השתכנעו שכל האמצעים הללו מוצו עד תום, תהיה הממשלה מוסמכת להחליט על עסקה של אחד תמורת אחד בלבד (חי-חי, הרוג-הרוג). 'חריגה כמותית', לשחרור עד 10 מחבלים מול חטוף אחד, יהיה דרוש רוב של 75% מחברי הממשלה ו-75% בועדת חוץ ובטחון. מעבר לכך יהיה דרוש רוב של  80 ח"כים!

הצעת החוק תחייב גם קיום שימוע לנפגעי הטירור; מחבל משתחרר יהיה חייב בחרטה פומבית חתומה; השחרור לא ייעשה בדרך של חנינה אלא יוגדר כשחרור על תנאי, ואם ייתפס שוב עוסק בטירור יתחדש העונש שהופסק בעסקה; מחבל יוכל להשתחרר בעסקה פעם אחת בלבד.  זו תמצית ההצעה לדיון ציבורי, וקצרה כאן היריעה מלפרט.

סוגיה זו אינה בעיה פרטית של חטוף או של משפחתו, אלא נושא לאומי עם משמעות אסטרטגית. לכן חובה עלינו לגבש את התנהלותנו באופן ברור ומחייב, ולוואי שלא נזדקק לכך.