~שרשור שבת ארגון~

"טוב אז אם כולנו כאן אפשר להתחיל את הישיבה", אמר יעקב בהתרגשות והביט בשתי הנשים שישבו בצידו השני של האוהל. "קדימה, איך נקרא לשבט החדש?". "אני בעד קוממיות!" ירתה רחל מיד את ההצעה הקבועה שלה שאף פעם לא מתקבלת. "זה ארוך ומסורבל, השבט החדש יתבאס על זה כל החיים", הסבירה לאה בפעם האלף ויעקב נאלץ להסכים. השבט החדש, מצידו, המשיך לנמנם בעריסה בפינת האוהל בלי להבין שעתידו מונח על כף המאזניים.
"מה לגבי הִנני?" הציע יעקב. "הנני?!? מה זה הנני? זה סתם מוזר", הסכימו שתי הנשים. "זה במשמעות של התייצבות, זה מאוד יכבד את סבא אברהם", הסביר יעקב, אבל הבנות לא השתכנעו. "מה לגבי שמעון?", הציעה לאה בהתלהבות. "היה כבר שמעון", אמרה רחל, "הוא פשוט מהראשונים אז אף אחד כבר לא זוכר". "אתם בטוחים שהיה כבר?", לאה שאלה שוב, לא משוכנעת. "בטוחים בטוחים, רק הבוקר הוא ולוי הביאו לי מים מהבאר", הזכיר יעקב, "הם כל הזמן יחד השניים האלה שיהיו בריאים, אבל בסדר, מה כבר יכול לקרות". "אז אולי בכל זאת קוממיות?" שאלה רחל, "שאר השבטים יעופו על זה".
"רק לא קוממיות", אמר דן בעודו פוסע בעצבנות מחוץ לאוהל. "אם כבר אז שייתנו התקומה", ענה נפתלי, "הרי תכל'ס זה אותו שם, והתקומה יותר מתגלגל על הלשון". בדיוק באותו רגע הופיעו באופק ראובן, שמעון ולוי שהיו בדרכם לרחרח מה מתקדם עם השבט החדש.
"תזכיר לי שוב את השמות שלהם", לחש דן לנפתלי רגע לפני שהשלושה הופיעו. "אלה ראובן, שמעון ולוי, הם מהראשונים אז אף אחד לא זוכר". "הם נראים הרבה יותר מזרוחניקים מאיתנו, לא?", שאל דן. "בטח אחי, פעם זה היה אחרת, הייתה תמימות אז הם הרשו לעצמם יותר, מחנה מעורב, ריקודים בלי אולטרא-סגול, שפם. בלגן שלם", סיים נפתלי, שבע רצון. "נו, אז יש שם כבר?", שאל ראובן. "הם עדיין לא יצאו מהישיבה", ענה דן. "אני שמעתי שמועה שהשם זה מנשה או אפרים", אמר לוי. "זו סתם הטעיה, מנשה ואפרים זה לא שמות של שבטים", אמר ראובן בביטחון, "הם בחיים לא יהיו כמו ראובן ושמעון".
"טוב חבר'ה, העיקר שלא נאבד את קור הרוח", אמר נפתלי, "אני סומך על אמא". "אני לא", הגיב יששכר שבדיוק התעורר מרבצו. "מילא שהשם שלי מוזר, אבל לפחות היו מאייתים אותו כמו שצריך", הוא הוסיף במרירות, "הכתובת אש שלי הייתה נורא מבלבלת, תסכימו איתי". האחים הסכימו. "טוב, העיקר שלא קוממיות", אמר דן. "אל תדאג", הרגיע נפתלי, "אבא בחיים לא ייתן לזה לקרות".
"אז יאללה קוממיות!", אמר יעקב שכבר רצה להגיע להחלטה ולא ראה כזו באופק. אבל לאה המשיכה להתנגד. "אולי נחלה?", אמרה רחל. "וכשנחלק נחלות אז ניתן נחלה לנחלה?" שאל יעקב, "זה קצת מוזר". "לא, כי יששכר", החזירה רחל וכבר היה נדמה שהשבט החדש ייאלץ להסתדר בלי שם.
למזלם של כל הנוגעים בדבר, בדיוק באותו רגע עיני לאה הרכות נדלקו, וחמש דקות מאוחר יותר יצאו השלושה מהאוהל אל שאר השבטים כדי להכריז על שם השבט החדש. "זבולון!", הם הכריזו בקול גדול, וכל האחים חייכו בנימוס חצי מעושה חוץ מיששכר שמלמל בשקט "אמרתי לכם".

*מתוך הטור המורעל שלי בעמוד האחורי של בשבע

אם כבר בשבע של השבוע, אז דביר שרייברהר ומדבר

שבת ארגון היא מצווה דאורייתא, שנאמר "בחריש ובקציר תשבות", אין חריש כהחרשת אוזניים שעושים החניכים בשעת המורלים, ואין קציר אלא בקצר החשמלי שנגרם בשעה שחניכי שבט מעפילים בודקים מה קורה אם שופכים מים לתוך ארון החשמל של הסניף.

ומכיוון ששלושים יום קודם לחג שואלין בהלכות החג, נהגו בני ובנות ישראל לצאת את ביתם חודש ימים לפני השבת המאורגנת, למען הכן את סניפיהם ודגלן את דגלוניהם ותסתח את ת"סיהם ולהיעדר מהלימודים בתקופה הארוכה שבין סוכות לחנוכה. ונקרא שמו "חודש ארגון" על דרך הצחות וההיפוך, לפי שאם יקראו לו חודש בלגון ייצא ממנו כל הכיף, ודי לחכימא בבני עקיבא.

שורש המצווה בפסוק "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", לפי שכל הגויים נכנסים אל בתיהם עם בוא עונת הגשמים, ובנינו ובנותינו להפך: יוצאין אל הרחובות והגינות והחצרות כדי להיפרע מהשכנים ולהצטנן מהקור ולחטוף דלקת גרון ולהגיע למוצאי שבת הארגון צרודים כדבעי. ומי שלא איבד את קולו יעשה שאלת חכם האם צריך הוא לחזור על כל החודש מחדש, או שיוכל לצאת ידי חובה בדיעבד בצרידות שיקבל במחנה הקיץ הבעל"ט.

ועוד טעם ראיתי לקיום שבת הארגון בחורף, שרצויה היא לפני הקדוש ברוך הוא לשמוע אל תפילותינו ולהוריד טל ומטר לברכה. לפי שבשעה שהחניכים והחניכות מתאספין ברחבת הסניף במוצאי השבת ומדליקים כתובות אש וזועקים אל השמיים בקשותיהם ותחינותיהם על פי הנוסח העתיק "או-אה-או-אה ניצנים" וכן "אצ'יקיקיקוקוצ'יקיקוקוקו", מיד נפתחין ארובות השמיים וגשמי ברכה ניתכין על ראשיהם של החניכים המשולהבים.

מתחילה נהגו בני הציונות הדתית לקיים את שבת הארגון בפרשת תולדות, ככתוב במדרש על רבקה אמנו כשהייתה עוברת ליד בתי עבודה זרה רצה עשו לצאת וליד בתי מדרשות רצה יעקב לצאת, ולפי שלא ידעה שתאומים בבטנה חששה שיש לה מזרוחניק. והיום רבו הנוהגים להמתין שבעה ימים עד לפרשת "ויצא יעקב וילך חרנה", שאז הם יוצאים מבתיהם ומתנהגים כמו חורנים. ויש שאינם מסתפקים בחורניות אלא רוצים להיות שלוכים, לפיכך מחכים הם עד פרשת וישלח. וכל סניף יעשה כמנהגו וכמנהג תנועתו הקדושה, ובלבד שיקיים את שבת הארגון על כל פרטיה, דקדוקיה, דקויותיה וכוונותיה, שכל שלא השתתף בשבת הארגון יצטרך ללכת למחרת לבית הספר וחבל.

מה העבודה הזאת לכם

חסידים ראשונים היו שוהים טרם כניסתם אל הסניף ומכינים עצמם לעבודות הצביעה, הניקיונות, השפצורים והמריבות עם שבט הרא"ה. לפיכך, ההולכין אל הסניף בחודש הארגון לא ייכנסו מיד אל הקודש, אלא ישהו שעה או שעתיים או חמש מחוץ לסניף ויתעסקו בטלפוניהם וישוחחו בדברים בטלים, שכל שיחה שיש בה ממש ספק פעולה היא וחייב חניך להרחיק עצמו מן הפעולה. ואם תבוא האויבת הגדולה (קומונרי"ת בלעז) ותבקש מהם להיכנס אל הסניף ולהתחיל לעבוד, יאמרו לה בלשון יעקב אבינו: "הן עוד היום גדול". והמהדרין לא יתייחסו אליה כלל, לפי שהצדיקים הטהורים אינם מדברים עם בנות כשלא בא להם. ואם תגבר עליהם ידה של הקומונרי"ת ותכפה עליהם הר כגיגית ואקונומיקה צמיגית, יקפידו על כל פנים לשייר את עיקר העבודה ללילה הלבן של ערב שבת הארגון, שמקובלנו שמי שסיים את ההכנות לשבת הארגון יותר מדקה לפני כניסת השבת חשוד במינות.

אין להתחיל את הלילה הלבן לפני השעה תשע בערב. והמתכנסין בסניף עם צאת הכוכבים לא יפה הם עושים, לפי שהלילה ארוך והם עלולים – חס ושלום – לסיים את העבודה עוד לפני עלות השחר ונמצא שם שמיים מתחלל. ובעל נפש יחמיר שלא להגיע לסניף לפני חצות הלילה, שאז בוודאי כל השכנים כבר ישנים ואפשר להעיר אותם ולעשות פרסומי ניסא. ויש לשבח את המקפידין שלא לבוא לפני ההפסד הקבוע של מכבי ביום חמישי, וגם אז רק עומדין כל הלילה ומפצחין גרעינין עד שבאה הקומונרי"ת ואומרת להם רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית והסניף עדיין נראה כמו יציאת מצרים.

כל ישראל ערבים זה בזה, על כן יש למנוע שינה לא רק מהשכנים של הסניף אלא גם מהורי החניכים. לפיכך יכינו החניכים במשך החודש תערוכות מפלסטלינה ומלגו ומחומר ולבנים, ויזמינו את הוריהם אל הסניף לחזות ביצירות המופת בין השעות שתיים לשנ"צ בצהריים. ואין לחשוש לזיקה בין התערוכות ובין הנושא של חודש הארגון, לפי שאף אחד ממילא לא יודע מה הנושא של החודש.

הצגה או ריקוד

מצווה על המדריכים להכין את חניכיהם להופעות במוצאי שבת הארגון, ורשאים הם לבחור בין הצגה לריקוד. הצגה כיצד? כותבים מערכון, אוספים את החניכים ומחלקים להם תפקידים. והחניכים אין להם לקבל את התפקידים כגזירה משמיים אלא עליהם להתמרד ולומר למדריכיהם בהאי לישנא, למה הוא קיבל תפקיד ראשי ואני תפקיד כזה קטן. ואם החניכים אינם רוצים לומר, יעשו זאת הוריהם. ועל המדריכים ללמד את השחקנים לעמוד רק עם הגב לכיוון הקהל ולהגות את המילים בצורה לא ברורה, שמי שרוצה להבין הולך להבימה ולא לשבת ארגון. ויש המקלים ואומרים שאף מי שהגה את המילים בבירור יצא, לפי שממילא לא שומעים אותו בגלל הצרידות והמורלים. על כן עדיף טפי להכין עם החניכים ריקוד, שהרי גם ככה בסוף כל חניך עושה על הבמה מה שבא לו.

בנות הרוקדות, יחשיכון באור אולטרא סגול כמנהג האולטרא אורתודוקסים. ואף בפרשתנו ראינו שנכון לעשות כן, ככתוב "ויישק יעקב לרחל", אל תקרי ויישק אלא ויחשך. וחייב כל אדם למחות ולבכות ולצווח על כך, שנאמר ויישא קולו ויבך. ויש נוהגות לסלק את הגברים מן האולם ולרקוד כאוות נפשן בלא האולטרא סגול, ויפה הן עושות, שהגברים יכולים באותו זמן להשלים שעות שינה. וקשיא, לפי שיכולים הם לישון גם בתוך האולם, ואם כן יעצמו עיניהם ומה אכפת לנו אם הבנות רוקדות לאור העם סגולה או סתם פרוז'קטור. ונלענ"ד שמעיקר הדין חייבים אולטרא סגול, לפי שהוא מהדברים שנבראו בערב שבת ארגון בין השמשות. ועל כל פנים אין נפקא מינה, שממילא כולם יושבים בחושך מאז ששבט מעפילים לא הבדיל בין אור לחושך, בין ישראל לעמים ובין מים לחשמל.

אין לגלות מראש את שם השבט החדש, לפי שכולם כבר יודעים אותו ממילא. על כן יש להפיץ שמועות עם שמות מונפצים כגון אלישמע, יחפוצאל, נפוצותינו והנני. ובצוק העיתים קורה לפעמים שאחד מהשמות המונפצים מונצח בטעות כשם אמיתי, ואכמ"ל.

ואותם בני השבט החדש נכנסים באותו לילה לחב"ב, אותה יש להגות רק בראשי תיבות לפי שפדיחה בימינו לומר את המילה חבריא. ולפי שההופעות מסתיימות בחצות והלילה עוד צעיר, נוטלין בוגרי הסניף את בני ובנות השבט החדש וקושרין עיניהם ומכפיפין ראשיהם ולוקחין אותם אל השדות ומשביעין אותם שלא להגיד במשך כל חייהם בני כמה הם, אלא רק מאיזה שבט. ועושין מדורות כמנהג השבטים האינדיאניים, ועם אור ראשון חוזרין לבתיהם עייפים אך מסריחים, כדכתיב ויבוא עשו מן השדה והוא עייף, ויגלה ששוב לא השאירו לו מים חמים.

אור אסולין/סתרי המדרגה

פעם אחת היה סניף.
והוא אהב ילד קטן אחד.
ופעמיים בשבוע הילד היה בא לסניף וצועק ניצנים עולה לה לה ומשתתף בערב שוקולד שהמסר שלו הוא אחדות עם ישראל. והילד אהב את הסניף.
והסניף היה מאושר.

אך הזמן חלף לו והילד הלך וגדל ולעתים קרובות הסניף נשאר לבד.

ואז הילד בא יום אחד אל הסניף והסניף אמר לו "בוא ילד, תצעק מורל ותאכל שוקולד ותהיה מאושר".
"ערב שוקולד זה לתינוקות", אמר הילד, "אני כבר שישיסט. אני רוצה אידיאלים גדולים וחניכים קטנים לנסות עליהם את הרעיונות המטופשים שלי. בא לי לנגן השביל הזה מתחיל כאן ושכל הבנות יקשיבו ואם אפשר גם ללוות את אחת מהן הביתה".
"לשוקולד אין גיל", אמר הסניף, "אבל יאללה - בוא תהיה מדריך ותעביר פעולות ויודע מה? קח גם מד"שית. בחורה אש, אני יודע מה אני מדבר".
אז הילד נהיה מדריך ונתן לחניכים שלו לאכול פסטרמה ואז טחן קינדר בואנו מול העיניים שלהם ואמר שהמסר הוא "איזהו גיבור הכובש את יצרו" וניגן השביל הזה כולל הסולו של הפתיחה ושפך בקבוק שלם של גואש על המד"שית בלילה לבן.
הקומונרית עקמה את האף, אבל הסניף היה מאושר.

אבל הזמן חלף והילד גדל ולעתים קרובות הסניף נשאר לבדו.

ואז הילד חזר יום אחד והסניף שמח ואמר לו "בוא ילד, בוא תנגן בגיטרה לבנות ותעשה מלחמת גואש ותהיה מאושר".
"אני כבר אחרי מלחמות אמיתיות, קטן עלי מלחמת גואש", ענה הילד, "וחוצמזה התחתנתי עם המד"שית ואני פחות בקטע של פלירטוט אפלטוני עם טינאייג'ריות. אני צריך כסף לחיתולים".
"אין לי כסף", ענה הסניף, "משלמים לי בשוטף פלוס מאתיים ארבעים. אבל יודע מה? בוא תהיה קומונרית, הקודמת ברחה באמצע הסל"ק ומעולם לא שבה. תקבל כמה גרושים ותהיה מאושר".
אז הילד נהיה קומונרית והעביר ישב"צ ואמר מדריכים ערוך המפקד והעיף הביתה חניכים שהלכו מכות במסע וצעק על מדריכים שפרצו בלילה למחוז כדי להדפיס צ'ופרים. והסניף היה מאושר.

אבל השנה נגמרה ולסניף הגיעה סוף סוף בת שרות והילד הלך וגדל ולא חזר הרבה זמן.
ויום אחד הוא חזר והסניף הסתכל בו במבט עצוב ואמר לו "מצטער ילד, אין לי מה לתת לך. בוא - הנוער של היום זה כבר לא מה שהיה פעם, כל היום סטוריז וסנאפצ'ט".
"אני אפילו לא מבין את הסלנג שלך", אמר הילד.
"יסתכלו עליך מוזר אם תבוא לערב שוקולד".
"אני גם ככה משתדל לשמור קצת, אתה יודע", אמר הילד והכניס את הבטן ככל שהצליח.
"דוגרי? גם הערכים שלי הם כבר לא ממש הערכים שלך. סורי, נראה לי שכבר אין לך מה לחפש פה".

"אני לא צריך הרבה", אמר הילד, "רק מקום לזרוק בו את הילדים בשבת בצהריים".
"כחולבן ובזמן, כן?" הזכיר הסניף.
"קל", אישר הילד.
והסניף היה מאושר.

הר ומדבר

לא ראיתי את זה

וואו וואו זה משהו!לעבדך באמת!

זה נהדר.שעות של אמת.

וואו זה ממש מרשים!u

|גזור ושמור|

זה באמת נפלא.סביון

אדיר.קיבוצניקית

..הר ומדבר

חחח גדול גדוללעבדך באמת!

..הר ומדבר

לעשות רצונך!

אוי זה ענק

רגע שלם

באלי סניף שיואווולעבדך באמת!

לילה לבן.ghgh

עוד אחד

באיזה שבט אתה/ אורי אורבך ז"לסתרי המדרגה

"גם כשתהיה זקן בעוד 80 שנה,
גם כשתהיה כפוף בעזרת הנכדה הקטנה,
גם כשכבר לא תוכל לראות בלי משקפיים,
גם כשתתחיל לשכוח איפה הנחת את השיניים,
גם כשלגמרי תשכח מקומות אירועים ואנשים שלמדו איתך בכיתה,
תמיד תזכור מייד באיזה שבט אתה!"

זה א' ב'!הר ומדבר

איך שחכתי את זה?!

נתנאל אפק המלך של מחוז צפון: (תקראו, זה בנ"ע)סתרי המדרגה

כשהגעתי ליבנאל, בירת גרעיני השירות הלאומי, הופתעתי למראה הקהל שהגיע. הקומונרית האלופה ביקשה ממני להעביר שיעור, אבל הייתי בטוח שמדובר בשיעור לצוות ההדרכה. מולי ישבו מדריכים ומדריכות, בנות שירות לאומי, וחניכים בוגרים בכיתה ח'. חייכתי אליהם. הם חייכו חזרה. הנחתי את דפי הרב קוק בצד.
"מי כאן מכיר את סטטיק ובן-אל תבורי?" אנחת רווחה הורגשה בחדר. הקומונרית הרימה גבה. "אף אחד?" בטח, צחקו, כולנו.
"אחלה" אמרתי "אני רוצה שתסבירו לי בבקשה במה עוסק השיר 'סלסולים'".
שתיקה.
שאלה טובה, אמרה אחת הבנות. לא נראה לי שחשבתי על זה פעם.
"אז הגיע הזמן" חייכתי. "אחלה שיר".
התשובות היו בסגנון "איביזה", "בנות", "מוזיקה" ועוד כל מיני מושגים שנדלו מתוך השיר. הסתכלתי עליהם. "אתם מבינים שסלסולים זה ציונות במאה ה21, כן?" עכשיו כל הגבות הורמו. ציונות? מה הקשר?
"תחשבו מה כתוב בשיר.
אין לנו איביזה, אין הרבה בויזה. [אבל מה זה משנה כי] יש לנו את הבריזה של אילת והכינרת." חיוכים. "נמשיך:
ככה זה בארץ ככה זה בציון.
בואו נשים את כל הבעיות בצד.
גם אם מבחוץ זה נראה על הפנים, וואלאק לא מתלוננים"
טוב, טוב, שכנעת, צחקו. אבל אין מצב שלזה הם התכוונו כשהם כתבו את השיר.
"איך אתם יודעים? אבל גם אם לא, זה משנה משהו?" הייתי רציני לגמרי וזה בילבל אותם. הקומונרית בכלל לא הבינה מה אני רוצה ממנה. איפה השיעור שהיא ביקשה ואיפה אני.
"בואו ננסה עוד שיר. על מה מדבר השיר 'כביש החוף'?"
שום דבר! צעקה אחת הבנות. זה הבעיה בשירים שלהם! רדודים חבל על הזמן.
"לא מסכים. אני אומר לך שכל השיר משל לארץ ישראל." מבטים של חוסר אמון. "סבבה. רוצים הוכחה?
יש דור שלם שמחכה לשמוע שלבלאגן כבר יש סוף.
עזוב את הפקק ובוא נתחיל ליסוע
תן לאהבה לעקוף"
החניכים התמוגגו בכסא והמדריכים לא הבינו מה קורה. למה הרכז מצטט את סטטיק ובן אל? "אל תגידו לי שהמילים שעכשיו אמרתי מדברים על פקקים או על אנשים שנוסעים בכביש החוף. הם אומרים שדור שלם רוצה כבר לצאת מהבעיות היומיומיות שלהם, ולהתחיל ליסוע קדימה. המשל הוא הפקק על כביש החוף, אבל ברור שכביש החוף מדבר על המציאות."
מה אתה רוצה להגיד? הקשתה מישהי. אתה יכול עכשיו לקחת כל שיר שלהם ולהראות שהם בעצם צדיקים?
"זו בדיוק הנקודה" חייכתי. "הם לא צריכים להיות צדיקים כדי שיהיו ניצוצות של קודש בשירים שלהם. אנחנו נורא רגילים להפרדה ברורה בין הקודש ובין החול. מה אם במציאות זה לא ככה? כשיעקב בורח לחרן הוא חולם על סולם-"
מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, המשיכו אותי המדריכים, מכירים.
"שמח שאתם מכירים, אבל זו לא הנקודה. מה היה על הסולם הזה?"
מלאכים.
"ומה היינו מצפים שהמלאכים יעשו? יעלו, או ירדו. אבל הם עושים גם וגם. הם כל הזמן נעים בין הארץ לשמים. כל הזמן בין הקודש לחול. למה לרדת לחול אחרי שכבר הגעת לקודש? למה לרדת לארץ אחרי שנגעת בשמים?" נתתי לשאלה לחלחל קצת. "כי תפקידו של הקודש הוא להרים את החול. זה מה שה' הראה ליעקב רגע לפני שהוא יצא לחו"ל. בכל מקום שאתה הולך, תקדש את החול. בחסידות קוראים לזה העלאת ניצוצות. בשפה שלנו אפשר לקרוא לזה שליחות. יעקב יצא לשליחות."
שנה אחר כך אמרה לי קומונרית שזה השיעור שהכי נחקק לה בזכרון. כי תנועה שכל הזמן עולה מתישהו מתנתקת. ותנועה שלא עולה בכלל היא סתם גולם. אבל תנועה שעולה ויורדת, עולה ויורדת, כנראה תצליח בסופו של דבר להביא את כולם לשמים.

בנימין שיינברג:סתרי המדרגה

"שבת ארגון". צמד מילים שמעורר כל כך הרבה נוסטלגיה. לכל אחד יש את החווייה שלו מתנועת הנוער. אחד נזכר במורלים מצרידי-גרון ביער עין-זיתים, אי אז במחנה סיירים. אחר מתרפק על ישב"צים ארוכים אל תוך הלילה בחדר מדריכים מתקלף, או נזכר בפעולה אחת ספציפית משבט מעלות שנחרטה בליבו לעד. עבורי, בני-עקיבא תמיד תהיה המרתף ברחוב יהושע ייבין 17.

* * *

הייתי נער בן שבע עשרה כאשר רפי הציע לי להצטרף אליו. יצאנו יחד ארבעה חבר'ה מהישיבה התיכונית, רבע שעה הליכה ואנחנו במשרדי מחוז ירושלים של בני עקיבא, או כפי שקראנו לזה – 'המחוז'. לאט לאט התקבצו המשתתפים. אלחנן, שי, רעות, הודיה, ישראל, נתי, יעל, מיכל. כעשרה או חמישה עשר נערים ונערות שנאספו יחד כדי להקים משהו חדש: גרעין נחשון.
גרעיני נחשון היו אז בראשית דרכם. גרעין ראשון קם כמה חודשים מוקדם יותר במחוז דן ואנחנו התעתדנו להקים את הגרעין המחוזי הראשון של מחוז ירושלים. המטרה הייתה לייצר בחבריא ב' אפיק הגשמה, בנוסף ובמקביל לצוותי ההדרכה. המחשבה הייתה שרק הדרכה אינה מספיקה, הן משום שלא כולם מתאימים לכך והן משום שלא מספיק רק להעביר את הערכים מדור לדור, צריך גם לממש אותם בפועל.
במשך מספר שבועות, אולי אפילו חודשים, היינו עסוקים רק בתכנונים ובבירור הדרך. מה אנחנו רוצים לעשות, איפה ואיך, מהו הרקע הערכי שממנו אנחנו ניגשים לפעילות. לבסוף נבחר האפיק הרצוי – התנדבות חברתית בשכונת נווה יעקב. הקמנו שם מרכז למידה לילדי בית ספר יסודי ותכנית בר מצווה לילדי עולים. במשך כל השמינית שלי, פעם ולעיתים פעמיים בשבוע היינו נפגשים. חלק מהמפגשים הוקדשו לעשייה עצמה וחלקם להמשך הבירור הערכי, שהיה עבורי לא פחות חשוב. שם נפגשתי, אולי לראשונה, בחבורה אידיאליסטית שמגובשת סביב חזון משותף. היו שם דיונים רעיוניים כמו גם ויכוחים נוקבים, לא סביב שאלות של נוחות אישית או הצטיינות לימודית אלא סביב האחריות שלנו כלפי כלל ישראל והמקום שבו אנחנו תורמים לחברה. דרך הרכזים המסורים שליוו אותנו מטעם התנועה נפגשתי בצורה משמעותית עם תורת הרב קוק וראיתי מול עיניי אנשי מופת שמממשים אותה בפועל.

* * *

כיום, בפרספקטיבה של עשרים שנה, אני יודע שבני-עקיבא איננה תנועה מושלמת. היום, למשל, לא הייתי שולח את ילדיי לפעילות מעורבת של נערים ונערות. גם לא עם כל הדגשים החינוכיים של התנועה אני מסכים. אבל את העקרונות היסודיים אני מקווה מאוד שגם ילדיי יקבלו מבני-עקיבא – כלליות ואחריות. לדעת לצאת מהמבט הפרטי, קודם כל בסביבה הקרובה - לראות את האחר ולהרגיש את הזולת, בחשיבה על חבריי לשבט או לשכונה, ומתוך כך גם כלפי כלל ישראל, לחוש אכפתיות כלפי כל מה שקורה בארץ. הצעד הבא הוא לבנות מתוך כך תחושת אחריות. לא לבוא בטענות כלפי אחרים אלא בתביעות כלפי עצמי. להבין שדברים אינם מתרחשים מעצמם, אם אני רוצה שיהיה נקי אני צריך קודם כל לנקות בעצמי, אם אני רוצה יותר תורה אז עליי לייסד שיעורים ואם אני רוצה קליטת עלייה אז אלך בעצמי לסייע לעולים. כך בכל תחום – בתורה, בהתיישבות, בחסד.
היסודות הללו, שהוטמעו בי בימי גרעין נחשון, מנחים אותי עד היום והם שמדרבנים אותי לשלוח גם את ילדיי לאותו המסלול. נכון, במשך כמה שבועות לא ממש ראיתי אותם חוץ מכמה טביעות-צבע של סיד בכניסה לבית, אבל אני יודע שהמטען הערכי אותו הם מקבלים היום ילווה אותם הלאה לכל החיים.
בלב אמיץ בעזרת ה' – עלה נעלה!

(הטור מ'שבת בשבתו')

פייי הקומונרית הזאת...רגע שלם