אוך. דברתי על זה עם צור, אתם מבינים?
אני מרגיש הבודד בכל מפגש היוצרים הזה שבא בשביל היצירה ולא בשביל המפגש (נחמד להפגש, כן?)
אמרתי לצור שאני חושב שיוצא מאוד שיש חבר'ה שרוצים ליצור ולא באים למפגש ויש חבר'ה שלא רוצים ליצור ובאים, ואני חושב שלשני הצדדים הקטע של המעורב הוא גורם משפיע...
אבל באמת שאין לי פלטפורמה אחרת. יש סדנאות יצירה של חרדיות.... 
אוי ה' זה נסיון קשה.
אולי באמת אין שום צד היתר בזה שרווקים ורווקות צעירים ייפגשו מסביב לתחביביהם? (ממש מוזר...)
אבל אני אחד שאוהב שירה. גיואלד.
"לעשות רצונך אלהי חפצתי"
אני עייף.
הבדידות הזו אני במצב ביניים בין ילדות לבגרות
בין שחרות לשיבה
בין לידה למוות
אוי הקב"ה, הקב"ה! הקב"ה! הקב"ה!
(אני רציתי לומר לכם שאני ממש מתגעגע לצליל הזה, למילה הזו
הקב"ה.
בשיח היום תמיד מדגישים את הכוחניות והשררה הטבעית של ה'.
לא פלא שממש שונאים אותו.
אבל מה לעשות שבבתי המדרש ובתי הכנסיות, ובבתי היהודים מזה מאות שנים היידיש קייט החם אומר "הקב"ה." חסר לנו יידיש קייט היום, הכל היום זה חינוך דתי, ויידישע מאמע יושבת בצד בתור אחת שכבר ממש לא אופנתית, היא תגיח מדי פעם רק למטבח, קראנו לה לבדוק שהכל טוב עם הטרדישיין בסיר, שם מקומה בימינו.
ומה יכולה לעשות היידישע מאמע? היא יושבת בצד ובוכה, זה מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב. ואנחנו בוחרים להתעלם המצלול של געיות הבכי שלה מאוד פולני, מנוכר לנו, ובאמת באמת- ליידישע מאמע במהות- יש לה צד חזק ליידישע מאמע שבה היא פשוט אם יהודייה. )
הקב"ה!
אתה בראת רגעי ילדות ובגרתי (והנקתי וגמלתני טוב)
אתה בראת שחרות
אתה יילדתני ואתה תמיתני
עשה שאשתפר
מעת לעת.
(מֵעט לעט.)
חחח