קמתי ביום שישי ב12:30. באסה.
לא כ"כ מפתיע, בהתחשב בעובדה שהלכתי לישון ב2.
התארגנתי, הלכתי לאכול משהו.
היה רק פולקע, לקחתי 4, הם קטנים וזה אפילו לא מתחיל להיות מספיק.
הביאו פסטה, לקחתי צלחת.
חריפה בטירוף, אכלתי חלק והלכתי לבית מדרש.
רציתי ללמוד, בפועל הייתי פה כמה שעות
מבאס בטירוף...
בסוף הנחתי תפילין 5 דקות לפני מנחה, (נשארתי איתם עד סוף מנחה) התפללתי.
קבלת שבת, ריקודים.
בסוף הריקודים גיליתי שנלחץ לי השעון. פעמיים. זה אומר שעכשיו הוא מציג לי את הסטופר עד סוף שבת.
ערבית, שבת שלום לרב טל.
סעודה ראשונה, הפעם עבר בלי ללכלך את החולצה... (רק כתם קטן צהוב בהיר, אז לא כ"כ רואים אותו)
הלכתי לרב רן משה חדד, קצת שירים של אשכנזים...
אין לי תחושת זמן בלי שעון, מסתבר.
חזרתי. הלכתי שוב לבית מדרש, לקרוא שמו"ת, נתקעתי עד 2 בלילה.
הלכתי לפנימיות, נתקעתי עוד כמה זמן בשיחה עם שני אנשים.
גשם.
הספיק הגשם, הלכתי לישון.
קמתי בסוף, חשבתי שכבר 12:30, מסתבר שרק 11:30.
הלכתי להתפלל, (מה שאפשר) על הדרך בררתי האם אפשר לעשות קידושא רבה על פת (מסתבר שאפשר)
הלכתי לחד"א ב12:20, (עונג שבת ב12:30), נטלתי ידיים, אכלתי 2 וחצי פרוסות לחם בתור סעודת שבת.
עונג שבת, אמנם לא נמנמתי כמו פעמים שעברו אבל סתם ריחפתי, שוב אין תחושת זמן.
הלכתי לבית מדרש, למדתי משהו לפחות (חזרות. 7 דפים).
מנחה, סעודה שלישית.
אין לי כוח, אכלתי משהו וחזרתי לבית מדרש.
רק רציתי לקרוא ספר בעזרת נשים, ושוב עבר הזמן (המבין יבין...)
ערבית, ושוב מחשב. אני מרגיש ממש מכור ככה.
סליחה על האורך
הלב הזה כל פעם מחדש הוא נשבר