אמא שלי אמרה לי פעם שרעב ועייפות גורמים לעצבנות

וזה נכון

אוי כמה שזה נכון

אל תנסו את זה בשום פנים ואופן!!!!

אמנם יצא לי מזה ריוח בתחום כלשהו

אבל זה לא שווה את זה בכלל

בוכה רק מלהיזכר בזה

זה כואב מאוד

פנימית

פעם חשבתי,

שכשאגיע לישיבה

אז אתקן כלמיני דברים בעצמי

היום אני מבין, שדברים לא נפתרים מעצמם

צריך לעבוד!

חשבתי לפחות, שאני אוכל לעבוד על כל נושא בנפרד

גם ככה זה קשה

אבל כנראה אני אצטרך לעבוד על שניהם ביחד

מסתבר, שהם מאותה סיבה

מפחיד...

נגמרו לי הפצלשים

נשארתי רק אני לבדי

ירדו רוב הפורומים

נשאר רק קצת

צריך לעשות את הצעד

לפסוע אל מעבר הגבול

ואז-אגמור עם הדבר הזה

אצא מנסיופ

הייתי רוצה אחת ולתמיד

אמנם לא נראה לי שכך יהיה

אולי קצת

מעט, לשעשוע לפעמים

לא מידי יום ביומו

לא לשרוף מולו שעות

עוזרני, ה',

לעשות את הדבר הזה

ולצאת מפה

להיות בן חורין

כפשוטו וכמדרשו

ו@לעבדך באמת!

נגמרו לי הפצלשים - נסיונות פעילים

אני מרגיש, שאני צריך חבר שמקשיב, שמבין, שאני יכול לספר לו מה אני מרגיש והוא יבין הכל, שלא כל דבר אני אצטרך להסביר-או לצנזר, כי לא מבינים.

אני מרגיש, שכשאני מתפלל אני רוצה לשמוע תשובה, לשמוע מענה, אני מרגיש שאני צריך קצת נבואה, קצת ידיעת ה'.

אני מרגיש, שאני צריך פעם אחת לומר י"ג מידות בשם המפורש. אמנם אני לא יעשה אתזה כי זה אסור, אבל אני מרגיש שזה...

אני מרגיש, שאני סוגר את הלב שלי מכולם, רק אני לעצמי.

וזה אמנם טוב, אבל גם רע

כי אמנם ככה אני לא אפגע, אבל ככה אני גם ארגיש קצת בודד, כי בעצם-איך מישהו יבין אותי, את הפנימיות שלי, אם אני סוגר אותה במנעולים?

אני מרגיש, שככה אני קצת חסר, שיש בי מקום שממני רוצה קצת יותר, אבל אני את שלו לא נותן לו, כי אין בי את האומץ לפתוח אותו לעיני כל.

את הדבר הזה רציתי לכתוב כמה שממני רחוק ומוסתר, אבל החלטתי שפה יהיה מקומו.