אני מעדיף שכמה מחשבות ופריקות וגם דיונים נלווים יהיו ביחד בשרשור אחד.

@כישוף כושל

@@כישוף כושל

את פה? אות חיים?

תפילה אחרי שיעור באמונה חצי פילוסופיה על היחס למושג האלהי.

@שמש וסערה

?

אבל הדיון הוא רק תירוץ להפגש פגישה אמיתית. לראות שיש עוד מישהו במסלול הזה של החיים.

לא בדיוק יודעים לנסח את זה ובדרך כלל או שנופלים על דיון טוב או שמצליחים למלמל שלום ומה נשמע.

המקרים הגרועים דוקא, הם אלה שניסינו בכח. ניסינו בכל זאת להגיע ישר לדרך הרגילה והפשוטה של דיון. במקום להשאר עם החלק הפשוט של הרצון הטוב. שהרצון הוא איפה שאני הפנימי נמצא. ואם שנינו רוצים אז שנינו נמצאים באמת, בפנימיות. אבל אם שנינו מתעלמים מהפשיטות של הרצון- ומנסים לדון ומנסים לומר ומנסים להשמע ולשמוע צלילים ומילים בכח- אז לא תמיד נמצאים.

 ואם אלהים נמצא איפה שנותנים לו להכנס- איפה אנחנו?

(הו, לא. כתבי כטוב בעינייך.) אני מוחמא מספיק לכל השרשור הזה. (אפשר אולי אולי אולי (עוד כמה פעמים אולי שצריך) לשאול בת כמה את בצורה מכבדת בטירוף. כאילו נאמר- איזה שבט את רק שאין לי מושג באמת בשמות...)

לא זוכר אם אומרים שהשואלים היו מתנגדים והשאלה היתה על דבריו בענייני אלוקות או שזה היה משהו בלומדש.

בכל אופן. האדמו"ר נעמד על הבימה והחל מנגן ניגון, לא יודעים איזה ניגון ובטח שלא יודעים איך האדמו"ר הזקן ניגן ניגון בכלל. אבל בסוף הניגון- לשומעים הותרו כל הספיקות.

יש בניגון התרת הספיקות

(בדיסק השני של הישיבה הרב יהושע מדבר מזה, נא לא להוריד)

האודיו בהודעה שהגבת לה זה דא"ח של הרב יהושע.

שייגש אליי מישהו ויאמר- מישהי מהעזרת נשים שאלה עליך.

רוצה להיות כזה שיכול 'להשיג' כל בחורה.

שיכול. אם רק ירצה.

אני רוצה?

אני לא רוצה. אני יודע שלהתחתן זה לא הזמן בשבילי. לא כי אמרו לי אות של שיעור שרק משם אפשר. אני באמת מבין את זה.

אבל זו תאוה. על תאוות לא שואלים שאלות ויש תאוות שהשתיקה יפה להן.

[ואני. אני כזה אחד שגם כך... הרי בא ניקח את פלונית. לא מישהי אמתית- פלונית.

נקרא לה בשם של דוסיות

ונגיד שהיא חכמה וצדקת ויפה. בהכל ממש. (ויודע מה? נגיד שהיא חכמה ויפה וצדקת. ולנפש האלהית- צדקת חכמה ויפה) היא סופרת אותך בכלל?

הרי אתה אתה. אתה יודע טוב מאוד מה אתה שווה...]

ואני רוצה להיות כזה אחד שהוא כזה מן אחד שבחתונה של חבר הצד של הכלה שם לב אליו. לא דוקא אליו. אבל גם אליו.

לא תמיד אני פה ולא תמיד אני יכול לכתוב.

ולכתוב בוורד זה לא כמו שיש אנשים. יהודים. כאלו עם לב וחיוך ועיניים עם שק של דמעות. שרואה שאתה כותב ומהנהן בראש. או מניד בראש בל העיקר שעושה משהו עם הראש. שהמילים הגיעו לשם אצל מישהו.

ברור שאני שמח מהנהון...

בכל אופן- השעה עייפה מאוד. מאוד עייפה. ועדיין לא כתבתי מספיק.

היי, זוכרים את הזה על כתיבה ושינה נו.

"גם לקולמוס כבר אסור להשבע.

ההרגשה הסעורה שיש בי מה לומר באיזה עניין

להרחיב לשנות מציאות. לחסר להוסיף מניין

לישון בלא אומר? אני ישנה, ולבי? אני ער, ולבי?"

איי טאטע. זה גם סוג של צער ושכינה כשאדם מצטער, אומר כידוע, "קלני מראשי קלני מזרועי" פי'-

לא שפשוט אעזוב את הפורום. אלא שאעשה עזיבה איזה טקס אשכבה עם ציניות עם הומור, עם דמעות ועם הרבה אהבה.

ומאז הגעתי למסקנה שאני לא צריך למהר לדרמט (מלשון דרמטיות) את היחס שלי לפורום. ולא צריך לכלב בשם שאולי בכלל שייך לזאב בר מפחיד. ומי אמר שבכלל נכון לקרוא לזה יחס נפשי חברתי סוציולוגי במתח וירטואל-מדיה וחברה אמיתית. אולי זה פשוט שאני זורם עם גיחות ועם מילים ועם שתיקות מקלדת? .

אבל כן חשבתי שאם אעשה עזיבה ואפילו אם אעזוב ותהיה איזו נקודה של תשומת לב.

שאני צריך לשים כאן את השיר הזה של רחל:

אֶת כֻּלִּי סִפַּרְתִּי עַד תֹּם, 
בְּחַדְרֵי חֲדָרַי 
הוֹלַכְתִּי זָרִים וְהִצְבַּעְתִּי: 
כָּאן - 
גַאֲוָה רְמוּסָה, כָּאן-צִפִּיַת שָוְא, 
וְשַלְוָה לְאַחַר יֵאוּשׁ - 
לְהַלָּן. 

גַּם אַתָּה בֵּינֵיהֶם, 
גַּם אַתָּה, הַקָּרוֹב-הַזָר, 
עֲבַרְתַּנִי עָבוֹר וְהַבֵּט וַתֵּצֵא עִם כּלָם, 
וַאֲנִי 
בַּפִּנָּה אֶשְׁקֹט. 
וַאֲני - הַאֻמְנָם, הַאֻמְנָם 
לֹא הָיָה דָבָר?!

טיק טאק טיק טאק.

הסתלקות הסתלקות

יש לר' שלמה משפט על אנשים קדושים. שצריך לספר עליהם כדי שיהיה אמון בכך שאפשר וקיים, ויש אנשים קדושים בעולם. זה נותן אמון בקדושה בעולם, קדושה ביהודי.

אממה? היום לא אוהבים אמון בקדושה ותמיד יגדילו להאניש את הצדיק והקדוש. בלא האנשה מפליאה ומשתוממת ומלאת תמהון. האנשה מלאת בוז מלאת חוסר אמון בקדושה.

איך מה שקוצקער אומר "הקב"ה נמצא איפה שנותנים לו להכנס". הכל אצלינו הרבה פעמים הוא שאלה של מקום. מקום בלב. מקום בנפש. למען ה'! תשאירו מקום בפה! גם זה לא. אומרים, משלחים את זעם הלשון ללא רסן ללא מעצור. ללא טיפת מקום. טיפת ענוה.

אז תדעו.

יש אנשים קדושים. יש קדושה.

לעשות רצונך אלהי חפצתי.

אני עוד רוצה לכתוב ויש לי מה לכתוב (לא אגרויסע ישות, אבל יש)

אבל הזמן נגמר. וברוך המפיל. מעט עייפות ליהודי היא שעון מעורר להירדם ללכת לישון.

גוט נאכט, עמ"י.

בשורות טובות. רק בשורות טובות.

הרעידה הכי חזקה לשנת 2016. כבוד!

2026 Mindanao earthquake - Wikipedia

למה אני קוראת הודעות מפעם

למה כבר בשני ספרים גדליה הוא גבר חסון גבוה ומושך שכל קוראת רוצה כמוהו ואז באמצע הספר הוא מאכזב למה

למה אני מרגישה שהכל עליי 

למה קשה להיות עצמאית (לא בעסק)

למה אני לא הולכת לישון בכאלה שעות

איך החיים הולכים להשתנות מסוף השבוע הזה ואני מקווה ממש שישתנו לטובה

למה תמיד אבא עוזר ועוזר ועוזר ואז בסוף אני כועסת עליו

למה הוא כאילו עוזר לי אבל באמת נראה לי שהוא עושה את זה בשבילו

למה כל התהיות שהיו לי בראש שבשבילם נכנסתי, כדי להוציא ותם, נעלמו פתאום וחוץ מגדליה אני לא זוכרת מה עוד הפריע לי

למה החיים כאלה עליות וירידות

ולמה גם דברים פשוטים מסתבכים לפעמים

לא תמיד, אבל לפעמים כן

למה אי אפשר להרוויח 20 אלף שח לגדל ילדים בנחת לאפשר לבעלך לגדול בתורה להיות רגועה עם בית מסודר בגדים מקופלים בארונות כיורים ריקים בלי שימוש בחדפ ארוחצ מוכנה חמה כל יום למה

איך יכול להיות שכל כך הרבה הודעת ורק אחת שלי

אני זוכרת שהיו הרבה יותר

ללכת ביישוב בלילות מזכיר לי את פעם

מעניין

אולי בקיץ יהיה מעניין יותר? אולי לא

למה הפסיקו לייצר נוקיה208

למה לא המציאו עוד טלפון חדש בדיור כמו נוקיה 208

למה אני בטלפון הרביעי או החמישי ב7 שנים האחרונות זה לא תקיןןןןן

ואין לי מספרים של אנשים מפעם ואין איך לשחזר

אפילו בנות מפה שפעם היו לי

מה שלומך?

ואת עדיין כותבת באותו סגנון שהיית לפני מאה שנה.

ללכת עם אילה בלילה ולדבר על חשופיות ישר הזכיר לי את האולפנא

למה אני האישה היחידה בגילי שעדיין מתגעגעת לאולפנא

למה אני אומרת בגילי וזה נשמע שאני זקנה אני לא זקנה

אני רוצה להיות קשורה לבנות המתוקות הצדיקות קדושות צנועות האלה

אני רוצה לחזור לאולפנא ואני מוכנה להתפקשר גם אם זאת לא ה- אולפנא

אני רוצה להיות עצמאית

אני רוצה שירים זמינים בלי לפתוח מחשב

מספיק לי די והותר מה שעובר עליי

והעומס הזה שמגיע

מכל מיני סיפורים שקורים מסביב

עושה לי אדרנלין לתקופה ואז בבת אחת ריסוק עז מלווה בדכאון לא ברור

עד שהבנתי שהוא ברור

אסור לי להיות שם יותר מידי

ואני מוגבלת

אני יכולה להיות נחמדה

להתעניין בשלום

להביא משהו נחמד אם מסתדר לי

אני לא יכולה לתת את הבית שלי

או את האוכל שלי

או את הלב שלי

וזה גם לא יעזור

עכשיו צריך להתפלל

ואיפה אני ואיפה להתפלל

ויערה עושה לי פה 3 תפילות ביום מעמידה אותי במצב שאני מרגישה הכי לייטית בעולם

אבל יש לי תפקיד

כרגע במסגרת התפקיד אני נותנת תנאי חיים לאלה שבאחריותי

הלוואי שאצליח גם לתת להם תנאים רוחניים מיטביים

הוי טאטע רחמים עלינו

אנחנו רוצים להתפלל

חסרים לי כמה ימים בשבוע להספיק כל מה שצריך גם ככה אני בעומס לא יאומן

מתלבטת אם לישון או לאכול או ללכת לשיעור

בקיצור גאולה עכשיו

זה בוודאי יפתור את כל בעיותינו

ובלי הנחת של אביגייל

אנחנו רוצים בית דוד

מהר עכשיו אין זמן לחכות

חיכינו מספיק אביגייל

טאטעעעעעע רחמיםםםם עלינו

ותן לנו שמחה!

קוראים לזה מובחנות

אולי יום אחד אהיה פסיכאטרית

אולי בגלגול אחר כשיהיה לי יותר הבנה בשפה האנגלית

צריך פשוט להכיר את הנפש לחיות איתה בשלום ולא לתת לה לנהל אותנו למקומות אסוניים.

מובחנות היא היכולת של אדם לזהות ולהחזיק בזהות, במחשבות, ברגשות וברצונות שלו, מבלי להיות תלוי באישור, בלחץ או בציפיות של אחרים.

אדם בעל מובחנות מסוגל לשמור על עמדתו ועל גבולותיו האישיים, ובמקביל לקיים קשרים קרובים ומשמעותיים עם הסובבים אותו.

אגב, רגישים לפעמים מתקשים בזה. הם ממש מרגישים פיזית את הסביבה שלהם.

לא שאני תלויה באישור ובציפיות. פשוט לוקחת ללב כאבים של אחרים וחושבת שראוי שאעזור להם כמה שאני יכולה.

כאילו אם זאת היתה אחותי, לא הייתי מארחת אותה?

אבל כאן בדיוק הנקודה, היא לא אחותי ואני באמת לא יכולה ארח אותה.

ואז לשחרר את זה והלבין שלמרות שזה נשמע אגואיסטי וגם בתיה אמרה לי מה פתאום מה פתאום ולאה אמרה זה לא שייך איפה תשימי אותה

אז למרות שבהתחלה חשבתי איזה אנוכיות זו לדבר ככה

להבין שזה המצב ואין לי ברירה אלא לשחרר

כי לחשוב עליה בלי  יכולת לעזור זה קשה

ולעזור זה לא אפשרי

אז מה נותר?

להתפלל

והוא זה שמוביל אותי לרצות לעזור ולהיות קשורה ולהתעניין

ההיא התגרשה, בא נהיה איתה בקשר אולי ככה נדע מה הסיפור שהיה שם

ההיא בודדה, נהיה איתה בקשר אולי נבין משהו על הנפש. אולי נקבל כבוד כי היינו שם בשבילה.

ההיא בעלה עובר מה שעובר, בא נעזור לה, ואז תכנס בפנים והיא תפתח את הלב.

אולי, אני לא יודעת.

בינתיים לא קיבלתי שום מידע על שום דבר וזה גם לא ייתן לי שום דבר, וגם כבוד לא קיבלתי חחח

איזה יצר הרע יש בעולם הזה! לרצות לעזור כדי לקבל כבוד. אז זאת האנוכיות האמיתית בעצם. עכשיו הבנתי.

זה סקרנות בלבוש אחר. ואולי את בסוף באמת נותנת את הלב שלך (ואז נשארת מרוקנת). ולגבי כבוד - אולי. אבל לא מקבלים ככה כבוד. גם הצד השני מרגיש אותך כמו שאת מרגישה אותו ולפעמים הוא נרתע בלי לדעת למה.

(אגב, נשים, ובמיוחד דתיות, הרבה פעמים אומרות "הוא הטריד אותי" על כל שיחה שהיה שם אנרגיה לא ברורה שהייתה לא נעימה להן ולא היה להן טוב שם, כלומר - הוא פעל בסדר לפי הכללים אבל האנרגיה שלו הייתה מרוקנת ולא נעימה והן מרגישות את זה, רק שבהעדר מילים לתאר את זה הן אומרות "מטריד")

לא חושבת שהן הרגישו אותי ככה, כי באמת עשיתי את מה שעשיתי לא בשביל הכבוד, באמת באמת באכפתיות.

בסדר 

אנחנו גם וגם וגם וגם. גם רוצים (כבוד, סקרנות,...) וגם רוצים להביא טוב לעולם. שני הגורמים האלה חיים בתוך הגוף ביחד. לא תמיד הם סותרים אחד את השני.

אנחנו צריכים להציב גבול רגשי.

הדבר הכי חשוב.

אם אני יכול לעזור או לעשות משהו. בשמחה. אבל סתם לכאוב אותם ולסבול יחד איתם? למה? למה זה מועיל?. אותו כנ"ל אגב חדשות ואקטואליה שהייתי מכור כבד וקצת נגמלתי במידה ואני רואה מהצד מכורים אחרים. זה נוראי.

צריך לדעת חדשות. צריך להתעדכן. צריך לפתח דעה. אבל לא צריך להתכווץ בגוף על כל דבר שקורה בעולם.

 כבר שנתיים ושלושה חודשים שרוב החדשות שאני שומעת מגיעים מהמשפחה בשיחות טלפון (ואז מן הסתם זה הדברים היותר עיקריים שקרו השבוע)

ומידי פעם כשאני ממש מרגישה מנותקת אני פותחת ערוץ 7 ועוברת על הכותרות.

ואז אני מגלה כמה לא קרה שום דבר משמעותי בזמן שעבר.

כלומר, ייתכן והיו דברים משמעותיים שקרו, אבל מה יעזור לי לדעת בזמן אמת ומה יעזור להם שאני אדע?

אין לי דרך ממשית להשפיע על מה שקורה.

אני יכולה להתעצבן אם מחוקקים חוקים גרועים או אם היועמשית עושה מה שבא לה או הפצרית בכללל......

אבל כל העצבים שלי לא מועילים כלום! מתסכל אבל זה ככה.

פעם ב לשמוע על חייל שנפל... אבל גם כאן אני לא באמת משפיעה. 

בעלי אמר: כמה פעמים קראת תהילים עליהם? אז מה זה עוזר לראות חדשות לראות שמישהו נפל?

בשבילי זה כן חשוב כי ככה אני מרגישה מחוברת לעמ"י אבל בתכלס...לא באמת עשיתי כלום. אפילו תהילים בקושי קראתי.

אז לונורא לא להיות מחוברים לחדשות.

ולגבי הלפתח דעה- אותה דבר. לא באמת משנה מה הדעה שלי. היא לא תשנה משהו.

אתם יודעים מה? אולי היא רק תגרום יותר פירוד ומחלוקות.

ובכלללללל

אם ניזכר לרגע בשיחת נשים ביום שישי, לצרוך חדשות ו"אקטואליה" דרך התקשורת בישראל, זה ממש לא רק להיות מעודכן, אלא זה משנה לך את הדעות ואת המחשבה. אתה כבר לא עצמאי כמעט בכלל. אתה מסכים עם ההוא או עם ההיא, אבל מה אתה חושב לך לעצמך?

אבל אם אתם בכל זאת רוצים לדעת מה דעתי אני אולי אפתח את זה בתגובה אחרת פה בשרשור.

((ודעתי, אגב, פותחה לבד באופן עצמאי. כלומר, זה היה רעיון שלי בלבד בלי ששמעתי עליו מאף אחד אחר.

ואז כעבור שנה פתאום מוריה (שגם היא לא צורכת חדשות) אמרה אותו ביום שישי.

והרגשתי ממש, אמממ לא יודעת איך קוראים להרגשה, כשאמרתי לה- נכון! גם אני אמרתי את זה! ממש!

ההרגשה כנראה היתה, מה זה עוזר שאמרתי. מי בכלל מקשיב את מי זה מעניין))

לא חדש, כבר חודש. אבל חדש. אולי אפשר לומר: הבחור החדש.

והוא אמר לי תודה רבה.

יותר מששמחתי על התודה שמחתי על עצם זה שהוא אמר לי משהו.

כאילו, חמודים, אני אוהבתתכם והכל אתם ב"ה טפו טפו יחידי סגולה בדור הזה

ואשריכם לגמרי כמו שנאמר

אבל

לומר תודה למי שהכין לך אוכל וטרח בשביל שיהיה לך נעים ונחמד זה דבר בסיסי

ואם האדם הזה הוא אישה אז כן

צריך לומר תודה גם אם זו אישה

עכשיו אני דנה לכף זכות וברור לי שהם בסדר ואף פעם לא הקפדתי עליהם בעניין הזה

(למעט שבועות? אולי)

אבל פתאום כשמישהו פונה אליך ומכיר בעצם קיומך ובעצם זה שנתת מעצמך בשבילו

וואו

אשריך לגמרי

והוא הזכיר לי את יהודה פתאום זה היה לי כזה אווץ

אבל יהודה אומר שהוא לא אותה בחינה אז כנראה שלא

להבדיל בין החיים, כן.

(יהודה זה מי שאני חושב שזה?)

הבחור שאמר תודה הזכיר את יהודה שכנראה אולי אתה חושב. לא שהכרתי אותו מידי בחייו אבל נדמה לי שהוא היה מהסוג של האנשים שיגידו תודה לאישה למרות שהיא אישה והוא בחור. נכון?

אחרי שהוא נרצח, פתאום התחילו לחפש שיחות איתו. גם נשים וגם גברים.

כי מחר שום יום שלישי והפעם לא אוכל להבריז כמה אפשר להיות בת 16 בגיל שאני עכשיו

אז דיברנו

ושאלתי

והוא שאל אם אני רוצה לשמוע מה שאני רוצה לשמוע או מה שהוא חושב

ואמרתי שיענה מה שהוא חושב

והוא הסביר

והוא אמר שבחור בגיל הזה זה כך וכך

וניסיתי להבין ככל יכולתי

בכל זאת, אני לא בחור בגיל הזה, אז יכולת ההבנה שלי מוגבלת

ושאלתי למה ההוא כשהיה מאורס כן דיבר איתי יפה

ומה, האם כשמתארסים פתאום מבינים שכן אפשר לדבר

אז הוא אמר שכנראה בגלל שזאת היתה שיחה עניינית

ואולי זה גם האופי

ושוב הקשתי

ושוב ניסה לתרץ

אז בסדר נו הבנתי

אבל לא יודעת למה זה עשה לי הרגשה לא טובה

אח"כ אם זוכרים אותך