זה אומר שיש לו יום הולדת
צריך לציין את זה איכשהו, משמעותי
לא רוצה שיהיה לו יומולדת רגיל כמו שיש בבית, אלא משהו עם תוכן
(יש לי תמונות שלה. גם לה הייתי אמורה לעשות משהו ליום ההולדת. רק ש)
(אובדן זה משהו שאף פעם לא מתרגלים אליו. בפעם הראשונה עוד חשבתי שזהו. ואז השניה. השלישית. הרביעית. חזקה כ"כ. והחמישית. זה לא נגמר אבא זה לא נגמר, וכואב לי ממש)
(מעציב אותי לראות אחרים חווים את זה. נחשפים שוב לחור העצום הזה, מנסים לגשר על הפער)
(אמרתי לה פעם שהאובדן שאני חשה על מקדש הוא חזק יותר מעל אנשים. אז היא אמרה שכנראה מעולם לא חוויתי מוות קרוב. הלוואי שהיא היתה צודקת.)
(מזכיר לי שכשאח של אחרת נהרג אז באתי אליה כי בכז חברות וכו והיא שאלה אותי האם כך זה מרגיש לחיות באבל תמידי על חוסר בחיים.
השאלות התמימות האלו שורטות כל כך)
(אוקיי. אני אפתח את זה כי לא יכולה לדום יותר. וכמאמר הרב זצל. כשאתה מופרד מאנשים בפתאומיות אתה אוטומטית נקשר אליהם. חושב על כל כך הרבה דברים שתכננתם לעשות ולא קרו, דברים שתכננת להתנצל ולא עשית, אתה מדמיין אותו בכל סיטואציה בחיים, כך פעם שמצליח במשהו רוצה לעדכן - אה רגע, אין את מי. זה לא נגמר. מוות אולי חלק מהחיים אבל מוות הוא בחיים מעצם טבעם)
(בכיתה ה חשבתי שמוות תמיד יגיע אלי דרך צד שלישי. תחי התמימות)
(דווקא לפעמים מוות מצד שלישי קשה יותר, אתה מרגיש שאין לך זכות)

אל תגידו שלא חוויתם אובדן
זה לא יהיה נכון מהר מאוד

יותר מדי נסיון כואב, יותר מדי אנשים

מילא

יש לי בידיים יומן של מישהו שנהרג והמשפחה לא יודעת שזה אצלי
לכאורה אני אמורה להביא להם
מעשית הוא התיר לי לקרוא אם קורה משהו אבל ביקש שלא לתת למשפחה
הבלגן הפנימי הזה

לגבי השרשור.

 

כן, ברור שהיה מסביבי הרבה אובדן, לא הרגשתי אותו אף פעם במעגל קרוב, ב"ה, ויה"ר שלא יהיה שוד ושבר במחוזותינו.

 

צער המקדש אצלי הוא משהו יותר אינטימי והאמת- אני לא אוהב לדבר על דמעות.

 

אבל בפן אחר לגמרי לגמרי לגמרי.

 

כמה דברים כתבת פה ואמרת לעצמך אח"כ, "אם חו"ח... אז יקראו את זה לפחות"? כאילו, יש הרבה פעמים שאוהבים ללקט חומרי כתיבה של נרצח וכד' ולהוציא מזה איזו חוברת עם מאמרים מסביב וכד'.

אני גם חוויתי אובדן.. הוא ביקש ממך שאם קורה משו אל תעבירי את זה למפחה שלו?

יש בזה.


ברור שצער המקדש הוא הרבה יותר אישי. פשוט לצערי הרבה יותר קשה להסתיר אותו. לא אוהבת לדבר על דמעות או בכלל על עצמי. לא מסוגלת. עד הרגע שבו אני נשברת
(ובכלל. זה לא היה בזמן האחרון. כשהייתי בכיתה ד'. האם אני יכולה לומר את זה היום, בלי התמימות של אז? זאת שאלה למחשבה.)


ואתה צודק. העניין הוא שכן קראתי וכן יש שם דברים שאפשר להבין למה הוא לא רצה שיגיעו למשפחה. לא רעים חלילה. פשוט... פחות מתאים. זה פחות חומרים שמוציאים בחוברת /ספר וכו. ואני תוהה עד כמה אני צריכה לכבד את הבקשה הזאת שלא למסור

(ובכנות? פעם. אולי פעמיים. לא חושבת שרבים הדברים שנכתבים כאן ויכולים לחזק)

עד מתי

שקרנים
עכשיו טוב
אז מי אם אני לא רואה את זה. יש לי את הידיעה
משתדלת לפחות



הוא מפחד מעיניים. יש בהן הרבה יותר מדי רגש.
בעיניים ירוקות יש עוצמה. יש רגש של עוז, של גיבור הניצב על משמרתו. לזקנה ממול יש עיניים ירוקות--בורקות, כאלה של מי שעבר הרבה ועדיין לא התייאש. ושום דבר לא מכעיס אותה. גם כשלפני כמה שנים הוא ויצחקי נסעו באופניים קרוב מדי אליה, הפילו אותה, וקרעו לה את השרוול עד שראו לה אפילו את המספר שעל היד. גם העיניים של מוישי ירוקות. ירוקות בהירות ותמיד מלאות באור הזה. למרות שעכשיו מוישי לא בבית, הוא באמריקה. המלמד אמר שעושים לו שם טיפול ניסיוני וכשביקשו לדעת עוד פרטים דחק בהם שביטול תורה. אז הם למדו תורה, בשקידה שרק תשב"רים יכולים להבין מאיפה היא מגיעה. ואולי גם כל אדם שנלחם על חייו של חבר קרוב, חלק מה'חבורה'.
לאימא של לוין יש עיניים כחולות. בצבע הים. כשהיה קטן הוא חשב שזה סמל למי שעובד את הקב"ה כמו שצריך. הוא זכר שהוא למד בשיעור גמרא שתכלת דומה לים דומה לרקיע שזה מזכיר את הקב"ה. אבל הכל התנפץ לו כשיום אחד לוין הקטן הגיע לחיידר בדמעות ולא הסכים לומר כלום חוץ מלדבר עם המלמד. אז המלמד לקח אותו לדיבור לבד, בחדר מורים, כמו שהמנהל עושה לבחורים שבאים לקחת את האחים הקטנים שלהם. הוא עדיין לא לגמרי הבין מה היה הסיפור, אבל הוא ידע שלוין הגדול בא לקחת את לוין הקטן ויותר הם כבר לא נראו בשכונה. אמא סיפרה שהם רצו ללכת למקום חדש, שפחות יפגעו להם השידוכים. הוא בלע את רוקו והניח שזה לא הזמן החכם לציין שאמא אמרה שאם אתה עושה משהו רע השידוכים שלך ושל כל משפחתך יפגעו לא משנה איפה אתה. בטח אמא של לוין לא חשבה על זה לפני שהיא נהייתה כמו גויה. הוא שאל את אמא למה והיא אמרה שזה מה שקורה למי ששואל המון שאלות. הוא שאל האם זה כמו האיש ששאל את הלל ביום שישי, ואמא חייכה בעצב ואמרה שהוא ילד טוב. הוא לא הבין מה הקשר, אבל הניח שאם הוא ילד טוב הוא אמור לשתוק, ואולי ללכת משם ולרשום בפנקס שלו שמי שיש לו עיניים כחולות הוא מי שמחפש המון בלגן. כמו סימי, אחותו הקטנה. אין דבר שהיא לא מפילה. על הגמרא שלו היא ניסתה לקשקש בצבע אדום. מאיפה יש לה אדום בכלל? זה לא צבע ראוי. או כתום או ורוד. אולי גם בורדו. אבל אדום?
עיניים חומות היו של שקדנים. כמו של הלל, ה'עילוי' של החדר. הלל ידע את כל התורה בעל פה כבר בכיתה ג. את כל המשנה בכיתה ה, כשכולם ידעו רק סדר או שניים. עכשיו הלל היה בחור ישיבה ב"ארחות תורה", של מרן ראש הישיבה, ונחשב אחד המצוינים שם. הוא סיים ש"ס גמרא בגיל 13- רוב הילדים סיימו בגיל חמש עשרה, שש עשרה, אבל הוא תמיד היה לפני כולם. כולם העריצו אותו בחיידר. 'עדיו לגדולות' אמרו עליו. 'בחור חמד'.
גם ליסכה, אחותו הגדולה, היו עיניים חומות. ויסכה ישבה כל היום ולמדה ל'חוצים', חוץ מהזמן שבו היא היתה בחוגים. יסכה לא תוותר על החוגים שלה בכל מצב, אבל הלימודים גם חשובים לה. אם רצתה הפסקה מהלימוד למדה למבחן אחר. כזאת היא. אולי בגלל העיניים. אולי העיניים החליפו צבע בשבילה, מהרגע שהם ראו שהיא כל כך שקדנית.
הוא לא ידע. אבל הוא פחד מעיניים. כי בעיניים בכל זאת יש רגש. והוא פחד להביט לאמא בעיניים כשהיא יצאה מהרופא עם התיק שלו, הרופא שניסה להסביר למה כואב לו הראש מלא-מלא לאחרונה וקשה לו ללמוד תורה ולגדול להיות 'עילוי' כמו הלל. וכשהוא כן הביט בהן הוא ראה שהיא בוכה.
ככה זה. בעיניים יש רגש.
ובי?

נמאסה עלי השהי'ה בקרב אותם המחפשים עצמם ואחרים, המאבדים את חיי'הם בידי'הם ממש, ולא מפני שאני חשה עצמי בעלת מדרגה רמה יותר, או משום שיש בי יותר כשרון, או משום שבידי אין שאיפה זו, כי ישנה, אך, תביעת האמת החזקה כ"כ, המושכת אחרי'ה נפש כל חי, גדולה מכפי מדתי ואין ביכולתי להחזיקה, בנשמתי, מול אמת זו... מתנתקת מכבלי'ה, מכבלי הגוף והזמן, ומשוטטת לה בדרישת האמת.