באיזשהו קטע,החלטנו לכבד ואנחנו נהייה שם בפורים.
הוא רוצה איתנו קשר יותר רציף..באמת שניסינו והתפללנו ואימנו את עצמנו אין ספור פעמים,
מה ואיך ולמה להסביר ככה וזהו.
הוא.לא.הבין.
אז שתקנו יפה וקיבלנו את מרותו.
כל הכבוד לנו.
אני עדיין חושבת שבריחה מהמציאות יכולה להועיל.
אבל,העולם לא ייעצר.הכל ימשיך לפי השעון עד שנמות כולנו כי,לכל אחד קצבה משלו וגם היא בסוף ניגמרת.
אולי הקטע הזה,שאני כבר לא ממש הולכת לפי דרישת הבית ספר,ובאה בזמנים שבאלי וגם כשמגיעה,אני מסתירה את עצמי
בתוך הפשמיכה ומתקפלת לתוכה,מעידה על התחלה או לפחות רצון להתחלת בריחה.
וההיא שצוחקת ואומרת שדיי עם האהבה המוזרה הזו לרצועת סמרטוט מחבקת.
והיא מורידה לי את הפשמיכה מהראש ואומרת שככה אני ניראת הרבה יותר טוב.ממ.לא שאלתי לדעתך ואני לא מנסה למצוא חן בעיני אף אדם.גם לא בעיניי.
ואני משחררת צחוק קל ומורידה לשנייה וישר מחזירה ומתקפלת לעולם שלי.לשקט שחפצה בו.
ואם באמת היה אפשר,לגרום לאנשים לשכוח.פשוט למחוק זכרונות שלהם איתי.פשוט לשכוח שאני איתם.,זה היה טוב.
אין לי מושג מי אוהב ומה.ואהבה זה מגעיל.ולא באמת יודעת אם אני מתחברת לזה וכשאני מקבלת הודעה שנכתב בה-"***,אני אוהבת אותך.",אז ישר מגיבה בנשיקה או "גמאני אותך,מאוד".אבל..
ושלא תבינו אותי לא נכון.כל מי שכתבתי לה אי פעם כאילו דברים,וביטאתי את אהבתי אלייה,זה כי זה באמת.
אני באמת אוהבת.אותה,אותן.לא את עצמי.
ויהיו שיגדילו להגיד,להגיב,להרגיע שזה סתם שטותי ודפוק לחשוב ככה ואת הבנאדם הכי מתוק ושמח אבר ואת ככ מותק שאין דברים כמוך.אולי.אף אדם לא יודע ולא יידע.
ואם אי פעם אעשה את הצעד האמיץ הזה ואתעופף מיפה,אני עלולה לרסק לבבות יותר מידי.
אז.
עדיף.
לשתוק.
ולהישאר.
ולנסות לאהוב.
וזהו.
