(זה כאן פשוט כי צריך מקום לשמור, אז, מוזמנים להתעלם באלגנטיות)
(פסקה ראשונה חתוכה. צריך לשחזר)
נצטווינו להטיל תכלת בציצית, וכפי שנאמר בפרשת ציצית בחומש שמות: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת.
התכלת שימשה לא רק לצורך הטלתה בציצית, אלא היתה צבע ששימש לדברים נוספים. למשל, נצטווינו בעשיית המשכן, וּמִן הַתְּכֵלֶת וְהָאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי עָשׁוּ בִגְדֵי שְרָד לְשָׁרֵת בַּקּדֶשׁ וַיַּעֲשׁוּ אֶת בִּגְדֵי הַקּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה . כלומר, צבע התכלת היה צבע יקר ששימש כאות גדולה בעבר.
אם נעיין במקורות שבידינו, נוכל לראות את גדולתה של התכלת.
למשל, כאשר יחזקאל מתאר ספינה מפוארת, הוא משתמש בדימוי הבא: שש-ברקמה ממצרים היה מפרשך, להיות לך לנס, תכלת וארגמן מאיי אלישה היה מכסך . הבחירה של יחזקאל דווקא בתכלת אינה מקרית- יש בכך כדי להראות על מעלת התכלת בתור צבע יקר. כמו כן, כאשר אחשוורוש מבקש לכבד את מרדכי בבגדים שהוא שם ביום הכתרתו, הוא מלביש אותו בבגדי תכלת, וכמאמר הפסוק: ומרדכי יצא מלפני המלך, בלבוש מלכות תכלת וחור, ועטרת זהב גדולה, ותכריך בוץ וארגמן .
זאת ועוד. אומרת לנו המשנה בברכות, "מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן רבי אליעזר אומר בין תכלת לכרתי." מביא על כך הראבי"ה : וגרס בירושלמי: "בין תכלת לכרתי - בין פורפירי ובין פריפינין" . פורפירי ופריפנין הם בגדי מלכות, בגדים יקרים, שנצבעו בצבע התכלת.
במסכת סנהדרין מופיע לנו סיפור על זוג תלמידי חכמים, שנתפסו על ידי הרומאים. הרומאים אסרו על שימוש צבע התכלת ויצירת שלא על ידם, כיוון שהיה יקר ויכלו על ידי כך להרוויח ממון רב. שלחו ליה לרבא (הודיעו לרבא על המקרה): זוג בא מרקת, ותפשו נשר, ובידם דברים הנעשה בלוז, ומאי ניהו – תכלת (השתמשו בלוז שבין השאר נועד ליצירת תכלת, והרומים אסרום כיוון שיכלו להשתמש בכך לצורך יצור התכלת), בזכות הרחמים ובזכותם יצאו בשלום. .
רואים זאת אף ממאמר חומש שמות: "וכל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן" - מלמד שהיו להם ממצרים כל מיני צבעונין הללו . כלומר, במצרים היו להם בדים יקרים בצבעי תכלת וארגמן, אשר בני ישראל לקחו מהם. גם מכאן, נצפית החשיבות של התכלת.
אם כך, פשוט לנו שהתכלת היתה צבע חשוב בעבר. איך היא קשורה לציצית? אומר הרמב"ם בהלכות ציצית: לוקחין חוט צמר שנצבע כעין הרקיע וכורכין אותו על הענף וחוט זה הוא הנקרא תכלת . לכאורה, נראה עניין זה פשוט וברור. אולם, איזה צבע הוא צבע התכלת? ומה יחודי דווקא בתכלת שהיא זכתה להיות בציציות האדם אותן הוא ילבש על בסיס יומיומי?
אחד המקורות המרכזיים שמדבר על מצוות התכלת, ובכללן שאלות אלו, הוא פרק 'התכלת' דבמסכת מנחות. שם פורס רבי מאיר את תשובתו לשאלה זו: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד . לשיטתו דרבי מאיר, התכלת מזכירה לנו את כסא הכבוד דרך הים והרקיע.
לעומת זאת, בירושלמי בברכות מובא לנו רעיון שנראה שונה במעט. וכך נאמר שם: התכלת דומה לים והים דומה לעשבים ועשבים דומין לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד...
וסתירה נוספת מופיעה לנו בילקוט שמעוני לתהילים, שם נאמר: חזקיה אמר ואית דאמרי לה בשם רבי מאיר תכלת דומה לעשבים, עשבים דומים לאילנות, אילנות לרקיע, רקיע לנוגה, נוגה לקשת, וקשת לדמות, שנאמר כמראה הקשת .
לכאורה עולה לנו מכאן קושיא גדולה. לא כל התיאורים לעיל מתארים אותו הצבע; איך יתכן שצבע התכלת הוא כמה צבעים שונים?
עונה על כך בצורה נפלאה הרמב"ן, בפירושו לתורה: אבל הזכרון הוא בחוט התכלת, שרומז למדה הכוללת הכל שהיא בכל והיא תכלית הכל, ולכן אמר וזכרתם את כל - שהיא מצות השם. וזהו שאמרו מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד וכו', והדמיון בשם גם הגוון תכלית המראות, כי ברחוקם יראו כולם כגוון ההוא, ולפיכך נקרא תכלת .
התכלת אינה צבע אחד. היא מורכבת ממגון צבעים וגוונים שונים. בסופו של התהליך, מתקבע צבע אחד המורכב ממגוון גוונים שונים. כמו מידתו של הקב"ה, שהיא הכל ומכל כל. התכלת נקראת 'תכלת' משורש 'תכלית', מטרה, סיבת קיומו של העולם .
שאלה נוספת המתבקשת והעולה רבות, לא רק בתחום חידוש התכלת, היא הצורך במסורה לגבי גילוי דברים שהיו ידועים במסורה ונשתכחו. גם אם נניח שגילינו את התכלת הנכונה, האם מותר לנו לסמוך על גילוי זה? או שעלינו לחכות לנבואה, או לסימן משמיים?
הגמרא במסכת זבחים דנה בסוגיא זו בהקשר של גילוי מקום המזבח בבית שני.
"בשלמא בית מינכרא צורתו, אלא מזבח מנא ידעי? אמר רבי אלעזר: ראו מזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו. ור' יצחק נפחא אמר: אפרו של יצחק ראו שמונח באותו מקום. ור' שמואל בר נחמני אמר: מכל הבית כולו הריחו ריח קטרת, משם הריחו ריח אברים. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: שלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה, אחד שהעיד להם על המזבח, ואחד שהעיד להם על מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית. "
הגמרא דנה באיך ידעו עולי שיבת ציון את מקום המזבח, ושלושה מתוך ארבעת הרעיונות שהם הביאו- שאחת מתוכן, אגב, מביא הרמב"ם במשנה תורה- הם ארציים לחלוטין. לא סימן משמיים, לא מלאך עומד ומקריב, לא מסורה. רק אפר, או ריח, או מסורה.
"אמר רב פפא: תרנגולא דאגמא - אסירא, תרנגולתא דאגמא - שריא, וסימניך, עמוני ולא עמונית. דרש מרימר: תרנגולתא דאגמא - אסירא, חזיוה דדרסה ואכלה, והיינו גירותא. פירוש"י: חזיוה דדרסה ואכלה - ראוה חכמים שדורסת ואוכלת והיינו גירותא דאמרי' לקמן בפ' כל הבשר אסר לן גירותא שרא לן לישנא דכוורא שטעמו כטעמו. ומתוך שאין אנו בקיאין בהם נראה לי דעוף הבא לפנינו יש לומר שמא ידרוס דהא הך תרנגולתא דאגמא היו מחזיקין בטהורה ולאחר זמן ראוה שדורסת ואין עוף נאכל לנו אלא במסורת עוף שמסרו לנו אבותינו בטהור ושלא מסרו לנו יש לחוש ובמסורת יש לנו לסמוך כדאמר לקמן (בעמוד הבא כמדומני) שעוף טהור נאכל במסורת. "
הסוגיה הזאת, בנוגע לסימני טהרה בעופות, מובאת לרוב כטיעון כנגד הסתמכות על מסורה. היא נמשכת על פני דפים סא- סה במסכת חולין ועל כן נביא אותה כאן בקצרה. הסוגיא הנידונה היא טהרת דגים עפ"י סימני טהרה. הדין שם הוא שניתן לסמוך על סימנים ואין צורך במסורה. נאמר שם כי 'עוף טהור נאכל במסורת', כאשר הכוונה היא שעוף טהור נאכל גם במסורת ולא רק עפ"י סימנים. אם יש מסורת, מותר לאוכלו ואין צורך לבדוק את סימניו. אך אם אין, אםשר לבדוק האם הוא מקיים את הסימנים ובמידה וכן להכשירו. אף רש"י סובר כך, אלא שבהכרעה המעשית שלו הוא אומר שנחמיר על עצמנו, ונאכל רק עופות שעברו במסורת, כיוון שאחד מסימני כשרות העוף- האם הוא דורס או לאו- קשה לזיהוי. ראשונים אחרים לא הסכימו איתו, ולהלכה פסק הרמ"א כרש"י והשו"ע כראשונים האחרים.
אולם אין לחשוש לשיטת רש"י והרמ"א בתכלת. ראשית כל, שם מדובר על חשש לחומרא. מותר לאדם להחמיר על עצמו מעבר להלכה הבסיסית. אולם בתכלת, הדין של לבישת לבן בלבד הוא להקל. האדם יכול להחמיר על עצמו, אבל לא לבטל מצווה לחינם . נוסף על כך, רש"י אומר להחמיר בגלל סיבה ספיציפית- כי סימן הטהרה קשה לזיהוי. הוא לא אומר שיש בעיה עקרונית בפסיקה עפ"י סימנים.
אחת המחלוקות הידועות בהלכה היהודית, שהאדם נתקל בה מדי יום ביומו, היא המחלוקת בנוגע לתפילין- רש"י או רבינו תם. בשו"ע בחלק או"ח, מופיע לנו המשפט הבא, המעיד על חלק מדרך הפסיקה שלו. וכך לשונו: "וכתב סמ"ג והמרדכי, ששלחו כתב מארץ ישראל, שנפלה בימה שעל קבר יחזקאל, ומצאו שם תפילין ישנים מאד כסדר הרמב"ם ורש"י ". כלומר, חלק מהתבססות שלו היא בנוגע לממצא ארכיאולוגי (ולא למסורה), שבעבר היו נוהגים כשיטת רש"י, ואכן כך פסק להלכה.
ואף ספיציפית בנוגע לתכלת; המהרי"ל אומר בנוגע למציאת התכלת, כי "כל שכן למאי דכתב סמ"ג דאותו דג חלזון הוא בים המלח וכתב סימנין, בקל היה לעשות תכלת... ". הסיבה שניתנו לנו כל הסימנין הללו בתכלת, היא כדי שנוכל לעשותה. לא היו נותנים לנו כל סימנים אלו אם לא רצו שנשתמש בהם.
ישנם חששות נוספים בחידוש התכלת. נפרט כאן את המרכזיים שבהם.
חשש יוהרא:
טענה הנשמעת רבות בהקשר זה, כמו בהקשר הנחת התפילין כל היום, היא טענת היוהרא. אם יש אחרים, גדולים ממך, שלא מטילים תכלת בציציותיהם, אז מי אתה שתגיד אחרת?
כאן, כמו בעניין ביאור שיטת רש"י דלעיל, נכנס העניין של החובה ההלכתית לעשות כן. וכך נאמר בשו"ת יחוה דעת: "...העושה כן ורוצה לצאת ידי חובת כל הדעות, אין לו לחוש ליוהרא, וכמו שכתב כיוצא בזה בספר אמרי בינה , שהרוצה לנהוג להחמיר על עצמו כדעת איזה גדולים שמחמירים, אין לו לחוש בזה ליוהרא. וכן כתב הפתח הדביר , שבכל מקום שיש מחלוקת הפוסקים, הרוצה לחוש לדעת המחמיר תבוא עליו ברכה, ואין לו לחוש ליוהרא ." כלומר, אם יש מחלוקת – מותר לך להיות הצד המחמיר שבה, זה שמחייב הטלת ציצית, ואינך חייב להיות בצד המיקל שלה.
לעז על הראשונים:
לפני שלושה, ארבעה, חמישה דורות, לא נהגו אנשים להסתובב עם תכלת מוטלת בציציותיהן. מה גורם לנו לחשוב, שאנו יכולים להתיימר ולומר "הם טעו ולא שמו תכלת, אנחנו מתקנים זאת ושמים תכלת"? מי שמנו להוצאת לעז על הראשונים אשר לא שמו?
עונה על כך בעל שו"ת תרומת הדשן. התרומת הדשן נשאל על אודות דקדוקים חדשים וחומרות בגיטין, אשר לא נהגו בדורות עברו. האם אין בחומרות אלו משום הוצאת לעז על הראשונים, משל "הם לא החמירו ואנו כן"? וכלשונו:
שאלה: הא דקאמר תלמודא... אם כן אתה מוציא לעז על גיטין הראשונים - אם כן תקשה, היכי נהגו האחרונים כמה חומרות בגיטין שלא נהגו בהן הראשונים, וכן עוד היום אנו מחמירין בכמה מילי בגיטין, שלא נהגו בהן רבותינו שהיו לפנינו?
תשובה: יראה דדברים הללו צריכים לימוד רב אימתי שייך לומר נמצאת אתה מוציא לעז ואימת לא אמרי הכי... נראה לחלק, דכל היכא דמילתא דפשיטא הוא להתיר, ובא אחד להחמיר ולעשות זהירות יתירתא, כהאי גוונא אמרינן לא תעביד, דאם כן אתה מוציא לעז; אבל היכא דאיכא ספיקא וצדדין שמן הדין ראוי להחמיר, מוטב יותר לעשות כדת וכתורה לגמרי, וניחוש לגיטין שלפנינו שלא יהא בהן ספק, משניחוש ללעז גיטין הראשונים .
כלומר, הוא אומר שמוטב להחמיר ולהקפיד על דעת התורה בעצמה- ולהטיל פתיל תכלת בציצית- מאשר ליחוש שמא נבוא לידי לעז הראשונים, ומנמק זאת בכך שאילו היינו מחמירים יותר מכפי חפצנו היה במה לדון, אך כיוון שאנו מקיימים אך את ההלכה הפשוטה אין לנו ליחוש לזה.
רוב גדולי הדור לא הולכים עם תכלת
טענה זו היא הגרסה העכשווית של טענת הוצאת לעז על הראשונים. אם גדול הדור שלי לא מטיל, מי אני שאטיל?
ובכן, יש לשים לב לכמה דברים. ראשית כל, הרעיון העומד בבסיס טענה זו הוא כי רוב גדולי הדור חקרו סוגיא זו. יש הבדל גדול בין מי שנוקט ב'שב ואל תעשה' לבין מי שנוקט ב'קום ואל תעשה'. לדאבונינו, רבים מגדולי הדורות האחרונים כלל לא עסקו בננושא זה, מה שהוביל לכך שנוצרה תדמית של איסור הרוב- כאשר אין בכך ולא כלום.
שנית, אף רבים מגדולי הדור שעסקו בסוגיא ולא הטילו תכלת בציצית לא אסרו זאת. לדוגמא:
•הרב יוסף קאפח זצ"ל - "נראה שאכן זו היא התכלת הנכונה, אבל אין חובה להטילה".
•הרב מרדכי אליהו- נאמר בשמו שאין איסור ללכת והרוצה יש לו על מי לסמוך.
•הרב אברהם שפירא- נמסר משמו כי כיוון שמרבית הפוסקים נמנעים מלפסוק בעניין זה עקב שיקולים צדדים אין צורך לאסור עקב כך.
•וכן סיפר הרב בורנשטיין שהגיע לגרש"ז אוירבעך והראה לו ההוכחות, והשיב לו שאינו יכול לפסוק משיקולים צדדיים אך מצד ההלכה עצמה החומר שיש בידו מספיק.
וכן, אפשר לראות שרבים מהרבנים הגדולים בני זמנינו, ובכלל דתיים לאומים, חרד"לים וחרדים, נוהגים להטיל תכלת בציציותיהם, ובכללם מו"ר הרב ישראל אריאל שליט"א, הרב דב ליאור, הרב רא"ם הכהן, הרב אורי שרקי, הרב שמואל טל, הרב יואל קטן, הרב צפניה דרורי, הרב יעקב מדן, הרב ברוך גיגי, הרב זלמן נחמיה גולדברג, הרב משה ליכטנשטיין, הרב יוסף צבי רימון, הרב אליהו זייני, הרב אליעזר ולדמן, הרב יואל בן נון, הרב שריה דבליצקי זצ"ל, הרב משה מרדכי קארפ, הרב מאיר מאזוז, הרב צבי שכטר, הרב יצחק שלמה זילברמן ועוד רבים.
גם אם יש בידינו התכלת, האם אנו מחוייבים בהטלת תכלת בציציותינו, או שאין חובה כזאת והתכלת היא מעין 'רשות'?
ב"פני יהושע" למסכת בבא מציעא, מובאת לנו דעה הטוענת כי אין צורך בתכלת , אלא לשם מצווה מן המובחר. וכלשונו:"...דהא קיימא לן תכלת אינו מעכב את הלבן... ותכלת דכתיב באורייתא היינו למצוה מן המובחר... ".
וכן כתב ערוך השולחן, שגם רק בלבן אנחנו מקיימים המצווה כתיקונה, מפאת שאין לנו תכלת. "ובעוונותינו, מאז שנתפזרנו אין לנו תכלת, ואין אנו יודעים מזה כלל, וכל ציצית שלנו לבן. ומכל מקום אנחנו מקיימים המצוה כתיקונה, דכבר נתבאר דהתכלת אינו מעכב את הלבן. "
הציטוט המרכזי עליו מבסס הטיעון של אי חובת תכלת, הוא "תכלת אינו מעכב את הלבן". אולם גם בפרשנות משפט זה ישנם היבטים שונים. כאשר ספר החינוך מדבר על מצוות ציצית, הוא מסביר את משמעות ביטוי זה בדרך שונה משני המקורות דלעיל. וכך לשונו: "...ומה שאמרו שהתכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת... כגון אנו היום, שאין אנו מוצאין תכלת, שלא נמנע מפני זה מהטיל חוטין לבנים מבלי תכלת בטלית, ונברך עליהן, כאילו הוא בשלימותו עם התכלת. ". כלומר, לשיטת בעל ספר החינוך, המימרא כי 'התכלת אינו מעכב את הלבן' נועדה אך לסמל כי מוטלת עלינו מצוות ציצית גם כאשר אין לנו תכלת, אך לא לפטור אותנו ממצווה דאורייתא לשים תכלת.
רש"י, המובא במלחמות ד', מנמק זאת בדרך שונה. לשיטתו, ישנם שתי מצוות הקשורות התכלת, והאחת אינה מעכבת את השניה. מצוות התכלת השלמה היא הטלת (1) תכלת (2) בציצית, כאשר התכלת הוא עיקר המצווה. ובלשונו הזהב: "דעיקר מצוה בתכלת, והמקיים לבן בלא תכלת אין כאן מצוה שלימה, אלא אחת מן השנים ".
השיטות השונות במהי התכלת וההלכה למעשה הנוהגת כיום
•שיטת ראדזין- 'הדיונון'
ההוכחה המרכזית לשיטת ראדזין היא דביר הרמב"ם בהלכות ציצית, על החלזון ש"ודמו שחור כדיו ".
הדיונון הוצע לראשונה על ידי החוקר מיכאליס, ואומץ ע"י האדמו"ר מראדזין שאף כתב עליו שלושה ספרים: "שפוני טמוני חול", "פתיל תכלת" ו"עין התכלת".
"החילזון והתכלת"- אברהם עפשטיין כתב מאמר שתמך בשיטתו דראדזין אך התבסס על מידע ביולוגי שגוי.
+ כיום תכלת ראדזין לבושה בעיקר ע"י חסידי ראדזין ומעט חסידי ברסלב.
•שיטת הרב הרצוג- 'חילזון הסגולית'
הרב הרצוג עשה דוקטורט על התכלת, והציע את חילזון ה'סגולית'. הוא דחה את שיטת הדיונון לאחר ששני מחקרים שונים הוכיחו שתכלת ראדזין אינה החומר הטבעי המופרש מהחילזון אלא חומר סינטטי שניתן להפיק ממקומות אחרים. בנוסף דחה את דעת 'ארגמון קהה קוצים' משום שלא הצליח להפיק ממנה תכלת .
•שיטת הרב בורשטיין- 'ארגמון קהה קוצים'
בשנת תשמ"א החל הרב מנחם בורשטיין, אז תלמיד בישיבת 'מרכז הרב', באיסוף מידע על תכלת וחלוקתו לציבור, לצורך עוררות העם והכנתו לקראת החידוש. בסופו של דבר התגלגלה צזו להיות משימת חייו.
שש שנים לאחר מכן הוציא את עבודת הדוקטורט של הרב הרצוג, בתוספת הקדמה של ד"ר אדלשטיין ומאמרים ממספר חוקרים המזהים את חילזון התכלת כארגמן כהה קוצים.
לאחר כמה שנים הוקמה אגודת 'פתיל תכלת' על ידי אליהו טבגר, ד"ר ברוך סטרמן, ד"ר ארי גרינשפן ויואל גוברמן, כאשר הראשון החל בצביעת ציציות בתכלת המופקת מהארגמן כבר ארבע שנים קודם לכן, בשנת תשמ"ח.
רבנים רבים בני זמנינו מטילים תכלת זו בציציותיהם, וכבר פורטו שמותיהם מוקדם יותר במאמר זה.
מספר פתילי התכלת הציצית
בסוגירא זו נידונות שלוש שיטות מרכזיות. שיטת הרמב"ם, הראב"ד, והתוספות.
שיטת הרמב"ם- בפתיל תכלת הכוונה לפתיל אחד אחרי קיפול, ולכן לשיטת הרמב"ם, צבוע חצי פתיל מתוך ארבעת פתילי התכלת. דבר זה מסתדר עם שיטת הקשירה שלו, שבע או שלוש עשרה חוליות שפתיל התכלת נכרך מסביבן.
שיטת הראב"ד- השיטה הנפוצה ביותר- בפתיל תכלת הכוונה היא לפתיל אחד, ולכן לשיטת הראב"ד אחרי קיפול ישנם שני פתילים צבועים בתכלת, מתוך שמונה. רוב לובשי הראב"ד קושרים את התכלת כשיטת התוספות, שבע חוליות לסירוגין כשמתחיל ומסיים בלבן.
שיטת רש"י והתוספות- חצי תכלת חצי לבן- שני תכלת לפני קיפול, ארבע לאחרן.
בנוגע לקשירה עצמה ישנן שיטות רבות, בכללן, שיטת הרמב"ם (שבע או שלוש עשרה חוליות, כולן של תכלת מלבד הראשונה והאחרונה), שיטת ספר החינוך (שלוש עשרה חוליות של שלוש, לבן ואז תכלת, מתחלק באופן שווה בין הקשרים כשהיתר לאחרון), שיטת רב עמרם גאון (7-13 חוליות של 3 לסירוגין כשמתחיל ומסיים בלבן), שיטת התוספות (קרואה גם ראב"ד 7 כי רוב קושרי הראב"ד קושרים בה, שבע חוליות לסירוגין כשמתחיל ומסיים בלבן כשאחר כל זוג יש קשר), שיטת ראדזין וחב"ד (ארבע כריכות, כולן של תכלת, של 7 8 11 13 עפי הסדר), שיטת הראב"ד (המגדיר חוליה כבין שבע לשלוש עשרה ליפופים, לבן ותכלת לסירוגין), שיטת הגר"א (13 חוליות של לבן ותכלת לסירוגין), וכן שיטות חדשות המתפתחות בימינו, למשל, שיטת הרב שמואל אריאל (5 5 5 6 6 6 6, כולן תכלת וכריכה בודדת לבן) ועוד.
(רוצים להעיר? בשמחה. לא כאן. במייל. chidushandmaamar@gmail.com. תודה)
במדבר ט"ו
גם הארגמן ותולעת השני נזכרו כאן. יש לשים לב שהעיסוק בהם פחות מכיין שחובתן "רק" למקדש ולא ללבוש היומ-יומי של כל יהודי
שמות ל"ט א'
יחזקאל כז ז
אסתר ח טו
ברכות סימן כ"ה
ברכות פ"א מ"ה
סנהדרין יב.
על פי רש"י שם: זוג - שני תלמידי חכמים. בא מרקת - טבריא. ותפשו נשר - חיל רומיים. דברים הנעשים בלוז - תכלת - בלוז עושין אותה, כדאמרינן בסוטה (מו, ב), היא לוז שצובעין בה תכלת
מדרש פסיקתא זוטרא שמות כג לה
רמב"ם ספר אהבה הלכות ציצית פרק א' הלכה ב'
מנחות מג:
ירושלמי ברכות פא ה"ב
ילקו"ש תהילים תתמא
רמב"ן במדבר ט"ו
התכלת המקובלת בימינו, נעשית סגולה לפני שנחשפת לשמש.
נביאים- שהעידו במסורה
זבחים סב. וכן ברמב"ם בית הבחירה א ב
חולין סב:
ועיין בפירוש רש"י למצוות ציצית שאומר כי
בית יוסף או"ח סימן לד ב
שו"ת מהרי"ל החדשות סימן ה'
חלק או"ח סימן יג אות ד
סימן קמו סק"ג
יחווה דעת ח"ב סימן א'
שו"ת תרומת הדשן חלק א' סימן רל"ב
פני יהושע בבא מציעא סב.
ערוך השולחן ט' י"ב
ספר החינוך מצווה שפ"ו
רש"י, מובא במלחמות ד'
הלכות ציצית לרמב"ם, ב ב
וכן עיין בספרו, עמוד 63
שיטת הרמב"ם מסתדרת עם דבריו בנוגע למספר פתילי התכלת. לשיטת הרמב"ם כריכות התכלת הן דאורייתא, ונתנו כל הכנף פתיל תכלת, וכיוון שכך כורכים בחוט אחד. זאת בניגוד לשיטת רהאב"ד שסובר שזאת משום חיבוב מצווה ועל כן הוא משתמש בכריכות שוות של לבן ותכלת.
(פסקה ראשונה חתוכה. צריך לשחזר)
נצטווינו להטיל תכלת בציצית, וכפי שנאמר בפרשת ציצית בחומש שמות: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת.
התכלת שימשה לא רק לצורך הטלתה בציצית, אלא היתה צבע ששימש לדברים נוספים. למשל, נצטווינו בעשיית המשכן, וּמִן הַתְּכֵלֶת וְהָאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי עָשׁוּ בִגְדֵי שְרָד לְשָׁרֵת בַּקּדֶשׁ וַיַּעֲשׁוּ אֶת בִּגְדֵי הַקּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה . כלומר, צבע התכלת היה צבע יקר ששימש כאות גדולה בעבר.
אם נעיין במקורות שבידינו, נוכל לראות את גדולתה של התכלת.
למשל, כאשר יחזקאל מתאר ספינה מפוארת, הוא משתמש בדימוי הבא: שש-ברקמה ממצרים היה מפרשך, להיות לך לנס, תכלת וארגמן מאיי אלישה היה מכסך . הבחירה של יחזקאל דווקא בתכלת אינה מקרית- יש בכך כדי להראות על מעלת התכלת בתור צבע יקר. כמו כן, כאשר אחשוורוש מבקש לכבד את מרדכי בבגדים שהוא שם ביום הכתרתו, הוא מלביש אותו בבגדי תכלת, וכמאמר הפסוק: ומרדכי יצא מלפני המלך, בלבוש מלכות תכלת וחור, ועטרת זהב גדולה, ותכריך בוץ וארגמן .
זאת ועוד. אומרת לנו המשנה בברכות, "מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן רבי אליעזר אומר בין תכלת לכרתי." מביא על כך הראבי"ה : וגרס בירושלמי: "בין תכלת לכרתי - בין פורפירי ובין פריפינין" . פורפירי ופריפנין הם בגדי מלכות, בגדים יקרים, שנצבעו בצבע התכלת.
במסכת סנהדרין מופיע לנו סיפור על זוג תלמידי חכמים, שנתפסו על ידי הרומאים. הרומאים אסרו על שימוש צבע התכלת ויצירת שלא על ידם, כיוון שהיה יקר ויכלו על ידי כך להרוויח ממון רב. שלחו ליה לרבא (הודיעו לרבא על המקרה): זוג בא מרקת, ותפשו נשר, ובידם דברים הנעשה בלוז, ומאי ניהו – תכלת (השתמשו בלוז שבין השאר נועד ליצירת תכלת, והרומים אסרום כיוון שיכלו להשתמש בכך לצורך יצור התכלת), בזכות הרחמים ובזכותם יצאו בשלום. .
רואים זאת אף ממאמר חומש שמות: "וכל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן" - מלמד שהיו להם ממצרים כל מיני צבעונין הללו . כלומר, במצרים היו להם בדים יקרים בצבעי תכלת וארגמן, אשר בני ישראל לקחו מהם. גם מכאן, נצפית החשיבות של התכלת.
אם כך, פשוט לנו שהתכלת היתה צבע חשוב בעבר. איך היא קשורה לציצית? אומר הרמב"ם בהלכות ציצית: לוקחין חוט צמר שנצבע כעין הרקיע וכורכין אותו על הענף וחוט זה הוא הנקרא תכלת . לכאורה, נראה עניין זה פשוט וברור. אולם, איזה צבע הוא צבע התכלת? ומה יחודי דווקא בתכלת שהיא זכתה להיות בציציות האדם אותן הוא ילבש על בסיס יומיומי?
אחד המקורות המרכזיים שמדבר על מצוות התכלת, ובכללן שאלות אלו, הוא פרק 'התכלת' דבמסכת מנחות. שם פורס רבי מאיר את תשובתו לשאלה זו: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד . לשיטתו דרבי מאיר, התכלת מזכירה לנו את כסא הכבוד דרך הים והרקיע.
לעומת זאת, בירושלמי בברכות מובא לנו רעיון שנראה שונה במעט. וכך נאמר שם: התכלת דומה לים והים דומה לעשבים ועשבים דומין לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד...
וסתירה נוספת מופיעה לנו בילקוט שמעוני לתהילים, שם נאמר: חזקיה אמר ואית דאמרי לה בשם רבי מאיר תכלת דומה לעשבים, עשבים דומים לאילנות, אילנות לרקיע, רקיע לנוגה, נוגה לקשת, וקשת לדמות, שנאמר כמראה הקשת .
לכאורה עולה לנו מכאן קושיא גדולה. לא כל התיאורים לעיל מתארים אותו הצבע; איך יתכן שצבע התכלת הוא כמה צבעים שונים?
עונה על כך בצורה נפלאה הרמב"ן, בפירושו לתורה: אבל הזכרון הוא בחוט התכלת, שרומז למדה הכוללת הכל שהיא בכל והיא תכלית הכל, ולכן אמר וזכרתם את כל - שהיא מצות השם. וזהו שאמרו מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד וכו', והדמיון בשם גם הגוון תכלית המראות, כי ברחוקם יראו כולם כגוון ההוא, ולפיכך נקרא תכלת .
התכלת אינה צבע אחד. היא מורכבת ממגון צבעים וגוונים שונים. בסופו של התהליך, מתקבע צבע אחד המורכב ממגוון גוונים שונים. כמו מידתו של הקב"ה, שהיא הכל ומכל כל. התכלת נקראת 'תכלת' משורש 'תכלית', מטרה, סיבת קיומו של העולם .
שאלה נוספת המתבקשת והעולה רבות, לא רק בתחום חידוש התכלת, היא הצורך במסורה לגבי גילוי דברים שהיו ידועים במסורה ונשתכחו. גם אם נניח שגילינו את התכלת הנכונה, האם מותר לנו לסמוך על גילוי זה? או שעלינו לחכות לנבואה, או לסימן משמיים?
הגמרא במסכת זבחים דנה בסוגיא זו בהקשר של גילוי מקום המזבח בבית שני.
"בשלמא בית מינכרא צורתו, אלא מזבח מנא ידעי? אמר רבי אלעזר: ראו מזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו. ור' יצחק נפחא אמר: אפרו של יצחק ראו שמונח באותו מקום. ור' שמואל בר נחמני אמר: מכל הבית כולו הריחו ריח קטרת, משם הריחו ריח אברים. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: שלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה, אחד שהעיד להם על המזבח, ואחד שהעיד להם על מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית. "
הגמרא דנה באיך ידעו עולי שיבת ציון את מקום המזבח, ושלושה מתוך ארבעת הרעיונות שהם הביאו- שאחת מתוכן, אגב, מביא הרמב"ם במשנה תורה- הם ארציים לחלוטין. לא סימן משמיים, לא מלאך עומד ומקריב, לא מסורה. רק אפר, או ריח, או מסורה.
"אמר רב פפא: תרנגולא דאגמא - אסירא, תרנגולתא דאגמא - שריא, וסימניך, עמוני ולא עמונית. דרש מרימר: תרנגולתא דאגמא - אסירא, חזיוה דדרסה ואכלה, והיינו גירותא. פירוש"י: חזיוה דדרסה ואכלה - ראוה חכמים שדורסת ואוכלת והיינו גירותא דאמרי' לקמן בפ' כל הבשר אסר לן גירותא שרא לן לישנא דכוורא שטעמו כטעמו. ומתוך שאין אנו בקיאין בהם נראה לי דעוף הבא לפנינו יש לומר שמא ידרוס דהא הך תרנגולתא דאגמא היו מחזיקין בטהורה ולאחר זמן ראוה שדורסת ואין עוף נאכל לנו אלא במסורת עוף שמסרו לנו אבותינו בטהור ושלא מסרו לנו יש לחוש ובמסורת יש לנו לסמוך כדאמר לקמן (בעמוד הבא כמדומני) שעוף טהור נאכל במסורת. "
הסוגיה הזאת, בנוגע לסימני טהרה בעופות, מובאת לרוב כטיעון כנגד הסתמכות על מסורה. היא נמשכת על פני דפים סא- סה במסכת חולין ועל כן נביא אותה כאן בקצרה. הסוגיא הנידונה היא טהרת דגים עפ"י סימני טהרה. הדין שם הוא שניתן לסמוך על סימנים ואין צורך במסורה. נאמר שם כי 'עוף טהור נאכל במסורת', כאשר הכוונה היא שעוף טהור נאכל גם במסורת ולא רק עפ"י סימנים. אם יש מסורת, מותר לאוכלו ואין צורך לבדוק את סימניו. אך אם אין, אםשר לבדוק האם הוא מקיים את הסימנים ובמידה וכן להכשירו. אף רש"י סובר כך, אלא שבהכרעה המעשית שלו הוא אומר שנחמיר על עצמנו, ונאכל רק עופות שעברו במסורת, כיוון שאחד מסימני כשרות העוף- האם הוא דורס או לאו- קשה לזיהוי. ראשונים אחרים לא הסכימו איתו, ולהלכה פסק הרמ"א כרש"י והשו"ע כראשונים האחרים.
אולם אין לחשוש לשיטת רש"י והרמ"א בתכלת. ראשית כל, שם מדובר על חשש לחומרא. מותר לאדם להחמיר על עצמו מעבר להלכה הבסיסית. אולם בתכלת, הדין של לבישת לבן בלבד הוא להקל. האדם יכול להחמיר על עצמו, אבל לא לבטל מצווה לחינם . נוסף על כך, רש"י אומר להחמיר בגלל סיבה ספיציפית- כי סימן הטהרה קשה לזיהוי. הוא לא אומר שיש בעיה עקרונית בפסיקה עפ"י סימנים.
אחת המחלוקות הידועות בהלכה היהודית, שהאדם נתקל בה מדי יום ביומו, היא המחלוקת בנוגע לתפילין- רש"י או רבינו תם. בשו"ע בחלק או"ח, מופיע לנו המשפט הבא, המעיד על חלק מדרך הפסיקה שלו. וכך לשונו: "וכתב סמ"ג והמרדכי, ששלחו כתב מארץ ישראל, שנפלה בימה שעל קבר יחזקאל, ומצאו שם תפילין ישנים מאד כסדר הרמב"ם ורש"י ". כלומר, חלק מהתבססות שלו היא בנוגע לממצא ארכיאולוגי (ולא למסורה), שבעבר היו נוהגים כשיטת רש"י, ואכן כך פסק להלכה.
ואף ספיציפית בנוגע לתכלת; המהרי"ל אומר בנוגע למציאת התכלת, כי "כל שכן למאי דכתב סמ"ג דאותו דג חלזון הוא בים המלח וכתב סימנין, בקל היה לעשות תכלת... ". הסיבה שניתנו לנו כל הסימנין הללו בתכלת, היא כדי שנוכל לעשותה. לא היו נותנים לנו כל סימנים אלו אם לא רצו שנשתמש בהם.
ישנם חששות נוספים בחידוש התכלת. נפרט כאן את המרכזיים שבהם.
חשש יוהרא:
טענה הנשמעת רבות בהקשר זה, כמו בהקשר הנחת התפילין כל היום, היא טענת היוהרא. אם יש אחרים, גדולים ממך, שלא מטילים תכלת בציציותיהם, אז מי אתה שתגיד אחרת?
כאן, כמו בעניין ביאור שיטת רש"י דלעיל, נכנס העניין של החובה ההלכתית לעשות כן. וכך נאמר בשו"ת יחוה דעת: "...העושה כן ורוצה לצאת ידי חובת כל הדעות, אין לו לחוש ליוהרא, וכמו שכתב כיוצא בזה בספר אמרי בינה , שהרוצה לנהוג להחמיר על עצמו כדעת איזה גדולים שמחמירים, אין לו לחוש בזה ליוהרא. וכן כתב הפתח הדביר , שבכל מקום שיש מחלוקת הפוסקים, הרוצה לחוש לדעת המחמיר תבוא עליו ברכה, ואין לו לחוש ליוהרא ." כלומר, אם יש מחלוקת – מותר לך להיות הצד המחמיר שבה, זה שמחייב הטלת ציצית, ואינך חייב להיות בצד המיקל שלה.
לעז על הראשונים:
לפני שלושה, ארבעה, חמישה דורות, לא נהגו אנשים להסתובב עם תכלת מוטלת בציציותיהן. מה גורם לנו לחשוב, שאנו יכולים להתיימר ולומר "הם טעו ולא שמו תכלת, אנחנו מתקנים זאת ושמים תכלת"? מי שמנו להוצאת לעז על הראשונים אשר לא שמו?
עונה על כך בעל שו"ת תרומת הדשן. התרומת הדשן נשאל על אודות דקדוקים חדשים וחומרות בגיטין, אשר לא נהגו בדורות עברו. האם אין בחומרות אלו משום הוצאת לעז על הראשונים, משל "הם לא החמירו ואנו כן"? וכלשונו:
שאלה: הא דקאמר תלמודא... אם כן אתה מוציא לעז על גיטין הראשונים - אם כן תקשה, היכי נהגו האחרונים כמה חומרות בגיטין שלא נהגו בהן הראשונים, וכן עוד היום אנו מחמירין בכמה מילי בגיטין, שלא נהגו בהן רבותינו שהיו לפנינו?
תשובה: יראה דדברים הללו צריכים לימוד רב אימתי שייך לומר נמצאת אתה מוציא לעז ואימת לא אמרי הכי... נראה לחלק, דכל היכא דמילתא דפשיטא הוא להתיר, ובא אחד להחמיר ולעשות זהירות יתירתא, כהאי גוונא אמרינן לא תעביד, דאם כן אתה מוציא לעז; אבל היכא דאיכא ספיקא וצדדין שמן הדין ראוי להחמיר, מוטב יותר לעשות כדת וכתורה לגמרי, וניחוש לגיטין שלפנינו שלא יהא בהן ספק, משניחוש ללעז גיטין הראשונים .
כלומר, הוא אומר שמוטב להחמיר ולהקפיד על דעת התורה בעצמה- ולהטיל פתיל תכלת בציצית- מאשר ליחוש שמא נבוא לידי לעז הראשונים, ומנמק זאת בכך שאילו היינו מחמירים יותר מכפי חפצנו היה במה לדון, אך כיוון שאנו מקיימים אך את ההלכה הפשוטה אין לנו ליחוש לזה.
רוב גדולי הדור לא הולכים עם תכלת
טענה זו היא הגרסה העכשווית של טענת הוצאת לעז על הראשונים. אם גדול הדור שלי לא מטיל, מי אני שאטיל?
ובכן, יש לשים לב לכמה דברים. ראשית כל, הרעיון העומד בבסיס טענה זו הוא כי רוב גדולי הדור חקרו סוגיא זו. יש הבדל גדול בין מי שנוקט ב'שב ואל תעשה' לבין מי שנוקט ב'קום ואל תעשה'. לדאבונינו, רבים מגדולי הדורות האחרונים כלל לא עסקו בננושא זה, מה שהוביל לכך שנוצרה תדמית של איסור הרוב- כאשר אין בכך ולא כלום.
שנית, אף רבים מגדולי הדור שעסקו בסוגיא ולא הטילו תכלת בציצית לא אסרו זאת. לדוגמא:
•הרב יוסף קאפח זצ"ל - "נראה שאכן זו היא התכלת הנכונה, אבל אין חובה להטילה".
•הרב מרדכי אליהו- נאמר בשמו שאין איסור ללכת והרוצה יש לו על מי לסמוך.
•הרב אברהם שפירא- נמסר משמו כי כיוון שמרבית הפוסקים נמנעים מלפסוק בעניין זה עקב שיקולים צדדים אין צורך לאסור עקב כך.
•וכן סיפר הרב בורנשטיין שהגיע לגרש"ז אוירבעך והראה לו ההוכחות, והשיב לו שאינו יכול לפסוק משיקולים צדדיים אך מצד ההלכה עצמה החומר שיש בידו מספיק.
וכן, אפשר לראות שרבים מהרבנים הגדולים בני זמנינו, ובכלל דתיים לאומים, חרד"לים וחרדים, נוהגים להטיל תכלת בציציותיהם, ובכללם מו"ר הרב ישראל אריאל שליט"א, הרב דב ליאור, הרב רא"ם הכהן, הרב אורי שרקי, הרב שמואל טל, הרב יואל קטן, הרב צפניה דרורי, הרב יעקב מדן, הרב ברוך גיגי, הרב זלמן נחמיה גולדברג, הרב משה ליכטנשטיין, הרב יוסף צבי רימון, הרב אליהו זייני, הרב אליעזר ולדמן, הרב יואל בן נון, הרב שריה דבליצקי זצ"ל, הרב משה מרדכי קארפ, הרב מאיר מאזוז, הרב צבי שכטר, הרב יצחק שלמה זילברמן ועוד רבים.
גם אם יש בידינו התכלת, האם אנו מחוייבים בהטלת תכלת בציציותינו, או שאין חובה כזאת והתכלת היא מעין 'רשות'?
ב"פני יהושע" למסכת בבא מציעא, מובאת לנו דעה הטוענת כי אין צורך בתכלת , אלא לשם מצווה מן המובחר. וכלשונו:"...דהא קיימא לן תכלת אינו מעכב את הלבן... ותכלת דכתיב באורייתא היינו למצוה מן המובחר... ".
וכן כתב ערוך השולחן, שגם רק בלבן אנחנו מקיימים המצווה כתיקונה, מפאת שאין לנו תכלת. "ובעוונותינו, מאז שנתפזרנו אין לנו תכלת, ואין אנו יודעים מזה כלל, וכל ציצית שלנו לבן. ומכל מקום אנחנו מקיימים המצוה כתיקונה, דכבר נתבאר דהתכלת אינו מעכב את הלבן. "
הציטוט המרכזי עליו מבסס הטיעון של אי חובת תכלת, הוא "תכלת אינו מעכב את הלבן". אולם גם בפרשנות משפט זה ישנם היבטים שונים. כאשר ספר החינוך מדבר על מצוות ציצית, הוא מסביר את משמעות ביטוי זה בדרך שונה משני המקורות דלעיל. וכך לשונו: "...ומה שאמרו שהתכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת... כגון אנו היום, שאין אנו מוצאין תכלת, שלא נמנע מפני זה מהטיל חוטין לבנים מבלי תכלת בטלית, ונברך עליהן, כאילו הוא בשלימותו עם התכלת. ". כלומר, לשיטת בעל ספר החינוך, המימרא כי 'התכלת אינו מעכב את הלבן' נועדה אך לסמל כי מוטלת עלינו מצוות ציצית גם כאשר אין לנו תכלת, אך לא לפטור אותנו ממצווה דאורייתא לשים תכלת.
רש"י, המובא במלחמות ד', מנמק זאת בדרך שונה. לשיטתו, ישנם שתי מצוות הקשורות התכלת, והאחת אינה מעכבת את השניה. מצוות התכלת השלמה היא הטלת (1) תכלת (2) בציצית, כאשר התכלת הוא עיקר המצווה. ובלשונו הזהב: "דעיקר מצוה בתכלת, והמקיים לבן בלא תכלת אין כאן מצוה שלימה, אלא אחת מן השנים ".
השיטות השונות במהי התכלת וההלכה למעשה הנוהגת כיום
•שיטת ראדזין- 'הדיונון'
ההוכחה המרכזית לשיטת ראדזין היא דביר הרמב"ם בהלכות ציצית, על החלזון ש"ודמו שחור כדיו ".
הדיונון הוצע לראשונה על ידי החוקר מיכאליס, ואומץ ע"י האדמו"ר מראדזין שאף כתב עליו שלושה ספרים: "שפוני טמוני חול", "פתיל תכלת" ו"עין התכלת".
"החילזון והתכלת"- אברהם עפשטיין כתב מאמר שתמך בשיטתו דראדזין אך התבסס על מידע ביולוגי שגוי.
+ כיום תכלת ראדזין לבושה בעיקר ע"י חסידי ראדזין ומעט חסידי ברסלב.
•שיטת הרב הרצוג- 'חילזון הסגולית'
הרב הרצוג עשה דוקטורט על התכלת, והציע את חילזון ה'סגולית'. הוא דחה את שיטת הדיונון לאחר ששני מחקרים שונים הוכיחו שתכלת ראדזין אינה החומר הטבעי המופרש מהחילזון אלא חומר סינטטי שניתן להפיק ממקומות אחרים. בנוסף דחה את דעת 'ארגמון קהה קוצים' משום שלא הצליח להפיק ממנה תכלת .
•שיטת הרב בורשטיין- 'ארגמון קהה קוצים'
בשנת תשמ"א החל הרב מנחם בורשטיין, אז תלמיד בישיבת 'מרכז הרב', באיסוף מידע על תכלת וחלוקתו לציבור, לצורך עוררות העם והכנתו לקראת החידוש. בסופו של דבר התגלגלה צזו להיות משימת חייו.
שש שנים לאחר מכן הוציא את עבודת הדוקטורט של הרב הרצוג, בתוספת הקדמה של ד"ר אדלשטיין ומאמרים ממספר חוקרים המזהים את חילזון התכלת כארגמן כהה קוצים.
לאחר כמה שנים הוקמה אגודת 'פתיל תכלת' על ידי אליהו טבגר, ד"ר ברוך סטרמן, ד"ר ארי גרינשפן ויואל גוברמן, כאשר הראשון החל בצביעת ציציות בתכלת המופקת מהארגמן כבר ארבע שנים קודם לכן, בשנת תשמ"ח.
רבנים רבים בני זמנינו מטילים תכלת זו בציציותיהם, וכבר פורטו שמותיהם מוקדם יותר במאמר זה.
מספר פתילי התכלת הציצית
בסוגירא זו נידונות שלוש שיטות מרכזיות. שיטת הרמב"ם, הראב"ד, והתוספות.
שיטת הרמב"ם- בפתיל תכלת הכוונה לפתיל אחד אחרי קיפול, ולכן לשיטת הרמב"ם, צבוע חצי פתיל מתוך ארבעת פתילי התכלת. דבר זה מסתדר עם שיטת הקשירה שלו, שבע או שלוש עשרה חוליות שפתיל התכלת נכרך מסביבן.
שיטת הראב"ד- השיטה הנפוצה ביותר- בפתיל תכלת הכוונה היא לפתיל אחד, ולכן לשיטת הראב"ד אחרי קיפול ישנם שני פתילים צבועים בתכלת, מתוך שמונה. רוב לובשי הראב"ד קושרים את התכלת כשיטת התוספות, שבע חוליות לסירוגין כשמתחיל ומסיים בלבן.
שיטת רש"י והתוספות- חצי תכלת חצי לבן- שני תכלת לפני קיפול, ארבע לאחרן.
בנוגע לקשירה עצמה ישנן שיטות רבות, בכללן, שיטת הרמב"ם (שבע או שלוש עשרה חוליות, כולן של תכלת מלבד הראשונה והאחרונה), שיטת ספר החינוך (שלוש עשרה חוליות של שלוש, לבן ואז תכלת, מתחלק באופן שווה בין הקשרים כשהיתר לאחרון), שיטת רב עמרם גאון (7-13 חוליות של 3 לסירוגין כשמתחיל ומסיים בלבן), שיטת התוספות (קרואה גם ראב"ד 7 כי רוב קושרי הראב"ד קושרים בה, שבע חוליות לסירוגין כשמתחיל ומסיים בלבן כשאחר כל זוג יש קשר), שיטת ראדזין וחב"ד (ארבע כריכות, כולן של תכלת, של 7 8 11 13 עפי הסדר), שיטת הראב"ד (המגדיר חוליה כבין שבע לשלוש עשרה ליפופים, לבן ותכלת לסירוגין), שיטת הגר"א (13 חוליות של לבן ותכלת לסירוגין), וכן שיטות חדשות המתפתחות בימינו, למשל, שיטת הרב שמואל אריאל (5 5 5 6 6 6 6, כולן תכלת וכריכה בודדת לבן) ועוד.
(רוצים להעיר? בשמחה. לא כאן. במייל. chidushandmaamar@gmail.com. תודה)
במדבר ט"ו
גם הארגמן ותולעת השני נזכרו כאן. יש לשים לב שהעיסוק בהם פחות מכיין שחובתן "רק" למקדש ולא ללבוש היומ-יומי של כל יהודי
שמות ל"ט א'
יחזקאל כז ז
אסתר ח טו
ברכות סימן כ"ה
ברכות פ"א מ"ה
סנהדרין יב.
על פי רש"י שם: זוג - שני תלמידי חכמים. בא מרקת - טבריא. ותפשו נשר - חיל רומיים. דברים הנעשים בלוז - תכלת - בלוז עושין אותה, כדאמרינן בסוטה (מו, ב), היא לוז שצובעין בה תכלת
מדרש פסיקתא זוטרא שמות כג לה
רמב"ם ספר אהבה הלכות ציצית פרק א' הלכה ב'
מנחות מג:
ירושלמי ברכות פא ה"ב
ילקו"ש תהילים תתמא
רמב"ן במדבר ט"ו
התכלת המקובלת בימינו, נעשית סגולה לפני שנחשפת לשמש.
נביאים- שהעידו במסורה
זבחים סב. וכן ברמב"ם בית הבחירה א ב
חולין סב:
ועיין בפירוש רש"י למצוות ציצית שאומר כי
בית יוסף או"ח סימן לד ב
שו"ת מהרי"ל החדשות סימן ה'
חלק או"ח סימן יג אות ד
סימן קמו סק"ג
יחווה דעת ח"ב סימן א'
שו"ת תרומת הדשן חלק א' סימן רל"ב
פני יהושע בבא מציעא סב.
ערוך השולחן ט' י"ב
ספר החינוך מצווה שפ"ו
רש"י, מובא במלחמות ד'
הלכות ציצית לרמב"ם, ב ב
וכן עיין בספרו, עמוד 63
שיטת הרמב"ם מסתדרת עם דבריו בנוגע למספר פתילי התכלת. לשיטת הרמב"ם כריכות התכלת הן דאורייתא, ונתנו כל הכנף פתיל תכלת, וכיוון שכך כורכים בחוט אחד. זאת בניגוד לשיטת רהאב"ד שסובר שזאת משום חיבוב מצווה ועל כן הוא משתמש בכריכות שוות של לבן ותכלת.
- לקראת נישואין וזוגיות