- וורט קצר על השיר(בעיקרון כתבתי יותר ארוך ונמחק, אז נחסך מכם 
)
כמו כולם כמעט גם אני שמחתי לשמוע את השיר "שבט אחים ואחיות" שנכתב לכבוד יום עצמאותינו ה71 והולחן על ידי עידן רייכל. אולם, תמיד כשאני שומע שירים כאלו אני עם רגשות מעורבים. מצד אחד, באמת זהו שיר טוב, חיובי, ציוני, ישראלי, אופטימי. שלא לדבר על כך שעידן רייכל הוא מוזיקאי מוכשר ברמות.
אבל מצד שני... אולי אני סתם דוס חשוך. אבל קשה לי מאוד כשהתרבות הזאת מנותקת מתורתינו הקדושה. קשה לי לראות שם זמרת ערבייה. ובכלל, כל פעם שאני שומע את עידן רייכל אני לא יכול להתנתק מהמחשבה שהאדם הזה הפנה עורף לכל עברינו והלך ונשא בת אל נכר.
ופתאום, נזכרתי במאמר של הרב גינזבורג בסוף ספרו "אהבה". בספר הרב מתאר את שלבי האהבה כעץ שמתפתח. ההיכרות הראשונית, לפני החתונה, משולה לשורשים, והאהבה שאחרי החתונה משולה לעץ ולענפיו, השלב האחרון בעץ המתואר, הוא פירות האהבה- הילדים.
אמנם, ישנם גם זוגות חשוכי-ילדים. על כך מביא הרב מביא את מאמר חז"ל "תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים". את המעשים הטובים הוא מתאר בעץ האהבה כפרחים. פירות ופרחים. ילדים ומעשים טובים.
כעת התבהרה השורה הזו בשיר "אבותינו שורשים ואנחנו הפרחים" - יפה מאוד. עידן רייכל ניבא ולא ידע מה ניבא... אכן, כל עם ישראל, כל מי שגאה בלאומיות שלו שייך לעץ. אבל, נבעך, אין לכולם את ההמשכיות של הפירות. מי שמתנכר ליהדות ולשורשים, סופו להיות פרח. אולי הוא מלא במעשים טובים. אבל ילדיו כבר לא יזכו להיות חלק מהעץ המפואר הזה. עץ עם ישראל.
