(הרב ישראל מאיר לאו, בטור לידיעות אחרונות)
גם כעת, במרחק שנים ארוכות מהתקופה החשוכה בתולדות העמים, וכשאני פוסע על אדמת מבטחים במדינת ישראל, אוחזת בגופי צמרמורת בכל עת בה אני חוזה בתמונה המחרידה שכל־כך מזוהה עם הימים האפלים של השואה - שער הכניסה למחנה ההשמדה באושוויץ.
אתמול והיום, להבדיל מבכל עשרות השנים האחרונות, נותר המחנה מיותם. אלפי היהודים מרחבי הארץ והעולם הממלאים אותו מדי שנה עם המון תעצומות נפש, נותרו בבתיהם בשל הקורונה, אבל אנחנו נחזור לשם, נחזור בראש מורם, חזקים, כדי להבטיח שלעולם לא עוד.
סופר השואה שנודע בשם ק. צטניק, אמר בעדותו במשפט אייכמן, כי אושוויץ־בירקנאו היה פלנטה אחרת, לא בכדור הארץ שלנו ולא ברצף של ההיסטוריה האנושית, אלא משהו חריג, יוצא דופן, שייך לעולם אחר. בתום תיאוריו הקצרים הוא התעלף מיד על דוכן העדים בבית העם בירושלים. פגשתי אותו לאחר שנים ואמרתי לו: בדבר אחד אני חולק עליך. אושוויץ לא היה בפלנטה אחרת. זהו פתרון קל מדי לבוא ולומר: מה אנחנו מבינים, מה אנחנו יודעים, זה היה דבר ששייך לכוכב לכת אחר. לצערי זה לא נכון וזה מטאטא את הנגע הזה מחוץ לזירה שלנו באופן לא צודק ולא אמיתי.
אושוויץ היה אצלנו, איתנו, בדור שלנו, לעיני העולם כולו. רוב רובו של העולם (לפחות מי שהתעניין), ידע כבר בשנת 1942, וב־43' עוד יותר, וב־44' גם ראה רכבות נוסעות וחמישים אלף יהודים מהונגריה מגיעים מדי יום להשמדה באושוויץ. איך אפשר לומר שזה היה בפלנטה אחרת?
אנשים כמונו, חלקם גמרו אוניברסיטאות ולמדו את גטה ואת היינה ואת קאנט ועוד פילוסופים ואנשי רוח בגרמניה, שהייתה נחשבת למדינה נאורה מאוד, משכילה ביותר - הם אלה שביצעו את הפשעים האלה, והעולם ברובו המכריע עמד מנגד, עמד על הדם. נכון הוא שאושוויץ היה שונה בכך ששם לא צמחו פרחים ושם לא נולדו ילדים ושם לא גדלו וחונכו. זה היה בית חרושת ותעשייה של מוות. יכול היה לעמוד רופא בשם ד"ר יוזף מנגלה, יימח שמו וזכרו, ולעשות את המיון בין מי שראוי להישאר ככוח עבודה ובין מי שדינו ישיר לתאי הגזים. בהינף אגודל חרץ גורלות של בני אדם לחיים ולמוות. בעיקר למוות.
מדי שנה ביום הזיכרון צועדים אלפי צעירים יהודים מרחבי תבל באותו מסלול שבו צעדו המוצאים להורג. כשצעדתי שם, במצעד החיים הראשון, שנת תשמ"ח, 1988, הידהד במוחי משפט משיר הפרטיזנים, "וּמִצְעָדֵנוּ עוֹד יַרְעִים: אֲנַחְנוּ פֹּה".
בשנה זו נבצר מאיתנו לצעוד באותו נתיב, ולא יישמע עוד קולה של "התקווה" בעמק הבכא ההיסטורי הזה, אך כל אחד מאיתנו יודע כי גם בלעדי המצעד - כמו גם לפניו ואחריו - הזיכרון חי והשכחה חסרת אונים אל מול עוצמת הציווי "זכור את אשר עשה לך עמלק". לא היה עוד עמלק כמו העמלק ההוא, הנאצי, שהשליך מיליוני חפים מכל פשע אל תאי הגזים וזמם למחות עם מעל פני האדמה. אבל העם הזה, עמנו, הוא עם של נצח, וכזה יישאר בדברי ימי עולם.
השנה אנו פונים שוב אל אדמת אושוויץ, הפעם כשהיא חשופה מתמיד, ואומרים לה: ארץ, אל תכסי דמם ואל יהיה מקום לזעקתם. כי מה הם ביקשו מאיתנו בטרם נפרדנו? אל תשכחו אותנו, אל תמחלו על הפשע הנורא הזה, ומי שיישאר בחיים - שימשיך את המורשת ויוכיח לעולם כולו כי עם ישראל חי וכזה יישאר לעולמי עולמים