באמת תהיתי מה זה ג אלול ולמה יש לו שרשור

שאיפתי הגדולה היא לחבר. מי שאמר עלי כי נשמתי קרועה - יפה אמר. בודאי היא קרועה. אי אפשר לנו לתאר בשכלנו איש שאין נשמתו קרועה. רק הדומם הוא שלם, אבל האדם הוא בעל שאיפות הפכיות, ומלחמה פנימית תמיד בקרבו. וכל עבודת האדם היא לאחד את הקרעים שבנפשו על ידי רעיון כללי, שבגדלותו ורוממותו הכל נכלל ובא לידי הרמוניה. וברוך השם אשר עשה לי את הנפש הזאת, שרוח ונשמה חיה ומרגשת את כל התנועות והזעזועים השונים עם כל ציריהם וחבליהם בקרבה, אבל גם עם כל תוקף עוז חייהם ואמונת ישעם. והדברים כולם פוגשים בי פגישה מוחשית, ואני מוכרח לטפל בהם בפועל ובמעשה, ולסבול את כל המשברים של הזרמים השונים ושיא דֹכים, ולהקשיב אל הקול הגלוי והנסתר שבהם.  

חדריו, עמ' קטז

מלא סתירות הרב קוק, כמו הנפש. מצד אחד יהודי חסידי אדוק, ירושלמר בקופטא ושטריימל, 'חרדי' מקים תנועת דגל ירושלים, המתנגד להשתתפות נשים בבחירות, מקים תלמוד תורה על טהרת הקודש ומסתכסך עם תנועת המזרחי.
מצד שני, מסע המושבות, 'נשמות התוהו', מאמין גדול בשיבת ציון ובחלוציות ואפילו במרד הקדוש שלה 'ביהדות הגלותית', נביא המהפכה, שר הלל לגוף ולהתעמלות של צעירי ישראל המחטבים את גופם ומסתכסך עם רבני הישוב הישן.

מלא סתירות. וכל כך מתבקש לראות ולשאת רק היבט אחד מהצדדים השונים של אישיותו, של חייו ועשייתו, לדבוק בחלק אחד ולהתנגד וללחום באחרים. זה ייקח את שאיפות הקודש והשמרנות, וזה ייקח את הסימפתיה לחלוציות. זו תדגיש את הבדלנות וזו את האחדות. זה את ספרות השו"ת וזה את השירה ואת 'אורות'.

הנשמה הגדולה של הראי"ה לא חוותה כאן סתירות אלא השלמה, רבדים שונים וצדדים שונים של גאולה. בגדולתו ובכוח הראיה שלו הוא תמיד היה גם שחקן על המגרש, מושך ומטה את כרכרת הגאולה לפי אמונתו ותפיסתו, אך בה בעת הוא תמיד היה גם צופה מיציע העיתונות, פרשן הרואה את נקודות המבט האחרות, מעריך אותן ושמח בהן.

היום לפני 84 שנים נפטר הרב קוק ממחלת הסרטן, ותורתו ורוחב מבטו עדיין חיים וקיימים, עדיין מאתגרים ומשפיעים. הלוואי ונצליח לקבל את הצדדים השונים והמגוונים באישיותו, ולא נגזור רק את הצד שנוח לנו.

יהי זכרו ברוך.

נשאלתי היום שאלה מעניינת.

היו צדיקים שחידשו פרקטיקות חדשות בעבודת השם. למשל רבי נחמן מברסלב, חידש את עניין ההתבודדות, בתור שיטה ודרך מרכזית בעבודה, וכן את 'תיקון הכללי' ועוד.

ובכן, מה חידש הרב קוק בדרכים המעשיות של עבודת ה'?

קודם כל זו שאלה נהדרת, שצריכה להישאל. וצריך לחשוב הרבה מהי התשובה המדויקת. על איזו הנהגה מעשית המליץ הרב קוק, שקודמיו לא המליצו?

שמעתי בשם רב חשוב, שהרב קוק חידש את עניין ה"כתיבה". גם אצל הרב אביב"י, בספרו 'קבלת הראי"ה', יש מעין זה, על חשיבות העט.

וחשבתי, אולי חידושו של הרב, הוא מפתיע וחריג ממה שאנו מצפים, מהסוג שאנו מכירים בדורות קודמים. אולי חידושו של הרב בעבודת ה', הוא "ההתעמלות".

נוכל ללמוד זאת לא רק מהדגש הגדול שהרב קוק נותן לחשיבות הכח הגופני ושמירת הבריאות, שלא מצינו אצל קודמיו, אלא גם מהצורה בה נתפסו דבריו בעיני... מתנגדיו - קנאי ירושלים. הלא זוהי הפסקה שהכי הרגיזה אותם! אותה פסקה, שנדפסה באורות התחיה לד, ובה כתב: "ההתעמלות, שצעירי ישראל עוסקים בה בארץ ישראל לחזק את גופם בשביל להיות בנים אמיצי כח לאומה, היא משכללת את הכח הרוחני של הצדיקים העליונים.. חיזוק כוחם ורוחם [של צעירי ישראל], בשביל גבורת האומה בכללה, עבודת הקודש הזאת מעלה את השכינה מעלה מעלה, כעליתה ע"י שירות ותשבחות, שאמר דוד מלך ישראל בספר תהלים".

ואם נכון הדבר, נשאלת השאלה עד כמה אנו, תלמידיו של הרב, אמצנו את ההנהגה הזאת; עד כמה אנו באמת מייחסים קדושה לתרגילי הספורט האפרוריים... האם אנו רואים בזה רק מעשה טכני, בגדר של חול, או שכן השכלנו להבין את הקדושה הנעלה הצפונה בחיזוק הגוף.

אז בלי לחשוב יותר מדיי, פשוט פסקה אהובה עליי מאוד מאוד.

אורות התשובה, פרק ו', פסקה ז':

מתחלת הבריאה ראוי היה טעם העץ להיות גם הוא כטעם פריו. כל האמצעים
המחזיקים איזו מגמה רוחנית גבוהה כללית ראוים היו להיות מוחשים בחוש נשמתי
באותו הגבה והנעם, שעצם המגמה מורגשת בו כשאנו מציירים אותה. אבל טבע הארץ.
התנודדות החיים, ולאות הרוחניות כשהיא נסגרת במסגר הגופניות, גרם שרק טעמו של
הפרי, של המגמה האחרונה, האידיאל הראשי, מורגש הוא בנעמו והדרו, אבל העצים
הנושאים עליהם את הפרי, עם כל נחיצותם לגדול הפרי, נתעבו ונתגשמו ואבדו את
טעמם. זהו חטא הארץ, שבעבורו נתקללה כשנתקלל גם האדם על חטאו. וכל פגם סופו
לתקון. ע"כ מובטחים אנו בברור, שיבאו ימים שתשוב הבריאה לקדמותה, וטעם העץ
יהיה כטעם הפרי, כי תשוב הארץ מחטאה, וארחות החיים המעשיים לא יהיו גורמים
לחוץ בעד הנועם של האור האידיאלי, הנתמך בדרכו ע"י אמצעים הגונים, המחזיקים
אותו ומוציאים אותו מן הכח אל הפועל.
התשובה עצמה, המזרמת את הרוח הפנימי, אשר נטבע במצולות תהום של ההעדר
והפך המגמה האידיאלית ע"י נתינת רוח לרוח הצדק, שנתן בתחלה במועקה, תתן עז .
לרוח האידיאלי לחדור בתקפו גם בחלקי כל המכשירים הרבים, ומכולם יוטעם טעמו של
הזיו המגמתי, ולא ישא עוד האדם חרפת העצלות בדרך החיים האמתיים.

(כששואלים אותי איך אני מדמיינת גאולה, אז ככה)

מהאמצע
לדוברי אנגלית יהיה קל יותר

@משתדלת יותר ראביי סאלאבייצ׳יק

בירציאט אבל חשבתי על זה, והלוואי.
השיבה אל העצמיות
י. כְּשֶׁשּׁוֹכְחִים אֶת מַהוּת הַנְּשָׁמָה• הָעַצְמִית, כְּשֶׁמְּסִיחִים דֵּעָה מִלְּהִסְתַּכֵּל בְּתוֹכִיּוּת הַחַיִּים הַפְּנִימִיִּים שֶׁל עַצְמוֹ, הַכֹּל נַעֲשֶׂה מְעֻרְבָּב וּמְסֻפָּק. וְהַתְּשׁוּבָה הָרָאשִׁית, שֶׁהִיא מְאִירָה אֶת הַמַּחֲשַׁכִּים מִיָּד, הִיא שֶׁיָּשׁוּב הָאָדָם אֶל עַצְמוֹ*, אֶל שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ, וּמִיָּד יָשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים, אֶל נִשְׁמַת כָּל הַנְּשָׁמוֹת, וְיֵלֵךְ וְיִצְעַד הָלְאָה מַעְלָה מַעְלָה בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה. וְדָבָר זֶה נוֹהֵג בֵּין בְּאִישׁ יְחִידִי, בֵּין בְּעַם שָׁלֵם, בֵּין בְּכָל הָאֱנוֹשִׁיּוּת, בֵּין בְּתִקּוּן כָּל הַהֲוָיָה כֻּלָּהּ, שֶׁקִּלְקוּלָהּ בָּא תָּמִיד מִמַּה שֶּׁהִיא שׁוֹכַחַת אֶת עַצְמָהּ. וְאִם תֹּאמַר שֶׁהִיא חֲפֵצָה לָשׁוּב אֶל ד' וְאֶת עַצְמָהּ הִיא אֵינָהּ מְכוֹנֶנֶת לְקַבֵּץ אֶת נִדָּחֶיהָ - הֲרֵי הִיא תְּשׁוּבָה שֶׁל רְמִיָּה, שֶׁתִּשָּׂא עַל יְדֵי זֶה אֶת שֵׁם ד' לַשָּׁוְא•. עַל כֵּן רַק בָּאֱמֶת הַגְּדוֹלָה שֶׁל הַתְּשׁוּבָה אֶל עַצְמוֹ יָשׁוּב הָאָדָם וְהָעָם, הָעוֹלָם וְכָל הָעוֹלָמִים, הַהֲוָיָה כֻּלָּהּ, אֶל קוֹנָהּ, לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים. וְזֶהוּ הָרָז שֶׁל אוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ•, הוֹפָעַת נִשְׁמַת הָעוֹלָם, שֶׁבַּהֲאִירוֹ יָשׁוּב הָעוֹלָם לְשֹׁרֶשׁ הַהֲוָיָה, וְאוֹר ד' עָלָיו יִגָּלֶה. וּמִמְּקוֹר הַתְּשׁוּבָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת יִשְׁאַב הָאָדָם אֶת חַיֵּי הַקֹּדֶשׁ שֶׁל הַתְּשׁוּבָה בַּאֲמִתָּהּ.

אשכרה.

קפוץ לי