משתדלת יותר
שאיפתי הגדולה היא לחבר. מי שאמר עלי כי נשמתי קרועה - יפה אמר. בודאי היא קרועה. אי אפשר לנו לתאר בשכלנו איש שאין נשמתו קרועה. רק הדומם הוא שלם, אבל האדם הוא בעל שאיפות הפכיות, ומלחמה פנימית תמיד בקרבו. וכל עבודת האדם היא לאחד את הקרעים שבנפשו על ידי רעיון כללי, שבגדלותו ורוממותו הכל נכלל ובא לידי הרמוניה. וברוך השם אשר עשה לי את הנפש הזאת, שרוח ונשמה חיה ומרגשת את כל התנועות והזעזועים השונים עם כל ציריהם וחבליהם בקרבה, אבל גם עם כל תוקף עוז חייהם ואמונת ישעם. והדברים כולם פוגשים בי פגישה מוחשית, ואני מוכרח לטפל בהם בפועל ובמעשה, ולסבול את כל המשברים של הזרמים השונים ושיא דֹכים, ולהקשיב אל הקול הגלוי והנסתר שבהם.
חדריו, עמ' קטז
נשאלתי היום שאלה מעניינת.
היו צדיקים שחידשו פרקטיקות חדשות בעבודת השם. למשל רבי נחמן מברסלב, חידש את עניין ההתבודדות, בתור שיטה ודרך מרכזית בעבודה, וכן את 'תיקון הכללי' ועוד.
ובכן, מה חידש הרב קוק בדרכים המעשיות של עבודת ה'?
קודם כל זו שאלה נהדרת, שצריכה להישאל. וצריך לחשוב הרבה מהי התשובה המדויקת. על איזו הנהגה מעשית המליץ הרב קוק, שקודמיו לא המליצו?
שמעתי בשם רב חשוב, שהרב קוק חידש את עניין ה"כתיבה". גם אצל הרב אביב"י, בספרו 'קבלת הראי"ה', יש מעין זה, על חשיבות העט.
וחשבתי, אולי חידושו של הרב, הוא מפתיע וחריג ממה שאנו מצפים, מהסוג שאנו מכירים בדורות קודמים. אולי חידושו של הרב בעבודת ה', הוא "ההתעמלות".
נוכל ללמוד זאת לא רק מהדגש הגדול שהרב קוק נותן לחשיבות הכח הגופני ושמירת הבריאות, שלא מצינו אצל קודמיו, אלא גם מהצורה בה נתפסו דבריו בעיני... מתנגדיו - קנאי ירושלים. הלא זוהי הפסקה שהכי הרגיזה אותם! אותה פסקה, שנדפסה באורות התחיה לד, ובה כתב: "ההתעמלות, שצעירי ישראל עוסקים בה בארץ ישראל לחזק את גופם בשביל להיות בנים אמיצי כח לאומה, היא משכללת את הכח הרוחני של הצדיקים העליונים.. חיזוק כוחם ורוחם [של צעירי ישראל], בשביל גבורת האומה בכללה, עבודת הקודש הזאת מעלה את השכינה מעלה מעלה, כעליתה ע"י שירות ותשבחות, שאמר דוד מלך ישראל בספר תהלים".
ואם נכון הדבר, נשאלת השאלה עד כמה אנו, תלמידיו של הרב, אמצנו את ההנהגה הזאת; עד כמה אנו באמת מייחסים קדושה לתרגילי הספורט האפרוריים... האם אנו רואים בזה רק מעשה טכני, בגדר של חול, או שכן השכלנו להבין את הקדושה הנעלה הצפונה בחיזוק הגוף.
הרב סולובייצ׳יק מספר על הרביחידימעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
