ואני מנסה ומאריך ועוד לא הגעתי לפאנץ'.
למען האמת אני לא יודע אם בכלל אצליח לכתוב אותו.
ואני מנסה ומאריך ועוד לא הגעתי לפאנץ'.
למען האמת אני לא יודע אם בכלל אצליח לכתוב אותו.
בעולם של הישיבה, והיה לי מאוד עצוב, כי ידעתי שבעוד פחות משעתיים החלום יתפוגג ואהיה כאחד האדם.
זה לא נתן לי להתוועד באמת. אבל זה עדיין היה כיף לראות חברים שלא ראיתי אותם שנתיים וחצי.
ושתיתי קצת. ושרו "תה עם נענע" ו"לכתחילה אריבער" ו"יחדשהו" של ברסלב וגם "אחת שאלתי" של ר' שלוימה.
ממש כמו שעושים בישיבה. כמו שלא עושים בשום מקום אחר. ועם האנשים של הישיבה.
סתם, פינת נוסטלגיה. פינת קדושה. בועה שהתנפצה.
אנשים כבר נשואים, כ"א גר במקום אחר.
זה שזה בכלל קרה היה נס מבחינתי.
אמרתי למארגן שאני מוכן לשלם לא בשביל שיהיה עוד אחד, אמר שאולי בחנוכה.
אבל אני פסימי.
וחוץ מזה, רק בחנוכה? מה נעשה עד אז? נהלך כמו גוויות?
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)