יונדב לא אוהב להיות חולה. ולא שכ"כ אכפת לו שכואב וחלשים ואין כח וחשק לכלום, פשוט אי אפשר ללמוד. ויותר מזה, קשה לו עם זה שאין רוך בקול שלו. ולא שקול זה דבר כל כך גדול ומשמעותי, אבל, איך מתעניינים בשלום חבר בקול שבקושי ונשמע וכשכן הוא נשמע מחוספס ורועד וגבוה ולא שלם, ואיך אפשר להודות להשי"ת על נשמתו שחזרה אליו בגרון ניחר ובמילים שבקושי בוקעות ונעצרות באמצע כי אין לו כח להשלים את המשפט והוא צריך לקחת אוויר ואולי יש בזה בכלל הפסק ברכה וזה מוציא אותו מריכוז.
יונדב לא מסתדר, לא, שונא את הזעזוע הזה, של לעלות ולרדת בבום, כמו שהוא מסוגל פתאום להשבר ולבכות ומנחה בעיניים דומעות וחולצה כבר חצי שקופה ובלי לזוז ולקרוא אורות התשובה של הרב בלב שרוף ולהרגיש שהרב מדבר בדיוק עליו (ואליו)
פתאום הוא מבין (קצת) מה זה תשובה כללית וכמה שהוא רוצה עכשיו חגי תשרי ולשמוע את הרב שר מראה כהן ותתן אחרית והקפות במרכז ולשבת מתחת לצל שמיים של הסוכה ולהרגיש כ"כ מקובל ורצוי וערבית שחרית מוסף ומנחה ואמת מה נהדר לו עם הקב"ה גם אצלו בלב
ואז הוא מחפש את עצמו ולא מוצא ולומד מסכת אחר מסכת ובשבת אחרי מנחה הוא יושב על המיטה שלו בבית ליד החלון ובוכה, (הוא לא בוכה הרבה אבל איכשהו בעבודת ד' הלב שלו תמיד שבור, רק לא נשבר), כי רצון הרצונות אבל ד' יעזור, הוא רוצה וכשהוא לא רוצה כואב לו כל כך והוא רוצה שיכאב לו כדי שאולי הוא ילמד לאהוב באמת ובתמים
והוא אוהב, אבל עכשיו כואב לו הראש והוא חלש ומה כבר יקרה אם פעם אחת הוא לא יתפלל מנחה, הוא עייף וחולה ו רוצה אבל מותר לו שלא, נכון, אז אולי פעם אחת הוא יוותר, זה גדר אנוס לכאורה, אבל אוף הוא רוצה ללכת לישיבה וללמוד למה הוא חייב להיות חולה
ליונדב כואב אבל יונדב שותק כי הוא רוצה לאהוב
- לקראת נישואין וזוגיות