ובכן, כידוע 'קורונה' הוא 'כתר' בלטינית, והנגיף נקרא כך על שם צורתו. אך כעת נציע פירוש למשמעות הפנימית של הכינוי.
כתב רבנו בליקוטי מוהר"ן (ו ב):
"וזה בחינת כתר, כי כתר לשון המתָנה, בחינת תשובה... כמו שכתוב (איוב לו ב): "כַּתַּר לִי זְעֵיר וַאֲחַוֶּךָּ".[=המתן לי מעט ואומר לך].
'כתר' הוא המתָנה, סבלנות ואורך רוח, המביאים להתבוננות מעמיקה ומתוך כך לתשובה. זהו הכתר שהאדם המעמיק עוטר על ראשו.
את הפסוק הנ"ל אומר אליהוא בן ברכאל לאיוב, כהקדמה למענה העמוק שבו מסביר לו חשבונות שמיים עמוקים בדרכי הנהגת העולם. כדי ךהבין דברים כאלו, יש צורך ב"כַּתַּר", בהמתנה, אורך רוח והתבוננות מעמיקה.
הנגיף משבית את השטף הכללי של החיים, הגלובליים, הציבוריים והפרטיים - בכל תחום שהוא, כפי שאנחנו מכירים עכשיו מקרוב.
כולם "מבודדים" ברמה כזו או אחרת, המובדדים הרשמיים, החששנים, המובטלים וכן הלאה. שטף החיים עוצר ועלום יש יותר זמן להיות עם עצמם, להתבונן, ולהסתכל לחיים בעיניים - אחרי מרוץ בלתי פוסק שרודף יום יום.
העולם שלנו בהחלט זקוק לקורס כזה - שמיטת הקרקע ה'יציבה' והמוכרת של החיים, הפסקת השגרה השוטפת המסיחה את הדעת, ההכרה בכך שלא הכל בשליטת האדם, ומבט אל "מה שלמעלה ממך", מבט על החיים מזווית אחרת, מבט על העצמיות, המעורר שאלות קיומיות שחייבות להישאל: יש לי מה לעשות כשאני לא הולך לעבודה? מה הרצון האמיתי שלי, כשאין לי הכרחים חיצוניים? בשביל מה אני חי?
נגיף הכתר נותן לנו הזדמנות להכתיר את עצמנו בכתר של המתנה, העמקה ותשובה.
וברוח ימי הפורים שממשיכים עוד להאיר - במגילת אסתר, הדמות היחידה שנאמר שיש לראשה כתר היא אסתר - "וישם כתר מלכות בראשה". אסתר מייצגת במגילה את כוח ההמתנה, הסבלנות, וההפיתפתחתו למה שלמעלה ממנה. כשמרדכי לוחץ עליה להיכנס אל המלך אשר לא כדת - היא מצדדת בעמדת ההמתנה, להמתין עד שהמלך יקרא לה מעצמו, לא לדחוק את הקץ. גם כשמביאה את המלך והמן אל המשתה הראשון, אינה אומרת את שאלתה ובקשתה, אלא מזמינה אותך למשתה נוסף - וכתב אבן עזרא שדחתה זאת מפני שלא ראתה שהתחדש סימן כל שהוא לטובה. היא דחתה את הפעולה למחר, ובכך השאירה מרחב פעולה לקב"ה כביכול לפעול במציאות לטובת ישראל, ואכן כך קרה - בלילה שבין המשתאות עשה המן את העץ, והרכיב את מרדכי ברחוב העיר, כראתה אסתר כך - חזק ליבה וראתה בכך אות להצלחתה, ואמרה למלך את מבוקשה במשתה השני.
הרמ"ק, מגדולי המקובלים לפני כ500 שנה, בספרו תומר דבורה (פרק ב) כותב שהאדם צריך לנהוג בהתאם לספירות העליונות, ומסביר כיצד האדם ינהיג את עצמו במידת הכתר, העליונה מכולן:
עוֹד, לִהְיוֹת הָאָדָם דּוֹמֶה לְקוֹנוֹ בְּסוֹד מִדַּת הַכֶּתֶר צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ בוֹ כַּמָּה גּוּפֵי פְּעֻלּוֹת שֶׁהֵם עִיקָר הַהַנְהָגָה:
הָרִאשׁוֹנָה, הַכּוֹלֶלֶת הַכֹּל, הִיא מִדַּת הָעֲנָוָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא תְּלוּיָה בַּכֶּתֶר שֶׁהֲרֵי הִיא מִדָּה עַל כָּל הַמִּדּוֹת וְאֵינָהּ מִתְעַלִּית וּמִתְגָּאָה לְמַעְלָה אָמְנָם יוֹרֶדֶת וּמִסְתַּכֶּלֶת לְמַטָּה תָּדִיר.... כָּךְ הָאָדָם צָרִיךְ שֶׁיֵּבוֹשׁ מִלְּהִסְתַּכֵּל לְצַד מַעְלָה לְהִתְגָּאוֹת אֶלָּא תָּדִיר יִסְתַּכֵּל לְצַד מַטָּה לְהַפְחִית עַצְמוֹ כָּל מַה שֶׁיּוּכַל.
[כמו שאמרנו - הכרת האדם בכך שלא הכל בשליטתו. יש אלוהים שמנהיג את העולם, ויש לו שליטה עלהכלל ועל הפרט, עד לפרטי הפרטים של חיי האדם.]
... וַהֲרֵי אֵין סַבְלָן וְעָנָו כֵּאלֹהֵינוּ בְּמִדַּת הַכֶּתֶר שֶׁהוּא תַּכְלִית הָרַחֲמִים וְלֹא יִכָּנֵס לְפָנָיו שׁוּם פְּגַם וְלֹא עָוֹן וְלֹא דִּין וְלֹא שׁוּם מִדָּה מוֹנַעַת מִלְּהַשְׁגִּיחַ וּלְהַשְׁפִּיעַ וּלְהֵיטִיב תָּדִיר. כָּךְ צָרִיךְ הָאָדָם שֶׁשּׁוּם סִבָּה שֶׁבָּעוֹלָם לֹא תִּמְנָעֵהוּ מִלְּהֵטִיב וְשׁוּם עָוֹן אוֹ מַעֲשֵׂה בְּנֵי אָדָם בִּלְתִּי הָגוּן לֹא יִכָּנֵס לְפָנָיו כְּדֵי שֶׁיְּעַכְּבֵהוּ מִלְּהֵיטִיב לְאוֹתָם הַצְּרִיכִים טוֹבָתוֹ בְּכָל עֵת וּבְכָל רֶגַע. וּכְמוֹ שֶׁהוּא יֹשֵׁב וְזָן מִקַּרְנֵי רְאֵמִים וְעַד בֵּיצֵי כִנִּים וְאֵינוֹ מְבַזֶּה שׁוּם בְּרִיָּה שֶׁאִלּוּ יְבַזֶּה הַבְּרוּאִים מִפְּנֵי פְחִיתוּתָם לֹא יִתְקַיְּמוּ בָעוֹלָם אֲפִלּוּ רֶגַע, אֶלָּא מַשְׁגִּיחַ וְנוֹתֵן רַחֲמָיו עַל כֻּלָּם. כָּךְ צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם מֵטִיב לַכֹּל וְלֹא יִתְבַּזֶּה שׁוּם נִבְרָא לְפָנָיו אֶלָּא אֲפִלּוּ בְּרִיָּה קֹלָהּ שֶׁבַּקַּלִּים תִּהְיֶה מְאֹד חֲשׁוּבָה בְעֵינָיו וְיִתֵּן דַּעְתּוֹ עָלֶיהָ וְיֵיטִיב לְכָל הַמִּצְטָרֵךְ אֶל טוֹבָתוֹ, וְזוֹ מִדָּה תְּלוּיָה בַּכֶּתֶר בְּסוֹד הָרֹאשׁ דֶּרֶךְ כְּלָל.
[גם ברובד המעשי - המציאות הנוכחית מזמנת הזדמנויות לעזור ולסייע לאנשים שונים, להתעניין באנשים מבודדים וכו', ובאופן כללי, להתחזק בדמיון למידת הכתר, המשפיעה טובה לכל מה שלמטה ממנה, ללא הבחנה. להיות במאור פנים ולב פתוח לכל אחד.]
הַשְּׁנִיָּה, מַחְשַׁבְתּוֹ תִדְמֶה לְמַחְשֶׁבֶת הַכֶּתֶר. כְּמוֹ שֶׁאוֹתָהּ הַחָכְמָה לֹא תִּפְסֹק תָּמִיד לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבוֹת טוֹבוֹת, וְהָרַע לֹא יִכָּנֵס בָּהּ מִפְּנֵי שֶׁהִיא רַחֲמִים גְּמוּרִים, וְאֵין שָׁם דִּין וְלֹא שׁוּם קֹשִׁי כְּלָל, כָּךְ הָאָדָם תָּמִיד תִּהְיֶה מַחְשַׁבְתּוֹ פְּנוּיָה מִכָּל דָּבָר מְכֹעָר. וּכְמוֹ שֶׁהִיא סוֹד חָכְמָה תּוֹרָה קְדוּמָה, וְלֹא יֶחְסַר שָׁם סוֹד תּוֹרָה, כָּךְ לֹא יִפְנֶה אֶל שׁוּם פְּנִיָּה חוּץ מִמַּחְשֶׁבֶת הַתּוֹרָה וְלַחְשֹׁב בְּגַדְלוּת הָאֵל וּפְעֻלּוֹתָיו הַטּוֹבוֹת וּלְהֵיטִיב וְכַיּוֹצֵא.
כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר - לֹא יִכָּנֵס זָר וּבָטֵל בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ.
כוח המחשבה הוא הדבר הפנימי באישיות האדם. לא כל דבר רשאי להכנס אליו. ראש נקי ממחשבות רעות שבין אדם למקום או בין אדם לחבירו - דומה לכתר העליון. שמירה על סטריליות של כוח המחשבה ממקד את האדם בנקודה הפנימית ובמגמה האמיתית של חייו, והוא מסיר מעצמו נטלים מיותרים המכבידים על הנפש והנשמה.
בהצלחה לכולנו!! 
(מוזמנים להגיב\לשתף\להפיץ)
