בסוף, הוא שם לבד, בלילה חשוך.

הכאב מתחיל לעלות, לצעוק.

הלב נשרף ואף אחד לא אתך.

ואתה מחליט שלא עוד!

בשביל מה לסבול?

דוחק, חונק,קושר, אוטם,סוגר.

מתנתק.

והוא ממשיך ככה יום יום וטוב לו.

והוא לא חש בכאב.

אבל הוא לא יודע שבתוכו מתחילה להתפתח סערה.

עד שביום אחד היא פורצת ועולה 

ואז הוא צריך מישהו 

שיבוא ויתקרב אליו

ירים לו את הראש,

ינגב לו את הדמעות,

ימשוך לו את היד,

יחבק אותו חזק

וילחש לו באוזן שהוא כאן.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול