קראתי מה שכותב הרב קוק כותב על הקרבנות -

"אומרים הקרבנות, שבשביל השאיפה האלהית צריך האדם להיות אזור בגבורה, להיות מוכן ללחום עם עצמו ועם העולם. לאבד צריכים כדי למצא. אמנם מה שמאבדים בשביל השאיפה האלהית אינו איבוד, כי אם מציאה ורוממות. מה שנאבד בעד התשוקה של הדביקות בד', הרי הוא מתעלה, ואין ראוי להיות מתעלה, כי אם מה שכבר העילוי מושרש בו. רק מהבהמה הטהורה ומהעוף הטהור, מהצמח המיוחד, יקרב קרבן לד'. רק האספקלריא המאירה באורה הצלול, יודעת היא במה השורש המבורר כבר נמצא, עד שהוא ראוי להתעלות על ידי האיבוד, בשביל השאיפה האלהית" (שמונה קבצים ג, רו).

והמשפט - "אמנם מה שמאבדים בשביל השאיפה האלהית אינו איבוד, כי אם מציאה ורוממות" ממש "קרא" לי (שכוייח לרעבצעין @מתואמת על משחק המילים היפה).

היום שומעים הרבה את המשפט - "אל תקריבי את עצמך בשביל הילדים/הבעל" תשקיעי בעצמך וכדו'

בוודאי שחשוב להשקיע בעצמנו, אבל כבר לקחנו את זה קיצוני מדי שלוותר על משהו בשביל ערך זה "הקרבה" והפסד.

וכאן הרב קוק אומר לנו שלוותר למען עשות רצון ה' זה לא איבוד אלא מציאה!

(עשות רצון ה' שבמובנו הרחב כל הערכים כלולים בו.)

כשאני מוותרת זה לא אומר שהפסדתי, ויותר מזה - זו מעלה!

האם אני בכלל מוכנה להקריב?

עבור מה?

את מה?

אני מרגישה שיש לי יצר הרע מערבי כזה שרק רוצה לשאוב לתוכו עוד ועוד,

ואני מדבר בעיקר ברוח, בחומר זה מובן מאליו..

השבוע דיברתי עם חברה שסיפרה לי שאביה הפסיכולוג נפגש עם איש מוסד לשעבר,

שבמהלך עבודתו הסופר-מסוכנת נשרט עמוקות בנפשו,

זה ממש חידד לי את המושג "מסירות נפש".

"למסור את הנפש" במובן של מוכנות למות, כבר עובר ליד האוזן, סיפורי גבורה, סיפורי תנ"ך, יפורי צדיקים וכו'..

זו מדרגה שהיא כרגע רחוקה לי מאד,

אז אני מנסה לשאול את עצמי:

ואת הנפש שלך, את מוכנה למסור למען ה'?

ואם לא הכל, אז חלק? 

אולי את שלוות הנפש, את הנוחות, את התחושה שאני בסדר, וכו'..

ותודה לאם מאושרת על הדברים המחזקים שמתחילים לענות לי על השאלה..

"דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם אָדָ֗ם כִּֽי־יַקְרִ֥יב מִכֶּ֛ם קָרְבָּ֖ן לַֽה' "

האור החיים מקשה מדוע נאמר "אדם " ולא "איש"?

ולמה נאמר "כי יקריב מכם", הרי הדקדוק הנכון הוא "אדם מכם כי יקריב" ?

ומתרץ כמה תרוצים.

הבאתי את התירוץ שמביא בדרך רמז:

בחלק הראשון- 

ויקרא עם א' קטנה מלשון ויקר- ה' ייקר את משה רבינו , בזכות עם ישראל - "מכם - פירוש מצד ישראל".

ובדרך רמז יכוין על זה הדרך, לצד שראו שהקריב ה' את משה אליו ויקרא לו מתוך כולם ועשה יקר וגדולה למשה, לזה אמר אדם כי יקריב כל כך הקרבה לשכינה אין זה אלא מכם פירוש מצד ישראל כי באמצעותם היא ההגשה, וכמו שכתבנו למעלה שלא היה מדבר ה' עמו אלא בשביל ישראל, וצא ולמד ל"ח שנה שהיו ישראל נזופים נתרחק מעליו הכבוד ולא דבר אתו אלהים.

בחלק השני - 

אדם - לשון חשיבות- האנשים החשובים-הגדולים שבעם ישראל.

מכם - חוטאים שבעם ישראל.

קרבן לה' - לשוב ולהתקרב לה' אחרי שהחטא הרחיק אותם מהדבקות בה'.

יש חובה על הצדיקים לקרב את החוטאים לשוב לה'.

עוד ירמוז לצוות את אנשי חיל להשתדל לקרב לבבות עם בני ישראל לעבודת ה', ולזה יקרא קרבן לה', כי על ידי חטא האדם יפרד הדבקות של ישראל עם אביהם שבשמים דכתיב (דברים ד ד) ואתם הדבקים בה' ויהיו נבדלים ומרוחקים מהשכינה, והאדון ברוך הוא יקפיד כביכול על הדבר ויתאוה לקרב אותם אליו, וצוה להוכיח לכל הרחוק ולקרב לבו, גם העניש למעלים עין מהדבר, וזה לך האות אשר צוה ה' להתחיל ממקודשיו והגדיל שכר המזכה כמאמר התנא (אבות פ"ה) כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו כי ישמרנו ה' משגיונות, והם הדברים הנאמרים כאן:

אדם דקדק לומר אדם לשון חשיבות כאמור בזוהר (תזריע מח) כי יקריב ואת מי יקריב פירש הכתוב ואמר מכם מן הפחותים שישנם בכם אשר פשעו בה' ויאמרו לאל סור ממנו ונתרחקו מדביקותו יתברך את זה יקריב, ולזה יקרא קרבן לה' כי יקריב נצר מטעיו קודש לשרשו, ואדם כזה אין צריך להביא לא נדר ולא נדבה גם אין מציאות להביא לו חטאת ולא אשם, על דרך אומרם ז"ל (אבות פ"ה) כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו ואם אין שוגג אין קרבן, ואחר שגמר אומר מעשה קרבן הנכבד והמעולה אמר מן הבהמה וגו' תקריבו את קרבנכם דבר זה ישנו בכל אדם כי לא כל ישיגו בחינת רבים השיב מעון:

ושני החלקים קשורים זה לזה - 

אפשר להגיד: לא ולהגיד את זה בנחת.

לבעלך עם הסברים, לשאר בלי.

וזהו, בלי לנהל דיון ובלי לנהל את זה עם רגש.

פשוט לא.

ואני מוסיפה ברשותך,

זה זכות לעזור להורים וגם מצווה.

מבחינת הלכתית מכבדים הורים מהכסף שלהם ולא שלכם, כמובן אם זה אפשרי לכם ולא אפשרי לו זה משהו אחר- רק מדברת עקרונית.

ורוצה להוסיף שהכרתי מישהי שעזרה לאמא שלה לשלם על המשכנתא לאורך שנים, כשהאמא נפטרה היא הורישה את הבית לכל הילדים בצורה שווה.

זה אומר שאחות אחת שילמה משכנתא שממנה הרוויחו כל האחים.

וגם לך יש אחריות להוריש לילדים שלך אחרי 120.

בשורות טובות

כל השנים

ופתאום יאללה לבקש עוד וזו לא פעם ראשונה

אני מדברת עם בעלי והוא כמובן נגוע כי זה אחיו

מבינה ממש את התסכול שלך..

הייתי ממליצה לך לא להיעתר לעזור כספית אם את לא עושה את זה מלב שלם אלא רק כדי לרצות. זה רק יפגע בזוגיות שלכם בעתיד ויהיה פתח לסכסוכים..

שמצווה לכבד הורים

לא חושבת שכל אחת יכולה להתמודד עם התחושה של אחזקת עוד בן אדם כשכולם מתעלמים ויש לו הרבה ילדים עם כסף

אני למשל הייתי עוצרת את הזרמת הכספים ולכן זה לא היה מגיע למצב של להתפוצץ על בעלי כי זה תחום שיותר קל לי לנהל את הגבול ברור ואז לא מתעצבנת.

כל אחת מתמודדת אחרת עם דברים, ומן הסתם לכל אחת יותר קל להתמודד עם הקשיים של חברתה מאשר עם הקשיים שלה.

שאתם בעודף כיבוד הורים.

לכן ציינתי שכיבוד הורים זה מכספם ולא מכספכם והזהרתי לעניין כך שאם את עוזרת את צריכה להיות גם היורשת.

ולא

לא היה לי קל להגיד את מה שאמרתי, לכן הסתייגתי מאוד ויצאו לא מובנים.

עכשיו הבנתי את כוונתך

אנחנו כל השנים תומכים באבא, אז פחות יכולים לעזור לאח.

ברוכים לנו שאין לו כסף להאכיל את הילדים

אני לא עומדת בזה גם

אבל מרגישה שלא סתם פונים אלינו שוב

בעלי היחיד שעובד נורמלי

לתת או לא

ואין מה לבוא בטענות אם החלטת לתת

אי אפשר לחנך אנשים מבוגרים

אפשר לבחור מה לעשות

כמה אחים שלא עובדים בצורה נורמלית

ואב שנתמך כלכלית (כמובן שאינני יודעת מה הסיבה המדויקת שלו)

זה כבר חינוך לא נכון.

אם תתנו יתרגלו לקחת

ולהיתמך על הציבור וגם יורישו את התכונה הזאת הלאה לילדים שלהם.

שיצאו לעבוד.

את לא צריכה להרגיש מגעילה.

אם אתם ממש רוצים להיות בעלי חסד,

אתם יכולים לתת הלוואה בשטר (!!!) כפי שנכון הלכתית או לסייע לרכוש מקצוע.

אבל מתנות חינם אני נגד.

מהתיאור הכללי שנתנה

אם כבר לתת כסף, כבר עדיף לתת ולהבין שהכסף לא יחזור בלב שלם מאשר לקוות שיחזור ולהתפוצץ על זה מעכשיו לנצח

כי יכול להיות שזה מציף אותך עכשיו.

בוודאי שנכון יותר שכולם יתמכו באב, ולא רק אתם.

אבל יש להם סיבה מהותית למה לא?

לגבי האח- פשוט שלא. אם הןא בזבזן אז עוד יותר.

אולי עזרה חד פעמית אבל בטח לא להחזיק גם אותו.

תתפוצצי קצת פה

ואפשר גם לא להתפוצץ בכלל

אבל קשה כשאת מעורבת מאוד רגשית

אני חושבת שאת לא חייבת להענות לבקשה (בתיאום עם בעלך) אם לא תעמדו בזה. אבל אם כן אז עניי ביתך קודמים

אתם גם יכולים להקציב סכטם מסוים וזהו

אבל בעלך לא אשם שזו המשפחה שלו

כזה רק עם שיחות והודעות

וסים רגיל

אפשר לחבר למקום עם חוט. אצלנו זה לא מחובר אבל יש לו מקום קבוע.

זה פתרון מצוין פה.

תעשי טלפון כשר אז גם sms לא יהיה

האמת שהוא נהרס ומה שיש עכשיו זה סמארטפון ישן שהכל בו נעול חוץ משיחות והודעות..

לסדר לך בבית את החיבור של הטלפון הקווי.

אנחנו עשינו דרך הוט והגיע טכנאי וסידר את זה (משך כל מיני חוטים בקירות וסידר חיבור לטלפון).

הטלפון עצמו- יש לנו אלחוטי. יותר נוח לנו מאשר טלפון נייח מחובר לקיר שא''א להזיז.

הקליטה שלו בטווח גם בחניה אז זה יעיל לפעמים.

קנינו במחסני חשמל וגם במשנת יוסף מוכרים הרבה פעמים. יש צג בעברית ואפשרות להכניס אנשי קשר וזכרונות.. כך שגם מי שלא יודע לקרוא יודע לזהות את השם שלי ושל בעלי ולהתקשר אלינו.

אצלנו (ילדי גן ויסודי, בלי פלאפונים) ממש לא הפך אצלנו למשחק ומשתמשים בו כל יום. אפילו החברים של הילדים מחפשים אותם הרבה פעמים בטלפון הרגיל ולא דרכנו, שזה ממש נחמד. ממליצה

הכי פשוט, עלה איזה 100 שקל

סים כשר 9.90 של רמי לוי

מחובר עם חוט למקרר, כדי שלא ייעלם.

הילד אף פעם לא לבד, ככה שזה לא הצורך.

לפעמים אוהב להתקשר לאמא שלי, אחותי או בעלי. ולא רציתי שיהיה עם הפלאפון שלי לדברים האלה. היה לנו פלאפון כשר בכל מקרה לא בשימוש..

אין משחקים, המקסימום של מחשבון או בחירת צלצול.

אם בסוף כן תחליטי ללכת על טלפון, יש טלפון ביתי שיושב על האינטנט. לא של בזק, של חברות אחרות.

זה יוצא זול יותר אם בכל מקרה יש ראוטר בבית.

דרך האינטרנט. כשעשינו סיבים, קיבלנו גם קו באותו מחיר. מומלץ ממש

אני ילדתי לפני חודשיים כמה ימים לפני שנהייתי בת 36...

ולא אמרו לי שום דבר על זה.

הרבה מזל טוב לך!!!

ילדתי גם בגיל 57 ולא אמרו לי על זה כלום..בעיני תלוי גישה היתי מבררת

אנילקחתי בבי"ח והביאו לי לבית טלא הצלחתי ונהרס המזרקאז ויתרתי

כנראה משתנה בין בתי החולים

ובאמת אמורלי את זה שאלתי את הרופא שלנו והוא המליץ לקחת.

לקחתי ואז שחכתי ובסוף תרמתי מה שנשאר....

בגיל 38, אחרי שמונה לידות שארבע מתוכן קיסריות.

שאלתי את ההרופאה הפרטית שיילדה אותי. היא יילדה אותי גם בלידה הקודמת, ואז לא הציעה לי. (ובלידה שלפני בבית החולים רצו לתת לי וסירבתי...)

קיבלתי את הקלקסן רק בימי האשפוז (חמישה ימים) והרופאה אמרה שזה מספיק.

במצבך כנראה לא הייתי לוקחת...

חלק קטן מהאוכלוסיה יפתח קרישי דם אחרי הלידה והסיכון עולה עם הגיל.

בגלל שאי אפשר לנבא למי זה יקרה, צריך לתת לחתך מסויים שאצלו הסיכוי יחסית גבוה (אבל עדיין מאד נמוך. כנראה, אין לי את הנתונים הסטטיסטיים).

אם לא תקחי, סיכוי גבוה מאד שלא יקרה כלום, וסיכוי נמוך שתפתחי קרישים.

אישית ילדית אחרי גיל 35 ולא קיבלתי הנחיה כזאת. או שפספסו או שהמדיניות משתנה בין בתי החולים.

אחרי לידה רביעית בגיל 32 הביאו לי להזריק לעשרה ימים.

אבל זה היה אחרי לידת תאומים.

אז לא יודעת אם קשור או לא.

בגיל 36 כי היה לי pph (רק 2-3 זריקות)

ועכשיו בגיל 39 ל10 זריקות

זה הנוהל הרגיל, מעל גיל 35

שעשו לי היסטרוסקופיה ללא הרדמה באופן ידני ואז נתנו ציטוטק להפסיק את הדימום אחרי שלא היה ממצא ברחם...

במקרה כזה הם מבררים לפני שנותנים קלסקן באופן אוטומטי מעל גיל 35?

כי הוא מגביר דימום באמת.

אולי יתנו לך בכל מקרה כי היום לא לוקחים סיכונים על קרישי דם ואת אומרת שהדימום המוגבר היה רק בלידה השניה ולא בכל הלידות.

אבל תגידי להם כמובן כי זה שיקול.

על מישהי שנפטרה מזה (פעם זה לא היה המלצה גורפת כמו היום)

לא בקטע להלחיץ רק תדעו שזה לא צחוק

וקלקסן זה לא מסוכן רק לא נעים ולא כיף אבל אנחנו עושות מליון דברים לא נחמדים רק כדי לא לקחת סיכון....

יצא לי להידבק מהתלמידים, למרות כיסוי הראש....

גירדתי שבוע, חשבתי שיש לי בעיה בקרקפת 🤣 בסוף היו כינים פיצקיות! 😵‍💫😵‍💫

ובזכותך שמתי לב שלא גרדתי בכלל!!

בהריון התחרפנתי מזה

מאמינה שכתבת אחרי שוידאת שאין כינים.. לי לא היו לא כינים ולא קשקשים וגרדתי את עצמי לדעת

כשאני בשבוע 15

שמפו עדין ולדאוג שהמרכך לא מגיע לקרקפת, להתרחץ במים פושרים/חמימים ולא חמים מאוד, לשים קרם לחות מיועד לקרקפת

ממליצה ללכת לרופאת עור שתראה אם צריך קרם טיפולי או לא.

שמגעיל אוכל שלא מבושל עד הסוף וכל מה שתיארת... נראה לי כדאי להתמקד בפתרונות טכניים. אם חלה וסלטים את כן אוכלת אז לאכול סיבוב שני ולהגיד שאת מפוצצת מהחלות וסלטים, או להביא כל פעם משהו איתך כדי להקל על אמא שלך ואגב גם את תאכלי ממנו (אם היא תקבל את זה בטוב)

וכל עוד את לא עושה מזה עניין אף אחד לא צריך לדעת, לא היא ולא הילדים

א. האוכל הלא טעים של אמא שלך.

ב. אובדן הרומנטיקה על מאכלי סבתא.

אתחיל בשני. אם לילדים שלך כיף עם סבתא. אז יכולות להיות חוויות מכוננות שלא קשורות לאוכל.

ככה היה לי עם הסבתות שלי. (האוכל הכי טעים שהכינו היה קנוי) וככה גם הילדים שליי עם אמא שלי.

ב. נשמע שגם אמא שלך לא ממש נהנית להכין מה שגורם לאוכל להיות חצי מוכן. ולכן ממש הגיוני שתציעי להשתתף בהכנות לשבת. (אפשר להביא דגים למשל שרק שמים על הפלטה בכניסת שבת עדהסעטדה הן מוכנים. ולא דורש הרבה הכנה מראש)

אמא שלי עוקבת אחרי מה שאוכלים אצלה. היא "מסתכלת לצלחת" של אחרים ויכולה להגיד: עוד לא אכלת מזה, לא טעמת מזה, את אוהבת את זה..לא?

וזה לא שהיא סובלת מלהכין אוכל, דווקא מבחינתה ככה היא מביעה אהבה.. אם אגיד לה שאביא משהו כשאנחנו באים לשבת- היא תגיד שלא צריך ומה פתאום, שנבוא בכיף, שלא אטרח וכו'..

נגיד אחרי הלידה האחרונה שלי היא רצתה להביא לי הרבה אוכל, שיהיה לי במקפיא.. ואני לא ידעתי איך להדוף את זה בלי לפגוע בה. בסוף היא הביאה ואת הרוב זרקתי..

חבל לי על האוכל ועל הטירחה שלה..

אני גם דואגת לאן זה יגיע, כי רואה שזה "מחמיר" אצלי עם השנים... פעם לא הייתי ככה..

לא בקטע אישי פשוט "לא בא לי עוף ולא בא לי תבשיל כזה או אחר" ככה היא תופסת ממני בעייתית עם אוכל וזה לא נלקח כמשהו אישי.

בשבתות פשוט תביאי מהבית בלי לשאול אותה משהו שהיא בוודאות לא מכינה ואז זה לא במקום האוכל שלה, משהו שהוא חידוש לשבת או שאת רוצה שכולם כולל היא יטעמו.

וגיסתי התחילה להביא בכל מקרה וזה הפך להיות ממש קבוע שהיא מתאמת מראש מה להביא.

כמה דברים שאולי יעזרו:

• להחמיא ממש על מאכלים שטעימים לך (עוגות/סלטים)

• להחמיא בנוכחות הילדים ובדיבור איתם. (רוצה מהקציצות המיוחדות שסבתא הכינה במיוחד בשבילנו?)

• להכין אוכל ולהביא (אפשר להתחיל להביא תוספות ולעדכן מראש. ראיתי מתכון ממש טוב לאורז עם בטטה, ממש מתחשק לי להכין ולהביא. זה בסדר? ממש בא לי להכין דג ברוטב מיוחד, זה בסדר שאני אכין?

  ואז את לא טורחת כדי להקל עליה אלא היא עושה לך טובה שמאפשרת לך להכין דברים מעניינים שאת אוהבת.

לא בשבת עצמה, אם את באה מוקדם מספיק וטועמת/ מסתכלת.

את יכולה להגיד "אני חושבת שזה צריך עוד קצת זמן" "אני אוהבת את זה יותר שחום".

לדעתי האישית זה ממש לא פוגע.

וגם להגיד מה את אוהבת ומה פחות.

אולי תגיעו מוקדם יותר לקחת חלק במטבח ובהכנות וככה תהיה לך שליטה על זה?

ובקשר לילדים, יש להם סטנדרטים משלהם.

הבן שלי אוהב את האוכל של הגן יותר משלי, לא נעלבת, חך של ילד.

וזכרונות מסבתא זה לא בהכרח אוכל.

מהנישואין, אני פחות מתחברת

האמת גם המתכונים של ההורים שלי וגם אצל חמתי קצת השתנו מאז, וגם הטעם שלי ושימת הלב לכל מיני פרטים אז מזדהה איתך

אם תגידי לה בעדינות שאוכל לא מספיק מוכן? נגיד על העוף - אמא אני אוהבת את העוף יותר צלוי/ התפוא יותר רכים - זה יהיה כזה נורא?

אולי כמו שכתבו להציע להביא מנה משלך/ להגיע להיות איתה במטבח?

לגבי הילדים - אם זה רק תפוא קשה לא נורא. עוף לא מוכן - אני כבר לימדתי אותם שעוף ורוד לא נוגעים כי זה יכול להיות מסוכן

ובכלל,אם הם אוהבים וזה מספיק מוכן לא הייתי מוטרדת האמת

עלול לגרום להליקובקטור, מניסיון...

ושההערה תגיע מהם או פשוט לא יאכלו - אוי סבתא העוף ורוד בפנים...

בת כמה היא?

לפעמים הגיל עושה את שלו אבל הרצון לא נותן להשלים עם היכולת

במקרה כזה הייתי באה ומבשלת יחד איתה

לילדים יש סטנדרטים אחרים, ואם הם אוהבים ואוכלים - אז לפחות מהבחינה הזו, הכל בסדר.

כן העוף הלא מוכן היה מלחיץ אותי והייתי אומרת משהו (כמו שכתבו פה "אמא נראה לי העוף צריך עוד קצת זמן בתנור/על הפלטה")

יכול להיות שבאמת קשה לה יותר לבשל או שהיא לחוצה בזמן ולכן מוציאה את העוף והתפוח אדמה לפני שהם מוכנים עד הסוף.

אני מבינה שקשה להגיד משהו אבל אם זה מגיע למצב שאת לא אוכלת כלום ויחד עם זה, היא מסתכלת בצלחת, כנראה שאין מנוס מלהגיד,

השאלה באמת איך לנסח. הייתי אומרת משהו שלא קשור לבישול שלה אלא יותר "אני מעדיפה בזמן האחרון ... " ולפרט (עוף שחום יותר, תפוח אדמה רך יותר).

אם יש לך אפשרות או כוחות, באמת להביא משהו (אפשר להגיד - הילדים ממש ביקשו אז החלטתי להביא גם את הפשטידה הזו שהם אוהבים, תטעמו)

או להגיע קצת קודם ולהיות במטבח כדי קצת לדאוג לדברים שחשובים לך כמו לכסות את האוכל, לשטוף את הירקות (תציעי להכין את הסלט?)

יש לי בעיה שונה/דומה - מבחינת היגיינה אין בעיה אבל משהו בתיבול, בטעמים ובסגנון של האוכל הולך ונהיה לי פחות טעים.

אני חושבת שזה גם קשור ליחסים שלי עם אמא שלי שהם מורכבים ובאמת האוכל שלה לא ממש טעים לי

(אובייקטיבית היא בשלנית טובה, גם אם מעט מעגלת פינות וממהרת, ואנשים אחרים אוהבים את האוכל שלה).

לפעמים יש לי גם בעיה של מאכלים מסויימים שנחשבים "אהובים" גם עליי ובעצם אני כבר פחות אוהבת, ובשלב הזה כבר קשה לשנות, ולגלות לה שבעצם אני לא כזה אוהבת...

להגיע מוקדם יותר- לא בטוח שיעזור, נראה לי רק יפריע, אני מגיעה ב"ה עם חמישה ילדים... ואמא שלי אוהבת שהכל נשאר נקי, מסודר ומצוחצח עד כניסת שבת..

להביא איתי- בפעמים היחידות שאמא שלי זרמה שאביא משהו, זה היה כשהגענו כל הילדים ביחד ויצא באמת שיש הרבה אנשים.. וגם אז- זה רק עוגות או סלטים. לא האוכל העיקרי. אולי אנסה שוב...

מבחינת גיל- אמא שלי ממש צעירה! בת 60+ היא פעילה בעבודה וכו'.. לא חושבת שזה מבחינת עייפות הגיל. כן זה הסגנון, "לתקתק" משימות מהר, אני קוראת לזה: כמות על פני איכות..

מסכימה שאם זה עניין רק של טעם, אז להחליק מול הילדים, שיערב להם ויהיה להם זיכרון מהמטבח של סבתא... אבל אם זה כבר בנוגע לניקיון ואיכות האוכל- אז כן לנסות לעצור את זה...לא ממש יודעת איך, אבל צריכה לחשוב על דרך אלגנטית.

לגבי לומר לה ישירות- לא יודעת אם יעבור חלק, כי כאמור- אמא שלי צעירה ופעילה, והיא עלולה להיפגע שאני כביכול כבר מתחילה להעיר לה על הביצועים האימהיים שלה..(פעם הערתי לה משהו על זה שהיא שמה מלא מרכך כביסה, וזה לא בריא לעור..וואי, זה נהיה סרט...)

הזה. חחחח😅🫣

שיעשה לי ובעיקר לא לילדים שלי קונוטציה שלילית

שם שממש אהבתי עושה לשנינו קונוטציה שלילית למישהו שהוא אומנם לא שכן, אבל אנחנו נפגשים איתו על בסיס דיי קבוע... אנחנו הוספנו שם שני קוראים בשני השמות, אז זה לא נשמע אותו דבר

חשבנו על כמה שמות אבל סביב הלידה בדיוק היו לי כמה תלמידים עם השם הזה...

ובא נאמר, לא ממש התחשק לי לקרוא ככה...

החלפנו שם בגלל זה 😉

אגב

היום אין לי מושג איזה שם זה היה 🤣🤣🤣

שעשה לי את המוות, ואמא שלו עוד יותר...

אמרתי לעצמי אין מצב שאני אקרא לתינוק בשם הזה, זה כל הזמן הזכיר לי אותו ועשה לי רע.

יום לפני הברית, אני ובעלי יושבים, מנסים להיסגר על שם ושום דבר לא 'מתלבש' על הילד! רק השם של התלמיד ההוא.. בסוף קראנו לו בשם התלמיד ו-אלף אני כבר סלחתי לו ואמא שלו, ובית, זה כבר בכלל לא מזכיר לי אותו כי כבר יש לי אותו משלי. הילד הזה אחד הילדים המדהימים והחכמים והמתוקים שאני מכירה וזה לא בגלל שאני אמא שלו!!! 🤣 באמת!

מה שאני מציעה שתחכי ללידה ותראי איך את מרגישה עם השם, זה יכול להשתנות לכאן ולכאן.

כי תחשבי על הבת שלך. תשכחי שיש קשר וזה אותו שם.

אבל ידועה האימרה שכשאתה קורא שם לילדים שלך אתה מגלה כמה אנשים אתה שונא (או אם ניהיה יותר עדינות- לא מחבב..)

וזהו, אני לא קוראת בשמות האלו כי אני לא רואה סיבה להיזכר ברוע ובסבל.

כל הזמן רציתי לקרוא שם שאני אוהבת אבל הייתה ילדה שגדלה איתי ולא אהבתי בשם הזה..

בבת הרביעית נכנעתי 😉

זה שם מהמם וטוב ולקח לי קצת זמן להתרגל אבל היום אני בכלל לא חושבת עליה, והבת שלי לא דומה או מזכירה אותה בכלל..

מה שכן אגיד שזו מישהי שאין לי קשר אליה כיום בכלל..

עבדה איתי מישי שלא סבלתי והיא ילדה חצי שנה לפני... היא קראה לבת שלה בשם שממש אהבתי

התלבטתי כפול

גם כי לא סבלתי אותה

וגם כי זה היה נראה שאני מעתיקה

בסוף החלטתי שאם אני אוהבת את השם

הוא מתאים לנו

בעלי אוהב

ואנחנו נאהב את הבת שלנו לנצח...

והיא לא הולכת להשאר בחיים שלי לעולמי עד

ושהיא לא שווה את זה

קראנו לה באותו שם (ואפילו באותו שם שני עש סבתא שלי)

יצאתי לחופשת פלדה

ולא חזרתי

והיום מי זוכר...

אני מאוהבת בהת שלי

השם הולם אותה

ואין שלמה ממני

כשבעלי ואני הכרנו (בשידוך),

היה למשפחה של בעלי שכנה, ילדה קטנה עם השם שלי שהיה מנג'סת להם בלי הפסקה.

זה ממש היה מושג שם במשפחה, כל פעם שמישהו דופק כולם נאנחים "הנה דיאן..."

ואופס, גם לי קוראים דיאן....

ולבעלי בהתחלה היה קצת קשה עם זה אבל בשכל הבין שלא הגיוני לא לגשת לשידוך בגלל כזה דבר.

וכשהתארסנו היו קצת בדיחות על זה במשפחה.

ומאוד מהר עבר לכולם והשם דיאן נהיה המושג שלי ואף אחד לא זכר את השכנה המעצבנת (שאחרי כמה שנים גם עברה דירה...)

היתה לי חברת צוות נוראית, משהו בלתי נסבל שכל מי ששומע ממני סיפורים עליה מתחלחל

והשם הפרטי שלה היה שם שממש ממש אהבתי, והיה ברור לי שלבת הראשונה שלי אקרא בשם הזה

בפועל לא הצלחתי... ילדתי את הבת כשעדיין עבדנו יחד ולא הצלחתי להתנתק ממה שזה מעלה בי.

אגב גם שנים אח"כ לא הצלחתי לתת את זה לבנות אחרות שלי

ומזדהה עם זה שמלאי השמות לבנות קשוח חח

אם השם מזכיר לי מישהו עם אסוציאציות לא טובות- אני כנראה לא אבחר בשם הזה לילדים שלי.

זה סבבה.

עדיף לנח. שאח"כ לא יתנקם.

(רצפת אגן וכו)

כלומר אולי היה אפשר לעשות בישיבה אבל זה כבר יותר מסובך (יש רק שולחן בסלון, אין במטבח. וזה מסורבל לי ולוקח הרבה יותר זמן מלעמוד במטבח לחתוך סלט למשל).

אז אני לא יודעת מה נכלל במנוחה ועד מתי כדאי לא לעשות דברים כאלו...

לק"י

להשען על הרגל כזה.

ולבשל בקטנה זה בסדר. כמה דקות להפעיל את הגוף בצורה מינימלית זה אפילו חשוב לדעתי.

לקלח זה יותר מדי. להרים על השידה ממש ממש לא!

(בעיני עד חודש אחרי לידה, אפילו חודש וחצי) אין כזה דבר להתפנק מדי. כל מאמץ הוא מאמץ מיותר. יש דברים שהם לא מאמץ בכלל מבחינתך וזה בסדר גמור, ויש מקרים שאין ברירה וחייבים לעשות, אבל בעיני זה שלבעלך נגמרת הסבלנות זה לא מקרה של אין ברירה

זה מקרה של שיתאמץ עוד קצת במקום שאשתו היולדת תתאמץ עוד קצת... זה לא לנצח, רק עוד שבועיים שלוש.

לשטוף כלים ולקחת ילדים

שבועיים אחרי לידה

זה ממש לא סבבה

להכין אוכל ולחתוך סלט, אם זה מרגיש לך בכוחות ובסדר לך - מעולה. תרוויחו כולכם אוכל מזין וטוב.

כלים - לא. זה משהו שיכול לחכות ואפשר גם להביא מנקה / נערה בתשלום, לא חייבים דווקא אותך בשביל זה.

לקלח ילדים - אני חושבת שכן, אבל אולי למצוא פתרון להרמה שלהם, למשל לתת להם לטפס לבד, או להלביש בישיבה על המיטה.

סותרות אחת את השניה

להלביש על מיטה או על הספה שהם יעלו לבד...

כל השאר לא. אז לא... ודאי לא לקלח ילדים, שזה ממש מאמץ...

ולא, זה לא פינוק, זו הבריאות שלך...

אז להרפות כמה שאפשר - שהילדים יתקלחו פעם ביומיים, לאכול כמה שיותר בחד פעמי, להזמין עזרה בתשלום אם גם מה שנשאר גדול על בעלך...

בבצלחה ומזל טוב!

אני גם שבועיים אחרי לידה ב"ה

ומרגישה מעולה ממש ממש!

מנסיון העבר, כשאני מרגישה מעולה, אז זה באמת ככה ואין את ה"נפילה שאחרי" ב"ה

אז אני מרשה לעצמי לצאת, לבשל, לאפות, לטפל בילדים..

עם יד על הדופק כמובן והרבה הקשבה לכוחות.

הדברים שאני לא עושה זה שטיפה, כי שמעתי שהתנועה הזו לא טובה אחרי לידה ולהרים דברים כבדים..

שבועיים אחרי לידה לא עושה כלום ממה שרשמת.

המקסימום זה להכניס מכונה בישיבה מדי פעם (עם זה בעלי לא מסתדר בכלל). עדיף כלים מלוכלכים בכיור (או חד פעמי) ושניצל תירס מאשה שלא נחה היטב.

ומחילה מה זה נגמרת לו הסבלנות? סחבת 9 חודשים לא נגמרה הסבלנות?... את יולדת! לא מתפנקת. הגוף עובר טלטלה רצינית מאד ומנוחה זה לא צחוק. תקראי קצת על משכב לידה, מצרפת לך קטע:

לפני הכל – משכב לידה: ששת השבועות הראשונים:

משכב לידה הוא תקופה מיוחדת במינה, שבה הגוף מתאושש מההריון והלידה, מבסס את ייצור החלב, ותומך בך במשימה של הסתגלות לתינוק החדש. כדי להבין טוב יותר את הצרכים שלנו בתקופה הזאת, שווה לעצור לרגע ולהבין עם מה הגוף שלנו מתמודד אחרי הלידה.

בזמן ההריון שרירי הבטן מתארכים מאוד כדי להתאים את עצמם לבטן הגדלה, ושרירי רצפת האגן נושאים בעול אינטנסיבי של משקל התינוק והרחם. אחרי הלידה, שרירי הבטן נעשים רפויים מאוד אחרי שהרחם התרוקן, ואינם מסוגלים להתכווץ ביעילות. שרירי רצפת האגן נחלשו זמנית מהלידה, בייחוד אם יש איזשהם תפרים (ניתוח קיסרי אינו מגן על רצפת האגן יותר מלידה רגילה – נהפוך הוא), השרירים האלה אינם מסוגלים לתמוך בגוף כהלכה, במיוחד בתנוחות זקופות.

כדי לפצות על כך, בששת השבועות שאחרי הלידה הגוף מפריש קוקטייל הורמונים מיוחד במינו שמעודד החלמה וצמיחה של הרקמות. זהו הזמן היחיד בחיים שבו יש התחדשות של רקמה עצבית באיזור האגן. כך שששת השבועות שלאחר הלידה הם חלון הזדמנויות להחלמה והתחדשות פיזית. אלא שההחלמה מתרחשת אך ורק אם האם הטרייה זוכה למספיק מנוחה. אם היא מתאמצת מדי, עומדת יותר מדי ונושאת משקל כבד, היא נמצאת בסיכון גבוה לפגיעה מתמשכת ברצפת האגן.

אז מה עושים? אנשי מקצוע בתחום שיקום רצפת האגן ממליצים על מנוחה מוחלטת בתקופה הזאת. הנה כמה דרכים להשיג אותה: א. לא לשאת שום דבר פרט לתינוק. ב. להימנע מעמידה ממושכת. נסי לשבת בכל הזדמנות שבה בדרל כלל עומדים: במקלחת, תוך כדי צחצוח שיניים, סירוק שיער, התלבשות, במטבח, במפגש אגבי עם חברה ברחוב. ג. להימנע מישיבה ממושכת. ישיבה זקופה גם היא מעמיסה על רצפת האגן. נסי לשכב כל פעם שמקובל לשבת: כשבאים אלייך אורחים, כשהתינוק ישן. היכולת להניק בשכיבה היא בעלת ערך רב, כי היא מאפשרת לך לטפל בתינוק ולנוח בעת ובעונה אחת. שווה ללמוד אותה ברגע שאת נוכחת שהתפיסה של התינוק בסדר. ד. לתמוך ברצפת האגן. קרחומים קטנים על האזורים הנפוחים בימים הראשונים לאחר הלידה מפחיתים נפיחות ואי-נוחות. כדאי לקפל מגבת למלבן ארוך ולהניח אותה על הכסא כך שהיא תהיה מתחת למפשעה והרגליים משני צדדיה. הלחץ העדין והמרופד שהמגבת מפעילה תומך בשרירי רצפת האגן ומקל על התחושה הכללית, במיוחד אם יש תפרים. מומלץ לקבל הדרכה מפיזיותרפיסטית רצפת אגן איך להגן על האזור בזמן מאמץ. ה. לא לסמוך על תחושות הגוף! הרבה פעמים אומרים לנו "תקשיבו לגוף", וזו הנחיה טובה בדרך כלל. רוב השרירים שלנו מאותתים לנו כשהם מתעייפים וזקוקים למנוחה. אבל שרירי רצפת האגן לא מחוברים היטב לרשת של עצבים תחושתיים, והם לא שולחים לנו מסר ברור על עייפות. אם שלושה שבועות אחרי הלידה עמדת, הלכת, רחצת כמה כלים ופתאום את מרגישה עייפות וכובד באיזור המפשעה – סימן שהיית צריכה להפסיק הרבה הרבה קודם. לכן, אנשי מקצוע ממליצים על הגבלה מודעת של עמידה והליכה. לא יותר מ- 10 דקות של עמידה רצופה לכל שבוע מזמן הלידה (כלומר: 10 דקות גג בשבוע הראשון, 20 דקות בשבוע השני וכן הלאה). כלל האצבע של הפיזיותרפיסטית שלי למשכב הלידה: לבקש, ללוות, לקנות או לגנוב כל עזרה שרק אפשר.

עשיתי הכל הכל לבד, ולהרבה יותר משבועיים. יותר קרוב לחצי שנה. ועבדתי משרה מלאה במקביל.

את יכולה לספר סיפור, לשבת עם ילד להקשיב, לחתוך סלט נגיד. לטפל בתינוק הקטן.

שבעלך ינשום עמוק יתאזר בסבלנות ויעריך את החלוקה שבשגרה.

אם לך זה יהיה ברור, הוא יסתדר.

אם לך לא נעים, מאיפה הוא יביא את הסבלנות?

אם בעלך לא מסוגל לקלח את הקטנים- שלא יתקלחו.

עצם זה את מגדירה כברירת מחדל "שאין ברירה אלא לעשות" חוץ ממה שהוא יכול לעשות, זה מה שמעוות.

הוא אמור למצוא פתרון להכל, חוץ ממה שאת כן יכולה. ככה זה אמור לעבוד.

דבר שלא כרוך בתינוק עצמו.

חוץ מ:

לחתל את הפעוט שלפניו (שכבר גדול בדר"כ ואז בעמידה) או בשכיבה על הספה

להכין כריכים קרים עם טונה, גבינה, פסטרמה עם איזה ממרח (בלי תוספות, חסות,עגבניות, מלפפון)

אני אוסיף

שמשתמשים בכלים חד פעמיים

כביסות בעלי ממלא

והילדים ממיינים לסל עם השם שלהם את הכביסה שלהם בלבד

לא מכניסים לארונות

הם מקבלים 3 שקלים על העבודה הזאת

לי אמרו בבית חולים שמותר להרים עד בערך 7 קילו. מאמינה שהילדים שוקלים יותר, אבל אם בעלך יכול להכניס אותם למקלחת ולהוציא את יכולה לקלח ולהלביש.

חשוב לנוח ולשכב אל תתרוצצי ותתאמצי יותר מדי, אבל גם שכיבה סטטית היא לא בריאה. אחרי לידה יש יותר סיכון לקרישי דם ולנוח בלי לזוז עלול לגרום לזה עוד יותר.

שמותר להרים עד משקל התינוק... (ואז כשנולדו לי התאומים התחכמתי ושאלתי האם מותר לי להרים את שניהם יחד ואמרו לי שלא... אף שהם נולדו במשקל קטן...)

שאת ילדת בניתוח ומוריה לא?

אבל עשיתי גם פרוצדורה רפואית שגם בגללה אמרו לי לא להרים יותר משתיהן יחד.

אבל את ההנחיה לא להרים יותר ממשקל התינוק קיבלתי גם בלידות הרגילות שלי...

אז יותר מסתבר שההוראה משתנה ממקום למקום (מה שפוגע קצת באמינותה, אבל מילא).

הרי דקה לפני כן הגוף שלך סחב כפול ממשקל התינוק או יותר, עם מי השפיר השיליה וכו. ברור שהריון ואחרי לידה זה שונה אבל עדיין 7 קילו זה די מעט.

גם יש תינוקות שנולדים 2.5 ויש שנולדים 4.5, אז עד איזה משקל מותר להרים? בקיצור נראה לי שפשוט מחמירים כדי שלא יחפפו, אבל זה כנראה לא כזה גרוע להרים קצת

הגוף לא היה אחרי לידה...

זה משמעותי

עושה כלום...

אבל בגדול ההנחיה היא לא להתאמץ יותר מידי- לא לעמוד 40 דק' רצופות, או להתכופף 4-5 פעמים רצופות וכו'

כן מבשלת דברים פשוטים.

אם אפשר בישיבה אז עדיף. אולי לשבת על כסא בר ליד השיש?

אני גם מקלחת את הילדים.

אחרי הלידה הראשונה שהיתה בניתוח, בעלי עזר לי להכניס ולהוציא את הקטנה מהאמבטיה. ובימים הראשונים, קילחתי אותה עם אחותה הגדולה שעזרה לי.

אני לא מלבישה על שידת החתלה, אלא על מיטה או ספה.

לשטוף כלים בשגרה בעלי עושה, אבל אחרי לידות ששאבתי, כן שטפתי בקבוקים וחלקי משאבה, כולל באשפוז עצמו.

אני מתאוששת מהר אחרי הלידות, ולא מרגישה שזה פוגע בי.

היו הבדלים בין לידה ללידה מבחינת הכוחות והיכולות שלי. בעיקר מתי חזרתי לפזר ולאסוף את הילדים.

וכן בכללי לעשות כמה שפחות מכל מה שכתבת. אפשר להביא נערה לאח''צ ערב לעזרה בשעות הקשות ולאפס כלים וכו'.

מועבר לזה, הבעל שיתמודד... צריך בשיח ובתיאום ציפיות. אבל גוף של יולדת שדחקו אותו מיד לקצה אח''כ ידרוש תשלום בריבית וזה ''עולה יותר' מכל הבחינות.

לכן לא שוטפת רצפה, לא מתאמצת בכלל.

כן מטאטא, שוטפת כלים, מבשלת וכל זה בנחת בלי להתאמץ, עם כביסות- עוזרים...

כמובן לא להזיז דברים, רהיטים וכו...

כמובן לא רצה ומפסיקה עם הפילאטיס וכו

שאר הדברים אולי אם זה לוקח 5 דקות ואז לנוח

אבל אל תרימי ילדים זה בעלך יעשה

שהוא בבית תקלחי אותם

כלים זה בסדר לעשות אבל לא לעמוד הרבה

לא יודעת אם זה הכי מומלץ. והאמת לא מאוד מרגישה מנוחה.

אפשר.

למשל לחתוך סלט, להכין אוכל אם את לא עומדת שעה ליד הכיריים.

להרים ילדים ממש לא באופן מוחלט.

גם לא לשטוף כלים

אני כן משתדלת לנוח ממש ממש בשבועיים הראשונים אבל אחר כך אין לי אפשרות יותר...

וזאת המציאות שלי

מנסה כן לנוח כל פעם שיש אפשרות ולקחת עזרה כמה שניתן

מבינה מהתשובות המגוונות שאני צריכה להפעיל שיקול דעת לעצמי מה נחשב למאמץ ומה לא, אין משהו גורף. ובאופן כללי לנסות לנוח ככל האפשר. תודה לכן גם על הלגיטימציה לנוח!

בע"ה שיהיו לנו מנוחות מסיבות טובות ושמחות!

סביב גיל 8 ומעלה אליאס

10-12 ומעלה סיכון

סיכון

רמי

טיקט טו רייד

שרלוק זה גם חמוד מאוד

ביג דיל

אלוף החמין

מלך הפלאפל

אונו וסט זה גם נורא כיף

אנחנו ממש אוהבים.

השועל החמקמק

טאקי

רמי

חתחתול

גילאי 4-6

זה משחק שיתופי- לכל אחד יש שחקן, וכולם צריכים לשתף פעולה כדי לצאת מהמדבר בחיים.

וגם טיקט טו רייד של אירופה, ראיתי שכבר המליצו.

ורק בקשר ל''סיכון'' - לדעתי זה משחק נוראי

ארוךךך ועם מלא חיילים פיצקים

אולי יש בנים שאוהבים את זה, אבל למבוגרים זה בלתי נסבל לדעתי...

הבן שלי וחברים שלו יושבים על זה המון.

אבל הוא אכן מאד ארוך... 3 שעות בכיף

אני דוקא אהבתי אבל באמת נדיר שמסכימה להכנס לזה.

שהילדים יכולים להתחיל לשחק במשחקי קופסה יותר בוגרים.

במיוחד כשחברה של הבת שלי מגיעה אליה.

לא זוכרת מאיזה גיל, היה ממש ממש כיף

גם אותו מאוד אוהבים אצלינו אני לא מסתדרת עם זה אז רק צופה בהם