לא יזיק אם תגידי, מצטערת/סליחה, צריכה ללכת, זהו!!

שיחה ככל השיחות. ברור שצריך להיפרד יפה.

לא מנתקים שיחה פתאום. אם יש צורך אז עוצרים, מסכמים אם יש צורך ואומרים יפה שלום.

וכמו שיחת טלפון שלא עוברים לממתינה באמצע, לא מתכתבים עם מס אנשים במקביל (אלא אם גם האדם השני מתמהמה בתגובותיו ואז אין סבלנות...)

כבר ראיתי חברה שהתכתבה עם 3 במקביל. אם אני הייתי אחת מהם הייתי יוצאת מדעתי     למה לוקח לה זמן להגיב...

בעזהי"ת

זה לא כמו טלפון.

זה כמו sms. שאין בעיה להתכתב עם כמה במקביל.

אני לא מחוייבת למי שאני מתכתבת איתו; אבל יהיה נחמד מצידי לא לתת לו לחכות לתשובה זמן רב מידי או ללכת בלי ליידע.

אבל זה בגבול הנחמד בלבד.

(מה שקורה לא מעט, אחרי הכל - אני מפלץ עוגיות) -

אז אני גם (משתדל) לסיים בחטף.

בדרך כלל דווקא מאוד קשה לי לסיים שיחה.

5 "להתראות"ים בממוצע.

אם זה בש"א אז מעדכן

אם במסר או ס.מ.ס מתנצל אח"כ

לא תמיד אני יודע מה יהיה זמן הבריחה, זה עשוי לבוא בפתאומיות.

בשיחה שאיננה מתן הסבר וכו' לרוב בן שיחי ידע +- מה הלוז של הזמ הקרוב (ככה זכור לי) אז אם אין שינוי לא כ"כ נצרך פרידה {אפילו שלפעמים עושים דברים לא נצרכים}

ויש אנשים שהשיחות איתם זה במובנה "ענה כפי יכולתך" (אני כותב לו, לפעמים תשובה תגיע מיד, לפעמים אחרי יומיים- כנ"ל בחזרה)

ועוד דברים מדברים שונים

[בתקופה שהייתי יותר בראשי נורא הציק לי חוסר האיחול- ואז נוצרה איחולית ]

אני אכתוב בקצרה, בשתי מילים ...

ואם אין אפילו זמן לזה- אז, מה לעשות. אני אלך, ואח"כ אתנצל, או אשכח

לק"י

רק שיש אנשות מסויימות, שהפרידה מהן נמשכת לי שעות..

מתכתבת בכלל?

נניח שאת קמה לשנייה להביא מים..

את לא חייבת לעדכן..

אבל אם את יוצאת ליותר מזה, אפילו לטווח קצר יחסית..

לא יזיק אם תכתבי...

"תכף אשוב..." "דקה אני איתך"...

ואם את רוצה להתנתק ממש...

אז ברור שיש חובה לעדכן..

ולא להשאיר את המתכתב\ת מולך המום לנוכח עיגול אדום...

בפועל - לפעמים אני סתם שוקע בלקרוא משהו או בקוד - ואז שואלים לאן נעלמתי.

יש רצוי ויש מצוי.

י.. כמעט הספיק

כך לפי דעתי...

כתר יא' חצופה!

זה שאת לא מחפשת לדבר איתי בשיחה אישית-

לא אומר שאני לא משאירה את השיח"ש פתוח כל הלילה על המחשב בשביל שתחשבו שאני מתכתבת!

שניה אני פותחת סקר מקביל- על טלפונים

זה היטל של נשמה רב-ממדית.

עכשיו עוד מישהי ביקשה עזרה. איזה שאלות יש לאנשים. באה לי אחת קצת מבוגרת, מדברת קצת חלש. אני: הינה עוד צרות. אני עם השיר באוזניות והיא מדברת כאילו אני שומע אותה . מכבה את האוזניות . "כן?" .. היא: אפשר לבקש בקשה? בטח נשמה מה תרצי? עד חצי המלכות. סתם לא באמת אמרתי לה ככה. קיצר היא מתיישבת לידי בספסל, איך אני מעבירה את כל הטקסט הזה לוואטסאפ? אני לוקח את הפלאפון שלה אומר לה הינה יש לך אופציות לבחור למי לשלוח. היא היתה בהלם מנסה להבין איך עשיתי את זה, נתתי נגיעה במסך לאחור, מסביר לה שיש מטוס נייר שהיא רק צריכה ללחוץ עליו ויש לה אופציות למי לשלוח. היא לא האמינה שהאופציה בכלל קיימת 😄

מצווה שניה.

סתם שאלה שעלתה לי הרגע.

טוב זה כבר קרה בשבת ויצאתי קצת טמבל אבל בסדר. לא נדבר על זה כרגע. מי שואל איפה זה עין גנים כשיש גם רחוב כזה וזה גם שכונה?! כן זה אני ששאלת אותו את זה בשבת היי 🙋🏼‍♂️

חחח מצחיק שאני מגיע לפה פעם ביובל עם סיפורים הזויים …

שנה של קיום משאלות לטובה לכל באי ובאות הפורום

אשמח אם זה לא יהיה הנושא כאן...

היה לך קשר איתה. הערכת אותה. עשית איתה דרך. הכי הגיוני בעולם.

היא האשה היחידה, גם בזה היא היתה פורצת דרך לשבור את תקרת הזכוכית.

יהי זכרה ברוך.

לוועדת פרס נובל מאז מארי קירי אין שום תקרת זכוכית

בפועל היתה רק אחת

לא היו גונבים ממנה את הגילוי

מעגל דמים ללא קץ או עוצמת נצח: התודעה היהודית שתכריע את האויב

החרות הפצועה של מדינת ישראל, המנסה לבנות את ביתה הלאומי ללא זיקה עמוקה לשורשיה ולקודש, גובה מאיתנו מחיר דמים יומיומי וכואב. אנו מוצאים את עצמנו במרדף אינסופי של "כיבוי שריפות" מול פני רוע משתנים: פעם אלו בלוני תבערה ועפיפונים המכלים את שדותינו, פעם נחילים של כטב"מים ורחפני נפץ המאיימים על ערינו, ופעם מטחי רקטות, מנהרות ופיגועי טרור מגוונים. אנו ניצבים מול מציאות שבה אין לנו רגע של שקט; מציאות שבה אנו לא מפסיקים לכבות דליקות פיזיות וביטחוניות, מבלי לראות את האופק או את הקץ.

בכל פעם שאנו גוברים על איום אחד, מיד צומח איום אחר במקומו. הניסיונות לפתור את הבעיה בכלים טקטיים, טכנולוגיים או צבאיים בלבד דומים לטיפול בסימפטום ולא במחלה עצמה. אנו משיגים שקט זמני, אך נכשלים פעם אחר פעם מלגמור את הסיפור עד הסוף ולעקור את האיום מן השורש — משום שהשורש האמיתי הוא רוחני במהותו.

אירועים אלו אינם יד המקרה. הטרור הבלתי פוסק, על כל סוגיו וטכנולוגיותיו, הוא תזכורת רוחנית וקיומית רבת עוצמה. האויבים מציקים לנו, אך מלמעלה מכוונים אותנו בניסי ניסים — באמצעות מסרים שמימיים שאין לנו ברירה אלא להקשיב להם — להבין שאיננו יכולים להסתמך על כוחנו ועוצם ידינו בלבד. המציאות דוחקת בנו לחזור "מלא על מלא" לשורשינו העוצמתיים, המוצקים והקדושים.

הטרור והלחימה האינסופית ייפסקו רק מכוח נחישותנו המוחצת, שתנבע מתוך זהות יהודית מבוררת. ברגע שנתחבר לשורש הנשמה המשותפת של עם ישראל, יתקיים בנו: "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה" (דברים יא). נחישותנו הרוחנית והמעשית תנפץ את אשליות האויב, כהבטחת התורה: "ונתתי שלום בארץ... ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב" (ויקרא כו). אז, מתוך עוצמה פנימית בלתי ניתנת לערעור, יסתיים מעגל כיבוי השריפות ויראו כולם את ניצחוננו המוחלט: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח).ל

קטן מידי.

תעבור למצב מחשב

ואז הגדלה/הקטנה על ידי צביטה

החל מלפני כחודש שהחלפנו את הckeditor הנוראינב tiptap.

עכשיו הכל מובן.