http://www.mame.co.il/%D7%9E%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%AA-%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%95%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%94%D7%A8%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%AA-%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%A6%D7%90%D7%AA.html

חפשי בגוגל את המספר. נותנים שם ייעוץ על זכויות, גם ממשפטנים בחינם.

 בגיל 9.5 ממש אין צורך להיכנס לפרטים ביולוגיים או רפואיים מורכבים (כמו תרומת זרע), ובטח ובטח שאת רוצה למנוע מצב שבו מידע פרטי של השכנה הופך ל"שיחת היום" בבית הספר או בשכונה.

המענה לשאלת ה- "אבל היא לא התחתנה?"

ילדים בגיל הזה עדיין רואים את העולם בצורה תבניתית (חתונה = ילדים). כשהיא תופתע, אפשר להרחיב לה את המושג בצורה חיובית:

"נכון, היא לא התחתנה. פעם באמת כמעט תמיד רק זוגות שהתחתנו הביאו ילדים. אבל היום יש כל מיני סוגים של משפחות. השכנה שלנו היא אישה מדהימה, והיא מאוד מאוד רצתה להיות אמא ולגדל תינוק, אז היא בחרה להביא ילד בעצמה ולהקים משפחה של אמא וילד. יש המון משפחות כאלה והן שמחות ומאושרות."

שאלת ה"איך?" (בלי להיכנס לביולוגיה)

אם הבת תמשיך לשאול: "אבל איך אפשר להביא תינוק בלי אבא?", התשובה צריכה לספק את הסקרנות בלי לפרט:

"היום הרפואה והמדע מאוד מתקדמים, ויש רופאים בבית חולים שיודעים לעזור לנשים שרוצות להיות אמהות לעשות את זה, גם אם אין להן בן זוג. זה תהליך רפואי רגיל ומקובל."

מניעת "הפצת השמועה"

כדי לפתור את החשש השני שלך – שהילדה תרוץ לספר לחברות – חשוב לא להפוך את זה לסוד אפל (כי סודות מפתה לגלות), אלא להגדיר את זה כעניין של פרטיות ונימוס.

מיד לאחר ההסבר, שבו איתה וסכמו את זה כך:

"את יודעת, כל מה שקשור לתינוק ולמשפחה של השכנה זה העניין הפרטי שלה. בדיוק כמו שאנחנו לא מספרים לחברות דברים אישיים על מה שקורה אצלנו בבית, ככה זה גם אצלה. אם מישהו ישאל אותך, את יכולה פשוט להגיד: 'נולד לה תינוק חמוד והיא אמא שלו', ולא צריך להרחיב מעבר לזה. זה פשוט עניין של נימוס וכיבוד הפרטיות שלה."

עוד שני טיפים קטנים:

אל תקדימי את המאוחר: כל עוד היא לא שמה לב או לא שאלה, אין צורך ליזום את השיחה. כשהתינוק יגיע והיא תשאל – אז תעני.

שדרי טבעיות: ילדים קוראים את שפת הגוף שלנו. אם תעני על זה בטבעיות, בחיוך וברוגע, כאילו מדובר בדבר הכי מובן מאליו בעולם, גם הבת שלך תקבל את זה כעובדת חיים פשוטה ולא כ"סנסציה" שצריך לרוץ לספר עליה.

בעיקר לא מתחברת לאמירה שיש כל מיני סוגי משפחות היום. לא הייתי מעוניינת לנרמל את הסיטואציה הזו.

אני גם לא מאמינה בהצגת האפשרות של 'רופאים יכולים לעזור לאישה להיכנס להריון גם בלי בן זוג' כאפשרות קיימת מעשית ונורמלית.

לא יודעת מה הייתי עושה במקומך. טוב שכשהשכנה הרווקה שלנו ילדה, הילדים שלי היו קטנים מכדי לשאול.

האמת, הייתי נזהרת מהתייעצות עם הבינה המלאכותית בנושאים שקשורים בהלכה ובחינוך ילדים.

אני מתייעצת הרבה עם הבינה המלאכותית! (אפילו יוצא שבזכותה אני מוותרת על פתיחת שרשורים בפורום) אבל בנושאים טכניים, ולא בנושאים מהותיים ונפשיים, כי בסופו של דבר היא מכונה בלי רגשות, ועלולה לגמרי לטעות ולהטעות...

(ואם טעיתי וכתבת את זה מעצמך - אז סליחה!❤️ פשוט סגנון החשיבה של "יש הרבה סוגים של משפחות" מגיע מהתפיסה הפרוגרסיבית, כמו ש @יראת גאולה העירה...)

פרוגרסיביות?

ואפילו דתיים שגולשים בערוץ 7 רחמנא ליצלן…

יש גם רבנים שמאשרים תרומת זרע במקרים שפותחת השרשור תיארה.

ברור לי שלא התכוונת לפגוע אבל התגובה שלך ושל יראת הגאולה ממש ביאסה אותי… בתור מישהי שקרובת משפחה יקרה (וצדיקה!) שלה כנראה תצטרך לעבור תהליך דומה. זה עניין כל כך רגיש, אחרי כל כך הרבה שנים של חיפוש, כאב ובדידות… הייתי שמחה להרבה יותר הבנה והכלה (גם כחלק מחינוך הילדים).

הם פחות מסתובבים פה בדרך כלל... בכל אופן, זה לא הדבר היחיד שהחשיד אותי בכך שבינה מלאכותית כתבה את התגובה הזו (כעורכת לשון כבר פיתחתי חושים לכך...)

ואני לגמרי מפרידה בין הגישה של "יש כל מיני סוגים של משפחות", לבין החלטות אישיות של נשים פרטיות שבכאב לב נאלצו לוותר על החלום של משפחה של אבא-אמא-ילדים, ולהתמקד בחלום (המוצדק בהחלט!) של הבאת ילדים לבד.

זה שהן צודקות בהחלטה שלהן (ומסייגת - אם היא נעשתה באישור של רב) לא הופך את זה לנורמלי... וזה מה שהפרוגרס מנסה לעשות, ואני לא מתביישת לומר שאני נגד זה.

אבל נשמע שהפותחת פחות שם ולכן לתת תשובה שנותנת לגיטמציה לזה זה פחות מתאים לצורך שלה.

וצריך להפריד בין מקרה ספציפי ופרטני לבין האידיאל שאליו אנחנו רוצים לחנך.

זה שאישה מביאה ילד לבד לא אומר שהיא לא טובה או פגומה ואנחנו מוקיעים אותה מהחברה שלנו. אבל האם אני רוצה לחנך את ילדיי לזה ש"יש סוגי משפחות שונות וזה סבבה"?

לא. אני רוצה לחנך אותם לזה שמשפחה זה גבר ואישה אוהבים שבוחרים לכרוך את חייהם יחד ולהביא ילדים.

ואם באיזשהו שלב הם יתקלו במציאות מורכבת אז נתווך להם את המציאות בלי לוותר על החינוך לאידיאל.

ומצטרפת לנאמר שלא הגישה הזו של הבינה היא זו שגרמה לחשוב שזו תגובה מועתקת, אלא צורת הניסוח שאופיינית לבינה. וההערה הנכונה של @מתואמת שבענייני חינוך ילדים לא בהכרח נכון להביא תשובות מהבינה כי היא מוזנת ממקומות שאנחנו לאו דווקא מסכימים עם תפיסותיהם

שזו תשובה ממנה.

זו הארה כללית לכולן (ביקשנו בעבר, אבל מן הסתם שלא כולן ראו).

כי ראיתי שמנהלת הגיבה

לא הייתי נכנסת לסוגי משפחות כי זה נותן לגיטימציה למשהו שאני לא רואה בו ערך לכתחילה. כן אמרתי והדגשתי שהיא מאד רצתה להתחתן וחיפשה ולא מצאה, ובמקום שהיא תהיה לבד היא הלכה לרופא והוא עזר לה.

הדגשתי שזה רק במקרה שלא מוצאים חתן והיא כבר עוד מעט מבוגרת מידי..

הפתרון הזה סיפק אותם. 

אולי כדאי גם להוסיף שאישה עושה את זה רק אם ממש-ממש לא הצליחה למצוא בעל, והדרך הרגילה והטובה יותר היא להתחתן ואז ללדת ילדים.

בהצלחה לפותחת!

מנישואין...
 

אני נגד חוסר דיוק באופן כללי ובמיוחד בנושאים כאלה.

אפשר לנסח משהו בכיוון בלי להגיד שזה של פעם..

מה היא חושבת

זה מאפשר להבין מה רמת הידע שלה, ואיפה היא מונחת ולענות לה בהתאם לזה.

זרע ביצית שיש חלק שהאבא מביא וחלק שהאמא מביאה.

ושיש טיפולים היום שאפשר שלוקחים רק את החומר של האבא בלי האבא.

ואפשר להגיד שיש בזה בעיה הלכתית או שלא, מה שמתאים לך. משהו כזה.
 

הילדים שלי הקטנים ממנה כבר יודעים את הפרטים האלה (לא תרומת זרע)

לא בטוח בכלל שהיא תשאל, אבל את הנושא בכללי כן הייתי כבר פותחת.

היא כבר מתקרבת לגיל מחזור וכדאי בטפטופים לבנות את הנושא ולא לתת לה להתמודד בבת אחת גם עם ווסת וגם עם מידע חדש ומטלטל.

איך זה קורה?
איך כל אחד מביא את החלק שלו?
בגלל זה איתה ספציפית אני צריכה לבוא מוכנה, ולא לרדת לפרטים במידה ואצליח.

שקורה בזמן שהאיש והאשה אוהבים מאד וקרובים מאד, והגוף של האיש ושל האשה מתחברים ממש כמו פאזל

ואז הזרע עובר מהאיש לאשה.

החיבור המיוחד הזה קורה רק בפרטיות ורק בין בני זוג נשואים ואוהבים.

ואם יש שאלה שמפתיעה אותך ואין לך תשובה מוכנה, תגידי לה "שאלה טובה, אני אחשוב על זה" וככה יש לך זמן לנסח תשובה שמתאימה לגילה.

אבל חושבת שזו הזדמנות מעולה כן לטפטף לה כבר מידע ביולוגי שיועיל לה בעתיד.

אני מחזיקה מאוד גדולה באמירת אמת. ילדים חכמים ומבינים אם מטייחים אותם.

כן אפשרי לסייג ולהגיד לה שנושאים כאלה הם נושאים צנועים ופרטיים ולכן לא מדברים עליהם עם החברות, אם יש לה שאלות שתדבר איתך.

ואם את באמת אומרת לה את האמת שמתאימה לרמתה - היא תראה בך כתובת, ולא תצטרך ללכת לרכל על העניין עם חברות.

בדרך הטבע ילדים נוצרים בבטן רק כשיש הרבה אהבה בין אבא ואמא.

אבל לצערנו לא כולן זוכות למצוא בן זוג.

והיום הרפואה יודעת לעזור לנשים שלא התחתנו להיות בהריון. וזה ממש לא נעים ולא רגיל- אבל זה אפשרי.

ולכן x בחרה להיות בהריון, והתאמצה בשביל זה המון המון, ולקחת תרופות מיוחדות והלכה לטיפולים מיוחדים בשביל שיהיה לה תינוק אפילו שאין לו אבא.

משהו כזה.

שמצד אחד לא מנרמל מדי, מצד שני כן מסביר איך זה ייתכן.

(ובשולי הדברים, אני חושבת שחשוב שאת תעשי בירור עם עצמך מה הגישה הערכית שלך לנושא. כי זה יעבור לילדה לא משנה באיזה מילים תשתמשי).

תודה על הנקודות למחשבה...
בהחלט עזרתן

זו הזדמנות לטפטף ידע בביולוגיה וגם טיפה להכיל מורכבות.

סוגי משפחות לא רלוונטי

כל ילד נולד לאמא ואבא.

אין דבר אחר.

ילדים באופן טבעי מגיעים לעולם כשאיש ואשה נפגשים, ומתוך אהבה מחליטים לקשור את חייהם יחד. אני הייתי מוסיפה, בטח בגיל הזה אם לא הרבה קודם, שהעובר נוצר מהפריה - מפגש בין תא מאד קטן שנמצא בגוף האשה ונקרא ביצית, לתא קטן עוד יותר שנמצא בגוף האיש ונקרא זרע.

גם התינוק של השכנה נוצר מאמא ואבא. את האמא אתם מכירים, ולגבי האבא - היות והיא חיפשה הרבה ולא מצאה איש שתוכל להתחתן איתו, היא נעזרה ברופאים שיודעים איך לבצע את ההפריה של הזרע והביצית בבית החולים באופן לא טבעי. 

איך נוצר המפגש בין התאים?
לא יודעת אם תסתפק בזה בכלליות כזו.
היא אחת ששואלת (יש לי ילדים גדולים ממנה, שאיתם היה לי קל בבוא העת וכו... הסתפקו בתשובות קצרות ומדויקות. היא ילדה שחוקרת, שואלת, היא חדה, חכמה)

אני חושבת, במיוחד אם היא סקרנית וחכמה, שאת צריכה לא לסבן אותה אלא לתת לה מענה שיספק אותה ויותר מזה - מענה שיזמין אותה להמשיך לחפש אצלך את התשובות.

אם היא תרגיש שזה גדול עלייך ואת מתחמקת היא תסתדר בדרך אחרת.

מיקרוסקופי ולא רואים בעיניים וכו. מרתק מה שקורה שם (וכמובן זה לא נראה כמו משהו לא לגילה, הרי גם אני לא רואה איך נראה תא זרע ותא ביצית ברמת הבודד ואיך הם מתחברים והעובר גדל…)

לגבי סוגי משפחות- אפשר להגיד שבגדול זוג מתחתן ומביא ילדים, מגדל באהבה ונחת, נכדים וכו'. אבל שלצערנו לא תמיד הדברים מסתדרים, והשכנה החביבה חיפשה ממש ולא מצאה זיווג, ואחרי המון שנים היא בכל זאת רצתה ילדים גם אם אין בעל, ואפשר במרפאה (מה שלא עובד בדרך הטבע לאישה לבדה…)

וכמובן יש עוד משפחות בציבור הדתי שהן לא אמא אבא ילדים, וזה שזה לא אידיאלי לא אומר שזה לא קיים, וגם ממש לא אומר שזה מבחירה או משהו שמעודדים מראש

גירושין, אלמנות, קשיי פוריות… זה לא רק תפיסות פרוגרסיביות

ואני לא מכירה נשים (בטח לא דתיות) שהביאו ככה מראש בגיל 26 ילד מתרומת זרע.

אז יש את הרצוי ושאליו מכוונים. אבל לא לכולם הכל הולך לרצוי, וגם לכל אחד מאיתנו יש דברים שלא ילכו.

חלקם אפשר לפתור חלקית, חלקם אי אפשר, חלקם מראש לא היו קריטיים מדי.

זה פעם לא היה מה לעשות עם זה

היום אפשר. אבל זה לא שזה האידיאל ומשהו שהשכנה רצתה מראש ובחרה בו בכוונה תחילה. 

אפשר לענות:

נכון היא לצערנו לא זכתה להתחתן הלוואי ותמצא חתן, אנחנו נשמח בשבילה.

היום בזכות התפתחות המדע והרפואה אפשר לעשות דברים שפעם לא היה אפשר. דברים כמו תרומת כליה, ניתוחים מורכבים עם רובוטים וכד'.

אחד הדברים שאפשר לעשות היום שפעם לא היה אפשר, זה ללדת ילדים בלי בעל.

מפה אפשר לקחת את זה למלא כיוונים כמו:

לדבר על זה שיש תקופה שאפשר להרות בה (למה צחקה שרה? כי זקנות לא יכולות ללדת)

אפשר לקחת את זה לכיוון של איזה כיף יהיה לנו שכן תינוק, אולי כשהוא קצת יגדל נציע לה לשמור עליו לפעמים כבייביסיטר

אפשר לכתוב לה ברכת מזל טוב

אפשר להרחיב בפן הרפואי מדעי או השקפתי.

כדאי לזרום לפי קצב השאלות אם יהיו לה.

לדעתי כדאי לסכם את השיחה באמירה שאנחנו שמחים בשבילה שהיא תזכה להיות אמא ולגדל ילד.

שהילדה תבין שזה בסדר לשמוח בסיטואציה המוזרה הזאת.. שלא תצא מבולבלת איך להרגיש ואיך להתנהג כלפי המצב.

וגם להגיד שאם יש לה שאלות שתבוא לשאול אותך בפרטיות ולא לשאול אותה/ לבהות בה וכד'

בהצלחה רבה!!!

מתפללת בשבילך שתצליחי

במקרה שלי

שינה = חלב

אם את מניקה ושואבת ושותה הרבה...

אולי תנסי לבודד איפה בדיוק הקושי. אולי זה לא עניין של כמות החלב?

יש לי ב"ה כמה מעליה אז אני יודעת לזהות אם חסר..

תמיד אני על הקשקש אבל הפעם היא כבר צריכה תוספות כי היא פשוט רעבה

לאכול בשר

קמתי למחרת מפוצצת חלב כמעט גודש

הבי פולן של פוראוור

לקחתי לפי ההוראות של הגברת חלב (איזה 6 ביום)

הרגשתי שממש הגביר לי וגם חיזק אותי על הדרך..

מבחינתי אם אני על הקצה שלא יצחצחו שיניים גם ובשעה 8 בדיוק הם במיטה לישון כבר. יש גם ימים כאלה.. או להתחיל סדר ערב הרבה יותר מוקדם. לפעמים גם לא קוראת סיפור כי לאמא היום אין כח וגם זה לגיטימי (אבל הרגלתי אותם לזה לא רק במצבי קצה)

מעבר לפרקטי נשמע שאת פשוט צריכה חיבוק כי היה לך ערב קשוח ונשמע שאת גם צריכה שינה טובה ואולי גם שגרה שתתן לך יותר אוויר (כותבת את זה בגלל הקטע עם הטלויזיה והגלידה. בימים שאני על קוצים לזמן של שקט זה אומר שלא היה לי מספיק פנאי לעצמי) ♥️

אז ממש ממש מובן

קחי עוד חיבוק♥️

לאט לאט דברים יתאזנו וערימת הכביסה תמצא לה מקום להיות בו שהוא לא הרצפה ותרגישי עם זה בנח

(ככה אצלי לפחות והילדים שלי כבר יותר גדולים🤭)

חיבוק יקרה!!

זה הסיוט שלי

תיקחי נערות שיבואו לקפל..אותי זה מציל 

מצאתי מישי חמודהההה ותותחית שבאה ופשוט מצילה אותי בכל הענינים!!

(לפעמים מרגישה שהיא יותר טובה ממני חחח)

הערצהההה ליפותת האלו שפשוט באות ועוזרות לי אחרי הלידה

פשוט מושלמות

אני ספציפית במילואים אז משלמת 55 לשעה (מהכסף של המילואים) שזה יחסית הרבה לירושלים..

אחרי הלידה לקחתי נערה לניקיון וקיפול ולקחה 80 שזה ממש הרבה

הבנתי שקיפול זה פחות מניקיון

וזה ממש הציל אותי אז 

עושה הרבה לבד אבל כבר דיברתי איתו כמה וכמה פעמים וזה פשוט לא נכנס משום מה

לא יודעת איך זה לא מפריע לו - אני חייבת ספייס

וסתם ככה אני תמיד עם רגשות אשם כי לתינוק יש לי הרבה סבלנות ולגדולה לא, ןנראה לי היא מרגישה את זה ולכן גם קשה לי כל ערב כי יש לי מצפון שאני מנסה "להעיף אותה לישון כבר"

נראה לי באמת צריך להרגיל, אנחנו נחזור ב12 מסעודת שבת ומבחינתה חייבת את השני סיפורים וזמן לדבר

כבר חזרתי לפני כמה שבועות ולא מרגישה ככ שינוי

אין לי איך לקצץ שעות, אין לי גם אפשרות לא לעבוד

לפני שחזרתי מחל"ד אמרתי לבעלי - שאני יביא עוזרת עכשיו כדי שאני לא אקרוס או לחכות לאקרוס ואז אביא ?

טוב כנראה הזמן הגיע, קצת כואב לי כי אנחנו ממש מנסים לחסוך עכשיו אבל זה על חשבון השפיות שלי כרגע

תודה על החיבוק !

ולכן נשארת לו פניות להיות בנחת עם הגדולה..

הייתי מנסה להרגיל קודם כל שרק אחד יושב איתה, בטח כל עוד את רוצה לתקתק והוא מבחינתו להימרח ולשמוע כל קורות היום.

לא חייבת עוזרת, אפשר גם נערה בוגרת מדי פעם שתאפס את הבית, הבת שלי בת 13 עושה את זה מאוד יפה 

כמו שכתבתי יש לי הרבה רגשות אשם שאני לא שם מספיק בשבילה אז אם היא רוצה לשבת ולדבר איתי אז כואב לי לא אבל מצד שאני אני מתחרפנת אז כנראה עדיף שלא

אני מרגישה שאם אני אדע שב8 הם במיטה אני יכולה להשים את כל האנרגיות שלי שם וליהות רגועה אבל דקה אחר כך, אני נגמרת 

את לא צריכה להרגיש אשמה, אם את נמצאת איתה ומדברתת איתה במהלך היום, לא חייבת דווקא לקראת השינה, למרות שיש בזה משהו נחמד, אם אבא שלה איתה ואת איתה שאר הזמן תניחי את הרגשות אשם בצד..

נשיקה וחיבוק.

ואת מתפנה ללו"ז של עצמך.

אין שום סיבה לרגשות אשם. ילדה בת 4 לא צריכה את שני ההורים שלה עד שהיא נרדמת. למעשה אפילו אחד לא

אני כן יושבת לידם, אני מבינה אותך....אבל ממש לא מאפשרת שיח ארוך. הם תמיד ימצאו עוד משהו לדבר. זה מנגנון טבעי שלא בא להם להפרד מהיום ולעבור לשינה אבל הם צריכים גבול וצריכים ללמוד לעשות את המעבר הזה

ומעבר לזה שיש לה צורך בסדר יום ברור ובגבולות- הצורך שלך לא פחות חשוב!

כמו שאת חייבת לאכול ולישון ,זה קריטי גם זמן לעצמך ולמטלות הבית (אלה שאת לא מצליחה להעביר הלאה או לוותר עליהן )

זה תקופה סופר סופר קשה, גם פיזית והורמונלית וגם טכנית. ברור שתהיי על הקצה....

תעצרי ותחשבי איך אתם מארגנים את החיים שלכם כך שהצרכים שלך יקבלו מענה הולם. זה לא מותרות

בהצלחה!!

אחדד שאנחנו לא יושבים איתה אינסופית במיטה שלה אלא זה על הספה / במיטה שלנו וכו' אבל את צודקת שקשה להם להפרד וללכת לישון

אתמול בערב אחרי שכבר התפוצצתי דיברתי עם בעלי והוא אמר שיעשה השתדלות לנסות לתקתק דברים בערב כי רואה כמה זה משפיע לרעה עלי ( ציין שבתורה ילד אמא שלו הייתה מפלצת אחרי שהם נכנסו למיטות והיה אסור להם לצאת, קצת באסה שזה מה שזה מזכיר לו אבל שיא המבינה אותה )

רק שבבוקר אני יוצאת לפני שהיא קמה 🤦‍♀️

נראה לי הבעיה המרכזית שלי זה שאני קמה ויוצאת מוקדם מאוד (6)חוזרת מאוחר (4) ישר לילדים, כבר אז אני בלי כח לכלום ומנסה לסחוב עד ההשכבות ושהזמן חורג, זהו - התפוצצתי

שאני חוזרת מהעבודה אני כבר גמורה ממש שהאמת אין לי כח ויש לי הרבה מצפון ולכן אני מסכימה עם כל הסחבת של ללכת לישון כי זה הזמן "שלה איתנו"

אבל בתכלס עדיף לה 10 דק' שאני באמת איתה מאשר 45 דק' שאני כל שנייה מנסה להעיף אותה לישון ובסטרס על כל המטלות שלי 

אז תני לו רבע שעה להיות עם שניהם.

אל תהיי בטלפון כי זה מעוות את תחושת הזמן ואין מנוחה. קחי לך רבע שעה על השעון לקפה ועוגיה, לנשום, בלי מטלות.

אחר כך תהיי איתה עד הערב ויהיה לת הרבה יותר כח לזה 

רציתי להציע שאם יש הוא חוזר מאוחר ורוצה זמן עם הילדה, אז שישכיב אותה ובינתיים תצאי להליכה קצת להתאוורר ותחזרי לבית שקט.

אבל אני מבינה שזה מופרך

גם לקום מוקדם, גם 10 שעות ומעלה מחוץ לבית כל יום, גם בעל שחוזר מאוחר וגם בלי עוזרת.

חביבתי

אין לך סבלנות כי אין לך רזרבות

מאיפה יהיו לך?

איפה את יכולה להוריד ממך?

שעת הנקה מקבלת?

יכולה לרדת בהיקף משרה?

עוזרת

אולי לקצר נסיעות אם יש אפשרות

צריך פה שינוי, זו לא שגרה סבירה בעיני ואם תמשיכי לסחוב אותה כנראה שלא יקרה פתאום איזה קסם...

אז רק לחשוב מה יהיה ברגע שאצטרך לעשות עוד שעה....

אין אפשרות להוריד אחוז משרה כן יכולה להביא עוזרת ואולי לקנות עוד רכב שיקצר בנסיעות אבל לא יודעת אם כלכלית נשרוד ככה

אולי נתחיל בעוזרת 

את עכשיו מוצפת וזה הכי מוכר שיש! לכולנו ❤️

ר ק  ש י ל כ ו  ל י ש ו ן  כ ב ר !

לגבי הילדה בת ה4 ,

זוכרת שגם הגדול שלי היה מרובע כזה, שחייב תמיד דברים קבועים . 2 סיפורים כל ערב זה התשה... אבל באותו רגע לפתוח דיון זה לא ילך, תנסי לשוחח איתה אחר הצהריים בנחת, נכון תמיד מספרים לך 2 סיפורים? אז היום בערב נקרא רק 1 כי זה נהיה ארוך ומאוחר, את יכולה לבחור סיפור מהמדף. יכול להיות שהיא תתבכיין, תתעצבן, אבל את הסאגה הזאת תעשו בצהריים, לא דקה לפני השינה . עם תינוק קטן זה ממש קשוח 2 סיפורים!

לגבי הספייס שלך: לדעתי אל תסחטי את עצמך עד 8 בערב . פשוט כשבעלך חוזר, אחרי שהוא קצת נח אוכל משהו, תגידי לו אם זה בסדר שתניחי את הראש חצי שעה לבד בחדר והוא יהיה עם הילדים, ואת תראי איך החצי שעה הזאת נותנת כח וסבלנות אח''כ להיות עם הילדה והבית, רק שקט בחדר. את יכולה לעצום עיניים, לראות סרט, לשחק רמיקוב בפלאפון (מנקה את הראש!)

הבן שלי בן 6, ב19 במיטה ונרדם תוך כדי סיפור.

גם אם זה לא מסתנכרן עם השעות שבעלך חוזר לא הייתי מוותרת על שעות שינה. ילד עייף קשה לו לשתף פעולה, הוא נמרח יותר וסתם חבל.

תסבירי לי בעלך בשיחה כללית שחשוב לך לשמור על לוז מסודר כדי שיישאר לך זמן שקט לעצמך.

בכל מקרה חזרה לעבודה אחרי חלד תמיד דורשת זמן הסתגלות, זכור לי שאצלי לקח אפילו כמה חודשים אז לנשום עמוק ולהתפלל בע"ה לאט לאט יהיה יותר קל

ברור לי שיש ימים שהיא לא ישנה מספיק והתוצאות בהתאם.

עכשיו בכלל היא מסתכלת בחוץ אומרת לי שעדיין אור אז אי אפשר ללכת לישון

אני פשוט מפחדת שתתחיל להתעורר ממש מוקדם ( וגם ככה אני רואה שלא מצליח לי ) השאיפה שלי זה 7:30 -8 אבל כרגע זה 8:30 +++

תנסי, חבל שאת מפסידה סתם שעות בערב והיא כמובן גם..

אם היא ילדה שנמרחת וכו' תתחילי עוד יותר מוקדם.  

17:30- ארוחת ערב, סיפור וכו', 18:30- מקלחת בהחת וישר למיטה.. יום יומיים היא תתרגל

לאסוף

לפעמים רק מגיעים לבית קרוב ל5 ( אם אני מאחרת אז לפעמים חמותי / בייביסיטר אוספות אז זה ממש להגיע לבית וישר לשגרת ערב

זה לא יותר מידי קשוח ? 

ואז שגרת ערב. 
 

וגם שגרת ערב לא חייבת להיות משימתית אלא חלק מהזמן שלכן ביחד. 

למשל להכין חלק מארוחת הערב ביחד

או לתת זמן למשחק באמבטיה תוך כדי שאת מדברת איתה על היום. 

ברור שזה לא אידיאלי להגיע הביתה וישר להתחיל משימות, אבל יותר לא אידאלי שהילדה לא ישנה מספיק זמן בלילה

לילדה בת 4 שלא ישנה צהרים ללכת לישון אחרי 20:00 זה ממש ממש מאוחר

תחשבי על זה הפוך

במקום לראות איך הלוז שלה משתלב עם הלוז שלכם (בעלך חוזר מאוחר ורוצה זמן איתה- או שלך זה מרגיש מוקדם מידי כי את חוזרת רק ב16.00)

אתם צריכים לעשות שינוי מחשבתי ולראותנאיך אתם משתלבים בלוז שלה

יצא לי חדפ לתת לילדים להישאר מאוחר כדי להספיק לראות את אבא

אבל זה היציאה מהשגרה

השגרה היא שב19.00 במיטות

ובעלי יודע שאם הוא רוצה להספיק לראות אותם אז הוא צריך להיות בבית לפני

ואז גם יש זמן בנחת לסיפור, לדבר

וכשזה בנחת אז הערך המוסף שלו שווה פי 8 מתשומת לב לחוצה וחסרת סבלנות (שזה הגיוני לגמרי שזה מה שקורה ב21.00... אני גם מאבדת את זה בשעה הזאת)

אבל אני ינסה להתמקד באיכות ולא בכמות, מקווה שאני ירגיש יותר שפויה ככה

חיבוק זאת תקופה קשוחה.

בגיל ארבע, ללכת לישון בשמונה זה מאוחר, וככל שהם עייפים קשה יותר להרדים אותם.

אפשר להקדים את כל ההרדמות בשעה וזה יתן לך שעה נוספת בערב לעצמך.

אם בעלך רוצה זמן עם הילדה כנראה שתצטרכו לשקול את שעות העבודה מחדש ולא לעכב אותה מלישון.

וגם נניח שהוא נשאר ער עם הילדה - שילכו לחדר שלה ויסגרו את הדלת, לא קשור אליך, בשאר הבית לילה.

ולשאר מטלות הבית, כמה שעות של עוזרת באמת יתנו לך שפיות.

כמו שחלק מהכסף הולך למטפלת כי זאת הוצאה נדרשת ואין ברירה, מבחינתי גם חלק מהכסף הולך לעזרה גם בנורמה ולא במצב של אחרי לידה.

שוקלים רכב שני ועוזרת אבל כלכלית לא יודעת איך יהיה

אולי כבר עדיף לי ליהיות עקרת בית עם עבודה קטנה מהצד ולחיות בצמצום 

שעות קשוחות ממש, בטח אחרי לידה.

לא יודעת איך אפשר לתפקד אחרי 10 שעות מחוץ לבית - ילדים - קיפול כביסות ובית - תינוק שבטח קם בלילה - ולקום לעוד בוקר כזה.

בנוסף הורמונים ועייפות של אחרי לידה ורגשות אשם.

אפשר דרך אמצע.

לעבודה יש יתרונות חוץ מכסף, כמו משמעות, חברתית, יציאה מהבית.

אולי להוריד שעות / ימים / לשקול עבודה קלה וקרובה יותר.

לא אשקר שה10 דק' האחרונות הרגשתי שכבר די אבל כלום לעומת הימים האחרונים

כן הצלחתי ליהיות יותר קשובה לה.

כל היום פשוט אמרתי לעצמי עד 8 כולם במיטות, לא משנה אם לא יהיה מקלחות, צחצוח שיניים וכו' וזה עזר לי ממש

את האמת שבעלי עדיין לא חזר אז איכשהו זה אולי קצת עזר

שהיא התחיה להמרח אמרתי לה שאפשר לדבר עוד דקה ואת השאר אפשר להמשיך מחר

מקווה ממש שאצליח להתמיד ואפילו להקדים בחצי שעה

תודה לכולכן ! ממש עזר לי העצות וחיבוקים

אה, ושוקלת ברצינות לקחת עוזרת 

שבעלך ישאר עם הילדה שעה בבוקר, לכיף כרבול, סיפורים וגם לתקתק את הבית.

בבוקר בד"כ יש יותר כוחות.

גם במחיר שהוא יחזור שעה מאוחר יותר בערב זה משתלם כי ממילא את על הילדים והוא על הבית בבוקר.

תשכיבי אותה לישון ב19:00 כמו שכתבו.

עבודה עד 16:00, טיפול בתינוק וילדה בת 4 זה די והותר.

תלכי לישון מוקדם בערב, עוד יהיו תקופות שתוכלי להכניס ללוז דברים נוספים, לא כרגע.

בהצלחה!!

ממש כאילו נכתבה ע"י בעלת מקצוע עם ניסיון רב:

קודם כל, חיבוק גדול. אל תתנצלי אפילו לשנייה על הבלגן – מה שאת מתארת הוא הכי הגיוני, הכי נורמלי והכי אנושי בעולם.

המעבר שעשית הוא לא פחות מטלטלה אדירה: מאדם סופר אנרגטי, עצמאי, שנמצא בחוץ 12 שעות ביום ופוגש אנשים, עברת למצב של "בין ארבעה קירות" עם תינוק קטנטן בן חודש וחצי, בלי רכב, בלי משפחה קרובה ועם בן זוג שעדיין לא עשה את הסוויץ' בראש. זה לא סתם קשה, זה שינוי זהות מטורף, והתחושה "שנכבית" היא בדיוק התוצאה של הפער הזה.

זה שאת אדם פעיל בבסיס שלך (כמו שראית בבישולים לשבת) זה כוח על. האנרגיה שם, היא פשוט צריכה ניתוב חדש שמתאים למציאות הנוכחית. הנה כמה מחשבות וטיפים פרקטיים מנשים שהיו בדיוק שם:

1. לייצר "עוגנים" ביום (בשביל הנפש שלך)

כשהיום נמרח, תחושת התסכול גדלה. בשביל אדם אנרגטי כמוך, סדר יום הוא אוויר לנשימה, גם אם הוא שונה ממה שהכרת:

• להתלבש כאילו את יוצאת: גם אם את נשארת בבית או רק יורדת לסיבוב קצר. אל תישארי בפיג'מה.

• עוגן בוקר: קבעי לך שעה קבועה (למשל 9:00 או 10:00) שבה את שמה את הילד במנשא או בעגלה ויוצאת מהבית. לא משנה לאן – אפילו רק לסיבוב של רבע שעה ברחוב, לנשום אוויר, לקנות קפה או לשבת על ספסל.

• מוזיקה ופודקאסטים: כמו בבישולים, תציפי את הבית באנרגיה. פודקאסטים מעניינים באוזניות בזמן שהבייבי עליך או ישן יכולים לתת תחושה של "קשר לעולם המבוגרים" ולמנוע את שקיעת היתר בטלפון.

2. ליצור סביבה חברתית מאפס (דווקא בגלל המרחק)

חודש וחצי זה בדיוק הזמן שבו נשים מתחילות לחפש שותפות למסע. את לא לבד בבדידות הזו, יש עוד המון אימהות באזור שלך שמרגישות בדיוק כמוך ומחפשות עם מי לשתות קפה:

• טיפת חלב וגינות ציבוריות: אל תתביישי. כשאת הולכת לטיפת חלב או רואה אמא עם עגלה בגיל דומה בגינה הקרובה, פשוט תגידי: "היי, אני חדשה באזור וקצת לבד, בא לך להחליף מספרים ונצא לסיבוב ביחד מתישהו?" – הן בדרך כלל ישמחו על זה בטירוף.

• קבוצות פייסבוק ווואטסאפ מקומיות:חפשי קבוצות כמו "אימהות ב[שם השכונה/עיר שלך]" או "אימהות מחזרות". תכתבי פוסט הכי כנות: *"אמא טרייה, הילד בן חודש וחצי, אשמח להכיר אימהות מהסביבה לסיבוב עם העגלה וקפה"*. את תופתעי מכמות התגובות.

• סדנאות ליווי התפתחות / עיסוי תינוקות: אם יש מתנ"ס או מרכז קהילתי קרוב (במרחק הליכה), שווה להירשם לסדנה כזו. המטרה היא פחות התינוק, ויותר המפגש שלך עם עוד נשים במצבך.

3. התיאום מול הבעל: "שיחת הצרכים ולא שיחת האשמות"

זה החלק המרגיז, אבל הוא קלאסי לשלב הזה. הוא ממשיך בחיים שלו כרגיל, בעוד החיים שלך התהפכו ב-180 מעלות. הגברים לפעמים צריכים "הוראות הפעלה" מאוד מדויקות ומנותקות מרגשות אשם כדי להבין.

• בלי פרצופים, עם לו"ז קשיח: במקום לבקש "שתבוא יותר מוקדם" (שזה כללי ואמורפי), הגדירו יום או יומיים בשבוע שבהם הוא חותך מוקדם. למשל: *"בימי שני וחמישי אתה בבית ב-17:30, וזה הזמן שלי לצאת לבד/שנהיה יחד". 

כשזה מוגדר כחלק מהלו"ז שלו כעצמאי, קל לו יותר לנהל את זה.

• לשקף לו את המציאות הפיזית: תסבירי לו, בלי כעס: "אני יודעת שאתה צריך את החופש והאנרגיה שלך, אבל כרגע אני בלי רכב, בלי משפחה ובלי מבוגר לדבר איתו 14 שעות ביום. אני צריכה את השותפות שלך כדי לא לקרוס".

• פתרון הרכב: שווה לבדוק אם יש אופציה (אפילו פעם-פעמיים בשבוע) שהרכב יישאר אצלך, או שהוא יקפיץ אותך למקום מרכזי בבוקר ויאסוף אותך, כדי שלא תרגישי "תקועה".

נקודה חשובה למחשבה:

את נמצאת בתקופה שנקראת "הטרימסטר הרביעי". הכל עדיין הורמונלי, רגיש וחדש. אל תשווי את רמת האנרגיה שלך עכשיו למה שהיה לפני חודשיים. זה זמני, הילד יגדל, את תמצאי את האיזון שלך, והאנרגיות שלך יחזרו בגדול.

קחי נשימה עמוקה. הצעד הראשון הוא להחליט על דבר אחד קטן שאת עושה מחר בשביל עצמך – אפילו רק לכתוב פוסט בקבוצה מקומית או לקבוע שעה קבועה ליציאה מהבית.

את עושה עבודה מדהימה, ותזכרי שמותר שיהיה קשה. ❤️

היא יכלה לשאול את ג'מיני בעצמה.

אני מניחה שהיא רצתה תגובות אנושיות וקשר אנושי

אם כן, אז כן זו נחיתה קשה אם היית בעשייה ועכשיו את גם לא ניידת ורוב הזמן לבד

הייתי מחפשת פתרון לטכני שמונע ממך לצאת כי אבדן עצמאות זה קשה.. מה עשיתם לפני שנולד הילד? לא היית צריכה רכב נוסף?

המון המון שעות ללא בני אדם בוגרים.

סתם שאלה למחשבה, למה בעצם אתם גרים דווקא שם רחוק מהכל?

אם זה לא משהו שניתן לשנות מנסה עוד קצת. לפעמים יש כל מיני מועדוני יולדות כאלה שנפגשים פעם בשבוע, זה קצת. אבל זוכרת שבאחת הלידות זה החיה אותי ממש.

אם אין אז אולי לחפש עוד אמהות בחל''ד ולנסות לתאם. לא צריך משהו גדול או מחייב. להימרח על ספה עם התינוקות לשעה שעתיים פעם בשבוע גם עובד.

כן הייתי מתקשרת לבעל את המצוקה. נותנת לו לקרא קצת על אישה אחרי לידה. משאירה אותו יום אחד עם התינוק לפחות בין הנקות. כדי שרק יחוש קצת איך זה מרגיש. ואז לעשות חשיבה משותפת. מה ניתן לעשות. אולי קצת עבודה מהבית, או שילמד מהבית, פעם בשבוע שחוזר מוקדם וקצת יוצאים, או שאת ישנה, משהו. אל תעלמי!! אבל את חייבת לתקשר את זה. אין סיכוי שהוא יבין לבד. כמו שאני למרות אחים קטנים לא הבנתי עד שזה היה שלי...

אגב, אחד הילדים היה צורח באוטו. אז למרות שהיה לנו לפעמים הייתי נוסעת איתם דווקא באוטובוס. כשהוא במנשא. לא הייתי עושה את זה עדיין. אבל עוד חודש חודשיים תשקלי.

וגם רק שתדעי שאת נורמלית לחלוטין!! זוכרת את עצמי אחרי הלידה הראשונה בחורף קר לבד. גם בלי אוטו ובחור, מרגישה עצובה ורדופה סופרת דקות בזמן הלבדי הזה.

חיבוק גדול!! 

ועוד דבר אחרון- הכל הכל עובר ומשתפר!! 

וחופשת לידה מבחינתי זה משעמם וממש חסר לי לצאת לעבודה, לפעול לעשות לפגוש אנשים ולהרגיש פעילה.

בילד הראשון שרדתי וחזרתי לעבודה אחרי 4 חוד'

בילדה השניה רציתי להאריך וגם הייתי חייבת כי הייתי אמורה לחזור ביולי וזה לא זמן שאפשר למצוא בו מטפלות, בקיצור הארכתי.

אבל בחופשת לידה השניה התכוננתי מראש לשיעמום

למשל לקחתי קורס מקוון שהרבה מאוד זמן רציתי ללמוד ולמדתי בבקרים והיה לי ממש כייף.

חוץ מזה אתגרתי את עצמי במטבח. 

בדר"כ מבחינתי לבשל זה סתם מטלה משעממת.

אבל בחופשת לידה עשיתי כל מיני ארוחות מיוחדות של כל מיני מטבחים מסביב לעולם

וגם באפייה עשיתי כל מיני דברים מיוחדים.

אני חושבת שכדאי לך למצוא בסביבה שלך עוד נשים בחופשת לידה ולצאת איתן לפעמים לקפה, סתם סיבוב בקניון.

באזור שלנו קופות חולים עושות מפגשים לנשים אחרי לידה עם כל מיני הדרכות כמו עיסוי תינוקות, הנקה וכדו'

אני חושבת שזה אחלה מקום למצוא שם נשים בתקופה דומה לשלך.

חוץ מזה חפשי חוג שיהיה לך נחמד לצאת אליו בערב 

ואז תסכמי עם בעלך שיחזור מוקדם לא סתם כדי להעסיק אותך (אפילו שזו סיבה מספיק טובה לחזור מוקדם אבל אולי הוא לא מבין את זה)

אלא כדי שתוכלי לצאת לחוג.

עכשיו אני נזכרת שבחופשת לידה הראשונה עשיתי כל מיני יצירות מיוחדות לבית

קניתי ערכות באינטרנט ויצאו דברים ממש מיוחדים.

לא יודעת איך לשכנע את הבעל

אבל בינתיים- מה עם לצאת בעצמך?

קורס עיסוי תינוקות או יוגה או שחיית תינוקות

מעגל אמהות כלשהו

מועדון יולדות

בטוח יש משהו בסביבה שלך אולי דרך הטיפת חלב או הקופח.
 

להתקשר באופן קבוע למשפחה ולדבר שיחה ארוכה.
 

אולי ללמוד קורס מקוון כלשהו במשהו שמעניין אותך.

אולי לצאת לשיעור קצר או הליכה בערב כשבעלך חוזר? להשאיר לו את הילד לחצי שעה-שעה (גם אם לא עכשיו אז עוד מעט כשהוא טיפה יגדל)

זה באמת מאתגר בלידה הראשונה..

זוכרת את עצמי יוצאת לסיבוב עם התינוקת במנשא רק כדי לראות קצת עולם.. לשבת איתה על הדשא בגן שעשועים בלי מטרה כלשהי, רק לצאת, לתפוס קצת שמש..

תבקשי אולי מבעלך שפעם בשבוע תסעו יחד, לבית קפה, מעיין, או משהו אחר.. זה יאוורר אותך ויאפשר לכם עוד זמן ביחד והוא לא ירגיש תקוע בבית..

ואולי לפעמים שיסע בתחבורה ציבורית או טרמפים וישאיר לך את האוטו שתוכלי לנסוע להיפגש עם חברות

יצירה מדבר אלייך? אני עושה עכשיו אלבום דיגיטלי, מתכננת להגין שלט פסיפס לבית.. 

כרגע פחות רלוונטי לעבור דירה, זה יצריך שינויים רציניים בחיים.

באמת שאני לא ממש יודעת איך לתווך לו את התחושות שלי שיבין, בסוף זה יצא בבכי ובתסכול בטלפון שגרם לו לשנות את הלוז ולחזור יותר מוקדם. יצאתי באמת לשעה וקצת אחרי שחזרתי הוא נכנס למיטה.. פשוט עצבים!!!!!

תודה לכן על הטיפים והרעיונות אנסה לבדוק לגבי מפגשים בסביבה ובאמת אבקש ממנו שישאיר לי את הרכב פעם בשבוע.

הצרכים שלכם

זה שיש עצבים, וזה שהוא נכנס למיטה...

נשמע שהוא מאד טעון על זה, ויש סיבה שבגללה הוא לא עושה מאמץ לשנות את הלוז. יש אלף סיבות שיכולות להיות מהלם מהאחריות על תינוק, עד אשמה שלא מספיק נמצא ולכן נמנע יותר, עד מיליון דברים נוספים.

וגם את טעונה מאד, ויכול להיות שמרגישה קצת כאילו הוא העולם החיצון שלך, ובלעדיו את לא יכולה לצאת.

אז אמנם אני לגמרי בצד שלך, כי חוויתי אותו מאד.

אני חושבת שמהצד שלך, תנסי כמה שיותר לנתק בין היכולת לצאת לבין הנוכחות שלו.

מצד שני, להבהיר לו בצורה כמה שפחות טעונה רגשית וכמה שפחות ביקורתית שמדובר על צורך שלך.

אני חושבת שכשהוא ירגיש את הירידה בתלות, ואת הרוגע שלך כשאת מבהירה לו את הצרכים שלך, הוא יוכל לשמוע יותר ולעשות את השינוי שכל כך מצופה ממנו שיעשה.

רק כותבת בסוף שוב, שזה מה שאני כותבת כי את פתחת את השאלה ולא הוא. אז אין פה ענייני ניעור, אלא רק איך את מצליחה לגייס אותו אלייך הכי טוב. כי ברור שאת זקוקה לו מאד בשלב כזה של אחרי לידה ראשונה. שינוי מטורף, טכני, מהותי, בכל צורה שלא נסתכל על זה.

מנסה להפריד בין מה שאת מרגישה

לבין החלק של בעלך במשוואה הזו

את מתארת בדידות, שעמום ורצון בקשר עם בעלך

אלו שלשה דברים נפרדים, שהפתרון לכל אחד מהם הוא אחר.

לפי המשוואה שאת מתארת כרגע, הפתרון הוא אחד - בעלך יחזור מוקדם יותר.

אבל יכול להיות שאפילו אם גם הוא היה שמח לבלות איתך ולהיות איתך, זה מייצר אצלו תחושה שהפתרון לכל הקשיים שלך זה - הוא.

זה המון אחריות, וזה יכול לייצר תחושת מחנק, אפילו אם באמת רוב הזמן הוא לא בבית.

ולכן הייתי מנסה להפריד

יש את עניין הבדידות והשעמום - אותם הייתי מנסה לפתור את מול עצמך. לחפש אימהות בשלב דומה לשלך ולהיפגש עם התינוק במקום קרוב לבית, להזמין חברות או משפחה אלייך וכל מה שמתאפשר.

מבחינת שעמום, לנסות למצוא תחביב, להשקיע בו זמן, לצאת לסיבוב או לאימון קליל עם התינוק. לבנות לעצמך לו"ז שלא תלוי בבעלך אלא ברצונות שלך ומה שאת אוהבת.

ובנפרד לזה, לבקש קשר. לדבר על הרצון שיהיו לכם זמנים יחד, לעשות כיף, להיות חברים. אבל לא מתוך מקום ש"אני בודדה ואני חייבת שתארח לי חברה", אלא מתוך מקום שרוצה קשר עם בן הזוג שלך בתור בן זוג.

זה הבדל קצת דק, אבל זה הבדל משמעותי.

אני מצליחה להבין אותו, מסכן מרגיש שהכל על הראש שלו.

אני חושבת שאני באמת נותנת לו תחושה שזה קצת אחריותו, כי הרבה מהבחירה שלנו לגור פה קשורה בו. ורוב הקושי נגזר מהמגורים שאנחנו מאוד רחוקים מהמשפחה שלי, (יחסית קרובים למשפחה שלו, אבל מאז הלידה פחות סבבה לי שם) והחוסר בחברה פה ממש קשה לי.

ויש עוד איזה בעיה טכנית מבחינתי לצאת מהבית עם התינוק בלי העזרה שלו (עצם היציאה מהבית החוצה) שלא רוצה לפרט מחשש לאאוטינג.

אבל באמת אנסה לעשות עבודה עם עצמי ולמצוא כיווני תעסוקה נוספים ולתווך לו את הצורך בצורה נעימה. 

הייתי דבר ראשוןמפותרת את זה..

אם אוכלים לצאת לבד תוכלי לנסוע לקניון, לים, למרכז קניות, לבית קפה, למשפחה שלך..

י שכלכך הרבה כיף בחוץ

חבל להפסיד אותו

ונפרדות שיש לך עצמאות משלך זה לימוד חשוב בכל מקרה לחיים... אז קחי את זה כהזדמנות!

בהצלחה גדולה יקרה!!

לידה ראשונה זה שוקקק

ובעוד אנחנו כנשים עוברות תהליך רגשי, הורמונלי, גופני, פיזית וכו וכו סביב ההיריון, לידה, גידול.. הגברים עוברים את זה קצת מבחוץ וקשה להם להפנים ולקלוט את כל העניין עד הסוף.  

אין לי מושג מה היא אבל אולי ניתן לפעמים לפתור איכשהו.

סתם נניח אם אתם בקומה גבוהה אולי להשאיר עגלה באוטו או למטה,

או נניח אולי לקנות מנשא ולא לסחוב את העגלה כל פעם איתך.

או אם קשה לך פיזית להרים את הילד אז אולי לשלם לאיזה נערה או ילדה שפעם בכמה זמן תביא לך אותו לרכב.

או אם את קובעת עם קרובת משפחה או חברה אז שהן יעזרו לך באותה פעם.

חיבוק ענק

אתם תצליחו להתמודד עם זה

תדברי איתו בכבוד, גם לעצמך וגם לו. בטח תצליחו להתגמש אחד לקראת השני.

המטרה שיהיה לך טוב, מאוורר, נעים - היא מטרת על שלך, והיא מטרת על שלו. 

חלק זה עניין של פתרונות ורעיונות טכניים, חלק לימוד שלך לשחרר ולזרום (לימוד רציני מאד), וחלק באמת עניין שלו שיתן יד וישים לב, וישקיע השקעה רגשית וטכנית בך ובצרכים שלך.

אני זוכרת שכך בדיוק היה לי אחרי לידה ראשונה. הייתי ממש בודדה ומשועממת.

בחופשות לידה הבאות זה כבר לא היה ככה.... כשיש עוד ילדים זה מתאזן וגם יש יותר חברות - אימהות של חברים

אולי יש אצלכם מועדון יולדות או משהו כזה?

לא לשים בסל ואז לקפל כי אז אני גוררת איתי את הסל לכל מקום.

ולפעמים מעדיפה כל יום קצת כביסה מאשר יום אחד הכל

ככה יותר קל להשתלט

אני חושבת שהוא בנעוצים...

בכל אופן, אני כרגע מיואשת לחלוטין מעניין הכביסה😖 כל השיטות שניסיתי קרסו בזו אחר זו...

חולמת על חדר כביסה ענק עם ארון סלסילות ענק, ואז בו אמיין ישירות את הבגדים, והילדים יהיו מוזמנים לבוא לקחת משם את הבגדים הנקיים...

מניחה כל ערימה בחדר הנכון.
אם חסר להם הם לוקחים מהערמה
הגדולים יותר גם מקפלים ישירות לארון

רעיון גאוני

לקפל בגדים ישר לארון אם אני מצליחה חוסך לי את המשימה השנואה של פיזור הכביסה.

לא תמיד עובד לי...

זה דורש ממני לחלק את הכביסה מראש. אז אולי בשילוב עם העצה שלך זה יעבוד.

מקסימום לצמצם את הפרשי השעות. או לקחת את כל הכמות ולחלק לפעמיים ביום במקום שלוש, רק יותר עומס לבטן כזה. אם את מורידה כמות את סתם לא מסיימת את הדלקת ויוצרת עמידות של החיידקים. 

גם אם בסופו של דבר מקבלים את כל הכמות. יש משמעות להפרשי הזמנים שבהם מקבלים

כשלי יש ככה אני נותנת בלילה מתוך שינה

(כן אפשרי לתת בערך כל שמונה שעות, נגיד בהפרש של שבע או תשע שעות)

מסייגת שעונה מניסיון כאמא לפי מה שאמרו לי במשך השנים,

אופציה א: מנה אחת כשקמה בבוקר, מנה שלישית לפני השנה, ומנה אמצעית באמצע, נגיד אם קמה בשבע והולך לישון בשמונה בערב, אז מנה אמצעית באחת וחצי, כך שיהיה לה שש וחצי שעות בין מנה למנה. (כלומר לפזר את המנות באופן שווה אבל רק על שעות ההערות).

אופציה ב: רק אם יש לכם ניסיון מוצלח בזה, יש ילדים שבולעים גם תוך כדי שינה, ואז אפשר לפזר יותר קרוב לשמונה שעות הפרש, ולתת מנה שלישית לפני השינה שלכם כשהילד ישן.

אופציה ג: לשאול את הרופאה!  יש אנטיביוטיקות שניתן לחלק את הכמות היומית לשתי מנות במקום לשלוש ואז זה כל 12 שעות, בוקר ולפני השינה של הילד.

אולי באמת אקבע תור טלפוני לרופא לשאול אותו. אנחנו בעצם כבר לקראת סוף השבוע (התחלנו ביום רביעי בצהריים), ולא היה יום שבו נתנו לה שלוש מנות...

למרבה המזל היא אוהבת את זה (אפילו מבקשת עוד אחרי שנותנים לה) אבל אין סיכוי שמתוך שינה היא תסכים...

וייתכן שהוא יתן אנטיביוטיקה אחרת או יאריך את הזמן

אם את אומרת שכל יום היא לא קיבלה את כמות המנות, זה ממש לא טוב כי החיידק מפתח ככה עמידות לאנטיביוטיקה.

חשוב צאוד מאוד שתתייעצי עם הרופא מה לעשות בסיטואציה הזו.

אם את חוששת מהנזיפה אולי שבעלך יעשה את השיחה, אבל זה חשוב מאוד מאוד

מה המינימום מרווחים שצריך

ידוע לי שלפעמים ההנחיה היא 4/6, 8 זה כשיש 2 מנות ביום לא 3!!

שאם הוא עובר את הלילה בסדר, ומרגיש בסדר בבוקר, הייתי שולחת.

ואומרת לגננת שבמקרה הצורך אני אאסוף אותו מוקדם.

ואם הוא בצהרון, אז אולי לאסוף לפניו. שיהיה יום קצר בגן.

היה במיטה הרבה או שיחק?

אלו הפרמטרים שלפיהם אני מחליטה בדר"כ.

אני מחשיבה 37.8 בתור חום, במיוחד שעדיין עייף.אז כן הייתי משאירה עוד יום בבית. אבל מבינה את הצורך ביום חופשי...

באמת הוא כמעט לא אכל מאז שבועות, אבל היום קצת יותר מהימים לפני כן. רוב היום הא שיחק, אפילו הלכנו לגן שעשועים לבקשתו, וכשחזרנו הלך לישון צהריים.

בבוקר היה לו חום נמוך יותר 37.4 (גם יותר מהרגיל), בערב לפני השינה היה 37.8.

שבריאים ורגילים, לא עייפים זרוקים גם בלי חום (לדעתי 37.8 זה לא לגמרי תקין). גם כי בעיני זה לא פייר לילד כי יכול להיות גמור בגן, וגם כי ראיתי בילדה הראשונה שלי שאם שולחת מוקדם מדי היא לפעמים סחבה את המחלה יותר זמן.

לדעתי ילד שעלה לו קצת החום במהלך היום זה לא ממש בריא.

מלא כוחות, זה ככ ככ קשוח... ממש מבינה את הצורך ביום חופשי. החלטה קלה!! 

היה ראיון בהידברות עם הרב צבי פפר על העניין הזה(בתכנית גבר מי שמדבר)

אולי יעזור לך. בהצלחה.

נשמע לי שיש סיכוי טוב שזה ocd. שווה לך לבדוק את זה.

ואיך אני מתמודדת עם חוסר החלטיות- בהחלטות קטנות אני שואלת את עצמי מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות אם אני יחליט את ההחלטה השגויה? ובדרך כלל זה מספיק בשביל שאני יחליט ויהיה בסדר גם עם ההחלטה הלא נכונה

(החלטות גדולות אין לי איך לעזור לך כי אני גם לא מחליטה בסוף🤷🏻‍♀️)

והחלטות שכבר החלטתי אם אי אפשר לשנות אני פשוט מחליטה לשכוח מהם. אם אפשר לשנות אני מקציבה לעצמי זמן הגיוני שבו אני לא חושבת על ההחלטה ורק אחרי שעובר הזמן אני יכולה לחשוב אם כדאי לשנות או לא.

פרפקציוניזם שנובע מחוסר ביטחון - חוסר יכולת להיות אדם שעשה טעות כי טעות מסכנת את הערך העצמי שלו.

בתור ילדה התחשבו בדעות שלך? ביטלו את הדעות שלך? היית הקטנה בבית? נתנו לך מקום לעשות טעויות? היית ביישנית מאוד או מוצלחת מאוד?

אם זה יושב על מקום כזה אז טיפול פסיכולוגי❤️

אני יכולה לתת לך המון הסברים לוגים, ואת גם מבינה אותם בעצמך - מה כבר יקרה אם תבחרי משפט משעמם? מה כבר יקרה אם היצירה שלך תצא מכוער? מה כבר יקרה במעבר לדירה בספק לא טובה על פני דירה שבטוח לא טובה.

לוגית את בטח מבינה שזה לא באמת משנה, אבל נפשית כל החלטה מעמידה אותך במבחן של כמה את שווה.

ושם צריך טיפול❤️

וכל הכבוד לך שהחלטת. יכול להיות שהמטפלת טובה, יכול להיות שלא.

אם לא, לא קרה כלום, מחליפים.

החיים מורכבים מהמון טעויות וקצת הצלחות.

לי עוזר כשעולות כאלה מחשבות - לתפוס אותן רגע ולהגיד לעצמי "נעמי, אני יודעת שזה דפוס אצלך לערער על כל דבר, לדחות החלטות, אבל למרות זאת אנחנו עושות את זה בכל זאת.

1.לזהות דפוס

2. לדבר לעצמי יפה ולא בהלקאה

3. להוביל את עצמי לתנועה למרות זאת

ואם לא הצלחתי להגיע לשלוש - חוזרת על שתיים. אף פעם לא בהלקאה עצמית.

וגם אני לוקה ברגישות יתר

זה לא ממש ישתנה .זה חלק ממך

אז חיבוק ❤️

שיש צורך בחיזוק אמונה וביטחון בקב'ה

וממש לא אומרת ממקום ששופט חלילה על רמת הרוחניות כן??

אבל זו עבודה של שיחרור של מוטו, ואמירות שהתרגלת לחיות על פיהן ולכן זה תוקע

ויש לשנות דפוסים והאמין שכל המציאות נבראה עבורך ולטובתך וכל מה שאת מתארת שאת עוברת זה בהשגחה פרטית

בתור התחלה

נסי לחשוב מה יוצא לך מזה שאת במצב הזה, הכוונה למה נוח לך להיות במקום שמישהו אחר יעזור לך/יבחר בשבילך?

ולאחר מכן תנסי לענות לעצמך שאם לא תקבלי מה שענית לעצמך בשאלה הקודמת... אז מה יקרה?? ומה זה אומר עלייך?? אז מה יעשה אותך??

יכולה לעמוד בסופר ולהתלט שעה!!! איזה מרכך לקנות
לקנות
ואז לחזור להחליף
מציעה:
תחשבי על דברים שבהם את החלטית יותר
תכתבי אותם
תנסי לחשוב מה גורם לך להיות החלטית במקומות האלו ולנסות להשליך למקומות שבהם את לא החלטית.
ואגב, לא או סי די ולא בעיה
אנחנו כאלה, רוצים בסוף תמונה יפה, משפט יפה, שיהיה ישר, אז התלבטת
זה בסדר
זה נורמאלי לגמרי
מבאס להתבאס, אז חושבים קצת יותר על התוצאה
אגב, אם תלמדי את עצמך שכל תוצאה היא טובה ויהיא מה, אולי יהיו לך פחות מחשבות והתלבטויות?

עד שיום אחד החלטתי שאני לא רוצה לחיות את החיים שלי ככה. שחבל לי כל כך על הזמן שלי, ובעיקר על הכאב לב שלי שמתחרט על מה שבחר ונשאר בסוגיות התלבטות כל כך לא חשובות גם אחרי שההחלטות לכאורה התקבלו..... זה ממש היה סבל עבורי ויום אחד החלטתי שזהו.

שאני מוכנה לטעות  ושיצא גרוע ומכוער והעיקר להיות קלילה.

כמובן סייגתי את זה לעצמי בכך שיש דברים שהם באמת רציניים (למשל החלטה על חתונה, בחירת מקצוע) ששם אני אקדיש את כל יכולות ההתלבטות שלי. זה מאוד עזר לי בבחירות פשוטות..

עד היום אני שואלת את עצמי: דפני, האם הבחירה הזו היא גורלית? אם התשובה היא לא- אז הראש עובר למצב אחר: בצורה מודעת אני פשוט קופצת למים ומה שיוצא אני מרוצה ובלי חרטות!

זה מממממש ממש מממששש היה מאמץ אדיר עבורי בתחילת הדרך. לא להסתכל לאחור. לא לחשוב מה היה קןרה אילו.. לא לפתוח את האופציות האחרות אלה להתקדם עם מה שהחלטתי גם אם הסיבה לבחירה לא היתה מספיק טובה (האמת אף פעם היא לא היתה טובה. ההחלטה הבסיסית שקיבלתי היתה שאני לא מחליטה כי "זה מה שטוב" אלא כי "מה שהחשק הראשוני דחף אותי". רציתח לתרגל את הקלילות. את יכולת ההקשבה הפנימית (מה באלך לאכול- תפוז או תפוח? את רוצה ללבןש את השמלה או החצאית?) וידעתי שהיכולת הזאת תתפתח רק אם אסכים לטעות.

והחלטתי שאני מוכנה להרגיש את תחושת הטעות מידי פעם כדי שאחכ אוכל לגלות איך מזהים (בדיעבד) את הקול הפנימי שאמר לי תפוח.

וגם הסכמתי לטעות על דברים שידעתי בשכל שהם שטויות (תפוז או תפוח וכו) כי ידעתי שבסופו של דבר ההקשבה בדברים הפשוטים תעזור לי גם בדברים המשמעותיים...

וכך אכן קרה....

היום יכולת הבחירה שלי הרבה יותר קלה בגלל הההקשבה הפנימית.

היכולת לטעות גם היא הרבה יותר אפשרית גם בדברים משמעותיים אני מוכנה הרבה יותר לקחת סיכון.

ואין מה לומר.... החיים הפכו להיות הרבה יותר חיים בזכות זה.

ממליצה בחום!

אני הכי מזדהה

רק בשנתיים האחרונות הסכמתי להפתח גם שם.

וליצור רק בשביל הליצור. גם אם יצא הכי מכוער שיש וילדותי ומראש באתי בידיעה שאחר כך אני אזורק את היצירה לפח ואף אחד לא יראה אותה... העיקר התרגול בזרימה. בחוסר מושלמות. בלהסכים שיצא מעפן.

חייבת לומר שמאז יוצאים לי דברים ממש סבירים ואפילו תמונה אחת שאני ממש אוהבת ותליתי אותה בבית!

וכן. היו גם כמה שזרקתי לפח... אבל גם מה שזרקתי היה עם אהבה. כי נתתי שם משהו מהאישיות שלי. מהאומץ שלי. ממה שהיה לי באוצו רגע- והוא רק שלי... והתחברתי לכיעור הזה חחח

וכן. לא מושלם לי גם היום. ואני עדיין מעודדת את עצמי בכל פעם מחדש - דפני רק ליצור. מה שיצא- אחכ נזרוק אם לא תאהבי. אל תדאגי לאף אחד לא באמת אכפת איך יצא לך. העיקר להתנסות ולהפתח. אחר כך תזרקי.

ממליצה בחום רב רב רב!!!!