בס"ד

כשאתה עושה משהו רע, או לא עושה משהו טוב, או עושה משהו שאתה סתם לא רוצה לעשות, בשום פנים ואופן אל תתחיל להתעסק ולספר לאנשים, וגם לעצמך, על זה שעשית ככה, ואתה לא בסדר, וכמה זה מייאש אותך, או מתסכל אותך, או שלא מתסכל אותך וזה מתסכל אותך, וכמה היית רוצה להיות אחרת.

כי הדיבורים האלו רק פוגעים בך.

המסילת ישרים אומר על היצר "איש מלחמה הוא, ומלומד בערמימות". וזה אחד הפטנטים שלו. כי אחרי שאנחנו עושים מעשה רע, זה כואב לנו, כי אנחנו טובים, והכאב הזה, הצער הזה על הרע הוא הטריגר הטוב ביותר לתשובה ולתיקון דרכינו.

כדי למנוע מאיתנו את הטוב הזה, התמוחכם רוצה שמהר נפרוק את הצער וננתב למקום אחר את הלחצים. ולכן הוא שולח אותנו לקטר. ולכן אסור באיסור חמור לעשות במצב כזה. ברגע שרואים שזה המצב, צריך לומר לעצמנו בבירור. "תשמע, אני לא נותן לך להתלונן. לא. בשום אופן. מפריע לך? תשתנה. אל תקטר".

זהו. אם זה יעזור לעוד מישהו, לא יהיה מאושר ממני.

אני אבוא חשבון עם מצביעי נעם ווינטר על מה שהם מבשלים לנו.

יפה יפה. אבל לא בשבילי.

האמת היא שהוא היה ממלכתי

לפחות זה

חבל

פחד אלוהים להעיר לבני נוער.

שלא ידקרו אותי עם הסכינים שלהם.

מה עושים עם כל הבוטים הללו?