הוא הניח אותם אחד על גבי השני, דקים וקרירים. הקופסה הכסופה בעלת הסרט הכחול נחה על המדף, צוברת אבק. הוא לא העז לגעת בה. כבר כמעט שנה שהיא יושבת שם, כסופה ודוממת, ונדמה שהוא לא מסוגל אפילו להביט בה.
מולו, על המיטה, היו מפוזרים חמישה ספרים דקים וקרירים, שאריות של חלום, של תקווה.
מה נותר לו חוץ מהם?
היא איננה. היחידה שיכלה ללטף את הכריכה, להריח את הדפים, לדעת מה הוא רוצה. אבל היא איננה, ואיתה הלך גם החלום.
הספרים מונחים אחד על גבי השני, נקיים וישרים, הרבה יותר ממנו.
הוא ניגש אל המדף, בולע רוקו בחוזקה. עוטה את דמות האמיץ שבו, ומניח ידו על הקופסה. פירורי אבק דבקים באצבעותיו, אבל הוא נחוש להצליח.
הוא מוריד את הקופסה מהמדף, ומניח אותה על ברכיו כשמתיישב על המיטה.
דקות ארוכות חולפות, עיניו בוהות באוויר.
הוא באמת מסוגל לפתוח אותה?
כן, הוא מתנער. לוותר אי אפשר. עבורה, עבורו, עבור מי שהיו אמורים להיות.
הוא נושם עמוק ופותח. ערימה של שמונה ספרים דקים מונחת שם, וכל שנותר לו הוא להוסיף את חמשת האחרונים. הסיפורים שביקשה שיקרא בלעדיה, לפני שעזבה.
הוא מניח אותם במקום בו רצתה שיהיו, וסוגר את הקופסה. מלטף את הסרט הכחול הדהוי, שקצותיו מתפוררים.
הוא מניח את הקופסה על המדף, ויודע.
היא לא תשוב. היא הלכה, ואיננה, וזה רק הוא עכשיו. עומד על הקו הדק בין חיים למוות.
היא לא תשוב, אבל גם הוא כבר לא.