אוקי אז זה מבין הגדולים שלה, אבל קצת מורכב לחובבנים

 

​

לְהַדְלִיק נֵרוֹת בְּכָל הָעוֹלָמוֹת – 

זוֹהִי שַׁבָּת. 
לְהַדְלִיק נֵרוֹת-שַׁבָּת 
זוֹהִי קְפִיצַת-נֶפֶשׁ הֲרַת נְצוּרוֹת 
לְיָם נֶהְדָּר, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִסְתּוֹרִין 
שֶׁל אֵשׁ-הַשְׁקִיעָה. 
בְּהַדְלִיקִי הַנֵּרוֹת יֵהָפֵךְ 
חֶדְרִי לִנְהַר דִּי-נוּר, 
בְּאַשְׁדוֹת בָּרֶקֶת שׁוֹקֵעַ לִבִּי. 

אֲבָל בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל חֹל 
נַפְשִׁי מָשְלֶכֶת 
מִלֵּב הָאוֹקְיָנוּס לְחוֹף-יַבָּשָׁה 
אָרֹךְ וְצַר וְשׁוֹמֵם. 
בְּבוֹאִי לַחֲנוּת יַרְגִישׁ מִיָּד הַחֶנְוָנִי 
שֶׁבָּאתִי מִכּוֹכָב אַחֵר, וּבְתִמָּהוֹן 
יִסְקֹר מַרְאִי, לוֹ זָר, פְּלֵטַת הַתְּהוֹם – 
וּבְאִישׁוֹנָיו הַקָּרִים, כְּמוֹ בִּרְאִי שָׁחוֹר, 
אֶרְאֶה צְעִיפִי הַמְקֻמָּט, חִיּוּכִי הַנָּבוֹךְ. 
וּבַחֲנוּת עוֹמֶדֶת עוֹד אִשָּׁה, גְּבֶרֶת עֲגֻלָּה 
בּוֹרֶרֶת לְאִטָּהּ פֵּרוֹת זָהָב, 
יְצוּר עוֹלָם רָחוֹק. 

אָקִיץ מֵהֲזָיָה 
בְּחוּל שִׁנּוּי בִּצְלִיל הָאֲוִיר, בְּקֶצֶב 
הַקּוֹלוֹת, כִּי הַגּוּצָה גִלְּתָה 
שֶׁכַּסְפָּה אָבַד לָהּ... וַי לִי! 
הַחֶנְוָנִי הָאָפֵל שׁוֹפֵךְ דֹּמֶן שֶׁל חֲשָׁד 
עַל מַרְאִי הַמְרֻשָׁל, הֶעָזוּב. מִמַּבָּטוֹ 
נוֹבֵל כְּפֶרַח עֲתִידִי, עֲבָרִי קָמֵל. 
חֲלוֹמוֹתַי מֵתִים. 

אוֹי לִי כִּי לְבַדִּי אֲנִי בַּעֲבִי יַעַר, 
בַּחֹשֶׁךְ, אַרְיֵה שׁוֹאֵג עוֹנָה לְבִכְיִי, וְעֵצִים אִלְּמִים 
מִסָּבִיב שָׁתוּ עָלַי... 
הַדֶּלֶת פְּתוּחָה, אַךְ לָצֵאת לֹא אוּכַל 
מִמַּלְכֹּדֶת הַחֲנוּת. 
עַתֶּה אֶרְאֶה בִּבְהִירוּת אַכְזָרִית 
מַה מְּעַט יוֹדֵעַ אָדָם עַל חֲבֵרוֹ – 
אֲפִלּוּ בְּנֵי בֵּיתְךָ, אֲפִלּוּ יַקִּירֶיךָ, עֲלוּלִים 
בְּרֶגַע שֶׁל לִקּוּי-מְאוֹרוֹת 
לִרְאוֹת בְּךָ כָּל מוּם רָע. 
אֲנִי טוֹבַעַת בָּאֹפֶל... 

וּלְפֶתַע, בְּלֵב-לִבּוֹ שֶׁל עִוָּרוֹן, 
שָׁמַעְתִּי קוֹל: 
לֹא תָּמוּת הָאֱמֶת עִם הַחֶנְוָנִי, 
לֹא תָּמוּת הָאֱמֶת עִם הַגְּבֶרֶת הַגּוּצָה, 
לֹא תָּמוּת הָאֱמֶת בְּמוֹתֵךְ. 
נִשְׁמָתִי הֵקִיצָה, וּבְרַעַד 
הִיא חָשָׁה שֶׁמֶּלֶךְ-הַכָּבוֹד נִמְצָא עִמָּהּ 
בַּחֲנוּת הָעֲכוּרָה. 

תָּמִיד אָמַרְתִּי: 
קוֹל אֲדֹנָי עַל מַיִם רַבִּים, 
קוֹל אֲדֹנָי בְּרָן כּוֹכְבֵי בּוֹקֶר, 
קוֹל אֲדֹנָי בַּסוּפָה. 
וְהִנֵּה 
בְּלֵב הַמְּהוּמָה אֲסָפַנִי רִבּוֹן הָרוּחוֹת, 
עַל גַּלֵּי הַשִּׂנְאָה כְּעַל אֶבֶן מְפֻלֶּמֶת 
יָצָאתִי לְפָנָיו בְּמָחוֹל, 
קוֹלִי נָשָׂאתִי בְּשִׁירָה 
לָאֱמֶת שֶׁשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ וְכוֹכָבִים הֲדוֹם לָהּ. 

כִּמְעַט שֶׁנָּשַׁקְתִּי לַחֶנְוָנִי – 
כִּי מֵאֲחוֹרֵי גַבּוֹ הַדּוֹאֵג נִגְלָה 
לִי נוֹפוֹ שֶׁל הַחֹפֶשׁ הַזּוֹרֵחַ, 
הַחֹפֶשׁ שֶׁל אַרְצוֹת הַשַׁבָּת 
הַדּוֹלֵק בְּשִׁירֵיהֶם שֶׁל בְּנֵי הֵיכָלָא. 

לֹא סָר חִנִּי בְּעֵינֵי הַפַּרְפַּר 
אֲשֶׁר בְּגַן-עֵדֶן וּבְעֵינֵי הָרוּחוֹת 
הַהוֹמוֹת עַל הַיָּם. 
לֹא שַׁחוֹתִי מִפְּנֵי הַמַּבָּט הָרוֹאֶה 
בִּלְחָיַי אֶת קִמְטֵי הַתְּבוּסוֹת 
וְאִישׁ אֵינוֹ רוֹאֶה אֶת נַפְשִׁי הַמְשׁוֹטֶטֶת 
בִּמְלֹא הַיְקוּם וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ 
שֶׁנִּשְׁמָתִי הִיא קֶרֶן שֶׁל שֶׁמֶשׁ, 
לֹא תִּתָּפֵס בַּכַּף. 

 

 

אני מאוהבת בזה! ובמיוחד בקטע של הליקוי-מאורות><

 

והמ, אפשר לתייג גם אותך? @מפוחית

 

המ ותשובה מחר בעזרת ה'

 

 

 

זלדה היא להעלות ניצוצות מהבנאלי ביותר. זלדה היא מהדברים שקרבו אותי לשירה, ועל כך נתונה לה תודתי הנצחית.

[והיא הרבה יותר טובה מרחל בכלל, את מה שאין יודעת לעשות לשקיעה [שזה די מרשים, אבל לא נורא מסובך, בתכל'ס] זלדה עושה לחדר ריק או לקול ילדות או לעלה]

אבל למה לא לפתוח את השרשור הזה בפרוזה?

אחת ה-יוצרות הגדולות האהובות עליי ביותר.

 

לגבי השאלה על העיסוק במוות מול העולם הדתי אמוני ממנו באה, זה ידוע שזלדה איבדה קרובי משפחה רבים ומכרים רבים, מה שהציף אצלה כל העת את הדמויות האלו שהיו ונעלמו מחייה. ידוע שיוצר מקבל השראה מחוויות ומאירועים המתרחשים בחייו, כמו גם מדמויות שהיו חלק בלתי נפרד מעולמו. היופי אצל זלדה הוא שעל אף שהיא התעסקה המון בכתיבה על המוות ועל האנשים הנדכאים בהם פגשה, היא לא איבדה את הראיה האמונית, והאלוקות היא חלק בלתי נפרד מהכתיבה שלה. 

 

 

אשכרה.