בס"ד
אני ככ רוצה, ויום אחר גם אעשה זאת –
להקפיא את העולם.
ללכת מהר ברחובות שבהם אנשים קפואים, מביטים בי אך לא רואים, לצחוק בפניהם בלי שיגיבו או ישמעו, לצרוח על אלה שהכאיבו לי ואת אלה שרציתי ככ לחבק, אך לא העזתי, לעטוף אותם חזק בלי שיהיה לי אכפת שאני לא מקבלת את אהבתם בחזרה.
ואז, לרוץ לכרי דשא האלה שתמיד מלאים באנשים, לדחוף את כולם לשורה מסודרת ולהתפרע על הירוק העצום הזה. לרוץ ולצעוק, ושהפה שלי יתמלא ברוח ושהשיער שלי יתמלא קשרים. ולקפוץ ולהתגלגל בדשא, מכווצת כמו עובר, ולרוץ בין הממטרות עם ידיים פתוחות כמו כנפיים ולצרוח מרוב צחוק על כל העולם הזה.
לעלות על המגלשות והנדנדות של הילדים הקטנים בלי שיהיה לי אכפת מאנשים שיסתכלו עליי מוזר. הם לא יראו אותי! הם לא יראו אותי!
לרוץ לקניון, לנעול את כל הקפואים בתוך תאי הלבשה ולמדוד את כל הבגדים שבכל החנויות. ולנסות גם ג'ינס וסקיני ושאלים ומטפחות ולא לדלג על שום דבר, שום שרשרת או מגפיים או משקפי שמש.
ואחר כך הייתי רוצה לבקר בבתים, לקחת מכל בית דיסק ולשמוע את כולם.
ואז ללכת למוזאונים ולעצב את כל הפסלים, התמונות, הציורים והבובות כמו שאני חושבת.
ולנסוע לבתי חולים לחבק חזק את כל התינוקות, עד שהם ימחצו אליי, ןלהריח אותם ולנשום אותם ולהלביש אותם בעדינות וללחוש לכולם שמע ישראל, גם לערבים ולנוצרים.
ולעשות את כל הדברים המשוגעים שתמיד חלמתי עליהם אבל פחדתי ממה יחשבו עליי, ואת כל הדברים המשמעותיים שרציתי לעשות אבל לא יכולתי כי אני עוד קטנה.
ואז, ואז הייתי מפשירה את כולם, ומודה לאלוהים שיש עוד אנשים חיים בעולם הזה.
מתישהו, כשאתם מרגישים שאתם קופאים פתאום, תבינו מי גרמה לזה. ולמה העולם יראה שונה שתקיצו.
זאת אני.
