אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

אנו מחליטים שברוגע לא אשם.

אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

עדה  

סתם
בחייאת
עזבו אותו
מה הוא עשה לכם?

וצריך רוב של יותר מאחד, לא?

מלך

הבטחת לי משהו להיום..

אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

זה לא כ"כ המקרה שלנו ב"ה..

כתוב גם שאין עד נעשה דיין...

לא תהא שמיעה נראה לי אומר שאם הדיינים ראו את זה בלילה (שזה לא זמן שאפשר לדון)

אז הם יכולים לדון על זה ביום אאל"ט

אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

בעיקרון אם דיין ראה את זה ביום הוא יכול לדון על זה- אם אחרים מעידים בפניו או שהוא מעיד בפני אחרים. 

אא"כ הוא נחשב כבר עד (נראה לי תלוי בכוונה שלו בשעת הראיה) ואז אין עד נעשה דיין.

ואפילו ר"ע שאומר שעד נעשה דיין- זה לא בדיני נפשות (כי צריך "והצילו")

אהה ורק דיני נפשות גומרים בלילה.

אני לא בטוח בכל זה..

פתחתי עכשיו את הגמרות.

יש כלל ש"אין עד נעשה דיין" פירוש- מי שהעיד בדין או רק התכוון להעיד (כמו ב 3 שנכנסו שהם צריכים לבחור בהתחלה) לא יכול להעיד באותו דין. ור' עקיבא חולק על זה ואומר שכן יכולים להעיד, הגמ' אומרת שבדיני נפשות ר' עקיבא יסכים שא"א כי צריך "והצילו" ואם ראית את המקרה אתה לא יכול לנסות לזכותו בדין.

בר"ה כתוב שאם דיינים ראו את הדין הם יכולים לדון לפי זה כי "ולא תהא שמיעה גדולה מראייה" יש מחלוקת בראשונים אם זה רק בדיני קידוש החודש או גם בשאר הדינים (וב- 3 שנכנסו גם אפשר כי החולה חילק את נכסיו לפניהם וזה כמו הודאת בעל דין).

אבל אם הדיינים ראו את הדין בלילה- אז בגלל שא"א לדון בלילה- הם לא יכולים לדון אח"כ ביום ע"פ ראייתם כי זה כבר נקרא עדות ואין עד וכו'.

ואני כאן בתפקיד הסנגור ולא הדיין.

מה שכן אותך היה צריך לפטר מדין רודף (מלשון מחפש אנשים בפינה) ועוות הדין

הצדק*

האם לאשה מותר לדון דין תורה?

ממספר מקורות משמע שלנשים אסור לדון, המקור הראשון הוא מהירושלמי:

ר' יוסה בי רבי בון רבי חונה בשם רב יוסף נאמר כאן שני [שם יז ו] על פי שנים עדים ונאמר להלן שני [במדבר יא כו] וישארו שני אנשים במחנה מה שני שנאמר להלן אנשים ולא נשים ולא קטנים אף שני שנאמר כאן אנשים ולא נשים ולא קטנים

ירושלמי יומא ו.

הירושלמי ביומא לומד גזרה שווה מהפסוק לגבי אלדד ומידד שהתנבאו במחנה על דיני עדויות. וכמו שאצל אלדד ומידד כתוב "שני" ומדובר רק על גברים ככה גם בעדות שכתוב "שני" מדובר רק על גברים.

כלומר מהירושלמי ביומא עולה כי יש משהו מאוד פורמלי האוסר על נשים להעיד.

המשנה בנידה אומרת:

ותנן: כל הכשר לדון - כשר להעיד

בבלי נדה נ.

על בסיס הכלל שכל הכשר לדון כשר להעיד, ולפי הירושלמי שאומר שאישה שלא יכולה להעיד גם לא יכולה לדון. כלומר על פי מקור זה יש זיקה בין עדות לדין.

הגמרא בקידושין אומרת:

שום תשים עליך מלך... מקרב אחיך - כל משימות שאתה משים לא יהיה אלא מקרב אחיך. אמר ליה רב אדא בר אהבה: ואפילו אמו מישראל? אמר ליה: אמו מישראל - מקרב אחיך קרינא ביה.

קידושין עו:

כלומר, אומרת הגמרא שעל כל עניין שררה לישראל צריך שאמו תהיה מישראל והגמרא אומרת שצריך מלך ולא מלכה ואם כן ניתן לדייק שלכל שררה אישה מותרת חוץ ממלכות שרק ממלכות אסורה האישה משום שררה

הרמב"ם פוסק:

אין מעמידין אשה במלכות שנאמר עליך מלך ולא מלכה, וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש

רמב"ם הלכות מלכים פרק א הלכה ה

על פי הרמב"ם אסור לאישה לדון כי זה תפקיד בעל שררה ואישה פסולה לכל דבר שבשררה.

כלומר הרמב"ם כותב במפורש שאישה אסורה לכל שררה. ולכאורה, אם נתגבר על בעיית השררה ונגיד שאין בתפקיד מסוים שררה לאישה יהיה מותר לנשים לשאת בתפקיד.

וכך אכן משתמע מהריטב"א בשבועות דף ל.

השולחן ערוך בחושן משפט כותב שלאישה אסור לדון והסמ"ע והגר"א אומרים שזה בגלל סברת המשנה בנידה והלבוש אומר שזה טעם זר שלא מצינו לו מקור. ושלושתם לוקחים זאת לדין ספציפי לאסור לאישה לדון על פי דעה זו לנשים אין בעיה של שררה אלא רק לפסול דיינות

אולם ערוך השולחן חולק ואומר שיש כאן הרחבה לכל הדינים ולא רק לדיינות נשים. ושררה לנשים אסורה תמיד

סברות להתיר לאישה לדון

הסברה הראשונה היא למה לא? הרי אין בתורה מקור לאסור.

הסברה השנייה שעליה  מתבססים רוב הראשונים זה דבורה שהייתה שופטת ואליה עלו כל ישראל למשפט ובתנ"ך כתוב בפירוש:

                   "ויעלו אליה בני ישראל למשפט"

שופטים ד:ה

והסברה השלישית היא על פי בבא קמא טו:

והמית איש או אשה, השוה הכתוב אשה לאיש לכל מיתות שבתורה

ואם כן, על מנת לחייב אישה במיתה צריך לדון אותה למיתה. ואם כך יוצא שניתן לדון נשים ועל פי המשנה בנידה שכותבת שמי שנידון יכול לדון. על פי זה ניתן לנשים להיות דיינות

סברות ראשונים

הראשונים במספר מקומות ( תוספות נידה נ. וגיטין פח: וריטב"א שבועות ל.) מגיעים לכך שלנשים אסור לדון ומיד הם מקשים מהמקרה של דבורה.

התוספות כותב:

כל הכשר לדון כשר להעיד - וא"ת והרי אשה דכשרה לדון כדכתיב בדבורה והיא שופטה את ישראל בעת ההיא ובשלהי פ"ק דב"ק (דף טו.) דרשינן אשר תשים לפניהם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וכי היכי דהאי קרא מיירי בנדונין מיירי נמי בדיינין כדדרשינן בהמגרש (גיטין פח לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים ואשה פסולה להעיד כדאמר בפרק שבועת העדות

תוספות נידה נ.

מניסוח הקושיה של התוספות נראה שהבעיה העיקרית היא שאישה דנה ולא מצד שררה לנשים

לעומת זאת הריטב"א בשבועות ל. מנסח את השאלה מדבורה לא מצד העובדה ששפטה אלא מצד העובדה שיש כאן בעיה של שררה וכך כותב הריטב"א:

ומה שאמר הכתוב על דבורה (שופטים ד') והיא שפטה את ישראל, וכתיב נמי ויעלו אליה בני ישראל למשפט, זה שהיו מתנהגים על פיה לא בתורת מינוי, דהא אמרינן בספרי שום תשים עליך מלך (דברים י"ז) ולא מלכה והוא הדין לשאר משימות, אלא שמתנהגים על פי עצתה, או שקבלוה עליהם לדין שהמקבל עליו לדין ולעדות קרוב או פסול דינו דין ועדותו עדות כדאיתא בפרק דיני ממונות (סנהדרין כ"ד א').

תוספות

התוספות עונה מספר תשובות:

ומדבורה דכתיב בה (שופטים ד) והיא שופטה את ישראל אין ראיה דאשה כשרה לדון דשמא לא היתה דנה אלא היתה מלמדת להם הדינים א"נ שמא קיבלו אותה עליהם משום שכינה

התשובה הראשונה של תוספות היא שדבורה הייתה מדברת על פי הכתוב כלומר סוג של גזרת שעה, התשובה השנייה היא שדבורה לא הייתה דיינת אלא הייתה מלמדת דיינים, מכאן פוסק הברכי יוסף שניתן לנשים לפסוק הלכה ואכן אף אחד לא חולק על זה

כלומר, תוספות אומר שניתן להתיר אישה בגלל "קבלה" כלומר אם קיבלו אדם מסוים אין בעיה כשיש קבלה.

הריטב"א בשבועות ל. כותב שהיו מתנהגים על פי עצתה. כלומר דבורה הייתה מעין מנהיגה רוחנית אולם לא סמכות מחייבת

כלומר, דבורה הייתה שופטת, ניתן להבין שופטת בשני מובנים. כשופט בבית דין או כשופט ששומעים לעצתו. על פי הריטב"א רק הקשיבו למה שהיא אומרת אולם זה לא מחייב כסמכות ולפי התוספות דבורה הייתה שופטת על פי הוראת שעה או שלימדה את ישראל דינים.

הרמב"ן כותב בחידושיו על מסכת שבועות דף ל.

ושמעינן ממתני' דאשה אינה כשרה לדון דכיון דפסולה להעיד פסולה לדון כדתנן (נדה מ"ט ב') כל הכשר לדון כשר להעיד וכלל גדול הוא ולמדין ממנו, וכן אמרו בירושלמי שאין האשה מעידה ואין האשה דנה, ומאי דכתיב (שופטים ד') והיא שופטה את ישראל פירושו מנהגת שעל פיה ובעצתה היו נוהגין זה עם זה כדין מלכה, ואף על גב דאמרינן בספרי שום תשים עליך מלך ולא מלכה נוהגין היו בה כדין מלכה, אי נמי מקבלין היו דבריה ברצונם.

הרמב"ן אומר שלאישה היה אסור לדון ומה פירוש והיא שפטה את ישראל?

·         התשובה הראשונה של הרמב"ן היא שנוהגין בה כמלכה למרות שאין בה מינוי

·         התשובה השנייה של הרמב"ן היא ששמעו אליה ברצון.

סיכום

ראינו מחלוקת ראשונים איך להבין את הקושי מדבורה

או שנגיד שהיה פה הוראת שעה או קבלת דיין פסול או שנגיד שלימדה דינים

הרמב"ן פוסק שאין בעיה בשררה לנשים והריטב"א אומר שלנשים אסור כל שררה

מעניין

את/ה היית בצבא?

בהזדמנות אם אתקל בחיילת בבגדי ב' עם חצאית, אנסה לצלם עבורך.

https://www.facebook.com/photo?fbid=10239873363265984&set=gm.1951613102181781&idorvanity=140293843313725&locale=he_IL