גבר ואישה עומדים במרכז במה ריקה. אור לבן ממלא את החלל.
הוא (שר): im at a payphone
tring to call home
all of my change i spent on you
where have the times gone
baby its all wrong
where are the plans we made for two
היא: אתה יודע? חשבתי שאתה אחר.
הוא: אחר איך?
היא: אחר, רומנטי, רגיש, עדין. אחר, נקי מכל חטא. אחר, כזה שנשאר לתמיד.
הוא: אחר ממי?
היא: מכולם, מעצמך.
הוא: אני לא יכול להיות אחר מעצמי.
היא: לא, אבל אתה יכול להיות אחר ממה שאתה עכשיו, רק לא איתי.
הוא: אני לעולם לא אעזוב אותך.
היא (מוחה דמעה): אני יודעת.
הוא: למה את בוכה?
היא: כי לעולם לא תעזוב אותי.
הוא: את מתרגשת מזה? או בוגדת בי?
היא (בפחד): אני אוהבת אותך.
הוא: אה.
היא: באמת.
הוא: טוב.
היא: באמת.
שתיקה. הוא מתרחק ממנה.
היא: לאן אתה הולך?
הוא: אני צריך ללכת.
היא: אל תלך ממני.
הוא: את מפחדת?
היא (נפלט לה): ממך.
הוא: את מפחדת ממני?
היא: לא.
הוא: את מפחדת ממני.
היא: לא! אני פשוט... מפחדת בלעדיך.
הוא: שקרנית.
היא: אני לא רוצה שתלך.
הוא: אני הולך.
היא: אל תלך! בבקשה אל תעזוב אותי! אני לא יכולה בלעדיך!
הוא: שקרנית! את שקרנית! חיה רעה, מפלצת! אני הולך מכאן, ואני לוקח מכאן את הילדה.
היא: לא! אל תיקח לי אותה! היא כל עולמי! היא הבת שלי!
הוא: היא הבת *שלי*. אי אפשר להפריד אותה מאבא שלה. את הרעה בסיפור.
היא (בייאוש): אני אעשה הכול, רק אל תפריד אותי ממנה.
הוא: הכול?
היא: הכול.
הוא: גם... תעזבי את העבודה?
היא (בקול חנוק): כן.
הוא: גם... לא תצאי מהבית?
היא (בוכה): כן.
הוא: טוב.
היא (בתקווה, מרימה את ראשה): טוב?
הוא: טוב.
היא: אני אוהבת אותך.
הוא (מתפרץ): שקרנית! שקרנית! את לא אוהבת אותי! זה לא מה שאנחנו! אני אוהב אותך, את שונאת אותי.
היא: אתה צריך שאשנא אותך?
הוא (בלהט): את שונאת אותי, מלוכלכת.
היא: לא, אני לא. אני פשוט... אני צריכה אותך.
הוא (בתקווה מחודשת): צריכה אותי?
היא: שתדאג לי, שתרים אותי כשאני נופלת, שתהיה שם בשבילי.
הוא: אני תמיד שם בשבילך.
היא (שוב פורצת בבכי): כן.
הוא: אל תבכי, מתוקה. אני כאן בשבילך. אני אוהב אותך. אעשה למענך הכול.
היא משתנקת.
הוא: ששש, די. תירגעי.
היא: תודה שאתה כאן. אני כל כך מאושרת. מעכשיו הכול יהיה הרבה יותר טוב.
הוא: מעכשיו?
היא (בחשש): כן. לא?
הוא: לא. הכול היה בסדר תמיד. הכל היה מושלם תמיד.
היא: למעשה... לפעמים היית עצבני.
הוא : את שוב משקרת.
היא (בבהלה): לא, לא, אני לא! נשבעת!
הוא: אני? עצבני?
היא: לא, סליחה, זו אני שהתבלבלתי.
הוא (מחבק אותה): ככה יותר טוב.
היא: אני... חושבת שאתה אדם נפלא. הרבה יותר טוב מאחרים.
אור אדם נדלק מאחור, הופך אותם לצלליות. הוא עוזב את החיבוק, היא נופלת לרצפה. ואז האורות כבים, ויש שקט. אחר כך האור נדלק כמו קודם, היא על הרצפה, הוא עומד מעליה, מתנשם.
הוא: מה אמרת?
היא: כלום, כלום, אני נשבעת.
הוא (שואג): מה אמרת?
היא: שאתה הכי טוב! יותר טוב מכולם שם בחוץ!
הוא: איך את מכירה את כולם שם בחוץ?
היא: אני לא, אני לא, אני נשבעת!
הוא: תפסיקי להישבע ותקשיבי לי טוב. את לא יוצאת מהבית הזה, ואת הילדה אני לוקח. את תשארי כאן לבד, לבד, עד שאחליט אחרת.
היא: לא! אתה לא יכול לעשות לי את זה!
הוא: אני יכול הכול!
נכנסת ילדה קטנה, לבושה בשמלה לבנה. שערה אסוף בתסרוקת יפה, והיא כולה הוד והדר.
הוא: ילדה שלי! מי באה לאבא?
הילדה מתקדמת מעט, אך ברגע שהאישה מוציאה קול מהפה, היא קופאת במקום.
היא: אל תיגע בה.
הוא (מסתובב אליה): תשתקי.
היא: אתה לא תיגע בילדה שלי. אנחנו הולכות מכאן.
הוא: תשתקי.
היא: בואי, יפה שלי, בואי לאימא. אני אקח אותך מכאן למקום אחר, יותר טוב.
הוא: תשתקי!
היא: אל תאמר לי מה לעשות. אני אדם חופשי.
הוא: חופשי ממי? חופשי ממי, אה?
היא: חופשי ממך.
אור צהוב נדלק מאחור, הופך את דמויותיהם לצלליות. האישה לוקחת את הילדה בזרועותיה ויוצאת מהבמה. הגבר מתמוטט.
