כשנסעתי פעם ראשונה בשבת בשבת, הייתי בטוחה שתפגע בי משאית. מינימום משאית. ואם לא משאית, אז אוטובוס. ואם לא אוטובוס, אז אופנוע. ואם לא אופנוע, אז גדר ההפרדה. פחדתי פחד מוות וכלום לא קרה. היה לנו כיף, נסענו וטיילנו ורעדנו מפחד ומעונג אסור. וכשהפחד עבר ונשארתי בחיים, הייתי קצת מאוכזבת, האמת, שהוא לא בא, הברק. הרגשתי שרימו אותי קצת. ורק כשעבר לי הפחד הזה, הבנתי מה באמת מפחיד. הכי מפחיד זה שהשמיים שןתקים.שאפשר לחלל שבת וכלום לא יקרה. כלום. החיים ימשכו. זה, אם חושבים על זה לעומק, מפחיד בטירוף. זה שאפשר לחיות לא נכון, להיות רע, וכלום לא יקרה.
(שירה גאולה)

סתם כי הרגיש לי שזה מה שהתכוונת.

היא קצת גנבת.
לוקחת לי את המילים מהפה.
היי תראו, השמיים לא נפלו, טוב לי בחיים, וקלטו מה? יש אנשים חילונים שנהנים.

אני מזדהה איתה כל כך.

והיא צודקת.

 

זה מפחיד שאני מרגישה שיש שם משפטים שהיא מספרת אותי.

אמצתי לתקופה את הקטע של הלכתוב ולשרוף.

זה כואב ורע.

אז הפסקתי

עכשיו אני כותבת ויוצאת מזה אחלה שירים

במקום לשרוף אותם.

נראלי היא זה אני

רק איפה דביר??

אין לי בכלל אפשרות לעשות את זה. כל מה שאני כותבת לעצמי, זה בפלאפון. אני מפחדת לכתוב לעצמי על דף. אני מפחדת שיקראו, גם אם אחר כך אני שורפת.

של נעה ירון דיין

זה מדבר על בת של חוזרים בתשובה.
הגיוני שבנות יותר יתחברו כי מסופר על בת, אבל כולם יכולים לקרוא..