קול צועק מבפנים.
אני שומע אותו.
מרגיש אותו.
אפילו מדבר איתו לפעמים.
הוא נחמד מאוד, יש לו רעיונות יפים, מטרות יפות לחיים, הסתכלות מעניינת על המציאות. הקול הזה מאוד נחמד.
אבל רוב הזמן הוא פשוט צועק. לא צועק, צורח.
פעם לא שמעתי אותו. כי לא ידעתי שהוא קיים.
ובאותו יום שהכרתי אותו שמעתי אותו בלי הפסקה.
כדי לא לשמוע אותו אני פשוט סותם את האוזניים. אם זה לא עוזר אני סותם את המוח. ובמקרים ממש ממש חריגים אני גם סותם את הלב.
הוא צועק כל מיני דברים על אחריות, בגרות ועשייה, אבל אני פשוט לא מקשיב לו. לא. הוא מבקש לצאת, לתת ולהוסיף, אבל אני משתיק אותו כדי שלא יעשה בלאגן.
לפעמים הצרחה שלו כל כך מזעזעת אותי עד שאני מתחיל להקשיב לו. אני מקשיב, מכיל, ומבטיח לו לעשות בפועל את כל מה שיש לו בראש, ומבטיח שאנסה לעשות הכל כדי להוציא אותו החוצה.
ואז אני מקבל כמה ימים של שקט. הוא לא צועק, ואני לא מקיים את הבטחתי.
ואז שהוא מגלה שעבדתי עליו... הוא צורח פי שניים ממה שהוא צרח עד עכשיו.
אני עדיין מחכה.
מחכה ליום בו אני כבר לא אוכל לסבול את זעקת האימים הזאת. ליום בו יימאס לי מהאטימות.
ובאותו יום, הקול יפרוץ החוצה.
- לקראת נישואין וזוגיות