היום יש כל מיני 'ביצות' לרווקים אבל לא יודע אם מתאים לך.

לקחת על עצמך לגדל צמח כל כלשהו,

או כל דבר שיגרום לך הרגשת סיפוק שיצרת משהו.    

או ללמוד משהו חדש...

אני עושה את זה, אז זה מה שעלה לי בראש..

העיקר לעשות משהו שיגרום סיפוק, תחושה של יצירה והתחדשות כלשהי

אני אישית מרגיש לא משהו אחרי סתם התעסקות שלא מוסיפה 

מה אני אעשה, אין לי עוד רעיונות.. מצטער חח

בד"כ עבודה ממלאת חלק ניכר מהזמן.

אני זוכרת את עצמי בעיקר עובדת, עוזרת בבית, 

הייתי ממליצה לך לחפש עבודה משמעותית ומלאת סיפוק - ללא פלאפון.

אפשר להתנדב - יש המון אפשרויות.

יש מחלקות ילדים בבתי חולים, סתם שכנה שבדיוק ילדה או ברוכת ילדים, אם מישהו מהמשפחה הקרובה שישמח בעזרה - זה הכי מבורך!!!

אם זה מעניין אותך.

אם את מעוניינת בפעילות לכיף בחופש אז...

לחזק קשרים שפחות באים לידי ביטוי ביומיום,

להיפגש עם חברות וותיקות, לטייל,

לסרוג,

להכיר מקומות חדשים בארץ,

חלום ילדות שהעלה אבק?

רצית להיות פעם משהו?

ללמוד לנגן - אין איזה כלי שתמיד חלמת לנגן עליו? גיטרה זה תמיד נחמד, כי אפשר ללמוד את זה לבד בבית, כלים אחרים זה גם טוב, אם כי רובם דורשים לקחת שיעורים וגם לקנות אותם (אבל שיעורים זה כיף, אם יש מורה טוב/ה).

אפייה - וואו, זה לגמרי עולם ומלואו. זה פשוט כיף (במיוחד כשאחרים מתלהבים, אם להודות על האמת), מעניין בטירוף (כי באמת יש אלפי טכניקות שונות שאפשר ללמוד, ותמיד יש לאן להתקדם עם זה), וגם מביא תועלת. מה שכן - זה דורש שימוש כזה או אחר באינטרנט, כי כל המתכונים השווים באמת נמצאים בבלוגים, לא יודעת כמה את קיצונית בעניין.

ללמוד שפה חדשה או לשפר אנגלית - זה יכול להיות ממש אחלה ואפילו כיף אם משלבים עם זה קריאה וצפייה בסרטים, שלא לדבר על התועלת האדירה שצומחת מזה (חלום שלי שיהיה לי זמן ללמוד ערבית, לדוגמה).

אה, ועכשיו נזכרתי - לא יודעת אם את בקטע, אבל אם בא לך ללמוד תכנות או בניית אפליקציות, יש ארגון שמעביר קורס חינם בכל רחבי הארץ לנשים (כזה שצריך להגיע אליו פיזית). רוב מי שהכרתי עד עכשיו פחות התלהבה מהרעיון משום מה, אבל אם את בעניין ארחיב בפרטי בכיף

אבל הוא מאתגר משהו, לחיים על הקצה בלבד:

תנסי להתנתק.

ליום.

השעתיים הראשונות יהיו סבל מן הסתם, אבל פתאום יצוצו מלא דברים לעשות. קטנים, כמו לצבוע דף משבצות או לקות את המקרר או לסדר חשבון בבנק או לקבוע תור לרופא או לכתוב איזה שיר שעולה בראש או או לעשות ספורט או לקרוא ספר בשפה זרה או לדבר עם אמא או לטגן לביבות או לארגן מפגש חנוכה. ופתאום תשימי לב שלילה ועבר היום ועוד לא הספקת הכל.

לפני 20 שנה: הייתי כותב שירים או מתרגם שירים לועזיים לעברית (שיר אחד באורך ממוצע = 4 שעות עבודה לפחות, תוך הקפדה על משקל וחריזה)

אנשים העסיקו את עצמם בפיתוח הסמארטפון...

סוג של "אין לי רשות" או "אין לי זכות" להרגיש. הרגשות שלי צריכים להישאר אצלי. כאלה.

מעין חוסר צניעות כשהאדם מגלה את הדברים האינטימיים שלו (רגשית) גם חשש להיפגע ולא יודעים איך לא לפגוע כשהכל

כך חשוף וגלוי לעין השמש....

זה ממש מרגיש לי משהו פרטי וחשוב, לא כזה שאפשר לשלוף בכל זמן ולפני כל אחד שלא ידע לכבד את זה, להבין ולהתייחס כראוי.

שמבין את החשיבות של הגילוי לב הזה

או מישהו שמזדהה

עם עצמי אני מאד מודעת לתחושות שלי... זה עצם החשיפה 

כחתול זמני, דעתי האובייקטיבית היא:

– דבר ראשון שמחי בכך שיש לך רגשות. יש כאלה שאין להם, ובאסה.

– לא נראה לי שאנשים בכללי כל־כך אוהבים כשנופלים עליהם עם רגשנות בלי קונטקסט מתאים. זה באמת מעיד על חולשה מסוימת: ההבדל בין ילד למבוגר זה שמבוגר יכול להתאפק, לא להפיל על אחרים, להתמודד בעצמו וכן הלאה. או מוטב: לדעת מתי כן ומתי לא, איפה ראוי ואיפה לא. "לכל זמן ועת לכל חפץ".

– כמו ש @נחלת אמרה כמו שלא חושפים את הגוף לכל אחד בכל מצב (טוב יש כאלה שכן ר"ל...) כך גם לא את עמקי הנפש...

תראה מה נחלת ענתה

רגש זה משו שלא תמיד קל לחשוף אותו

במיוחד שזה לא עם אנשים שקל לך להיפתח אליהם

זה נראלי פשוט משתנה בין אדם לאדם ויש גם רמות של גילוי רגשות

(וגם זה שאני גבר זה מתבטא אצלי אחרת, אז אולי אני לא יודע...)

(בעיקר החוק השלישי)

על מנת לא לייבש את פורום לנ"ו מגולשיו נולדה ההחלטה לאסור כתיבת כל ענייני לנ"ו בצמ"ע כי אז מה עשינו בזה? פשוט העברנו את הטראפיק מפורום א לפורום ב.

גם אם תרצה להקים פורום אחר ותבקש זאת ממשה, הנטיה שלו לרוב תהיה לסרב אלא אם כן תמצא מספר ניקים מכובד שיהיו פעילים בפורום החדש ושהפורום החדש לא ייבש ויפגע בפורום ישן ופעיל יותר.

אם מדברים עליך

וואן גוך היה סמרטוט בחיים שלו. איכשהו אחרי שמת נהיה צייר ענק.

לוינס לא היה כל כך מוכר, ודאי לא רוב חייו (חלק גדול מחייו הוא היה בכלל מנהל בית ספר). היום הוא נחשב אחד ההוגים המודרניים החשובים ויש פקולטות שלמות שלומדות אותו.

ויגוצקי הוחרם בחלק גדול מחייו, והכתבים שלו התפרסמו הרבה אחרי שמת, רק אחרי נפילת מסך הברזל.

דה ווינצ'י היה חשוב מאוד בחייו, אבל נוסחאות שהוא הגה, תרמו לעולם המון שנים אחרי מותו.

יש"ו ויוחנן המטביל, בחייהם היו מהפכנים הזויים, והיום הרבה אנשים מעריצים אותם.

ועוד הרשימה ארוכה...

החתול הזמני עלול להפוך לקבוע.

לפי הגמרא, הם לא היו אנשים חיוביים, אפילו מקולקלים...

ואת תוצאות "מהפכנותם" סבלנו וסובלים עד היום...

בקטע של להשאיר משמעות לנצח בעולם

אם כבר להיות מפורסם עכשיו יותר קורץ לי

אבל גם זה לא באמת

הייתי מעדיף שיזכרו אותי כמה שפחות.

תבדוק בסניפים שקרובים אליך

בת"א, ברח' בן יהודה:

משלוחי אוכל ביתי בתל אביב - הו מאמא

יש לי אח שגר בקרבת מקום והוא קונה שם

בקיבוץ משמר השרון - 'בורדו'

אנחנו קונים שם שנים, לשבתות וחגים, כשאחים שלי גרו במעונות באוניברסיטה הצטיידו מידי שבוע משם.

https://share.google/2j99P4M4RBvveqDCr

ההורים שלי קונים כאן - קדירה חמה

ופעם שלחו לנו מהמשרה שלי מכאן - סורוצקין - מעדנייה יהודית

בהצלחה!

מנהל שתלוי בעובד שלו יקדם אותו.

אני אשאל בפעם הבאה. תודה!

אולי דוכן מיצים בפארק

או שערות סבתא ביום העצמאות

שאר המקומות מקבלים בעיקר אשראי

לאט לאט גם לא מקבלים מזומן.

לדוגמה היום הלכתי לקנות משהו בקניון

היו 2 ילדות-נערות לפניי שרצו לשלם במזומן

אבל הדוכן הזה מקבל רק אשראי

(רציתי לעזור. אבל לא היה לי כסף להחזיר להם עודף.)

לק"י
 

אף נהג מונית לא הציע לי.

זה מוזר שהכל עובר לאשראי. מה יעשו ילדים שהולכים לקנות....

מאחל שהמקום יהיה טוב לך ברמה האישית והמקצועית, שההמשך יהיה טוב מהפתיחה כעת, שתיהנה מהעבודה ושיהיה רגוע.

זה לפחות הרושם שלי מהפעילות שלך בפורום.

לכן אני לא דואג לך שיהיה לך בהצלחה רבה!

אני במרכז צריך להעביר כמה שעות והייתי צריך להטעין א הפלאפון אז הלכתי לבית אריאלה ונכנסתי לפורמים. קצת מוזר לי להית פה אחרי כל השנים האלה

שעכשיו אני בשלב קצת מבולבל בחיים שלי

אז עוד יותר מרגיש ככה

אמרתי משהו בסגנון לאדם גדול שהכרתי והוא ענה לי:

אני חי מהבוקר עד הערב כל יום (משהו כזה) - ברוך השם.

חושבת שטבעי שכבני אדם איננו יכולים לחיות כמו...פרה

למשל, ויש מחשבות וחששות ותקוות, אבל איך אומר

ד"ר הררי (אתר התבוננות פנימית) - אם המחשבות

אינן מהסוג שנושא פרי, לסלק אותן.

לא קל, אבל באמת, אם חושבים, החיים עוברים

כל כך מהר (מגילוכד' 40 בערך)....

כן. קל לדבר. בראש ובראשונה, אני מדברת

זאת לעצמי.

אאל"ט (אם אני לא טועה, אין לי כח לכתוב

זאת כל פעם מחדש), ד"ר אדהאן אומרת

לעטוף את המחשבה/חרדה הזו

עם נייר עטיפה נחמד, לקשור בסרט

נחמד ולהעיף אותה (אפשר עם בלון...)

למעלה.

ה ו א  יקבל זאת באהבה, בהבנה,

בחיוך, בליטוף רך על הראש:

הכל בסדר, בני היקר, ויהיה

עוד יותר ועוד יותר ועוד....

ולדבר עם מישהו וכו' וכו'....

אתה שיא הצעיר. שיא!

עוד כל כך הרבה דברים

טובים עוד נכונו לך, בעזה"ש!

יודעת שאינך זקוק לנחמה,

סתם...

וגם להזכיר לי שאני עוד צעיר,

כי בקטעים האלה אני תמיד מרגיש כאילו יש הרבה

דברים שיכולתי לעשות בשנים שעברו ולא עשיתי

ואז זה גם מעציב

נראה לי זה עצוב לקרוא את זה מבחוץ, אבל יש מצב שהאנשים המדוברים שמחים עם התהליך שהם עוברים בחייהם.

מכירה את הרהורים העצובים.

דבר ראשון הם עוברים, נמצאים בהם קצת ואז עוברים הלאה להרהורים מסוגים אחרים.

דבר שני זה משהו שעוזר למצוא את הכיוון בחיים בעיקר בשלב שיש עוד הרבה החלטות לפניך. זה טוב לחוות את החיים גם מהזוויות האלה וזה עוזר להבין עם הזמן מה עושה לך טוב ומה נכון לך.

רק צריך לזכור לא לשקוע בזה...

זה:

שאלה בתור אחד שחדש פה יחסית.. | ערוץ 7 

ומהמשך השרשור הנ"ל

זה מרגיש לי כמעט כמו לפגוש דינוזאור 🤪

אח שלי נהרג במלחמה ומשם החיים הלכו והדרדרו. נקווה שעוד עשור אהיה במקום טוב יותר

אני מנגן עכשיו את אצלינו בגן וחושב עליך,

עצוב

העולם הבא הוא מציאות על תדר אחר.

בטח נורא טוב לו שם. ובעז"ה, הוא עוד יחזור. הלוואי ובקרוב.