היי לכולם,
אני לא אימא, ואפילו לא נשואה.. אבל אני מכירה ילד, ממש מקרוב, שהוא סובל, פשוטו כמשמעו, מהחיים באופן כללי..
וחשבתי שאולי זה יהיה חכם להתייעץ פה בפורום למרות שלדעתי זה דורש עזרה מקצועית..
זה יהיה קצת ארוך, אבל הייתי מאוד מאוד שמחה שתגיבו, מה לדעתכם צריך לעשות כדי לעצור את המצב, או לפחות שהמצב לא יחמיר, או אפילו איך לחזק את אותו ילד.
מדובר בילד בן 12, ממשפחה בת 4 ילדים, הוא הקטן, בן זקונים.
אי אפשר לכתוב על ההורים יחד, כי הם די שונים בדעות, אנסה לתמצת עד כמה שניתן את הדברים..
האבא די אלים כלפי הילד, פעם זו היתה אלימות פיזית ומילולית יחד, אך היום זה בעיקר אלימות מילולית, קורא לו בשמות וחושב שזה מצחיק (גם בשיא הרצינות, מילים כמו חמור, חזיר, קללות גסות), הילד אומר לו באופן הכי ישיר "אל תקלל אותי!!" הילד מראה שהוא נעלב, זה לא ממש אכפת לאבא.
אני לא אגיד שהאבא מתנהג כך בלי סיבה,הוא עובד עבודה קשה, מתוסכל מאוד מהפרנסה הדחוקה ומעוד כמה דברים בחיים, יש לו 'פיוז קצר', ברגע שהבן לא ממלא את הבקשה באופן מיידי- העצבים מתחילים לעלות....בהדרגה..אבל מהר יחסית, הוא מנסה להיות סבלני יותר אבל מהר מאוד הוא שוכח ומתפוצץ.
האבא כלפי הבן- בעיקר ביקורתיות, אין עין טובה גם כשיש על מה (ויש!)
למשל: ארוחת שבת, הילד באופן טבעי 'מרגיש בבית' ואוכל עם פה פתוח או לוקח את האחרון מהצלחת, האבא מסוגל להביך אותו מול אנשים ולומר לו תחזיר את זה, גם אם זה מאכל שהילד פשוט לקח יותר מהרגיל (זה פשוט מאכלים מסוימים שהוא אוהב).. (חייבת לציין שאני מכירה את הילד, הוא לעולם לא יתנהג כך ליד אנשים, וגם אם כן- זה ילד!!).
הבן הוא בן זקונים, והילדים הגדולים יותר הם היו ממש חיילים, לא הייתה אפשרות להביע דעה או חופש מכל סוג, דיקטטורה. ולכן כשהבן מתנהג קצת בחוצפה או לא ממלא אחרי הפקודות באופן מיידי- כעס עצבים וגידופים.
למשל, שבת בבוקר, מבחינת האב,הבן חייב לקום לתפילה ב 6.30 בבוקר (מתחת לגיל מצוות!!!) אם יש חשק או עייפות- זה בכלל לא שאלה. ואם הוא מביע התנגדות- מושך אותו מהמיטה עד שהוא נופל וקם בעל כורחו.
כל פעם שמשהו הולך נגד רצון האב- זה קללות וכעס מיידי.
האימא- מאוד מאמינה בבן שלה, אבל באופן שיכול להראות כפייתי. היא מעריצה אנשים משכילים, אף אחד מהילדים שלה לא יצא משכיל למרות כל המאמצים שהיא השקיעה בהם, ויש לומר שהושקע בהם המון!! ובילד הקטן היא רואה המון פוטנציאל, ולא סתם, הוא באמת מאוד מוכשר וחכם. הוא לומד בבית ספר מאוד על רמה, הוא קם כל בוקר ב 6.00 וחוזר אחרי 17.00, והיא סוחבת אותו לחוגים שהוא טוען שהוא לא אוהב- פסנתר, מתמטיקה ואנגלית.
אבל יש לומר שסף הסבלנות שלה יחסית גבוה, כלומר, היא כן מאוד מתחשבת בו, היא לא מתעללת בו לא מילולית ולא פיזית- עד שמגיע הקש ששובר את גב הגמל, והוא בלתי נמנע. ואז זה יכול להתבטא גם באלימות מילולית (אתה כלב, אתה זבל, אתה לא שווה את כל ההשקעה שלי ועוד כהנה וכהנה) וגם בפיזית.... אבל שוב, אצלה זה מגיע יותר באיטיות.
היא נמצאת איתו יותר זמן, הוא מגיע הביתה- מבחינתה הוא מיד צריך לאכול ולשבת ללמוד, ואם היא רואה שהוא עייף מידי- אוקיי, אז תמיד אפשר לנגן בפסנתר (שמבחינתו זה סבל).
לפעמים היא כן מוותרת לו ורואה את הקושי שלו, למשל, היא לא תעיר אותו מוקדם להסעה אלא תתן לו לישון קצת ותסיע אותו לבית ספר, או תפנק אותו באיזה יציאה יחד לקניון וכו'.. היא קצת יותר עדינה איתו.
אני אצטט משפטים ששמעתי מפיו של הילד:
כולם שונאים אותי, אני מתוסכל, הלוואי שידרוס אותי אוטובוס, למה ה' ברא אותי למשפחה הזאת?! בשביל מה הוא בכלל ברא אותי?!
בהפסקות בבית ספר אני מצאתי פינה אחת שכמעט אף אחד לא יודע עליה, אני יושב שם עם ספר, מתחילת ההפסקה ועד סופה, ואז אני חוזר לכיתה, אין לי חברים.
כולם יורדים עליי.
(וזה ממש מעט)
מקרה שקרה לו: כמה ילדים בבית ספר תכננו מעשה קונדס עליו,
אחד שם לו רגל והוא נפל, השני צילם אותו בפוזה מביכה מאוד, ופרסמו את זה בווצאפ הכיתתי.
הילד מאוד מאוד הובך, נפגע נעלב.
התגובה של האם: נו באמת, מזה אתה נעלב.? אתה לא צריך להתייחס לאף אחד! אז מה?! אז עשו.
התגובה של אחותו של הילד: צחקה!!! ואז כשהבינה שהוא באמת לקח את זה קשה היא סיבבה את הסיפור בטענה ש.. וואי, אני בכלל לא זיהיתי שזה אתה, חשבתי שזה ילד אחר! זה באמת לא יפה, ופוגע מאוד. הבינה לליבו, והבינה את הטעות שלו.
בגדול זה המצב...
אז כן, הם ביקורתיים כלפיו, מצפים ממנו ל 100%, משווים אותו לילדים אחרים בכיתה או בכלל,
הילד חסר ביטחון בקטע אחר! מסכן פשוט, אני לא מסוגלת לדבר איתו בלי לבכות ממה שהוא מספר.
במקרה הזה אין בכלל מקום לשינוי מבחינת ההורים, הם גידלו את יתר האחים באותה צורה ואף יותר קשה, מבחינתם הם נתנו את החינוך הכי טוב שיש, וכולם 'מקנאים' בחינוך הזה, מבחינתם הם מ ו ש ל מ י ם !
האמא גם אוסרת על יתר האחים (שרואים עד כמה המצב קשה) להתערב בחינוכו, לטענתה 'הילד מתבלבל כשיש כל פעם דעה אחרת', היא נפגעת עד עמקי נשמתה כשאומרים לה שתרפה קצת מהילד מבחינת החוגים והעומס הלימודי.
לי אין דרך השפעה מידי על הדבר הזה, אבל הכי הרבה שאני יכולה לעשות זה לדבר עם הילד ולחזק אותו.
מה שכן ואולי לא חידדתי את זה- לדעתי לנוכח הנסיבות, הילד נהיה עקשן, מתחצף, 'לא כואב לי כבר שהוא (האבא) מרביץ לי, לא אכפת לי'. הוא נהיה מאוד חסין מבחינה חיצונית בלבד, אבל הוא פגיע מאודדדד, הוא נעלב מכל דבר קטן- מה שמוצדק מאוד. הוא לא מרפה עד שישיג את מבוקשו.. קשה להתנהל איתו, הוא איטי מבחינת לקום בבוקר ולעמוד במטלות וזה עוד יותר 'מעלה להם את הסעיף', אני יכולה לומר באמת שהוא לא סופר אותם. הכל לדעתי באשמתם, אבל זה מה שגורם להם להתפרצויות זעם ועצבים ואלימות.
סליחה על הפריקה ועל האורך,
פשוט חשבתי שאולי יש לי מקום להתייעץ פה.
נראה מה יצא מזה.. מקווה שתעלו רעיונות,
זה יהיה ממש לעזר בשבילי! תבורכו..
תודה רבה!! 
