סיפור בהמשכים עמוד 2

נחמן עצר ליד ספסל קטן והניח עליו את התרמיל שלו. הוא רכן אל השקיות בהן נחו כמה חפצים חדשים שזה עתה קנה בBIG והחל לסדר אותם בתיק, כדי להיפטר סוף סוף מהשקיות המסרבלות. כשגמר, התקדם נחמן לכיוון המחנה. הוא לא חשש שיתבלבל בדרך. לנחמן היה חוש כיוון מצויין, רגליים חזקות ועיניים שלא פספסו שום פרט בדרכים. כך שללכת לאיבוד מעולם לא הייתה אופציה כשהלך למקומות לא מוכרים. 'אולי להיחטף..' חשב במשיכת כתף.   הוא נכנס בשער המחנה, וניגש לשולחן קטן בכניסה כדי לדעת היכן להתמקם. לפניו עמדה ילדה אחת ודיברה עם האשה מעבר לשולחן. טוב, ממבט ראשון זו הייתה נראית ילדה. אבל למען האמת, זו הייתה נערה, מאוד קטנה ודקיקה, אבל נערה. היא דיברה בקול שקט, מעט ביישני, אבל החלטי. היה אפשר להבחין מייד שהיא דתיה, לפי לבושה. היא נפרדה בתודה מבת שיחתה, ורכנה להרים את השקיות שלה. נראה שלא רק נחמן התעכב לקניות. הוא התקדם לעבר השולחן "בן שושן..? אה,הנה! אתה בכדורסל, נכון? יופי. אתה בביתן מס' 16, יחד עם שבות כאן" היא החוותה בידה על הילדה שסוף סוף נעמדה והתחילה להתקדם בשביל.   נחמן הביט בנערה בבלבול. "מה?! אבל..היא..אני...היא בת!" קרא לאשה מולו. הוא ידע שזה לא מחנה דתי, אבל הובטח לו שחוקי הדת נשמרים והכל כשר כדת וכדין. הוא לא ציפה אפילו לכזאת בעיה.. "אל תדאג, זה בסדר.. רק תתקדם בבקשה, אתה כנראה לא היחיד שאיחר". האשה הניפה ידה בביטול, כמגרשת זבוב טורדני ונחמן נאלץ לזוז הצידה. שבות התקרבה אליו. "אל תדאג" אמרה בקול שקט "היא הסבירה לי כבר- הבנות והבנים במגורים שונים. יש פשוט מן סלון שמחבר, אבל השינה והשירותים והכל נפרדים לגמרי. בוא, אני אראה לך" "אה!" נחמן פלט אנחת רווחה. אבל עדיין חושש, הוא צעד בעקבות שבות לעבר ביתן מס' 16.   "שם נחמד יש לך- חיים נחמן" שבות חייכה שליו מעט משועשעת. בדיוק מזה הוא חשש "תקראי לי נחמן" ביקש בתקיפות. "אוקיי, אין בעיה." היא חייכה ושניהם פנו לכיוונים מנוגדים, כדי להכיר את החברים במגורים שלהם.

בס"ד טוב, מצטערת שזה לקח קצת זמן, אבל הצלחתי לסיים את זה בסופו של דבר. הגליל, ארץ ישראל, שנת 68 למניינם, ג'תתכ"ח לבריאת העולם. קשה ללכת,עוד יותר היה קשה ללכת עם העובדה שאת הולכת לגלות, לארץ זרה, וקשה, קשה לדעת שאת הולכת ומשאירה אחריך ארץ חרבה, שבארץ החרבה הזאת נמצאים חלק מאהובייך, ושהסיכויים שתראי אותם שוב אינם כה גדולים. נעמה הסתכלה על אחותה הקטנה שצעדה מלפניה, חנה נשמה בכבדות. נעמה העבירה את מבטה לשמש שלאט לאט הפחיתה מאורה, כמו האיצה בהם להגיע למקום שבו יעבירו את הלילה לפני שהשמש תשקע. יהודה, אחיה הגדול שהלך בראש, הפנה יומיים לאחר מכן עזבו את עירם וכמה שבועות לאחר מכן עברו את הגבול הצפוני של הארץ על ידי סירה והגיעו לצור, משם היו עתידים ללכת לצידון, "עדיף גלות מוקדמת מאשר לראות את ארצי חרבה", הדהדו דברי יהודה אחיה במוחה של נעמה בזמן שהסירה הקטנה שיהודה וחנניה שכרו והשיטו נכנסה לנמל צור, "ומי יודע אולי נשוב לארצנו ביום מן הימים". "אמן" לחשה נעמה, והפנתה את ראשה כדי לראות בפעם האחרונה את חופה של ארץ ישראל.

איילת הגיעה לביתן מס' 16 וקראה את שמה בעיון "א.איילת..ואוו" איילת גיחכה לעצמה. 'איזו השקעה אישית בכל אחד- לכתוב ככה את כל השמות' חשבה בחיוך. החיוך שלה התרחב כשראתה על השלט גם את השם של המשורר הידוע- ב.חיים נחמן. היא דחפה את הדלת בעדינות והביטה בסיפוק בסלון הקטן. היא נפנתה למגורי הבנות, ובחרה את המיטה מצד שמאל, ככה היא זוכה למעט פרטיות ולא רואים אותה מייד כשנכנסים לחדר. לא היה לה הרבה מה לעשות, והיא לא הייתה עיפה, אז היא ניגשה לתיק הגדול שלה והחלה מסדרת את תוכנו בשידה שלצד המיטה. אחרי הכל, יש לה חודשיים שלמים לגור כאן, כדאי שתרגיש בבית. אחרי שגמרה לסדר את הבגדים שלה בשידה ואת כלי הרחצה במקלחת, היא יצאה לסלון הקטן, והכניסה את כל האוכל שאמה דחפה לה לתיק, אל תוך המקרר. היא לא רצתה לאכול עדיין. מה זה שווה לאכול לבד? הרבה יותר כייף לאכול עם החבר'ה, וככה גם אפשר להתגבש. איילת הנהנה לעצמה בסיפוק. בדיוק כשעמדה לחזור למגורי הבנות, חרקה דלת הכניסה ופנימה צעד נער נוסף, לא כל כך חתיך, שהביט סביב במבט ביקורתי מעט. 'חבל' חשבה איילת 'שהוא לא אוהב את הביתן. ככה אי אפשר להינות! אני מתכוונת לאהוב כל דבר במחנה הזה, וככה יהיה לי כייף!' בעצם, איילת האמינה בחשיבה חיובית. כי כדי להינות, צריך לבוא בהרגשה טובה, בדוק! "היי" פנה אליה הנער בהיסוס. ביטחון עצמי כנראה לא היה הצד החזק שלו. "אני שמיר אהרונוב, אני מבין שגם את בביתן מס' 16?" איילת חייכה אליו, משועשעת מהרשמיות שלו. "אני אילת. וכן, אני גם פה!" היא, לעומתו, דיברה בהתלהבות ובחיוך גדול. שמיר נדבק במעט מחיוכה. "נעים להכיר" אמר. ונפנה לעבר מגורי הבנים. "נתראה, השיבה איילת. כעבור דקות אחדות, למרות שבכלל לא הייתה עייפה, היא נרדמה על המיטה שלה במגורי הבנות.

נהג המונית כבר צפר לה ליד הבית, שבות מיהרה לצאת אליו עם תיקיה העמוסים לעייפה. ההורים שלה יצאו מהבית מוקדם לעבודה, היא נפרדה מהם כבר לפני כן. עכשיו נשאר לה רק לכבות את האור ולנעול את הדלת. וזה מה שהיא עשתה בזמן שהנהג העמיס את התיקים שלה על המונית. לבסוף התיישבה שבות במושב האחורי עם התיק הקטן שלה, עייפה אך מרוצה. מצפה בכליון עיניים לבאות. לאחר שהבהירה עם הנהג את הדרך והתשלום, פתחה שבות את הסידור שלה והתפללה בדממה. היא הכניסה תפילה בקשות ותפילות אשיות משלה- שלא תיפגע, פיזית רוחנית ונפשית, שתיהנה ככל האפשר, שתצליח במקצוע שאהבה ושתכיר חברים חדשים. למען האמת, באולפנא ששבות למדה בה לא כ"כ התלהבו לשלוח אותה למחנה הקיץ הזה. אבל ההורים שלה לחצו. הם ידעו כמה חשוב לה להצליח, כמה זה יכול לתרום להמשך הקריירה שלה- גם בעבודה מקצועית יותר, מול קהל, וגם בפיתוח גמישות וטקטיקה בשילוב של כייף עם חברות בנות גילה. ואכן, ההורים שלה הצליחו במשימת השכנוע. עובדה, היא עכשיו בדרכה למחנה "כשרונות צעירים" בו תבלה במשך חודשיים ותיהנה הכי הרבה שבעולם! "אוי בבקשה ה', תעזור לי להינות." היא ביקשה, בעוד הנוף בחלון חלף ביעף. ' אני מקווה שאיהנה, אני חייבת להינות!' חשבה בשקט, ממוללת באצבעותיה את שרשרת המגן-דוד שקיבלה לבת מצווה שלה ומאז לבשה בכל רגע בחייה. "תאמין בה' והכל יסתדר" היה כתוב על הסטיקם שהיה דבוק לתיק שלה, והיא שמחה להאמין בזה, בכל ליבה.

השקט הזה, המעיק והמפחיד. כמה שהוא שונא אותו! שמיר ניגש לטלוויזיה והדליק אותה על איזשהו ערוץ בידור. גם את הרדיו הדליק וכיוון לחדשות. עכשיו, כשקולות מרגיעים של אנשים נשמעו ברקע- הוא יכל להתלבש בנחת ולסיים לארוז. לבסוף, כבר גמר לאכול ולהתארגן, נשארה רק המעטפה של הכסף שאמא השאירה לו במגירה..אוה, הנה, עכשיו היא מוחבאת לה בעומק התיק..זהו, הכל מוכן. שמיר יצא מהבית ונעל את הדלת אחריו במפתח. את הטלוויזיה תכבה כבר מיקה, האחראית על מצב הבית. כן, שמיר כבר ידע שהוא כפוי טובה ושעליו להעריך את העובדה שהוא לא מונח או גווע ברעב. גם כל החברים קינאו בו על כך שהוא יכול כל שבוע לערוך אצלו בבית הריק מסיבות אינסופיות. אבל בכל זאת הוא לא הרגיש בר מזל במיוחד. לא כשבשבת בצהריים הוא ישב מול הטלוויזיה צופה בקומדיה משפחתית, אכול קנאה על המשפחה המאושרת שבמצג. לא כשלחברו הטוב יש אחות שמשיגה לו כל בכל פעם חברה חדשהבת -גילה (כי חבר שלו לא היה כל כך טוב בלשמור טוב, זה לא הוגן מצידו לשפוט את הבן של מיקה, בטח גם הוא ממש משעמם אם רק יחשוב על זה- מה הוא עושה כל היום, משחק כדורסל..? יופי לו! לפעמים שמיר כל כך ריחם על עצמו שרצה פשוט להתאבד, ואולי אז יבינו הוריו כמה טעם הוא מכניס לחייהם וכמה הם זקוקים לו. ומתוך כך, יבינו כמה..הוא זקוק להם.. "נו ילד, אתה בא כבר או לא? אין לי את כל היום." נהג המונית צפר לו בעצבנות. שמיר התנער מהרהוריו ועלה על המונית- בדרך למקום שבו לא יישן לבד, לא יאכל לבד, ותמיד תמיד יהיה איתו מישהו. כי ככה זה במחנה קיץ, אתה אף פעם לא לבד, וזה מה שכייף בו.

בע"ה (אז אחרי הרבה זמן שלא כתבתי, שמחה לצרף עוד פרק לסיפור. קריאה מהנה ואשמח לתגובות). ארים ראשי / פרק ז': רוני פתחה את הדלת בחשש, ונעצרה במקומה. לעיניה התגלה חדר גדול חמים ועמוס. שולחנות עץ מסודרים בצורת ח' גדולה ושולחן בודד ולידו סטנדר אל מול הח'. מדפים-מדפים עמוסים לעייפה בספרי קודש מכסים את הקיר הימני. בפינת החדר עמד שולחן ועליו מיחם, כוסות, סוכר ותה ומעליו שלט ססגוני: פינת תה! אם עד עכשיו היא הספיקה להתחרט יותר ממאה פעמים על שהיא הקשיבה לעמיחי, עכשיו היא הגיעה לחרטה מספר מאה ואחת. "שלום", ניגשה אליה בחורה נמוכה וחייכנית "אני אביטל, מהמדרשה פה, אפשר לעזור לך אולי?" שאלה בנינוחות. "כן, בטח, כלומר.." רוני התבלבלה לרגע "אמ.. באתי לראות את המדרשה.. ו.. השיעור של הרב ערן.." 'אוחח..' חשבה רוני לעצמה, 'תראה למה גרמת? בעצם, את אשמה בזה, הוא בסך הכל רוצה לעזור, מה את מאשימה אותו?' הכל היה בשבילה כ"כ מהר, הוא התקשר אליה בתחילת שבוע, בדיוק באותו זמן ששיחקה בפלאפון בחוסר מעש, מחכה שאמא תגיע כדי שהיא תוכל לצאת מהבית ולהשאיר את האחים הקטנים בשגחת אמה. "הי", היא ענתה. "היי.." שתיקה. "מה שלומך?" שאל, "בסדר, חיה. ואתה?", "ברוך ה' יום יום", שוב שתיקה. "וואיי, עבר הרבה זמן". "כן.." אישרה. "קראתי את המכתב רוני, חיכיתי לו." "למי חיכית?" התבלבלה לרגע. "למכתב" השיב בשקט, "היתה לי ההרגשה שזאת לא הדרך שלך" 'אז למה לא אמרת? למה לא צרחת 'אל תלכי'?' רצתה לזעוק בכאב אך השאירה לשתיקה לעשות את שלה. "את כועסת עלי שלא מנעתי ממך להגיע לשם?" כאילו קרא את המחשבות שלה, ולא חיכה לתשובה, "מצטער רוני, את היית כל כך בתוך זה, גם אם הייתי מנסה לא הייתי מצליח. בכל מקרה, "עיקר התשובה היא שישוב האדם אל עצמו" רוני, חשבתי המון על מה שכתבת, יש לך עבודה רבה, זה לא בא ברגל", עמיחי השתתק. "אני כל כך.." אמרה כמעט בלחישה. "אמרת משהו?" שאל. "איך נכנסתי לשם? איך נפלתי? איך לא הסתכלתי הלאה? איך עצמתי עיניים? איך לא היה לי אכפת מעצמי, מהגוף והנשמה שלי, מהנפש שתינזק?" הדמעות קלחו, שטפו כל חלק טהור בתוכה. "אתה לא מבין עמיחי, כל התקופה הזאת הייתי מנוטרלת, כל פעם שהנשמה שלי התחילה לצעוק דחפתי אותה אחורה והשתקתי אותה, לא התייחסתי למה שבאמת רציתי, לחלק האמיתי שבי, לנפש שנכווית שוב ושוב. ריבונו של עולם! תיראה לאן הגעתי! איך בכלל אני מעיזה לחשוב על הדרך חזרה? איך אני לא מתביישת בכלל להמשיך לחיות בצורה כזאת? איך?" הם שתקו שניהם, רק קולות הבכי נשמע, בכי טהור שפורץ מהלב, מבפנים, מטהר, משיב. הגעגוע לקודש, לטוהר, עמיחי הקשיב ושתק. השתתף מרחוק. שמח על הבכי הזה. יודע גם הוא שזה בכי טהור ומטהר ששוטף הכל. במשך דקות ארוכות היא בכתה מעבר לקו. היא ידעה שהוא שם, ויהיה שם כמה שהיא צריכה, עד לנקודה שיהיה אפשר להתקדם עוד צעד. "עמיחי," אמרה בשקט לאחר השתיקה הארוכה, "אני מוכנה, אני רוצה", "'מאין יבוא עזרי'" ענה לה לאט ובשקט, צעד אחר צעד, "זה בדיוק המצב שלך עכשיו רוני, מאין - מהכלום הזה שאת נמצאת בו עכשיו, משם - יבוא עזרי. ודווקא משם. לכי להתפלל רוני, הוא הכי יכול לעזור לך. אנחנו רק שליחים שלו". "ומה הלאה עמיחי?". "כשאת מתפללת תקשיבי לנשמה שלך, תשמעי מה רוצה, אבל תקשיבי לה באמת, תיראי מה הדרך בה היא רוצה לשוב, במה היא הכי חפצה עכשיו, לימוד תורה? מוזיקה? לבוש צנוע? מה הכי בוער לנשמה שלך, ואז, פשוט לכי אחרי שביקשה נפשך". למחרת היא נסעה לכותל, לדבר עם בוראה, להקשיב לנפשה, אחרי הרבה זמן שלא עשתה את זה. כשדיברו אחר כך הגיעו יחד למסקנה שמה שנכון בשבילה עכשיו זה ללכת לשמוע שיעורי תורה שידברו אליה. כך מצאה את עצמה עומדת עכשיו בפתחה של המדרשה בתל אביב, אבודה ותוהה מה מקומה כאן.. אביטל הניחה יד מבינה על כתפה, "זה בסדר, ברוכה הבאה. בואי, תיכנסי", היא הובילה אותה פנימה אל בית-המדרש של המדרשה.

בס"ד גירוש, יש המון במילה הזאת. לומר לאדם ללכת מביתו, ממקום שהשקיע בו את הנשמה. לפעמים אני חושבת לעצמי מה יקרה אם יום אחד חס וחלילה יחליטו לפנות את הישוב שלנו, הישוב הירוק והמטופח באמצע הגליל, כמו שקרה בסיני או בגוש קטיף.... לעזוב את הבית, לדעת שעוד מעט הבית האהוב שלך כבר לא יהיה, לעזוב את המקום שבו נולדתי, לאן נלך? האם הקהילה היתה מחליטה להישאר ביחד? ואם לא איך היי'תי עוזבת את חברותי שאני איתם מיום שנולדתי? ****** גירוש יהודים, גירוש ספרד, גירוש אנגליה, שטח היישוב, ועוד רבים אחרים, אלו היו' בגלות ואולי הוכיחו שהיהודי צריך להיות בארץ ישראל.... והיו גם אחרים, בארץ ישראל, סיני, גוש קטיף אלו קרו במדינת ישראל החופשית... ****** הרשימה מתארכת, בינהם יש גירושים של קהילות שלמות, וגירושים קטנים יותר של כמה משפחות. היו גם כמה גירושים שלא באמת גירושים אלה בגדר "פינוי" שאל האדמות האלו חזרנו אחר-כך או כאלו שהיו באמת לטובתנו.... ****** ולסיום, שמעתי שליוסף טרומפלדור היתה אמירה, מין חוק שכזה: "לא עוזבים נקודת ישוב יהודית בארץ ישראל". * רק להבהרה- אינני פוחדת שיש סיכוי שזה יקרה, כל התיאור הזה הוא תוצר של דמיוני הפורה עד מאוד....

בעזרתך אבל'ה. ו'- קשר של דם   מעניין למה אנשים אוהבים נדנדות. אני חושב על זה הרבה פעמים, פה בנדנדה העייפה שלי, בין שאר הדברים שאני חושב עליהם פה. אבי תמיד מחייך אלי חיוך של גדולים כשאני שואל אותו על זה. אני שונא שמחייכים אלי חיוך של גדולים, כזה שאומר 'יש לנו סוד'. נראה לי שמבוגרים נהנים להחזיק אצלם בלב כל מיני סודות מוזרים וחסרי תועלת, רק כדי להרגיש שהם שווים משהו. אני חושב שהגעתי למסקנה, שמה שבעצם מושך את האנשים לנדנדה זה כי היא מזכירה להם אותם כשהם היו ילדים. כשהם עוד חשבו שהם יוכלו לעוף, או שסתם הם באו לגן שעשועים עם ההורים שלהם. לפעמים זה מצחיק אותי שמבוגרים כל כך אוהבים לחשוב על העבר שלהם, ולדבר עליו עם מן מבט מוזר כזה בעיניים. מה אני יגיד לכם, אם יש משהו שבטוח אני לא יעשה כשאני יהיה גדול, זה לחשוב על זה שהייתי ילד בגן שעשועים ולחייך, או להתגעגע.   אתם בטח חושבים 'הו, הוא סתם לא מבין בזה', אבל אני ממש רציני, אני מוכן אפילו להתערב על כ--ל הג'וג'ואים שיש לי (ויש לי המון, יוחאי הביא לי קופסא שלימה לפני שיצאנו לחופשת פסח, לפני שבוע). ואם אני צודק, אתם אכלתם אותה, ואתם חייבים לי חמש אבנים אמיתיות, ממתכת, טוב? תזכרו.   ~   "הי, מה זה?", צעקתי, "מה אתה חושב שאתה עושה?". יוסי הביט בי בעיניים זועמות. "תסתום את הפה שלך, או שאני אשתיק אותו אחת ולתמיד", הוא בעט לי בבטן. התקפלתי על הרצפה. "אני יגיד אותך ליוחאי", אמרתי לו בדמעות, "תוציא את מה ששמת לי מתחת למזרון. מה זה בכלל?".   "אתה לא תגיד אותי למדריך המלוכלך שלך, ולא לשום אחד. ולא שמתי לך שום דבר מתחת למזרון, שמעת? שום דבר!" הוא תפס לי בחולצה, "ואם במקרה אתה תיגע בשום דבר שלא שמתי מתחת למזרון שלך זה יהיה הדבר האחרון שתיגע בו, אתה מבין אותי?". הנהנתי בראש בזהירות. יוסי שמט אותי על הרצפה בחזרה, ויצא מהחדר.   "מה קרה?" דוד נכנס לחדר אחרי כמה דקות, מבוהל. "הוא עשה לך משהו?". "מי?" שאלתי, והתפללתי שדוד לא שמע. "אחש'ך, מה זאת אומרת מי?". דוד היה נראה לי קצת עם דאגה, וזה קצת העציב אותי שהוא דואג בגללי, אבל גם קצת שימח. "לא, זה בסדר", קמתי, מנסה שדוד לא יראה שכואב לי בבטן, "סתם משהו, זה באמת בסדר". דוד לא האמין לי. "שמעתי מה הוא אמר". יצאה לי מהפה מן אנחה כזו, קצת זקנה, נראה לי. "אני חושב שאם יוסי ידע שאתה שמעת   דוד ניגש לדלת, סגר אותה בזהירות, והניח כסא מאחוריה, כדי שיהיה קשה לפתוח אותה מבחוץ. אחר כך הוא יישר את המשקפיים הקטנות שלו, וניגש בזהירות למזרון שלי. "אל תעשה את זה", אמרתי בשקט. "תסתובב", דוד אמר, "מה שלא יודעים לא כואב", הוא ציטט משפט שהילדים הגדולים אהבו לומר. הסתובבתי. שמעתי את דוד מתאמץ להרים את המזרון. ממש שקית. נשימות מהירות, נבהל. מטיח את המזרון בחזרה. "אני הולך לקרוא ליוחאי", הוא לחש. "אתה   אני לא יודע למה כל כך לא רציתי שדוד יקרא ליוחאי. אני חושב שדווקא מה שהייתי צריך לעשות בעצמי זה לקרוא ליוחאי. כי מן הסתם מה שיוסי החביא לי מתחת למיטה היה לא טוב. אבל היה לי משהו חזק בלב כזה שאמר לי שאני חייב להגן על יוסי. יוסי? יוסי המעצבן הזה? כן, דווקא יוסי. כי הוא היה אח שלי, ו... אני לא יודע למה זה בעצם קורה, אבל לפעמים אח שלך יותר חשוב ממה שנכון.   כשפקחתי את העיניים דוד כבר לא היה בחדר, וידעתי שמשהו רע עומד לקרות. יצאתי מהחדר גם כן, והלכתי לקומה של הבנות. נכנסתי לחדר של אתי בלי לדפוק. "הי! למה אתה לא דופק?" בחורה אחת במגבת צעקה עלי, ממהרת לברוח לאמבטיה. "זה רק נדבוש הקטן, מה את נלחצת?" צחקה אחרת. "נדב?" אתי הנמיכה את מכשיר הפן שלה. "מה קרה חמוד? אתה צריך משהו?". שנאתי שאתי עשתה פן. אהבתי את התלתלים שלה, אני חושב שהם היו חיים. כשהיה לה שיער חלק   אחרי שרצתי המון זמן נשכבתי על הדשא בגן ציבורי אחד. הסתכלתי על השמיים וניסיתי לגרום לכל הדברים שקיימים בבטן שלי ואני אפילו לא יודע את השם שלהם להפסיק להסתובב כל כך מהר.    

בעזרתך אבל'ה. ה'- מי זה נדב? המון פעמים אני חושב על אלוקים. לפעמים אני מאוד כועס עליו. הוא לא היה חייב להוליד אותי לאבא ואמא כאלו. הוא יכל לשים אותי בבית של עשירים בתל אביב. אולי אפילו לא. גם בית בהרים עם אמא ואבא חייכנים ומלא אחים אוהבים היה נחמד. אבל אז אני נזכר שאלוקים הביא לי את יוחאי ואת חנה, את דוד וגילי ואבי. ואז אני מודה לו. אני חושב שבסך הכל הוא די בסדר. אפילו טוב. יוחאי אומר שאם ה' עושה לנו משהו שקשה לנו בו, הוא גם נותן לנו את הכח להתמודד, צריך רק לחפש. אני בדרך כלל מאמין ליוחאי, אבל כשאני נזכר במכות של אבא, אני חושב כמה שהוא גדול וכמה שאני קטן, ולא מבין איזה מן כח ה' נתן לי. גילי אומרת שאולי הכח לא חייב להיות דווקא בידיים. ~ פעם אחת דיברתי עם דוד על שמות. ידעתי מי היה דוד המלך, מהתנ"ך. ידעתי שהשם שלי מהתנ"ך, אבל לא שמעתי אף פעם בדיוק את הסיפור על נדב. דוד החליט שנחפש ביחד, אבל הבעיה היתה ששנינו לא ידענו לקרוא כל כך טוב. החלטנו לפנות לאחד מהילדים הגדולים. הלכנו לספריה, ושם מצאנו את אריק. שאלנו אותו מי היה נדב. אריק לקח תנ"ך, וחיפש. הוא מצא את נדב בספר שקוראים לו ספר מלכים. הוא הקריא לנו בקול: "ונדב בן ירבעם מלך על ישראל בשנת שתים לאסא מלך יהודה וימלוך על ישראל שנתיים". שמחתי מאוד. נדב היה מלך. ממש כמו דוד! אריק המשיך לקרוא: "ויעש הרע בעיני ה'. וילך בדרך אביו, ובחטאתו אשר החטיא את ישראל". אריק הרים אלינו את עיניו. "להמשיך?" הוא שאל. "נדב חזר בתשובה?" "סתם", אמר דוד, "בוא נלך", הוא תפס אותי ויצאנו מהספריה. "יש לי שם של מלך רשע", אמרתי בעצב. "אז מה, אני בטוח שהיו עוד דוידים רעים בעולם. זה שיש מישהו רע עם השם שלך, לא אומר עליך כלום", קבע דוד. שתקתי. 'אם לנדב היה אבא רק והוא נהיה רע גם כן, אולי-- אולי אפשר לחשוב ש-- אולי גם כמו שאבא שלי רע...' לא! מה פתאום! גרשתי מהר את המחשבה הזו מהראש לי. אחרי הצהרים הלכתי לאתי. היא ישבה בחדר שלה ולמדה למבחן. לא רציתי להפריע לה, אבל הייתי פשוט חייב. סיפרתי לה מה ששמעתי בספריה. אתי אמרה לי שאריק קיבל שישים בתנ"ך, ושזה בכלל לא הנדב המוכר. היא סיפרה לי שיש עוד נדב בתנ"ך. נדב, הבן של אהרון, שהיה צדיק מאוד. שאלתי אותה מה הוא עשה בחיים שלו. היא אמרה לי שהוא מת, בגלל שהקטיר אש זרה. לא הבנתי מה זה, אבל חשבתי לעצמי שאולי גם הוא היה קצת לא בסדר. "אם הוא היה צדיק "יש הרבה מחלוקות מה בדיוק הוא ואח שלו, אביהו, עשו. אבל לא משנה מה הם עשו- ה' הרג דווקא אותם, כי הם היו הכי צדיקים בעם, וה' רצה לקחת את הכי טובים כדי ששאר העם אולי יפחד. כדי שאם האנשים הפשוטים יראו מה קרה לגדולים כשהם עושים טעות קטנה, זה יגרום להם להבין יותר את הגודל של המצוות". לא הבנתי הכל, אבל זה גרם לי להיות יותר רגוע בקשר לשם שלי. נדב בן אהרן היה צדיק. והיה לו אבא שהיה כהן גדול. נכון, אין לי אבא כהן- אפילו לא קרוב, אבל אולי גם אני אהיה יום אחד כמו נדב. צדיק אני מתכוון לא מת.  

לכל מי שחיכה להמשך... (וגם למי שלא..) מצטער על ההפסקה המאד ארוכה.. תקופת לחץ של בגרויות... ב"ה ש(כמעט) סיימתי עם זה... יש פה את הפרקים הקודמים. למי שכבר הספיק לשכוח.. 20100801095539.doc מתן השתרע על מיטתו בפישוק איברים בחדרו במלון. הוא היה מלא סיפוק על היום המהנה שחווה. הוא ראה המון דברים שלעולם לא ראה קודם, גם למד המון דברים חדשים. הנה הוא רואה עולם סופסוף. בישיבה הוא הרגיש שחונקים אותו. לפעמים הוא היה יוצא מהישיבה לטייל ברחבי הארץ עם עצמו, להתאוורר מהלימודים שהכבידו עליו ולנקות ראש. זה היה מנהג די קבוע אצלו. מידי פעם הוא היה יוצא מהישיבה, מכבה את הפלאפון והולך לטייל עם עצמו בטבע בעיקר במעיינות. אף אחד לא יודע לאן נעלם בפעמים אלו. בערב הוא היה חוזר לישיבה וכששאלוהו היכן היה, הוא לא נידב יותר מדי מידע. היו ככאלה שניסו להפציר בו, אך עם הזמן כבר לא עניין אותם לגלות היכן מתן נעלם בפעמים אלו. גם הרמי"ם וההורים שלו, שניסו לא פעם לדבר איתו על זה, הניחו לו לנפשו. עכשיו כשהוא מתרווח במיטה מפנקת במלון בהודו, אחרי יום עמוס בטיולים והרפתקאות, הוא הרגיש חופשי ומאושר. עכשיו אף אחד לא דורש וחוקר איפה הוא. לא יושבים לו על הורידים. הוא חש עייף ומותש, אך מרוצה אחרי יום ארוך ומהנה שכזה. הוא חשב לתפוס תנומה עד ארוחת ערב, אלא שאז הדלת נפתחה וג'ק נראה בפתח. "הו מתן." אמר ג'ק. "מה שלומך?" שאל. "בסדר." אמר מתן. "עייף." וכדי להוכיח לו הוא פיהק פיהוק גדול. ג'ק חשב לדבר עכשיו עם מתן, אבל כשראה שזה זמן לא הכי מתאים הוא אמר למתן. "אוקי, תנוח עכשיו חצי שעה ואח"כ נרד לארוחת ערב." "סבבה, תודה." אמר מתן. ונחת על המיטה הרכה. ג'ק יצא וסגר את הדלת. 'מסכן.' חשב. 'הוא הולך להתאכזב, אבל מה לעשות המטרה האמיתית שמתן הולך לבצע היא הסיבה לטיול.' * * * בחדר הישיבות של יד- לאחים התקיימה אסיפה מבצעית חשובה. יושב ראש הארגון שמעון פולק סקר את הנוכחים. האנשים שנכחו בחדר, נבחרו על ידו בקפידה. היו שם חצרוני ואנשיו שהין אנשי שטח שהיו נכנסים בגפם אל תוך הכפרים הערביים. בנוסף אליהם נכחו הרב בנימין גליצמן ור' צבי כהן, שנבחרו לתכנן את דרכי הפעולה והחילוץ בשטח, משום היותם תלמידי חכמים וידעו לנתח מצבים בצורה בחדה ומחושבת כדרך שמנתחים סוגיות. הוא פתח בדיבור. "שלום לכולם. אתם בוודאי יודעים לשם מה התכנסנו כאן. אפשר לומר שהגיע רגע האמת, ואנחנו יוצאים למבצע החילוץ בשנית תוך כדי הפקת לקחים מפעם קודמת." הוא הניח על השולחן קלסר עבה עם מסמכים. "הנה, כאן נמצאים המסמכים של תוכנית הפעולה הקודמת שהסתיימה לצערנו בכישלון, יש כאן את התרשימים והמפות של האזור, יש פה גם תמונות שאנשינו צילמו בזמן המבצע. ר' בנימין ור' צבי, עליכם אני מטיל לתכנן את תוכנית החילוץ תוך כדי עיון בטעיות שביצענו בתוכנית הקודמת. אני רוצה שיתוף פעולה מלא ביניכם ובין צוות החילוץ שלנו." הוא הצביע על חצרוני וחמשת אנשיו שהנהנו בהסכמה. "בעזרת ה' נעשה ונצליח." הוא חתם. אנשי הצוות של יד- לאחים יצאו מהחדר בתחושה מרוממת אך מתוחה. * * * הם ישבו בחדר האוכל הענק של מלון לודן, סועדים את ליבם בתפריט הודי עשיר הכולל צ'אפטי, הלחם האהוב על מתן, צ'אטני שזה תערובת ירקות מבושלים בתוספת סוכר ועוד מיני סלטים וקטניות למיניהם. ג'ק ומתן ישבו אחד מול השני בשולחן זוגי עגול ואכלו בנחת מהמאכלים ההודים שמתן למד לחבב. המחשבות אפפו את מתן. הוא הרהר בצעד שעשה כשהחליט לעזוב את הבית, הישיבה ואת החברים, ואת הדת. ובעצם את הכל, את כל מה שהיה לו בחייו הוא נטש, סה"כ הוא בנה את חייו בצורה נורמלית וסבירה, עד שקרה הסיפור עם ציפורה , שמוטט את אישיותו. הוא היה קשור מאד אל אחותו, נפשית רגשית, מאז שהיה עוד ילד קטן הוא זכר איך ששיחק איתה אבא ואמא, ולפעמים אפילו שיחק איתה ביחד בבובות שלה. עם השנים, כשגדלו, הקשר ביניהם התפתח לדיבורים ושיחות נפש, כל אחד התייעץ עם השני בבעיותיו, הוא סיפר לה על קשיו בישיבה והיא מצידה סיפרה לו על בעיותיה עם חברותיה, עכשיו כשהיא עזבה את הבית זה לגמרי שבר אותו. גם בצד הפיזי זה פגע בו. כמעט כל העול בבית היה מוטל עליו, הוא היה צריך לפעמים לשמור על אחיו הקטנים שלא כ"כ ששו לחלופה הזאת. הם היו רגילים שציפורה הייתה שומרת עליהם, מספרת להם סיפורים ומשחקת איתם משחקים. הוא לא כל כך ידע איך לעשות זאת. אבל בסך הכל הוא היה מרוצה מהצעד שעשה. הוא היה צריך להשתחרר קצת מהלחץ הנפשי. חבריו בישיבה ובישוב קצת חסרו לו, אבל השהייה במחיצתו של ג'ק נעמה לו. בכל זאת באיזשהו מקום בלב הוא התגעגע אליהם. לכל הצחוקים שעשו בפנימיות, את המריבות עם החמשושים והשישיסטים, את הנרגילה מידי ערב עד שפעם אחת תפסו אותם והחרימו אותה. גם למשפחתו הוא התגעגע. הוא התגעגע לאחיו הקטנים והחמודים שלמרות שהם די ניקצו לו הוא אהב אותם , הוא דמיין ברוחו את רותי הקטנה לדבר את מילותיה הראשונות כשהיא מבטאת בקולה הילדותי והמשובש את צמד המילים סבא וסבתא. (סבה ותתא). הוא זכר שלומי השובב כשטיפס על המרזב כדי להביא כדור שנתקע לו על הגג. זה לא הסתיים טוב. שלומי נפל מגובה רב ובנס זה הסתיים רק בשבירת יד. אפילו לצוות בישיבה קצת התגעגע. אך את הר"מ שלו הוא לא רצה לזכור. לדעתו, הוא הרס לו את החיים. מתן חשב שהוא לא מבין את ליבו ושהוא נוהג בו ביד קשה. אבל מתן ידע שבאיזשהו מקום הרב צבי צודק. לפעמים הוא באמת חרג מהגבולות והגזים במעשיו. 'אך זאת לא סיבה לנהוג בו כך.' התקומם מתן בליבו. 'הוא השפיל אותי לעיני כל הכיתה.' מתן זכר את הפעם שהרב צבי אמר לו באמצע שיעור לעיני כל הכיתה שאמר שהוא לא יסתדר בחיים אם ימשיך כך בדרכו. הוא לא זכר מה בדיוק עשה באותו פעם. קולו של ג'ק קטע אותו ממחשבותיו. "מתן." מתן התנער מהרהוריו. "מה? אה כן." הוא אמר. ג'ק הביט במתן בריכוז. הוא ניסה לקרוא את מחשבותיו. "מתן, הכל טוב?" "אני? אה.. כן אני בסדר." אמר מתן. ג'ק חשב איך לפתוח את השיחה. "איך בינתיים בחו"ל? נהנה?" שאל. "בטח, חבל על הזמן." אמר מתן. "לא מתגעגע לארץ?" שאל ג'ק. מתן חשב. "האמת היא שקצת." אמר. "אבל לישיבה אני לא רוצה לחזור." ג'ק התבונן בו. "בגלל הרב שלך." שאל, קבע. "בעיקר." אמר מתן. "אני חושב שאני לא רוצה להיפגש איתו יותר לעולמים." "עד כדי כך?!" התפלא כביכול ג'ק. "אתה שונא אותו?" ג'ק הפעיל את כל המניעים פסיכולוגיים שיכל כדי שמתן יבצע את המטרה המרכזית של המבצע. "במידה מסוימת כן." אמר מתן בלהט. "האיש הזה פגע בי והשפיל אותי ממש." ג'ק הנהן בהבנה. הוא הראה שהוא משתתף בצערו. אתה זוכר שלפני שיצאנו לטיול אמרתי לך שכשנחזור לארץ אני יטיל עליך משימה חשובה בשבילי?" מתן הנהן. 'איך זה קשור לעכשיו? חשב. 'לאן ג'ק חותר?' ג'ק המשיך. "כמו שכבר סיפרתי לך אני עיתונאי במקצועי והצעתי לעורך הראשי של העיתון להכין כתבה על עולם הישיבות התיכוניות." מתן הנהן וג'ק המשיך. "בהתחלה העורך לא כל כך שש שיהיה כתבה בעיתון על דתיים שהיו שנואי ליבו, אבל לבסוף שכנעתי אותו שהציבור הרחב צריך להכיר גם את הצד השני ובסה"כ יש המון דברים טובים בדתיים ובמוסדות שלהם." ג'ק עצר לרגע לראות איך הדברים משפיעים על מתן. 'יפה.' חשב מתן. 'למרות שהוא כ"כ רחוק מהדת, בכל זאת יש בו רגש אהדה כלפי הדתיים.' ג'ק המשיך. "בתור תחילת התחקיר החלטתי להתמקד באנשי חינוך של הציבור הדתי לאומי וחשבתי שאתה תוכל לי בזה." מתן לא כ"כ הבין. "איך אני בדיוק יוכל לעזור לך?" ג'ק ענה לו. "אתה הרי מכיר את העולם הזה הייתי בו, חיית אותו. אני רוצה לחקור אחר אורח חייו של הרב שלך, מה הוא עושה בחיים, מה הוא עושה חוץ מללמוד וללמד תורה. אני רוצה לדעת מה גורם למורים ומחנכים בזרם הדתי לאומי להגיע לתחום החינוך וההוראה." מתן התחיל להבין. הוא לא כ"כ אהב את הרעיון של לחזור לישיבה, למקום שלא עשה לו כ"כ טוב בחיים, לדעתו לפחות, אבל ג'ק עשה לו טובה, הוא היה מדריך טיולים שלו בהודו, וגם היה לו לחברה, בלעדיו לא היה מסתדר, הוא צריך להשיב לו גם טובה. ואולי זה גם תשובה לכל מחשבות הגעגוע שבאו אליו. לבסוף שאל. "ומה התפקיד שלי בזה?" "התפקיד שלך הוא להתחקות אחריו ואחרי מעשיו. אתה צריך פשוט להיצמד אליו." אמר ג'ק. "זה גם יהיה בשבילך סוג של נקמה בו." הוא הוסיף בחיוך ערמומי. למתן לא היה שום ענין לנקום ברב שלו. אך ההשפלה שעבר בגללו לדעתו הצדיקה את המעשה הזה. גם סה"כ זה בשביל כתבה שאוהדת את הציבור הדתי לאומי. "בסדר, אני מסכים." הוא אמר. "מתי אני אתחיל לבצע את המשימה?" הוא שאל. ג'ק רשם לעצמו אות ניצחון. הנה, מתן יסייע להם בעקיפין בלי ידיעתו במשימתם. "הזמנתי שני כרטיסי טיסה למחר בבוקר." הוא אמר בשאט נפש. "מה?! למה? אבל חשבתי שנטייל לפחות עוד שבוע." נזעק מתן. ג'ק ידע שזה יבוא. "נכון, זאת הייתה התוכנית המקורית, אבל מה לעשות שהעורך של העיתון רוצה את הכתבה כבר לעוד שבוע, לכן אנחנו צריכים להזדרז." "טוב בסדר." אמר מתן. הוא היה די מאוכזב. הוא חשב לכייף לפחות עוד שבוע בהודו. "אבל אני מבטיח לך שאחרי שאני אגמור להכין את הכתבה, אני אקח אותך לעוד שבוע של טיול, והפעם במקום אחר בעולם." ניחם אותו ג'ק. מתן השלים עם המציאות. לפחות ג'ק מנסה לפצות אותו. "טוב." חכך ג'ק את ידיו. "אנחנו צריכים להתארגן למחר, יש לנו טיסה בבוקר. כשנגיע לארץ אני יתדרך אותך כיצד לבצע את המשימה." מתן היה צריך להכין את עצמו נפשית לחזרה לארץ. הוא כבר די התרגל לחיים פה בהודו.

.

מצטער על ההפסקה הארוכה. עכשיו אחרי שגמרתי סופסוף (כמעט...) עם הבגרויות יש לי קצת יותר זמן להתפנות לכתוב את הסיפורים שלי... הלידה הקשה ובעולם הזה בירושלים עיה"ק, ליל שבת השעה 2:00 לפנות בוקר. מרים התקשתה להירדם. היא הרגישה כאבים עזים בצידי הבטן. היא התהפכה במיטתה מצד לצד. כאילו כדי להקל על הכאבים, אך כמובן זה לא עזר במאומה. 'הנה זה מתחיל.' היא הרהרה. לרגע הזה היא חכתה כבר מזה חמש שנים. עוד מאז החתונה היא ובעלה לא זכו להיפקד בפרי בטן. מה הם לא עשו. הם הלכו לטובי הרופאים והמומחים, וכשראו שזה לא עזר, שהרופאים פסימיים ולא נותנים תקווה, הם פנו לרבנים גדולים ולמקובלים. לפני כשנה הם הלכו בייעוץ של חבר למקובל ידוע בנתיבות. הצדיק אמר להם כמה סגולות לעשות ובירך אותם שבעוד שנה הם יזכו להיפקד בבן זכר. ואכן כך קרה. ההתרגשות הגדולה שאחזה בה גרמה לכך שכמעט ולא חשה בכאבים העזים. 'זה מוקדם מידי.' היא חשבה. היא חייבת להעיר את בעלה. "משה, משה." היא קראה לו. אך לא הייתה שום תגובה. רק נחירות קלושות. היא ניסתה שוב. והפעם יותר בקול. "משה, קום, אני מרגישה שזה מתחיל." משה פקח עין אחת. "מה, מה את רוצה, מדוע את מעירה באמצע הלילה?" הוא אמר וחזר לישון. מרים כמעט צעקה. "משה אתה חייב לקום, אני מרגישה שיש לי צירי לידה." הפעם הוא התעורר ממש. הוא קפץ. "מה כן?! זה מוקדם מידי, לא?" "כן גם אני חושבת ככה." היא אמרה. "בכל אופן אנחנו חייבים לטוס לבית- חולים." ‎‏‏‏‎‎משה מייד התעשת. הוא התלבש בזריזות, ארגן תיק קטן לשהותו בבית-החולים במשך השבת ויצא עם אשתו מרים לבית החולים שערי צדק. הם נכנסו לרכב. משה התניע וטס לעבר בית- החולים. הכבישים היו ריקים. כמעט ושום מכונית לא נראה באופק. הכביש היה חלק ורטוב מהגשם שירד בלילה. משה פחד שאם ימשיך להגביר המהירות הוא יאבד את השליטה על הרכב עקב הכבישים החלקים. לכן מיתן את מהירות הרכב ונסע קצת יותר לאט אך בטוח. לאחר כרבע שעה הם הגיעו לשערי- צדק. הם יצאו מהרכב מכורבלים במעיליהם ונכנסו בשער הראשי לאחר שעברו בדיקה בטחונית. הם נכנסו למחלקת היולדות לחדר 17 שם המיילדת כבר הייתה מוכנה להתחיל. היא אמרה להם שקודם היא תצטרך לעבור בדיקה רפואית כדי לוודא שהכל תקין. מרים נכנסה לחדרו של הרופא והלה החל בבדיקה מרים חוברה למכשיר האולטרה סאונד והרופא החל סורק את העובר שבתוך הרחם. לאחר כמחצית השעה הרופא אמר למשה את התוצאות. "התינוק נמצא בזווית לא נוחה, לא נוכל להוציא אותו בדרך הרגילה, בדרך כלל מספיק רק פתוח את צוואר הרחם, הפעם נצטרך לעשות ניתוח קיסרי." משה הנהן. הוא הבין את המשמעות. "נקווה שהלידה תילך חלק ללא תקלות מיוחדות." אמר לו הרופא. המיילדת החלה בפעולה. כל אותה העת המתין משה מחוץ לחדר כשהוא קורא מתוך ספר תהילים מתפלל שהכל יעבור בשלום ולא יהיה שום דבר מיוחד. הוא קיווה בכל ליבו שהתוצאות יהיו טובות. לאחר דקות ארוכות שנדמו לו כנצח יצא הרופא מהחדר וסימן למשה שיאות לגשת איתו למשרדו. משה ניסה לקלוט משהו ממבע פניו של הרופא אך ניכר היה שהוא מנסה להתאמץ להסתיר את אשר התרחש בחדר. תחושה פנימית אמרה למשה שמשהו לא בסדר. משהו בליבו אמר שלא הכל הלך חלק. הוא הציץ בפניו של הרופא. הם היו נראות לו מודאגות משו. הם הגיעו למשרד. המשרד היה נאה ומאובזר. הרופא הזמין את משה לשבת. הוא התיישב. ציפה לשמוע את הגרוע מכל. ואכן חששותיו התאמתו. לאחר כמה שניות של שקט מותח הרופא פתח בדיבור. "קודם כל מזל טוב. נולד לך בן." אמר הרופא. "תודה." מלמל משה ושמח בכל ליבו שסופסוף הם זכו להיפקד בפרי בטן. "תראה מר שטיין." אמר הרופא. "הלידה אמנם הייתה בסדר, אך התינוק לא יצא רגיל ככל התינוקות." משה התפרץ. "מה זאת אומרת?" הרופא נאנח. הוא לא כל כך ידע איך להגיד לו את זה. הוא שקל את מילותיו, משתדל לעדן את המציאות כמה שאפשר. "מתוצאות הבדיקה שערכנו לאחר הלידה התברר שלצערנו התינוק נולד עם מספר מומים חיצוניים." הוא פרט. "גילנו עיוורון בעינו השמאלית ובנוסף הוא גם יהיה חרש במהלך חייו ורגלו הימנית משותקת לחלוטין." הרופא עצר. הוא נתן למשה לעכל את הבשורות הרעות. פניו של משה היו נפולות. הרגשתו הייתה נוראית. הוא אמנם שמח על זה שלאחר שנים של ציפייה ותפילות הם זכו להיפקד בבן, אך דבריו של הרופא פגעו בו קשות. הרופא הביט במשה. הוא ריחם עליו באמת. לא לכל אב יוצא להתמודד עם מצבים כאלה. משה הודה לרופא ויצא ממשרדו בפנים נפולות. הוא לא ידע כיצד להתמודד עם זה. אך הוא בטח בה' שייתן לו את הכוחות.

14/08/08 "זה ממש לא מגניב תהל, זה מגוחך" "ואווי. טליה כדאי שתירגעי, זה אחלה רעיון מה יש לך? את שוללת כל דבר ולא מציאה כלום" "דווקא הצעתי את הרעיון הכי נורמאלי עד עכשיו" "כן. ארוחה. כי זה פשוט מאד לא מגוחך..." "ארוחה שווה כזאת. הגזמת!! זה הרבה יותר מגניב מלקנות לה את הרכב צעצוע הזה על שלט. למה שפשוט לא נקנה מתנה אוטומטית לנתנאל?" "וזה יתאים גם ליאיר" הצטרפה יעל מחויכת. "טוב. הבנתי אתכן" אמרה תהל נכנעת "אז לא נקנה לה את המכונית הזו" "אני שמחה שירדת מהרעיון" אמרה טליה פולטת אנחה דרמטית. "צריך לחשוב על משהו שישמח אותה באמת. לאו דווקא משהו שקשור ישירות לטסט שהיא עברה" אמרה יעל והביטה בתהל מבודחת. "טוב. הבנתי כבר. המכונית הזו לא הייתה רעיון מוצלח. דיי.. רדו ממני" "תגידי טליה, את ביררת בכלל אם נטע יכולה היום?" שאלה יעל. "כן. אמרתי לה שאני חייבת לדבר איתה. כי אני רוצה לבטל את המקום שבו סגרתי שירות שנה הבאה. ושאני לא יודעת מה לעשות. כמובן שכשהיא שמעה שאני צריכה עזרה בהחלטות היא מיד אמרה שהיא תוכל. אז בסדר..." "כל כך אופייני לנטע" ציינה יעל. "לגמרי" הסכימה איתה תהל. "טוב. בוא ניסגר רגע על מה קונים. אני בעד שניקח את הפוף הזה שראינו למעלה. הוא במחיר מבצע של 1+1 ואני גם ככה קונה אחד לדקל אז זה יוצא רק 60 שקלים שמתחלקים בינינו" אמרה יעל ולמעשה סגרה עוד אופציות של שיטוטים מיותרים בחנות. "נשמע לי מצויין" אמרה תהל. "גם לי זה נשמע אחלה" הסכימה טליה "מה שקצת פחות אחלה וקצת יותר מוזר היא העובדה שאת קונה מתנות לדקל? ממתי זה?" "אה" אמרה יעל נבוכה "זה ממתי שמפסידים בהתערבות". תהל וטליה טפחו על שכמה של יעל. "תתעודדי מותק.. דקל עושה רושם של אחד שקשה לנצח בהתערבות..." "ספרו לי על זה" לחשה יעל גוררת את הפופים אל עבר הקופה. 13/08/08 נטע נכנסה הבייתה מכונסת ושקטה. חגית שהבחינה בכך תיארה לעצמה שגם הפעם היא נכשלה בטסט. היא התקרבה לעברה מנסה למצוא מילות עידוד נכונות. בכל זאת טסט עשירי... "עברתי" אמרה נטע. "ואוווו... איזה ויפי..." קרנה חגית מאושר וחיבקה אותה. "כן" "אז למה את נראית ככה? כל כך עצובה? כבר חשבתי שלא עברת..." "סתם. אין לי כל כך מצב רוח.." "מה קרה מותק שלי?" שאלה חגית עדיין חובקת את נטע. "סתם. פשוט שאיך שסיימתי את הטסט ראיתי את אח של טל עובר שם ברחוב "יהלום". ודיברתי איתו. הוא סיפר לי שעד לא מזמן הוא התעסק בכל מיני עניינים לא רצויים בוא נגדיר את זה ככה. ועכשיו הוא כנראה יועמד למשפט כי מישהי מאותה התקופה תובע אותו. הוא גם ככה שבור מהמוות של טל וכל כולו מלא ברגשות אשמה ועכשיו הוא צריך עוד לאגור כוחות בשביל המשפט הזה. ועזבי אותו אמא. ההורים שלו עוד לא הפנימו שטל איננו והנה עוד בשורת איוב. חגית חיבקה את נטע חזק. הרגישות שלה כל כך נגעה לליבה. היא ידעה שנטע עומדת בפני תקופה לא קלה. המוות של טל שטרם התאוששה ממנו. הטסטים הרבים שנכשלה בהם ללא הרף. הדמיונות שלה בדבר הצעקות והמלמולים של צחי. מבטי הרחמים שהיא נאלצת לשאת לאור העובדה שרבים מן הרופאים בטוחים שאיבדה את שפיות דעתה באופן זמני ושהיא נוטה לדמיין ועוד להאמין בדמיונותיה. המפגשים המחודשים עם הפסיכולוגית שנטע כל כך לא אוהבת וזאת לאור אותם 14/08/08 "אתן ממש ממש מאחרות" עדכנו שליו ואמונה את יעל, טליה ותהל שפסעו בכבדות מחזיקות פוף ענקי בידיהם. "טוב תראו אנחנו עשינו משהו בשונה מכן.." הצטדקה יעל. "תקשיבו. נטע עוד שנייה באה אלי" אמרה טליה "אז אני אשים את הפוף בחדר שלי ביחד איתכן וכשהיא תדפוק בדלת אתן תעמדו בדממה בסלון ורק כשהיא תיכנס אנחנו נשיר לה שסוף סוף היא מצטרפת אל כל הקולים שמקומם הוא מקדימה כמובן.." "מאחורה" מחתה שליו. "לא קריטי עכשיו. יאללה תעלו אלי הבייתה והפעם את ואמונה סוחבות את ה"עניין הזה"" דרשה תהל והצביעה על הפוף. "זה מורח כי זה בסך הכל טסט. ליום הולדת שלה לא עשינו משהו כזה. אני בספק אם לחתונה נעשה משהו יותר מרשים..." אמרה אמונה בעודה מתנשפת במדרגות תוך כדי סחיבת ה"עניין". "טוב. כולנו יודעים שזה ממש לא רק כי היא עברה סוף סוף טסט" אמרה יעל "זה הרבה מעבר". "כן. טוב תראו מישהו צריך לעודד אותה עכשיו. כשאין את איתי..." "את חושבת שזה יחזיק מעמד, כל הפרידה הזו?" שאלה שליו. "כן" אמרה יעל החלטית "כשנטע מחליטה היא מחליטה". "חבל. הוא היה חמוד" ציינה טליה. "טליה, אני רואה אותה מהחלון, היא עולה במדרגות" אמרה תהל. "טוב. אז אממ.. זוזו.. בדיוק.. תעמדו שם.. כן בסלון.." אמרה טליה ונגשה לפתוח לנטע הדלת.

4/2/10 יום חמישי. אני חולה על מוזיקת ראפ! לא קיימת בעולם מוזיקה יפה יותר, באמת שלא. הקצב סוחף והמנגינה משגעת. וכשאני אומרת משגעת אני לא מתכוונת משגעת אותי, אלא יותר את המשפחה שלי. כנראה קשה להם לקבל את זה שכל אחד והטעם שלו. זכותי המלאה לאהוב את המוזיקה הזאת. היא מסעירה, מקפיצה, מהנה. מלאה בחכמה נהדרת על אהבה נכזבת. זה מדהים!! מה הייתי עושה ללא האמפי 4 המגניב שלי שיש בו את כל השירים המקסימים האלה? שלשום נוכחתי לדעת שאמי היקרה "שכחה" לבדוק את הכיסים שלי לפני שהיא הכניסה את בגדי לכביסה ו"בטעות" כיבסה את האמפי שלי. כל כך התעצבנתי עליה! הרגשתי כעס אדיר עולה וגואה. שוב פעם אני רואה את החוסר התחשבות בי ובדברים החשובים לי. אני יודעת שהיא לא אוהבת את השירים שאני שומעת אבל זה לא נותן לה את הזכות לפגוע באמפי שלי. לדעתי היו לה כוונות נסתרות. אחרת, למה היא לא בדקה בכיסים של הבגדים שלי אם יש משהו בפנים? כן, זה מוכרח היה להיות בכוונה. עברו כבר יומיים ואני עדיין מסתובבת עם מבט מדוכא ותחושה רעה. אני מרגישה שחרב עלי עולמי! אפשר להגיד שאת הרבה ממקורות השמחה שלי תליתי במוזיקה. המוזיקה גורמת לי לשמחה, כי כשאני שומעת את השירים האלה אני מתנתקת מכל הצרות והקשיים ומתחברת למציאות אחרת של סדר מתוך בלאגן ורעש. וכששוכחים מהצרות- אפשר להתחבר לטוב שיש. אני מוכרחה לציין שכאשר נלקח ממך משהו שעוזר לך. זה קצת מבאס. קצת. לא הרבה. אני גם אוהבת לחפש שירים חדשים ב"יו טיוב". אבל כל היום רבים איתי שזה לא יהיה בקול מידי, ושאני אשים אוזניות. ואם הם שומעים את המוזיקה מבעד לאוזניות, אז הם גם מתלוננים. איפה החופש? זכותי לעשות מה שאני רוצה. אני שומעת את המוזיקה הם לא צריכים להאזין לה. ולגבי האוזניות, זה הגוף שלי ואם אני מחליטה לשמוע מוזיקה בפול ווליום, זאת בחירה שלי. חוץ מזה, כל היופי במוזיקת ראפ זה העוצמה. את האפליה כנגדי בנוגע למוזיקה אני רואה במיוחד ביום שישי כששמים שירים לכבוד שבת בזמן הבישולים. אבא שלי בוחר מוזיקה משעממת, ישנה כזאת. מינימום מלפני 90 שנה. אחותי עם השירים הדוסים האמריקאים שלה, ורק לי לא מרשים לבחור שיר. בעצם, סליחה, מרשים אבל מציבים לי תנאים. לא תנאי רציני, תנאי פצפון וקטן שהשיר יהיה נורמאלי. סליחה? מה המוזיקה שלי אם לא נורמאלית? בס''ד יום חמישי כ' שבט התש''ע. אחד החיכוכים הגדולים שיש בבית שלנו זה מוזיקה. כולם שונאים את המוזיקה של אחותי. ההורים טוענים שזאת מוזיקה רעשנית שמפריעה להתנהלות הטבעית של הבית. לא מעט פעמים אמא שלי הוצרכה לבקש מאחותי לשים אוזניות ולא להרעיש את כל הבית. אחותי כנראה מתקשה לקבל את זה שלא כולם מעוניינים לשמוע את המוזיקה שלה. ושהטעם שלה זה לא הטעם שלנו. לאחים הצעירים יותר זה עושה רעש באוזניים. והם מצטרפים לחגיגת ההתעצבנויות שיש עליה כאשר היא מפעילה את המוזיקה שלה. הסיבה שלי משעשעת אותי. מכיוון שמצחיק להגיד את זה, אבל, אני מחבבת מוזיקת ראפ! יש בסגנון מנגינה הזה הרמוניה בלתי מוסברת, דווקא בגלל שרובה מורכבת מרעש. משהו בה כובש ומסעיר, מפעיל ומחדד את החושים שלי. כל פעם שאני שומעת מוזיקת ראפ נפשי מתרוממת. ובגלל זה אני כ''כ שונאת מוזיקת ראפ. לא מקובל עלי שמוזיקה של גויים שהפירוש של המילים שלה הוא ריקני, רדוד, מגוחך ואף טמא. מוזיקה שהמהות שלה הוא חול יגרום לנפשי לצהול ולהתרומם. חול לא יכול לגרום לקודש. קודש יכול לגרום לקודש. אני לא מעוניינת להתרומם מחול ולהסתפק בזה. אני רוצה רמה יותר גבוהה מזה. ולכן אני נהנית מאוד משמיעת מוזיקת קודש. אני מרגישה את נפשי מתרוממת מהדבר הנכון. רבי נחמן אומר "מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ נְגִינָה מִמְּנַגֵּן רָשָׁע, קָשֶׁה לוֹ לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא, וּכְשֶׁשּׁוֹמֵעַ מִמְּנַגֵּן כָּשֵׁר וְהָגוּן, אֲזַי טוֹב לוֹ" (ליקוטי מוהר"ן קמא ג' ) למדתי עם חברה שלי את הקטע הזה ומאז החלטתי שאני אשתדל שלא לשמוע יותר מוזיקה לועזית. ההחלטה הזאת הייתה ראשונית ויישמתי אותה בתהליך איטי. אבל אני זוכרת את הרגע שבו החלטתי שזהו, אני מפסיקה לגמרי לשמוע מוזיקה לועזית. זה היה לפני כמה שנים, נסעתי לבדי באוטובוס לדודים שגרים בקיבוץ והאזנתי למוזיקה שהייתה לי בפלאפון. אחרי ששמעתי מס' שירים נדלק שיר של זמר לועזי. כמהות וריגוש אדירים החלו לפעום בתוכי, להציף אותי. כיביתי את השיר. לא יכולתי לסבול את המחשבה שזה מה שגורם לי להרגיש כמהות. אינני אומרת זאת חלילה מתוך זלזול אלא מתוך הידיעה וההבנה שאני יכולה לקבל את הכמיההזאת ממקורות אדירים ואמיתיים הרבה יותר. ומתוך ההבנה הזו אני רואה כמה המוזיקה הזו שגוייה. היא לא מבינה כמה זה מפריע לי. היא לא מבינה שאינני מעוניינת להיחשף לתכנים האלה. היא לא מבינה שכשאני שומעת את המוזיקה הזאת, אפילו לשניה, אני מתכווצת. זה עושה לי "רע בנשמה". זה מעשיר את עולמי, ומעניק לי שמחה. מה רע?

פרק ג - טקס חניכה. הסיפור אינו תואם באופן מוחלט את ההסטוריה אלא רק בקווים כלליים. אביו של יוסף, נעמן, מיהר מיד עם שובו מהמשימה למערה שליד ארץ גושן ששימשה את בני המשפחה למרכז לפעולות שהשתיקה יפה להם. "שלום נעמ.. מה קרה?!" יששכר שישב אותה שעה במערה מצפה לדיווחו של יוסף קם ממקומו בבהלה. "מדוע אתה כה נסער?" "נאלצתי.. נאלצתי... להשתמש בה." דממה כבדה נפלה על החלל החשוך, ורק קולו של זבוב שהגיע מהנילוס שורץ הפשפשים ניסר את הדממה. "מדוע? ומה עשית עם הגופות? ובכלל האם הצלחת להתגבר על היריב?" "את הגופות שמתי בתוך סירה בנהר הנילוס, חוררתי בה חור, לכשתצוף וודאי יחשבו שהחיילים טבעו בדרכם למארב" "והתינוק?" הועבר בשלום" יששכר נאנח בכבדות "אני חיב לומר לך משהו, כבר דורות שאנחנו נלחמים באוייב המצרי, ומעולם, מעולם לא היינו קרובים כ"כ לגלות את סודנו ואם משלבים את זה ביחד עם ההלשנה האחרונה אז המצב ממש לא טוב." נעמן קפץ ממקומו לייד שולחן האבן הגס ואמר בתרגשות "זה לא מקרי, מעולם לא נתפסתי בשעת הצלת התינוקות, זה מבצע ממודר, אפילו אשתי לא יודעת בדיוק למה ולאיפה אני נעלם, מישהו מלשין באופן סדרתי, זה לא סתם איזה חשד של המצרים" יששכר קם ממקומו והסתובב בחלל הצר "זו השערה שצריך לבדוק אותה, בכל אופן, מתי אתה חושב צרך לכנס את הפיקוד?" נעמן חשב לרגע ולאחר מכן אמר בהחלטיות "מחר לפנות ערב, היום בערב ישנו טקס חניכה וחבל להפריע לרגע המשמעותי הזה עם בשורות קודרות" "יבוצע, ועכשיו, מהר לחזור לעבודה לפני שהאוייב יכפיל לנו את המכסה" ***** עמרם הרים את הגרזן והנחית אותו בכוח על בול העץ הענק. מאז הבוקר הוא עוסק בעבודה המפרכת הזו, ללא הפסקה ככמעט. מרחוק הוא שמע שוטר מצרי מכה את אחד העברים משום איזו עילה בלתי ברורה, זעם קר עלה בו והוא הטיח את הגרזן באדמה בשאגת זעם שנבלעה בהלמות הפטישים וקולות גרירת אבנים שמסביב. "הי בחורצ'יק , תיזהר כמעט והפלת את זה על הרגל שלך" עמרם זקף את עיניו וראה את טוביה מולו מזיע אבל מחייך. "הערב בשעת צאת הכוכבים ליד ששת עצי האשור, ההודעה היא מנעמן, בהצלחה!" ***** "אאאאווווווווווווווואאאאאאוווווווווווו" נהמו התנים בקולות מצמררים. "מה אנחנו עושים פה?" לחש עמרם לחבריו יוסף וטוביה. הן עמדו במרחק של כחצי קילומטר ממרכז ההתישבות בארץ גושן, הקור המדברי צמרר אותם וכל חרדון שחלף צמיד אותם בבהלה לקרקע. "אני לא יודע" לחש יוסף מודאג, "אבא שלי נתן לי הוראה ואני מבצע אותה". כאילו משום מקום צץ לידם איש עטוף גלימה שחורה ורעול פנים. הם כמעט צרחו בבהלה והחלו להימלט אלא שהאיש פנע אליהם בטון מרגיע בלשון הקודש. "בואו אחרי, שליח מנעמן אני" הם היססו לרגע ואז החלו ללכת בעקבותיו אל תוך המדבר. כעבור מחצית המייל הם ירד לתוך פתח שחור של מנהרה חשוכה ולאחר הליכה ארוכה במעין מסדרון טבעי הגיעו לפתע לחלל גדול מואר בלפידים. בקצהו, בארשת חמורה, חיכה להם נעמן, משני הכיוונים עמדו אנשים שפניהם מוסתרות בצללים. "נערים" פנה אליהם נעמן בקול עז "הריני חושף לפניכים את סודה הגדול של משפחתנו - מחתרת התקווה והחרב אשר ניתה לנו בירושה מיהודה בן יעקב!" נשימתם נעצרה. אחד האנשים ניתק מעם הקיר, פנה לעבר מרכז החדר והניח על שולחן עץ גדול ועתיק - חרב שעליה חרות שם השם משני צידיה. נעמן פתח בטון עז "לפני שנים רבות, נתן יהודה חרב זו לבנו ואמר לו "שנים קשות צפויות לבא על העברים במצריים, אולם כשיידמה להם שאין עוד תקווה יראו חרב זו כאות מאבי אביהם שלא לנצח יינטשו" החרב הוענקה לבית האב הטוב יותר בשבט יהודה ומאז היא במשמרת אצל בניו, החרב היוותה לנו מקור עידוד וכח להקמת מחתרת אשר תדאג להברחת תינוקות מגורלם האכזרי ולהקלת תנאי בני ישראל לבל ישברו לפני בא הגאולה" "וכעת קחו את החרבות אלה" עוד שלושה אנשים ניתקו מהקיר ועניקו לכל אחד מהנערים חרב ארוכה "החביאו אותם במקום סתר ולכשתדרשו לכך צאו לעזרת עמכם" הנערים הנהנו באלם, לא יכולים להגיב מרוב תדהמה. כעבור חצי שעה חזרו לבתיהם מלאים בתחושת סיפוק, סוף כל סוף הם שותפים בעשייה למען עמם.

20/10/06 המבט של ד"ר ליבוביץ הספיק. "אני מצטער" הוא אמר "טל איננו". אמו של טל קרסה אל זרועות בעלה, גבי. "שמישהו יביא לה מים" ביקש הדוקטור ואחות מנוסה אצה להביא. "לאאא.. זה לא יכול להיות שטל שלי...שטל שלי.. התינוק שלי..." יבבה האם מכונסת בזרועות האב. "זה לא הגיוני גבי. שטלטול שלי... שהוא לא פה..." הדמעות זלגו בלי מעצורים מעיניה, "לאא.. טלטול שלי.." המשיכה האם ליבב. הדוקטור והאחיות פינו את המקום על מנת שהמשפחה תתאבל לבדה. ובחדר, המשיכה האם לבכות, "הוא היה האור שלי... האור בתוך כל הצרות האלה.. טלטול המלאך שלי.. התינוק שלי...אתה מבין גבי? האור. ועכשיו...עכשיו... איננו..." בכי חנוק מילא את החדר. הפעם היה זה האב שהחזיק באם על מנת שלא תיפול "הקטן שלנו גבי. טלטול. אתה מבין? וזהו. וזהו. טלטול שלי... איי.. איי...". בצד, עצור, שקט ולא דומע עמד ירון. המראה של אימו מיבבת מבלי לעצור ושל אביו המנסה לתמוך בה וכושל בעצמו, צרב בו. שתי מילים צלפו בו שוב ושוב. מכות. מכאיבות. החדר הסתחרר סביבו. "טל איננו". 20/10/08 עיני כל האנשים באולפן הופנו אל איתי ואריק שהיו באמצעה של התדיינות סוערת. "... אתה מבין? וזה עוד רק הסיפור של איוב. תחשוב שיש עשרות, מאות, אלפי סיפורים כאלה שאני יכול למנות לך. המון צדיקים סובלים. צדיקים גדולים.. וה..." "בסדר, אז רק חיזקת את השאלה שלי איתי. אתה בעצם מסכים איתי. גם אתה אומר שהמון צדיקים סובלים ושיש עוד יותר סיפורים ממה שאני מכיר. אז מה אתה רוצה להגיד לי בזה? לא הבנתי. הנה, עובדה, צדיקים סובלים ורשעים נהנים" "אריק. תן לי לסיים. אני רק מחדד את השאלה שלך ואז אענה. חוץ מזה שאני מודה ומתוודה בפנייך שהקושיה הזאת הטרידה גם אותי לא פעם ואני בטוח שעוד רבים כמוני. תן לענות, אני אענה" "צודק. אני שותק" איתי נשם נשימה עמוקה. למעשה בעשר הדקות האחרונות רוב הדיון התנהל סביב שאלותיו של אריק ותשובותיו שלו כשפואד מביט בהם כלא מבין דבר, גיטצ'ו מהנהן כל אימת שאיתי מוציא מילה מפיו, ושקד. שקד מבולבלת... איתי לקח נשימה עמוקה. נזכר בחיזוקים האימוניים שקיבל אחרי מותו של שחר ואמר, "תראה, אלוקים נותן גם לצדיקים סבל בעולם הזה כדי שיהווה תיקון לחטאים קלים שהם עשו. הרי ברור לכולם שאין שום בנאדם שלא חטא מעולם ולא נכשל בשום דבר, וכך גם הצדיקים. "בשביל מה כל זה?" תבוא ותשאל... כל העונשים והסבל הזה הם כדי שבעולם הבא, בעולם הנצח הם יוכלו לחיות בשלווה מוחלטת. לכן הוא "מנקה" אותם כאן. אבל הרשעים, החוטאים, עיקר החיים "אחי. חתיכת נאום הרבצת פה" אמר אריק "ואני חייב לציין שזה היה מקסים והכל טוב ויפה אבל מה אם אני לא מאמין בכלל בעולם הנצח הזה שלך? אה? בעולם הבא הזה? לי זה נראה כמו המצאה אחת גדולה. תכף תגיד לי שאתה גם מאמין בזה שיחכו לך גמלים ונשים יפיפיות. בטח פואד יוכל לספר לך על זה הרבה. לא?" "אתה אל תצחק על הדברים האלו" כעס פואד "לעולם". "תירגע. יש לי את הזכות המלאה לחשוב כל מה שאני רוצה וגם כל מה ש.." "טוב. טוב. טוב. טוב." קטע המנחה את התגרה המתפתחת "אנחנו נצא להפסקת פרסומות קצרה ומיד לאחריה ההפתעה שהכינו לנו המתמודדים. רק שתי פרסומות וחזרנו" בזמן שעברו לשדר את הפרסומות עומעמו מעט האורות באולם ושתי מאפרות קצוצות שיער נכנסו כדי לסדר את המתמודדים על מנת שימשיכו להיראות במיטבם גם בדקות האחרונות של הראיון. "תזוז קצת ימינה בבקשה" ביקשה קצוצת שיער אחת מפואד. "ואז אני אשב לידו? בחיים לא!!" ענה פואד וסימן לעבר אריק. איתי שכבר הספיק להבין מה עלול להתרחש קם מיידית והחליף עם אריק מקום. הלה הודה לו במנוד ראש "אני אומר לך. עוד דקה היית נכנס בו" הוסיף. איתי חייך. "אז מה? יש עוד כמה שאלות שאתה רוצה לשאול אותי בנושא הקודם?" "יש עוד הרבה" ענה אריק. "אני ממש אשמח. לא אוהב שזה נשאר ככה לא סגור" "כן. מסכים איתך. כיף לנהל איתך ויכוח בנאדם.." "ויכוח?" צחק איתי "לא הייתי מגדים את זה ככה" אישוניו של אריק התרחבו וצחוק אדיר איים לפרוץ מפיו, איתי שלא הבין מה היה מצחיק במה שאמר, הפנה את מבטו אל הנקודה בה בהה אריק. רם עמד שם עם אחת מקצוצות השיער וצרח עליה במלא גרונו. בהחלט מראה מעלה גיחוך. "עצבני הבחור הייתי אומרת" אמרה שקד. "מה? גם את שמת לב?" שאל איתי. "אי אפשר שלא לשים לב לזה, הא?" חייך אריק. "יצאת מההלם. זה הכי חשוב" אמרה שקד "נראתה ממש כמו מוכה טראומה כשראית אותו" "מוכה טראומה? זו התנסחות עדינה. הייתי בפוסט טראומה. הבנאדם הזה מטורף לגמרי" "כן. איך אבא שלך מסתדר איתו? הוא מודע לכל הבעיות האלה שלו?" הצטרף גם גיטצ'ו ל"דיון הפסקת הפרסומות" שנפתח. "האמת זה מסוג הדברים שאבא שלי לא משתף אותי בהם" חייכה שקד "אם הוא בכלל משתף במשהו..." הרהרה. איתי, אריק גיטצ'ו הסתובבו אל עבר הקהל שבאולפן שכן רם דאג לשתף אותם באוזניות, בעובדה שהפסקת הפרסומות נגמרת עוד 10 שניות. איתי הרגיש ממש לא בנוח עם כל כמות האיפור המגוחכת שהייתה מרוחה על פניו. אך כמובן שלא העיז להגיד דבר על כך כשרם בסביבה. "ובכן, חזרנו מהפסקת הפרסומות הקצרה.." אמר המנחה "וכעת לחלק היותר אומנותי שלנו. כל אחד מחמשת החבריה שיושבים כאן איתי הכין לנו איזשהו קטע. סיפור קצר, שיר או קטע מוזיקלי חדש. אף אחד מהקטעים שיעלו כאן משתתפינו ברוכי הכישרון איננו מוכר. וכעת, למה לפטפט, הבה נתחיל... בבקשה שקד..." "טוב. אז לי יש כאן קטע קצר וחמוד. האמת זו בדיחה מוכרת אבל היא ממש מתארת את מצבי, כך שמאד התחברתי..." הסבירה שקד והחלה לקרוא. "ילד בשם יואל הביא פעם לביתו תעודה לאביו הפועל, שעבד קשה למחייתו. מספיק בקושי בחשבון ובלתי מספיק באנגלית, והאב נתקף חרון כי בושה הבן המיט. ואז פתאום בקצה התעודה בציון ליד המקצוע זימרה הופיע לו בבדידות מזהירה הבל ייאמן: מעולה, עם סימן קריאה! האב הנדהם בזריזות מפתיעה סב ליואל התם והפליק לו סטירה איומה. ויואל כולו כאוב, עצוב ומדוכדך לאביו בקול עלוב פנה וכך לו שח: "הכיצד זה נזכרת כעת לסטור לי הסטירה לאחר שציוניי ראית חשבון וגם תורה? טבע וכו- מדחי אל דחי ודווקא בזמרה לי סטרת על הלחי? אז האב בקול בר-סמכא ענה בפתגם אדיר: "עם תעודה כשלך עוד יש מצב רוח לשיר?" שקד סיימה לקרוא את הקטע שזיכה אותה במחיאות כפיים ופנתה אל הקהל "האמת. שאת הקטע הזה לא אני כתבתי. חברה טובה כתבה אותו למעני. לצערי הרב אני מנועה מלהזכיר את שמה. אבל תודה!!" נטע חייכה בקהל והמשיכה להביט במתרחש באולפן. לאחר שקד עלה פואד עם מונולוג ארוך בנוגע למצבם של ערביי ישראל, אחריו אריק עם קטע מוזיקלי שהלחין ואחריהם גיטצ'ו עם מופע סטנאד אפ מוצלח מאד שרובו היה מאולתר. תורו של איתי הגיע. הוא היה האחרון. זה שיחתום את הדיון. "טוב" הוא פתח "הקטע הבא הוא קטע שעוסק בנושא שמאד חשוב לי ואני בטוח שלעוד רבים. אבל הוא לא נכתב על ידי. גם הכותבת שלו ביקשה ששמה לא יוזכר. לכן אעמוד בהבטחתי ורק אומר שהיא ממש כאן באולפן. יושבת בשורה השלישית, בכסא הרביעי כך שאת המחמאות אני מתאר לעצמי שתדעו למי להפנות..." "אגב, זו אותה האחת שכתבה גם את הקטע שלי..." הוסיפה שקד וחייכה. המבטים באולם ננעצו בנטע. למעשה הכל התחיל מהמבטים שנעצו בה היושבים בשורתה שהבינו במי מדובר ולאחריהם השורה שמאחור וזו שמקדימה וכך כל היושבים באולפן נעצו בה מבטים סקרניים. נטע במושבה הסמיקה קשות ואיתי על ה"במה" החל קורא... השה לעולה "כמה זמן יימשכו תמרות אש בין ערביים? וראשי ממשלות ששלומם עם מצרים. ומנגד זעמם של אומות העולם שאינן חסות על אותו שה, התם. המצפן כבר הורה על שעת הלחימה וחמאסניק אחד ללא חת ואימה ישגר אל שדות שפורחים-מרגמה. ומנגד חייל שיוצא חגור עז מאחוריו כל עמו, חששו חיש נגוז. ירח חיוור נוצץ במרום ורובה מכוון אל מטרת הלאום. דם, עשן, כאב, זיעת קרב הרס. שקט. חיל שלא שב... מנהרות חפרפרת ביד שקדנית הרסנו אחת. אחת של מאית. הסכין אל השה מתקרב, מתקרב והקל שם למעלה כועס. ואוהב. האם יישחט? יהרוג אב, הבן? ועוד רגע יהיה כבר שלום עם ירדן... וייקח האויב מאכלת ואש וחיוך בפניו, חיוך של כובש(?) "וילכו שניהם יחד". העם וצבא חייליו. והשה לעולה. ותמימות שתי עיניו. "וישלח היד עם המאכלת לשחוט את בנו". אך מן השמיים לא ירד מלאך. ירד הקל בכבודו ועצמו. ואמר "לא תשלחו ידיכם אל הנער" הוא בני. והנה מן היער- חייל נאחז בחודו של התער. ואמר לו הקל- "השליטה, העוצמה, אליך מיד יינתנו בעוד רגע לנצח. לעד" ויען השה- "קלי. שמי גלעד." העביר הקל רוח מצפון לדרום וגשם ירד לו בשמי המרום. הלחימה שהייתה, ותהיה ועודנה תישא עוצמתו של השה. ואיננה. והשעיר לעזאזל ימלמל בין שפתיו- "הלא הלכו אז שניהם. יחדיו" אל תשכחוני. ותלכו בלעדי שנית. שלכם- השה לעולה. גלעד שליט" איתי סיים לקרוא את הקטע ותשואות רמות מילאו את האולפן. מזוויות עינו ראה איתי שאף הבלתי ייאמן מתרחש, רם מחא כפים מאחורי הקלעים וחייך בשביעות רצון לקצוצת השיער עליה צרח לפני דקות מספר. היושבים באולפן ממש איבדו את עשתונותיהם. הם ירדו אל השורה בה ישבה נטע וניסו לפלס את דרכם אליה. ובין כל ההמולה שסבבה את נטע במושבים ואת איתי באולפן עצמו הם הצליחו לתפוס זו את מבטו של זה. ולחייך. כן. היה שם חיוך גדול.

פרק ב - החרב. עמרם יוסף ומשה קבעו להיפגש בשבת (יום המנוחה של העבדים העבריים) לייד ביתו של חור הזקן, שמוע ממנו מעט על משפחתם ולנסות לדלות ממנו מה הוא הסוד עליו שומרת המשפחה בקנאות. ***** שבת בצהריים,עמרם יוסף ומשה יושבים סביב שולחן העץ הסדוק של חור הזקן (שאביו של יוסף סידר לו פטור מעבודה בדרכים שרק הוא והקב"ה יודעים.) חור לא היה בן משפחה אולם היה מקורב אליה מאוד. "סיפורים על המשפחה אתם רוצים לשמוע?" חיך חור בכבדות " יש לי יותר ממה שאתם משערים..." "אולי יותר טוב אם נתמקד בעובדות יבשות" אמר טוביה במהירות. "בסדר, בסדר" אמר חור, נפגע מעט "טוב נתחיל." ובכן" פתח חור "משפחתכם מתייחסת לשבט יהודה, כידוע היא נחשבת לאחת המשפחות היותר מפוארות במצריים (בקרב העברים כמובן.) בעיקר בגלל עמידות בניה ובנותיה מול המשעבד המצרי "האוייב" כפי שנהוג לקרא לו במשפחתכם, אם כבר הזכרתי את כבודה, במשפחתכם ישנה עדיפות לנישואים בתוך המשפחה . מהיכרותי עם כמה מקרוביכם אני יודע כי היא נושאת בחובה סוד כלשהו, פעם אפילו הצלחתי לשמוע משהו שקשור ל"תורנות", כנראה השמירה עליו עוברת שלושת הנערים הרימו את רגליהם ונעלמו מהשטח בריצה. "שמעת איך הוא צרח" צחק יוסף בעודו מעסה את צלעותיו הכואבות. "חבל על הזמן, אפשר לחשוב מה כבר סיפר" פרץ עמרם בצחוק מתגלגל. "הוא סיפר הרבה מאוד" אמר טוביה מהורהר. "מה?" התפלא יוסף" "בהחלט" קם טוביה והחל ללכת מצד לצד תוך כדי שהוא פורש בני חבריו את משנתו. "א. מדובר פה במשהו פיזי, טוב את זה שיערנו כבר לפני זה מאז הפשיטה אצל אלימלך הזקן, אבל בהחלט לא הזיק אישוש נוסף. ב. הדבר הזה עובר בתורנות, למה? א. הוא כ"כ חשוב שכל בני המשפחה רוצים לשמור עליו, ב. כי יש בו איזה סגולה על טיבעית ששומרת על המקום שבו הוא נמצא אבל זה נשמע אלילי מידי, ג. חוששים שייתפס, אפשרות גימל נראית לי הכי הגיונית. ב. מדובר במשהו שנותן תקווה לסוף השיעבוד, אחרת מה יש פה לשמוח?. ג. מדובר "סוף השיעבוד..." אמר עמרם בעצב, "הוא עוד יגיע בכלל?, אנחנו סובלים פה כבר שני על שנים, אני לא רואה את סוף באופק." "בטח!" אמר יוסף, "אבא שלי אמר לי שהשם אמר לאברהם אבינו שיהיה שיעבוד אולם אמר לו גם מתי נחלץ ממנו!" "מתי?" שאל עמרם בפקפוק. "ארבע מאות שנה אחרי התחלתו" "אם כך אנחנו ובנינו לא נזכה לראות אותו." "כן, אבל אבי אמר לי שאולי איזה זכות תכפר לנו על חלק". "עוד מעט צאת שבת" קטע אותם טוביה "כדאי שעוד נספיק לאכול משהו לפני חידוש העבודה." ***** משכנות העוני של ארץ גושן היו מפחידים בניוולם, כל ארץ גושן היתה מוזנחת, תנאי מחייה של עבדים, אולם שכונות העוני שלה היו ברמה של פחות מרפת, בתי עץ רקובים ומטים לנפול ובתוכם מתרוצצים ילדים כבויי עיניים,מי ביוב זורמים ברחובות ומשרים בנוסף לאווירה האיומה גם ריח רע, הריסות בניינים חוסמות את הרחובות מעופשים, ואווירה של יאוש שולטת בכל. לתוך אותם מקומות איומים נכנס אביו של יוסף במהירות. הוא עבר חמש סמטאות מרופטות תינוק בוכה שכב שם על מחצלת מטונפת, לידו הונח פתק. "כמו שסיכמנו, השארתי אותו פה, זהירות המצרים יודעים ." ובתב רועד הוסף "שמור עליו כעל בבת עינך." יוסף עטף את התינוק בשמיכה שהביא איתו, השקה אותו במעט חלב, ויצא לעבר מעברות הנילוס, לעבר כפר של מצרים ידידותיים.. זה קרה כמה עשרות מטרים אחרי מעברות הנילוס, מתוך המצחייה צצו חמישה מצרים, הקיפו אותו וחרבם מושטת אליו, מתנוצצת לאור השמש, הוא פנה באיטיות לאחור והוציא משהו חד, ארוך וזוהר בנוגה על טבעי מתוך תיקו. חרב.

31/12/09 יום חמישי. "ידעתי! ידעתי שהם שונאים אותי, הינה, עכשיו בידי ההוכחה. הרי זה ברור כשמש, הם מרשים לאחותי לקנות בגדים כל הזמן בגלל שזה הסגנון שלהם, בגלל שזה "צנוע". בעוד לי?! לא מרשים בגרוש. מה אני בסך הכול רוצה? זוג מכנסיים. אמא שלי טוענת שזה לא קשור לאחותי בכלל ושהבעיה היא שאין לי "פרופורציות של חסכוניות"- יפה מאוד, מילים גבוהות. כ''כ אופייני להורים לזרוק לשיחות מוסר כל מיני תופעות התבגרותיות וחברתיות ובלה בלה. אני יודעת לחסוך טוב מאוד, וגם זה בכלל לא נכון שאני קונה הרבה. זה פשוט לא נכון! וגם אם אני קונה קצת הרבה, אז זה רק בגלל שאני צריכה. כן, בגלל שאני צריכה. אמא שלי עוד טענה שהם לא מעירים ושומרים על השקט ו"נותנים" לי לקנות את מה שאני רוצה. מצחיק מאוד. הם רק עושים את עצמם לא מעירים. כאילו שאני לא רואה את הפרצופים שלהם. והרי ידוע שתמונה שווה אלף מילים. אני רואה בעיניים שלהם את האכזבה ואת ההיגעלות מהבגדים שלי. אבל מה אכפת להם? זה הגוף שלי! אני בוחרת מה ללבוש ולא הם! הסברתי להם מלא פעמים שאני מרגישה צבועה בחצאית. מעין תחושה שאני לא מבטאת את ה-אני האמיתי שלי. האני האמיתי- זה מכנסיים, זה מה שמבטא את התחושות והרגשות הפנימיים שלי. שההורים שלי כבר יקבלו את זה ויתמודדו! אם אני שמחה וטוב לי במכנסיים, למה להם להתערב? הרי כל הורה רוצה שהילד שלו יהיה שמח. ומכנסיים זה אני, זה פשוט אני. וזהו. חוץ בנוסף, זה ממש יפה! אני לא מבינה את כל הדוסות האלה שמסתובבות עם החצאיות הארוכות האלה כל היום, זה כ''כ לא נוח. ומכנסיים זה קליל, ויפה. בקיצור, טוב לי!! בס''ד, יום חמישי י''ד טבת התש''ע "אויי גוועאלד, מה יהיה? היום נכנסתי לבית באמצע מריבה קולנית של הורי ואחותי. תמיד כשאני שומעת שיחות מהסוג הזה נהיה לי עצוב על הלב. עוד ריב קולני שיותיר את הורי פגועים ואת אחותי עם תחושת חוסר התאמה למשפחה, ואולי גם המחשבה שכולם שונאים אותה. לא יודעת, קשה לי לקרוא אותה. היא טוענת שכל היום ההורים שלי נותנים לי לקנות בגדים. על מה היא מדברת? אני כל כך לא נהנית במסעי קניות שאני פשוט משתדלת להמעיט. אני קונה מתי שצריך, וזה לא קורה הרבה. ההורים שלי כ''כ פתוחים איתה, מקבלים את השינויים ה"קלים" שחלים בלבוש שלה. ולה עוד יש תלונות? אדם חייב להסתפק במה שיש לו, אחרת הוא לעולם לא יהיה שמח. זה ניראה שבאמת לא טוב לה, שהיא נמצאת באופן תמידי בקונפליקט פנימי, או אולי זאת רק אני שרוצה שהיא לא תרגיש בנוח במקום החדש שהיא יצרה לה. כלפי חוץ היא מציגה שלימות, הרמוניה. אך מי יודע מה קורה בפנים? אני זוכרת שהלכנו פעם אחת לדודים שלי והיא לבשה מכנסיים ואחד מבני הדודים העיר הערה לא נחמדת כ''כ. כשחזרנו הביתה היא דיברה עם אמא שלי ואמרה לה שהיא מרגישה צבועה ללכת עם חצאית והיא לא מסוגלת ללכת עם פרט הלבוש הזה. ולכן, אם מעירים לה ככה, אז היא פשוט לא תלך לאירועים משפחתיים. עד כדי כך חורה לה המחשבה ללכת עם חצאית שהיא הפסידה בר מצווה של אחד הקרובים שלנו. איך אפשר להרגיש צבוע כשאתה עושה את הדבר הנכון? או אבל בגדים צנועים מאפשרים הסתכלות ישר לתוך נבכי הנפש. האם חוסר צניעות שזה בעצם בוטות וחוסר התייחסות לפנים, זה מה שהיא מעוניינת להציג? לא מבינה אותה. הרי אין כזה דבר להיות צבוע, יש להיות בשאיפה. ה-אני האמיתי זה איפה שמחשבותיי ושאיפותיי נמצאות. מסתמא שבאמת השאיפה שלה היא להתרחק מהדת ולכן התנהגות דתית גורמת לה להרגיש צבועה, ושהיא אינה פועלת על פי תחושותיה." כמו שאמרתי, טוב לי."

פרק ד'- טלי 'מה יהיה?' הרהרה ברכה בליבה, מביטה על שיינה שהסתובבה חסרת מנוחה כארי בסורג. 'נו, ברכה, מה הפלא? אם את היית נעולה בתוך הבית ארבעה חודשים מבלי לשאוף אוויר לא היית מתנהגת כמוה?!' ברכה ספקה כפיה ושפשפה אותן זו בזו. 'ומה אני יכולה לעשות? ברור שהיא לא רוצה להוציא את אפה מעבר למפתן הדלת הרי יכולתי לכתוב ספר מכמות תירוציה השונים לאי הסכמתה לזרוק את הזבל' היא חייכה כשנזכרה בכמה דוגמאות. 'מה כבר אפשר לעשות? "שיינה, יקירתי, התואילי לגשת לכאן?" שיינה קפצה ממקומה וברכה לא יכלה להתעלם מהשמחה והחיוניות שהתלוו לתנועותיה. 'מסכנה, היא ממש משועממת' כעת היתה ברכה בטוחה שהרעיון שעלה במוחה הוא מבריק. "תקשיבי, שיינהל'ה. אני צריכה את עזרתך. האם את מוכנה לעזור לי ביותר?" "בטח. כל דבר", ענתה שיינה סקרנית. היא נסתה להזכר מתי בקשה ממנה ברכה עזרה כלשהי מאז שהגיעה לביתה ולא הצליחה להזכר באף לא פעם אחת. "אני צריכה שתצאי לקנות כמה דברים. הקרסול שלי נפוח במקצת ואני קצת חלושה. המקרר מתחיל להתרוקן. הנה, רשמתי כמה דברים" היא דחפה לידה את הרשימה הקצרה ושטר כסף. "אהה...אני.." שיינה עצרה. מה היא יכולה לומר? איך היא יכולה לסרב עכשיו? היא ידעה שאין לה ברירה ללא הסבר משכנע למדי. איך היא יכולה לספר לברכה שהיא פשוט... מפחדת לצאת. מפחדת להתמודד עם חייה הקודמים. היא לעגה לעצמה. 'מה את מפחדת? את נמצאת רחוק מאיזור מגורייך ומאותם המקומות מהם את בורחת'. ברכה ניצלה את השתיקה ודחפה אותה באלגנטיות אך בנחישות את הדלת. "וחוץ מזה, האוויר יעשה לך טוב". היא סגרה אחריה את הדלת. ברכה נעמדה מחוץ לדלת הסגורה. היא התחילה ללכת בהיסוס ובחשש. לאט לאט הרפתה מאת את גופה ונהנתה ממשב הרוח הקרירה והסתוית. היא הרימה את ראשה ושאפה עמוקות לקרבה את האוויר. 'רגע, לאן אני הולכת? אין לי מושג היכן המכולת', נבהלה לרגע ואז צחקה קצרות. 'מה קרה? תלכי לאיבוד? בכל כמה מטרים יש מכולת שכונתית. ככה זה באיזור מגורים'. היא עצרה והתבוננה סביבה ואכן הבחינ הבמכולת קטנה לא הרחק ממנה. היא נכנסה. "חלב, 5% גבינה, לחם, ביצים" מלמלה בקול שקט בעודה מכניסה לשקית ניילון דקה את המוצרים. היא ניגשה לקופה ונעמדה בתור. לפניה עמדו שתי נשים והקופאית הציגה את רשימת המבצעים לאישה הראשונה. 'אוף, עכשיו זה יקח שעות', רטנה שיינה בתוכה. עיניה שוטטו סביב ונעצרו על העיתון היומי. היא ריפרפה על הידיעות מחוסר מעש ואז החווירה. "לא, לא יכול להיות!" "תגידו, מה קורה פה? קודם הגברת ההיא משוחחת רבע שעה עם המוכרת ועכשיו הבחורה הזו מחליטה לקרוא את העיתון במקום להתקדם", רגז אחד הגברים מאחוריה. היא מילמלה מילות התנצלות וללא מחשבה נוספת דחפה את העיתון לרשימת הקניות. היא לא ידעה איך הצליחה להגיע לביתה של ברכה. דעתה היתה מפוזרת לגמרי וכל הדרך היא חשבה על הידיעה שבעיתון. למזלה הרב, היא ראתה את דלת חדרה של ברכה סגורה. היא הלכה לנוח את מנוחת הצהריים הקבועה. שיינה הניחה את המצרכים במקומם ומיהרה להסתגר בחדרה עם העיתון. היא נכנסה לתוך המיטה והתכרבלה עמוק בתוך השמיכה. הכותרת הראשית זעקה למול עינייה: "בחורה נמצאה ללא רוח חיים בסמטה". היא דיפדפה בפראות לידיעה והתבוננה בשתי התמונות. אחת מהן היתה זו שראתה בדף הראשי. טלי שהיא הכירה. והשניה היתה נראית מישהי אחרת לגמרי. מתחת לתמונה נכתב השם האמיתי שלה, תמי. דמעות רותחות זלגו מעינייה כשנזכרה בה, בטלי כמו שהיא הכירה. המראות חלפו בראשה במהירות והיא נזכרה בקטעי חוויות המשותפים להן. היא זכרה את הפעם הראשונה בה פגשה בה. זה היה באחד מהלילות הראשונים לבריחתה מאחת המשפחות, כאשר הסתובבה באחת מהסמטאות החשוכות, מחפשת אוכל. לפתע איבדה את הדרך. וכמו להגשים את פחדיה, היא הבחינה בכמה דמויות מעוררות אימה המתקרבות לכיוונה. היא הריחה את הדי האלכוהול ופחדה זינק לגבהים שלא הכירה. הצחוק העמוק והגס שנמלט מפיותיהם הרתיע אותה והיא צעדה לאחור כשלפתע היא צצה משום מקום- טלי, כך היא הציגה את עצמה. "את, בואי איתי!", ציוותה בקול סמכותי. "ואתם, תתעופפו מפה! אתם שומעים?!" פסקה בקול חד ומקפיא. הם רטנו בזעם והמנהיג שבהם אמר:"בטח, בטח טלי. סתם עברנו פה. את יודעת שאנחנו איתך. ואת יודעת שיש לך אותי". היא הסתובבה ומשכה אותה איתה. "בואי". הן הלכו במהירות והטלי הכניסה אותה לסמטה נוספת, שם דפקה על דלת עץ עבה דפיקות מדודות בעלות מקצב מסויים, הן נכנסו פנימה. לשיינה לקח זמן מה כדי להתרגל לעוצמת האור הדלה. "מה את עושה פה? השתגעת?" נופפה טלי את אצבעה לכיוונה. היא סקרה את בגדיה של שיינה וכנראה שחשבה שהיא בת תפנוקים שהחליטה להפחיד מעט את הוריה ולהעלם לכמה שעות כדי לקבל את מבוקשה. "תחזרי לבית שלך". אמרה לה, והסתובבה ממנה. שיינה הביטה בה. היא נראתה כבת 18 ולא יותר. 'מי היא שהיא תגיד לי מה לעשות?' חשבה ואמרה: "תראי, אני לא צריכה את הטובות שלך ואני אסתובב איפה שאני רוצה. אם את לא רוצה שאני אהיה במקום שלך אז לא צריך טובות". היא הסתובבה בכעס וצעדה לכיוון דלת העץ העבה כשלפתע שמעה את צחוקה המתגלגל והלועג של טלי. "ואת חושבת שתסתדרי שם בחוץ, כן? יאכלו אותך בלי מלח שם". היא שתקה ובחנה את שיינה מכף רגל ועד ראש ואז פניה הנוקשות התרככו. היא סמנה לה לבוא וכמו כוח ממגנט היא התקרבה אל טלי. שוכחת את רוח העקשנות והפגיעה שחשה. שיינה הביטה בדמותה של טלי כפי שהיתה בילדותה כתמי. בעיתון נכתב שהיא ברחה מביתה וחיה ברחובות. הם הביאו את דבריו של אביה שהתנער ממנה. שיינה קראה את דבריו בזעם ונזכרה כיצד טלי שנאה אותו. כעת צף בזכרונה הפעם ההיא בה נפתחה טלי בפניה וספרה לה את סיפורה. הן ישבו על המזרון הקרוע של טלי. טלי עשנה סיגריה עם חומרים שונים. שיינה ידעה שאלה סמים אך טלי לא הסכימה לה לגעת בזה. בכלל, בשבועיים בהם היתה שם פרסה עליה חסות ולא נתנה לאף אחד לפגוע בה או "לקלקל" אותה. "מי שיעיז לתת לה סמים ולמכר אותה, יש לו עסק איתי, שמעתם!" איימה, ואף אחד לא אעז להפר את ציוויה. לעיתים, טלי נמשכה לזה כדי להמלט מהמחשבות והזכרונות אך מבטה החד של טלי מנע זאת ממנה. "את מזכירה לי את אחותי, נטע. אך... כמה אני מתגעגעת אליה" , נאנחה ונשכה את שפתייה. פניה הקשוחות התעדנו כששדיברה על אחותה וכעת הזכירו לה את תמי שבתמונה בעיתון. "אמא שלי מתה מסרטן. ומאז אבא שלי נהיה אלכוהוליסט. כשהוא לא היה יכול לשלוט בעצמו הוא היה מכה אותי" טלי שיחקה בעצבעותייה הארוכות והלבנות בסיגריה הארוכה. שיינה התבוננה בה ולא יכלה שלא לחשוב כמה יפה ומרשימה היא. לולא הקשיחות והתנועות הגבריות, החיתיות שסיגלה לעצמה כדי לשרוד ברחוב. "תאמיני לי שעל זה הבלגתי אך בלילה ההוא שהוא היכה את נטע לא יכולתי עוד לעצור. ברגע שהוא נרדם, זרקתי לו את שלושת ארגזי הבירה דרך החלון. אין לך מושג איזה בום היה. השכנים חשבו שזה פיגוע" היא צחקה בקולי קולות ושיינה לא הצליחה להצטרף, היא חשה רק בכאב אותו ניסתה טלי להסוות. "לקחתי את הכסף שלו מהמגירה והשארתי לו מכתב שאם יעז להרים אצבע על נטע זה הסוף שלו ושיש לי מספיק הוכחות כדי להשים אותו בכלא להרבה שנים על כל הפריצות והגניבות שלו בשביל האלכוהול" היא הביטה במבט נחוש בשיינה והוסיפה: "אני עוקבת אחריו ואחרי אחותי ומדי פעם שולחת לו תזכורות נחמדות, אל תדאגי, הוא לא מעז להרים עליה אצבע". שיינה תלשה את הידיעה ואת הדף הראשי של העיתון, קיפלה והטמינה בתוך הכיס. המשטרה אמרה שסיבת המוות היא ככל הנראה ממנת יתר. היא מיררה לתוך הכרית, נזכרת בפעם האחרונה בה התראו. "את שומעת אותי??" צעקה טלי וניערה אותה. "את עפה מפה חזרה לעובדת הסוציאלית ונתקעת מצידי אצל המשפחה הכי מגעילה שקיימת עלי אדמות, מבינה? הכל יותר טוב מפה. את שומעת? אני לא מוכנה שיפגעו בך. את יותר מדי יקרה לי. את כמו... כמו...". זו היתה הפעם הראשונה ששיינה ראתה אותה נחנקת מדמעות. "אני מזכירה לך את אחותך" קבעה שיינה בקול וחשבה שתרגיש נפגעת אך התפלאה כששמה לב שזה לא מפריע לה. "גם ולא רק. את כמו אחות וגם כמו חברה אמיתית שאף פעם לא היתה לי. את מבינה," היא הראתה בתנועה גדולה סביב, לאף אחד כאן לא אכפת באמת ממני. זה רק עניין של אינטרסים ושליטה. היום אני כאן ומחר אני יכולה למות בלי שמישהו יזיל עליי דמעה. אבל לא את, את לא כזו ובגלל שאת כל כך חשובה לי את עפה מפה הרגע". שיינה ניסתה לדבר על ליבה אך טלי התעלמה. "לא. הרגע שראיתי שכבר לא אכפת להם והם מנסים לתת לך את הסמים הארורים האלה "בואי איתי!" ציוותה כמו בפעם הראשונה שנפגשו. והיא צייתה ללא מילים. היא לקחה אותה לבניין המוכר של העירייה ולפני שנפרדו אמרה לה: "חסר לך שאראה אותך משוטטת ברחובות! אם את באמת נאמנה לי את תעשי את זה!" היא חיכתה עד ששיינה נעלמה בתוך הבניין... ונעלמה, לתמיד...

בעזרתך אבל'ה. ז'- לעוף   אני מאוד אוהב גני שעשועים. או גני משחקים, או ילדים. כל אחד קורא לזה קצת אחרת. בכל גן יש משחקים קצת שונים, בצבעים שונים, בצורות שונות. אבל בדרך כלל זה בערך אותם המתקנים- מגלשה, נדנדה, קרוסלה. הכי אני אוהב את הנדנדה, אתם בטח כבר יודעים.   גילי אומרת שאני מבזבז יותר מדי זמן בלשבת פה. או בחורשה. היא אומרת שאני לא צריך לחלום כל כך הרבה. אולי היא צודקת. אבל אני לא ממש יכול להפסיק, אני פשוט אוהב לדמיין דברים. אבי הסביר לגילי, שהיא זאת חייבת להפסיק. אני חושב שזה כי הוא פחד שאם אני אפסיק לדמיין, אני יותר לא יהיה חבר שלהם, לתמיד. אבל אמרתי להם שלא ידאגו. כי מאז שדברתי עם יוחאי, אני חבר שלהם לנצח נצחים.   כשאני יושב פה, בגן שעשועים הזה, של השכונה שלי, שפעם הייתי גר בה... כשאני יושב פה זה גורם לי להזכר בהרבה דברים, אתם יודעים? דברים שלפעמים הייתי רוצה לשכוח...   ~   כשהרמתי את הראש מהברכיים, אז בגן השעשועים ההוא, כבר היה חושך. זה התחיל קצת להפחיד. כל מיני קולות רחוקים וקרובים, וזה שאני לא יודע בכלל איפה אני. ומה שקורה ליוסי. נשכבתי על הבטן והסתכלתי על השמיים. נרדמתי שם.   כשקמתי הייתי בפנימייה. "אתה לא נורמלי! אתה יודע איך הדאגת אותנו?" אתי צעקה עלי ובכתה, וחבקה אותי. "שלא תעז לעשות שוב דבר כזה". לא היה לי כח לדבר איתה. "איפה יוסי?", שאלתי. אתי שתקה וחשבה קצת. "מעבירים אותו פנימייה", היא ענתה בסוף. לא אמרתי לה כלום. אני חושב שהיא הבינה, ושגם אני הבנתי. לפעמים יש אנשים שמבינים אותם ככה, פשוט מלשתוק ביחד.   "יוחאי חיפש אותך כל הלילה. רץ כמו מטורף", אתי סיפרה לי. "אם לא הייתי דואגת לך זה היה מצחיק לראות אותו ככה", היא חייכה קצת. "את יכולה לקרוא לו?", בקשתי ממנה. אבל יוחאי לא היה בפנימייה. יותר מאוחר התברר לי שהוא נסע עם יוסי. למקום החדש. רק אחרי ארוחת הערב הוא הגיע, ואז הוא לקח אותי החוצה. הלכנו קצת ברגל, בלי לדבר. מאוד התביישתי, אני לא יודע למה בדיוק. בסוף הגענו לאיזו חורשה קטנה. יוחאי התיישב על גזע עץ   "לכאן אני אוהב לבוא כשאני צריך קצת שקט", הוא אמר וחייך אלי. מתחת לעיניים שלו היו עיגולים כחולים ועייפים. "ממה אתה צריך שקט?" שאלתי, "החיים שלך נראים לי שקטים דווקא". יוחאי צחק. "ממש היה לי שקט אתמול בלילה...".   בלעתי את הרוק, ונשמתי חזק. "יוסי... מתי אני יראה אותו? הוא בסדר?". יוחאי ליטף אותי. "תראה, נדב," הוא אמר, "אני יכול לשקר לך עכשיו ולומר לך שהוא פשוט עבר לפנימייה כמו שלנו, אבל חדשה. אבל זה יהיה מאוד לא נחמד מצידי, כי אתה כל כך בוגר ודואג לאח שלך. יוסי נמצא עכשיו בפנימייה אחרת, קצת רחוקה. כי אולי זה יהיה לו טוב להיות רחוק מאוד מהבית. מהחברים הישנים." יוחאי נאנח. "זה מקום מיוחד, שבו עוזרים לילדים שהם   סיפרתי ליוחאי הרבה דברים. על אבא, שיש לו אוסף של בולים. ועל אמא, שאוהבת לשיר מאוד. ועל דוד, שמאוד עוזר לי בפנימייה. וסיפרתי ליוחאי על גילי ואבי, למרות שקצת התביישתי. יוחאי אמר שהם נשמעים מאוד חמודים, ושאולי חבל שהפסקתי לדבר איתם. הוא אמר שכדאי לי לכתוב להם מכתב שאומר שאני רוצה שהם יחזרו להיות חברים שלי.   אחר כך שתקנו וכל אחד חשב לעצמו כל מיני דברים. ניסיתי לדמיין את יוחאי בא לפה כשעצוב לו. יושב לבד, בחורשה ההיא. היו שם עצים גבוהים, והרבה חולות.   "אתה יודע, נדב?" יוחאי דיבר פתאום, "אתמול בלילה דאגתי לך כמו שלא דאגתי בחיים שלי," הוא הסתכל עלי. "עכשיו הבנתי פתאום שאתה ממש חשוב לי, ושאני ממש אוהב אותך." השמיים בחורשה ההיא היו מוסתרים, וכשהסתכלו למעלה ראו רק עלים. עלים מטושטשים. עלים רטובים. ככה אני זוכר שראיתי. "ואני רוצה שתזכור שלכל דבר שתצטרך, אתה תמיד מוזמן אלי. ושאני מאמין בך מאוד. וסומך עלייך. ואני בטוח שאתה תגדל להיות בחור מדהים."   זו היתה השיחה האחרונה שלי עם יוחאי שם. קצת אחרי זה הוא התחתן עם החברה שלו, עטרה. תמיד היינו צוחקים עליהם. ואני עזבתי את הפנימייה. הרבה דברים נגמרו. נעלמו. ~   גן שעשועים זה דבר של ילדים. יש בו צבעים שמחים, וכל מיני דברים כאלה. אבל יש בו גם, לפעמים, מתקנים שבורים, שהילדים הורסים בלילה. או כל מיני דברים שהילדים כותבים על המתקנים. אלכס וחנה לנצח. ויטו המלך. כהן היה פה. ועוד כל מיני מילים אחרות, שאסור לי לומר לכם אותן. זה מעצבן המון פעמים את המבוגרים שהילדים מציירים וכותבים פה. אבל אני לא מבין, זה הגן שלנו. אנחנו רוצים גם לפעמים לכתוב מה שאנחנו חושבים או רוצים,   אני עוצר את הנדנדה בבת אחת. זה קצת מפחיד, אבל הכי כיף לעשות ככה. אני חייב ללכת עכשיו לעזור בבית ליוחאי. יש מלא מה לנקות לפסח, וקצת קשה לעטרה, בגלל שעוד מעט יהיה לה וליוחאי תינוק, אז היא לא מרגישה טוב ומתעייפת מהר. וקשה לה להרים דברים, אז אני עוזר לה. בגלל זה גם נתנו לנו חופש מהבית-ספר שבוע לפני פסח, כדי שנוכל לעזור בבית.   אבל היום בקשתי מיוחאי לצאת קצת לשחק בבוקר, במקום בערב... כי רציתי להגיע לפה לפני שיהיו פה מלא ילדים, שחלק מהם אני מעדיף לא לראות. היה לי פשוט מאוד חשוב לבוא לפה, כי רציתי לספר לכם שהמון זמן ניסיתי לעוף פה על הנדנדה. אבל בזמן האחרון, בבית, עם יוחאי ועטרה... אני חושב שאני לומד קצת איך לעוף לבד, בלי כנפיים או נדנדה. גילי הסבירה לי, שזה בגלל שאני בן אדם אמיתי.

-היא- "הי, מוריה," חיוכו התרחב. "מה את עושה פה?" "מה אני עושה פה? לי יש חופש! מה אתה עושה פה?" ליאור הישיר מבט אל הים. "באתי הנה כדי לברוח," נאנח. בניגוד לרצונה, מוריה הסתקרנה. "לברוח מ..?" ליאור העיף בה מבט קצר, כתוהה על קנקנה. אז התיישב על החול, מסמן לה לעשות כמוהו. מוריה התיישבה לידו, חולצת את נעליה וטומנת את כפות רגליה בחול הקריר. במשך כמה שניות הם ישבו בשקט, מביטים אל הים האפור- כחול. מוריה חיכתה בשקט. "אני לא יודע מה לומר," ליאור התוודה. "זה לא משהו ברור." "דבר," מוריה ציוותה עליו. "שפוך הכל." ליאור העיף בה עוד מבט קצר. "מה פתאום אכפת לך?" שאל. "בפעם הקודמת שדיברנו, היה נראה שאת די שונאת אותי." מוריה הסמיקה. "כי... טוב, כן. כי התנהגת כמו ערס וניסית להתחיל עם חברה שלי." "ואת הרגשת מותקפת?" "משהו כזה." מוריה קיפלה אליה את ברכיה. "לא ידעתי שאתה משרת." "ואני לא ידעתי שאת יכולה להיות נחמדה," הוא חייך בנועם. "החיים מלאים בהפתעות." "אני לא נחמדה, אני רק משהה את האופי האמיתי שלי," מוריה הסבירה. "עד..?" "עד שתספר לי את הסיפור שלך." מוריה נשכבה על גבה. ליאור שלח אליה מבט מופתע. "אני מכינה את עצמי לסיפור ארוך," הסבירה. ליאור צחק. "אין סיפור ארוך. אין סיפור בכלל. אני סתם לא אוהב להיות בבית." "הנה, כאן מתחיל הסיפור," היא חייכה. "למה לא?" "סתם, לא יודע. די, זה לא משנה, עזבי." "אל תנסה להתחמק, זה לא יעזור לך." "את ממש קרציה, את יודעת?" "כן. זה מה שהופך אותי לכזו מושלמת." "כן, בטח." ליאור נאנח." "טוב, אשתו של אבא שלי ואני לא ממש מסתדרים. זהו, מרוצה?" "לא ממש. למה לא?" "עזבי, מוריה, באמת שאני לא רוצה לדבר על זה, טוב? תעשי טובה." מוריה השתתקה. הם ישבו והביטו אל הים, כל אחד שקוע בהרהוריו. זמן מה חלף לפני שליאור התנער והביט בשעונו. "אני חייב ללכת," התנצל. מוריה קמה וניערה את בגדיה מחול הים. "אוקיי." ליאור קם אחריה, מסדר את רצועת הנשק על כתפו. "היה כיף לראות אותך." "גם אותך," מוריה ענתה, מגלה להפתעתה שהיא כנה. "את רוצה ללוות אותי לתחנה?" "בשמחה." הם פסעו זה לצד זו על החול, מתרחקים מהים הרחב, הכהה, שסער מאחוריהם. "ליאור, תגיד-" מוריה החלה ואז השתתקה. "כן?" "עזוב, אני לא רוצה להציק." "זה בסדר. מה?" "מה קורה איתך ועם מאור?" מוריה העיפה אליו מבט חושש, מקווה שלא יחשוב כי היא חטטנית מדי. "מאור?" ליאור חייך. "דיברנו פעם אחת, זה לא היה זה, נגמר. מרוצה?" מוריה משכה בכתפיה. "למה?" "לא יודע. לא מתאים. אני מתכוון, היא חמודה והכל, אבל... היא פשוט לא- אוך, אני לא יכול להסביר את זה. היא פשוט לא שם. את מבינה?" "כן," מוריה מלמלה בשקט. "אני חושבת שכן." הם הגיעו אל התחנה שהיתה כמעט ריקה, וליאור נשען עליה, משלב את ידיו. "איזו רוח," הוא העיר. "פתאום נהיה קפוא." מוריה הצטמררה. "לגמרי," הסכימה. היא העיפה אליו מבט. "ו... יש לך מישהי? שכן שם?" ליאור הביט בה ארוכות, כתוהה מה לומר. "זה חשוב לך?" שאל לבסוף. מוריה הסמיקה. "מצטערת על החטטנות," חייכה במבוכה. "זה בסדר. כן, האמת היא שיש מישהי," ליאור אמר, ועיניו לא עזבו את שלה. "אני שמחה בשבילה." "למה?" "כי נראה לי שהיא זכתה במישהו מיוחד מאוד." "תודה." "אין בעד מה." האוטובוס הגיע ועצר לידם, מתנשף. המעטים שעמדו לצידם החלו לעלות פנימה, וליאור התקדם צעד לכיוון האוטובוס. "דבר אחרון," הוא אמר. "כן?" "אני יכול את הטלפון שלך?" -הוא- "אני כבר מגיע!" אופק גלגל את עצמו אל הדלת. הפעמון שב וצלצל. "רק שניה!" הוא פתח את הדלת. "מוריה?" "הי," מוריה חייכה בעצבנות. "מה שלומך?" "בסדר... מה את עושה פה? תיכנסי! את מטורפת? למה אין לך מעיל?" "שכחתי אותו בתחנה..." אופק נסוג מהפתח ומוריה נכנסה פנימה. "אבא שלך נמצא?" "לא, הוא בעבודה עד מאוחר. איך ידעת איפה אני גר?" "הפעלתי את כל השב"כ וזה," מוריה קרצה. "בית נחמד יש לכם." אופק הביט סביבו. חולצה מכופתרת, מקומטת, נחה על מסעד הספה. הטלוויזיה דלקה ללא קול, ושני בקבוקי בירה ריקים נחו על השולחן הנמוך, לצד מפתחות המכונית שלו ומחברת ספירלה אחת, שעל פי הכתוב על כריכתה נועדה לשיעור היסטוריה, אך שימשה ככל הנראה לקשקושים. "ממש נחמד," אמר בעגמומיות. "המקום הזה נראה כמו דירת רווקים, לא כמו בית של משפחה," הסביר למראה פליאתה של מוריה. "והגעת בתזמון מזעזע- המנקה אמורה להיות כאן בעוד "אוי! אז אני אלך... בכל מקרה, רק רציתי לראות מה שלומך." "אל תהיי מגוחכת, מוריה. אני שמח שאת כאן." עיניו הכהות חייכו אליה. "את רעבה? רוצה לשתות משהו חם?" "אני בסדר, תודה." אופק הבחין, בצביטת צער, שמוריה הפכה קרירה פתאום. ואז הבין. "אוי. אני כזה אידיוט! אני אביא לך כוס חד- פעמית, זה בסדר?" שאל בחשש. מוריה חייכה בהקלה. "כן. תודה. אבל אל תטרח, אתה עם רגל שבורה והכל... למה שלא תגיד לי איפה נמצאים הדברים? אני כבר אסתדר משם, אל תדאג." "אוקיי, אז בואי." אופק הוביל אותה אל המטבח. כלים גדשו את הכיור, ועל השולחן נחו קופסת עוגיות ושאריות חביתה. "תתעלמי," אמר, מחווה בידו אל הכיוון הכללי של הכל. "אני לא יכולה, אני חצי פולניה," מוריה חייכה בקינטור. "אז תנקי," אופק משך בכתפיו. "אני אשמח." "בתנאי אחד." "והוא?" אופק הרים גבה. "שתנגן לי." "אוה. הייתי שמח מאוד לעשות את זה, אבל, את יודעת..." הוא הרים את ידו השמאלית, המגובסת. "אוי. אני מצטערת! שכחתי מזה..." מוריה האדימה. אופק צחק. "זה אומר שזה לא כל כך נורא? מה שאני כן יכול לעשות, זה להשמיע לך הקלטות שלנו. רוצה?" "אני אשמח." "אבל את חייבת לשטוף את כל הכלים," התרה בה. "ואסור לך להפסיק באמצע, ולא משנה מה קורה. ברור?" "כן, הוד מעלתך!" מוריה צחקה ופתחה את הברז. אופק התגלגל אל הסלון. הוא פשפש בערימת הדיסקים שנחה ליד מערכת הסטריאו ושלף דיסק אחד, צרוב. הוא הדליק את המערכת והכניס את הדיסק, ונגינת כינור מילאה את הסלון. אופק הגביר את המוזיקה וחזר אל המטבח. "כינור?" מוריה תהתה. "מי מנגן?" "סתם אחד שסינג'רנו לקטע הזה. אבל עזבי, תכף מתחילות המילים, תקשיבי." מוריה שלתה עוד צלחת מהמים, מסבנת אותה באיטיות. קול הכינור גווע, ופסנתר החליף את מקומו. היא עומדת במטבח, שוטפת כלים שיער ג'ינג'י שנופל על הפנים בחוץ יורד גשם ובפנים היא יבשה בחוץ עומד גבר, בפנים מחכה אישה היא עומדת במטבח, מעבירה סמרטוט עיניים כמו הים ופה בצבע תות בחוץ יורד שלג ובפנים יבש תמידית בחוץ עומד אהוב, בפנים- את פחדנית... מוריה פערה את עיניה. היא פתחה את פיה לומר משהו, אך אופק הניף את ידו להשתיקה. חכי, סימן לה. היא יושבת בסלון, מחכה כבר שעות טרנינג אפור וידיים עייפות בחוץ יורד עוד ערב ובפנים חשוך ומר בחוץ עומד הגבר, בפנים- אישה מִדְבַּר... דממה נפלה ביניהם כשאחרוני הצלילים גוועו. לזמן מה נשמעו רק נקישות הכלים בנגעם זה בזה, ולבסוף נשברה הדממה בצלצול פעמון. "זו העוזרת," אופק חייך אל מוריה. הוא יצא מהמטבח על כסא הגלגלים שלו. "אופק! מה קרה, כפרה? מה עשית?" זהבה, המנקה המרוקאית שלהם, נחרדה למראהו. "מי עשה לך את זה, תגיד לי? אני אשלח בו את ציון, הבן שלי!" "זה בסדר, זהבה. נפלתי, לא קרה שום דבר." אופק צחקק. "שום דבר? לזה הוא קורא שום דבר!" זהבה גלגלה את עיניה. "זוז, עיוני. תן לזהבה קצת שקט לנקות פה, אה?" היא נכנסה אל הסלון. "בכל פעם שאני מגיעה- יותר גרוע. דיר חזירים, אתם!" היא העמידה פני כועסת. "אתם עושים את זה בכוונה, אה? לגרום לי לעבוד יותר, אתה ואבא שלך." "מה אכפת לך? זה יותר כסף," אופק חייך. מוריה יצאה מן המטבח. ברקע, החל שיר חדש להתנגן- מהיר, קצבי, רועש. אופק כיבה את המערכת. "ומי זאת? חברה מתוקה יש לך, אופק!" זהבה הניחה את ידיה על מותניה והביטה במוריה כבוחנת אותה. אופק התלבט מה לומר. "אנחנו לא ממש-" "אנחנו לא חברים," מוריה אמרה בנחרצות, רבה מדי לטעמו של אופק. "אז מי את?" זהבה חייכה אליה. "קוראים לי מוריה מזרחי, אני-" "מזרחי! אל תגידי לי שאת הבת של ברוריה!" "את מכירה את אמא שלי?" "נו, בטח! למדנו ביחד! חברות כאלה טובות!" היא הצמידה את אצבעותיה המורות זו לזו. "לא זזנו אחת מהשניה בתיכון!" "וואו, איזה עולם קטן," מוריה חייכה, "נעים להכיר." היא הושיטה את ידה ללחיצה. "מה נעים? עושה לי פוזות של אשכנזים, את," זהבה נזפה בה בעודה מחבקת אותה בעוז. "לי לא לוחצים ידיים, את שומעת?" "מה שתגידי," מוריה שבה וחייכה. נעים היה לה בחיקה החמים של זהבה. היא לא יכלה לזכור כמה זמן עבר מאז שאימה חיבקה אותה כך. "ומה שלום האחים שלך? כמה זמן עבר מאז שהתראינו! יש לכם תאומים, נכון? ואחד יותר גדול. איך קוראים לו תזכירי לי? בן כמה הוא?" מוריה קפאה בחיבוקה של זהבה. "הוא מת," אמרה בשקט.

נחמן עלה על האוטובוס וסקר אותו- מלא לגמרי. אה, לא. בעצם יש פה מקום ליד איזה נער ישן. זה אולי לא האדם האידיאלי לשבת לידו אבל אין דבר. חשב לעצמו נחמן, והניח את התרמיל הכבד על המושב כדי למתוח את שריריו התפוסים. כשסיים, הניח את התרמיל במעבר, והתיישב לצד הנע, נזהר לא להעיר אותו. הוא היה בלונדיני, עם שיער חלק ודי ארוך שהגיע לאוזניו. הבגדים שלבש היו גדולים עליו, אבל מבעד לבד הדק ניתן היה להבחין בשרירים מפותחים. נחמן נאנח והסיט מבטו מהנער. הבוקר הוא היה צריך לקום מוקדם במיוחד כדי להספיק לארוז, להתפלל, להתקלח, להיפרד מכולם ולרוץ לאוטובוס שבדיוק הגיע. נחמן העיף מבט בשעון שלו, שעה הייתה שמונה שלושים ושתיים. 'לא רע' חשב לעצמו בסיפוק. צלצול פלא' קטע את הרהוריו בגסות. נחמן קפץ בבהלה כשהשיר הברסלברי הידוע "ר' נחמן מאומן" הרטיט את מכנסיו בשיא הווליום. נחמן לא היה חסיד של הרבי מברסלב, אבל לא יכל לוותר על שיר שממש שר את השם שלו עצמו. "הלו" קרא לתוך פומית. "חיים נחמן! אתה לא תאמין..ברוריה עכשיו בחדר לידה, אתה עומד להיות דוד!" קראה אחותו בהתרגשות מן העבר השני. "ואו תרצה, את בטוחה? כאילו, זה בטוח זה ולא סתם?" "מה פתאום סתם???" תרצה צווחה "כבר הייתה לה ירידת מים! זה עומד לקרות בשעות הקרובות..תגיד תהילים לבריאות התינוק והיולדת, טוב?" "אין בעיה. תודה שהתקשרת להגיד לי. תודיעי כשיש מזל טוב ושיהיה בשעה טובה." השיב נחמן, התרגשותו גוברת "אה, וחוצמזה- אמרתי לך לא לקרוא לי חיים!" שכנו לספסל הביט בנער הרועש לצידו בחשדנות מעיקה. "גיסה שלי נמצאת עכשיו בחדר לידה" הרגיש נחמן צוך להסביר. ולא יכל שלא לתהות האם הנער בכלל יהודי דובר עברית ול איזה פועל רוסי. "כן. הבנתי את זה." השיב הנער טסילק את החשש הנ"ל מלב נחמן. "שיהיה במזל טוב" הוסיף באדישות. "אה, תודה!" השיב נחמן, מרוצה. נחמן תמיד חלם שיהו לו אחים קטנים, אבל בגיל9 כבר הבין שזה לא יקרה. נכון לעכשיו, יש לו שני אחים נשואים, אחות מאורסת, ושני אחיינים בדרך. 'החיים הם תענוג.' חייך לעצמו בסיפוק. נחמן שלף מהתיק צידה לדרך שהכינה לו לילך, אחותו בת ה17. הוא קרא לזה 'סלט חטיפים'= אוסף של חטיפים ודגנים ביחד, בשילוב מנצח. הוא חשב שה'סלט' מאוד מוצלח, ואת ידו הפנויה תחב נחמן לתרמיל והוציא ספר תהילים, ליולדת והתינוק. נחמן מאוד אהב את משפחתו ונהנה בחברת אחיו, גיסותיו והוריו. בשנה שעברה בקיץ, מיד אחרי החתונה של שמעון, יצאו כולם לטיול משפחתי. הטיול היה ממש מוצלח, והם גם הדפיסו חולצות ייחודיות. נחמן הביא את החוצה ההיא איתו בתיק, לאימונים. האוטובוס עצר וכתריסר אנשים ירדו. נחמן חשב ששכנולספסל בינהם, כי הוא עשה תנועות מבטיחות עם הראש. אבל כנראה הוא רק בדק איפה הם נמצאים, כי לבסוף הוא שב להתיישב ועצם שוב את עיניו. והנסיעה המשיכה לאיטה, בדרך למחנה הקיץ...

"דביר, איפה הנעליים שלי?!?" איילת כעסה כל כך. למה יש לה כזה אח קטן ומעצבן, מה היא עשתה לא בסדר? דביר נכנס לחדרה בחיוך שובב עם נעליה בידיו. "למה לקחת לי אותם, אתה לא מבין שאני ממהרת?" היא הוכיחה את הילדון. "לא רציתי שתךכי לי פתאום ולא תגידי שלום.." הסביר לה במבט מבוייש ותמים. "נו טוב, מה שתגיד. אבל מה פתאום חשבת שאני אלך בלי להגיד לך שלום?! אני הכי אוהבת אותך בכל העולם כולו! בוא אליי, דבירוש" והיא כרכה את זרועותיה סביב הילדון בן ה6, כל כך קטן ומתוק, איך יכלה לכעוס עליו ככה? "בפעם הבאה פשוט תזכיר לי אם אתה מודאג, אבל אל תיקח לי את הנעלים, אוקיי?" דרשה. "בסדר, אני מבקש סליחה" מלמל דביר ולאחר מכן, כבקשתה, הדביק לה נשיקה קטנה על הלחי. "ביי ממוש" קראה אליו בחיוך בעוד אמה צופרת לה מלמטה. "ביי איילת, תעשי חיימשוגעים!" הוא נופף לה בהתלהבות. "סוף סוף את הולכת לך" אמר שלמה, שהיה עסוק באכילה כפייתית של פיצה ענקית מהחנות הקרובה. "כן. יי גם לך." היא החזירה לו בחיוך ומיהרה למכונית למטה. אחרי שאמה גמרה את הנאום המוכר של 'תשמרי על עצמך, אל תעשי שטויות, תתנהגי יפה, תעזרי לכולם' וכמובן 'תשני מוקדם', איילת הבחינה בדמעה בודדה זולגת במורד לחיה. "מה קרה, אמא?" היא שאלה בדאגה. "אל תלכי לי גם את!" בכתה אמה "בבקשה.. תשמרי על עצמך, בשבילי.." איילת שתקה. גם היא חששה, וכל כך התגעגעה לאחיה התאום שמת בשנה שעברה לאחר שהתרסק בתחתית צוק בטיול הכיתתי. היא לא ידע המה לומר, והמשך הנסיעה עברה על שתיהן בדממה. איילת לא אהבה לחשוב לחשוב על אח שלה ולכן סילקה מראשה את העצב ונזכרה איך המנהלת בבית הספר החקלאי בו היא לומדת סיפרה לה על מחנה הקיץ אליו היא יותר ממוזמנת, בזכות כישורי הריקוד שלה. איילת הסמיקה כשנזכרה כמה שיבחה אותה המורה באוזני המנהלת ואיך התמוגגו שתיהן כשאמרה שתשמח לייצג את בית הספר במחנה הקיץ. ההורים שלה קצת התקשו עם התשלום הגבוה, כי מה כבר המשכורת של רופא שיניים צעיר? אז המנהלת אישרה סבסוד גבוה מטעם בית הספר בטענה שזה בשביל אחיה, שמת. אוף, בסופו של דבר הכל הסתכם באח שלה...לא נורא, במחנה אף אחד לא יידע על אח שלה, ולא ירחמו עליה, לא יטרידו אותה, והיא תוכל להינות בלב שלם. או לפחות כך קיוותה.

אם כל כך קשה לכם, תקראו הכל מחדש ותדמיינו שזה קורה השנה.. :) -היא- "את נורמלית? דאגנו לך!" ברוריה תפסה את מוריה בכתפיה, מנערת אותה. "אני בסדר, אמא. אני פשוט..." מוריה השתתקה. "פשוט מה? מי היה הבחור הזה, בכל מקרה?" ברוריה נעצה בה מבט חוקר. "אני לא יודעת, אמא," מוריה ניסתה לפסוע לכיוון חדרה. "סתם בחור." "דתי?" "לא, אמא." "מה הוא עשה שם?" אמה לא הרפתה. "אמא! אין לי מושג, בסדר?" מוריה ברחה משם ורצה במדרגות אל חדרה, נועלת אחריה את הדלת. לעת עתה שרר שקט בבית, אם כי במוחה של ברוריה עוד ניקרה שאלה אחת: מה מוריה עשתה שם? -הוא- "הי, גבר," מורן טפח על כתפו. "מה נשמע?" "מעולה." הם התחבקו, מורן מתכופף אל אופק הישוב על כסא גלגלים. "התגעגעתם?" אופק חייך. "אתה לא יודע כמה. למזלך, אין לנו עוד הופעות הנראות באופק," מורן אמר, פניו מרצינים. "למיטב זכרוני, ההופעה הקודמת היתה בהתראה של כמה שעות, לא?" אופק הבליע חיוך, מגלגל את עצמו אל המטבח. "זה היה חד פעמי. ואגב, בקשר להופעה הקודמת." מורן הלך בעקבותיו. "נו?" אופק פתח את דלת המקרר ושלף שתי פחיות. "לחיים." מורן עיקם את אפו למראה הפחיות. "הבחורה שהיתה איתך..." "מוריה. חמודה, נכון? מה איתה?" אופק פתח את הפחית, ולגם לגימה גדולה של קפאין נוזלי. "חמודה מאוד," מורן אמר לאטו. "וגם דתיה." "יש עם זה בעיה?" אופק הסתובב אליו, עיניו הכחולות-כהות נעוצות במשקפי השמש של מורן. "כי אם כן, אני רוצה לדעת איזה פגם מצאת בדת שלה." קולו היה שקט, מסוכן. מורן פתח את פיו, ושב וסגר אותו. לכמה רגעים היה שקט במטבח, לבד מזמזומו של המקרר. "אני רק רוצה לדעת האם החבר הכי טוב שלי מתכוון לחזור בתשובה," אמר לבסוף. אופק חייך. "לא, אני לא חושב," אמר. הוא התחיל לשחק בלשונית של הפחית. "כי לפי מה שראיתי, אתם די קרובים," מורן אמר במונוטוניות. "גם אני רוצה לחשוב ככה." "אז..?" מורן משך את המילה. "אז?" אופק משך בכתפיו. "מה אתה מנסה לומר? פשוט תירק את זה." "איך זה הולך להסתדר, אתה והדוסית? אח שלי אמר לי שדוסים לא נוגעים אחד בשני. תתחיל גם אתה בזה? ובשבתות- לא תצאו?" הוא עצר לרגע לנשום. "אני לא מנסה להערים עליך קשיים, אופק, אני רק רוצה שתהיה הגיוני. תחשוב על מה שאתה עושה," הוא אמר בקול מתחנן. "אני לא רוצה שתיפגע." "אני לא אפגע, אוקיי?" אופק נאנח. "כן, אני יודע שזה מסובך. אני לא ילד קטן. אבל אני מאמין שנצליח, איכשהו." הוא צמצם את עיניו. "מה עוד?" "מה?" מורן היתמם. "אל תשחק את האדיוט. מה עוד אתה רוצה לומר?" "טוב... ואל תתעצבן- אבל... אתה בטוח שגם מוריה מעוניינת בזה?" אופק הביט בו ללא מילים, ואז עקף אותו ונסע משם. -היא- רוח ליטפה את פניה ברכות, מעיפה את תלתליה האדומים אל מעבר לכתפה. ערפילים ליחכו את כפות רגליה, את ברכיה המכוסות בחצאית ג'ינס מהוהה. שלווה מילאה את לבה, רוגע שכמוהו לא הרגישה זה זמן רב. מחייכת, היא הפנתה את ראשה לאחור, אל מישהו שישב שם לצדה, כתף אל כתף ביחד איתה, ראשה נשען אל עורפו. שערו ארך מאז ראתה אותו לאחרונה, אך עיניו עוד היו כהות ונוצצות כפי שזכרה אותן. הוא חייך אליה, לא חיוך רחב כפי שזכרה אלא חצי "מוריה," חיוכו התרחב כשראה שהבחינה בו. "טוב לראות אותך." "גם אותך," מוריה חייכה חיוך רחב. "התגעגעתי." "באמת?" הבזק נראה בפניו. "ברור," היא הופתעה. "אתה חשוב לי מאוד. אני אוהבת אותך!" "אני שמח לשמוע," קולו היה שקט. "גם אני אוהב אותך." מוריה הסיטה את מבטה מעיניו הכהות- עמוקות. "אז למה הלכת?" קולה רעד. "לא הכל בשליטתנו, את יודעת. לא רציתי ללכת." "אני יודעת," היא אמרה חרש. מבעד לקרעי הערפל היא חשה בידו העוטפת את כתפה. "יוני," היא מלמלה. "יוני?" כאב נשמע בקולו. היד הוסרה מכתפה. היא הסתובבה לאחור, אך הערפל הסתיר מעיניה את האדם שישב כל כך קרוב אליה, ולרגעים נדמה כה רחוק. היא קירבה את ראשה, מתאמצת לראות. גשם החל יורד, טיפות קטנות שדקרו את עורה כמחטים. רוח שבה לנשב, והערפל נע סביב, חושף את פניו של זה שישב לצידה. היא נרתעה לאחור בניגוד לרצונה, נעמדת במהירות. היא גילתה שהיא רועדת. "אני מצטערת," היא לחשה. ממקום שבתו, נשא אליה אופק עיניים מאוכזבות, כאובות, נבגדות. -הוא- הי, אחי. אני מצטער על מה שאמרתי. לא הייתי צריך לפתוח את הפה. זה בסדר. באמת? אז אני יכול לעלות אליך? איפה אתה? למטה, בסלון.:P תעלה, מכוער אחד. "הי," מורן חייך חיוך מהוסס. הוא נכנס אל החדר, משחק בפלאפון שהחזיק בידו. "לא חבל לך על הכסף?" אופק התהפך במיטתו, מחייך. "יש לי הודעות חינם למכוערים," מורן הוציא לשון והתיישב ליד אופק. "הא-הא, מצחיק." אופק התרומם על מרפק אחד, מעביר את ידו השניה- העטויה בגבס- בשערו הבהיר, הארוך. "אז, מה קורה?" "לא השתנה הרבה." מורן נעמד ליד החלון, משקיף מטה. "דיברת עם מוריה?" "למה אתה שואל?" עיניו של אופק הוצרו. "תירגע, אני לא דוחף את האף לרומן שלכם. אני פשוט חושב שהיא בחורה נחמדה." "והנקודה שלך היא..?" "שום נקודה. רק חשבתי שאולי תזמין אותה לפגוש אותנו." "היא דתיה," אופק חייך בלעג. "כבר שכחת?" מורן נפנה מהחלון. "דתיות לא מונעת ידידות," ציין. "אבל אהבה כן?" מורן שב והביט מבעד לחלון. "כן," נאנח. "אהבה כן." -היא- מוריה ניגשה אל החלון, מניחה את ידה על הזכוכית. טיפות קרות נקשו מצידה השני, ומוריה הצטמררה מהקור הנושב ממנה. גם אני אוהב אותך. זה היה רק חלום, חשבה בהחלטיות. רק חלום. היא מחתה זוג דמעות סרבניות שעלו בעיניה. לרגעים ספורים היא היתה שם עם יוני, יוני שלה. הוא היה כה קרוב, כה מבין. לבה המה אליו לפתע, עוד יותר מתמיד. היא קפצה במדרגות, מהדקת אליה את תיקה. במטבח לא היה איש בשעה מוקדמת שכזו- הצצה חטופה בשעון הקר הראתה על שש וחצי בבוקר- והיא ארזה לעצמה מזון ושתיה, ונטלה שטר כסף מהמגירה הגדולה. "יצאתי, אחזור מאוחר. אני לבד." שרבטה על פתק "זכור אותי", והצמידה אל המקרר במגנט של הפיצה החדשה. היא יצאה מהבית, רוכסת את מעילה. האוטובוס עבר מאחורי גבה כשסגרה את הדלת והיא נופפה אל הנהג. למרבה המזל הוא זיהה אותה, ועצר למענה שלא "בורחת מהבית, מזרחי?" שאל בחיוך. "לא היום, דודו," חייכה כשעלתה במדרגות. "תודה." "מה לא עושים בשביל בחורה יפה כמוך?" הוא שרק מבין שיניו כשנטל ממנה את הכסף. המנגינה העליזה של "מי ימלל" מילאה את האוטובוס הריק. "אז לאן אמרת שאת נוסעת?" "לים. לתפוס קצת צבע," צחקה. "אני מקווה שאת לא הולכת לשחות," דודו הרצין לפתע. "לא, מה פתאום. השתגעתי?" למרות שלא הראתה זאת, דאגתו נגעה ללבה. האוטובוס עצר בתחנה, קולט אל חיקו משכימי קום נוספים. ברכות "בוקר טוב" ריחפו באוויר. "לידור? מה את עושה פה?" מוריה הבחינה בחברתה העולה אל האוטובוס. "מוריה!" חייכה לידור. "אני נוסעת לירושלים. למיונים..." "נכון! וואו, בהצלחה..." "המון תודה." לידור התיישבה לידה. "ולאן את?" "לים." "וואו! איך שאני מקנאה בך!! כמה זמן לא הייתי בים..." לידור נאנחה חרש. "תמסרי לו ד"ש ממני, נכון?" שאלה ברצינות. "בטח." מוריה חייכה בלבה. היא היתה רגילה לשיגיונותיה של לידור, שהיתה בחורה מתוקה אך מעט משונה. הן שתקו למשך שארית הנסיעה. דממה נעימה שררה באוטובוס גם כשהחל להתמלא טיפין טיפין, דממה של שעת בוקר מוקדמת כשבחוץ מקיש הגשם. לבסוף עצר האוטובוס בתחנה, ומוריה נפרדה מלידור וירדה מטה. היא הרימה את פניה, מקדמת בברכה את הטיפות העדינות. "גשם... רד כבר גשם..." פיזמה לעצמה בעודה פוסעת לאיטה לכיוון הגלים המתנחשלים במרחק. היא התקרבה אל החוף והחלה מפלסת את דרכה בחול הרטוב. דמות גבוהה עמדה על קו המים, ומוריה התקרבה אליה, סקרנית. "שלום," אמרה כשהגיעה אל הדמות. היה זה חייל, גבוה ושחור שיער. נשקו תלה באלכסון על גבו. הוא הסתובב בהפתעה. "שלום גם לך," חייך אליה. מוריה נעצה בו עיניים מופתעות. "ליאור?!"

למה אי אפשר למחוק כאן בצורה נורמאלית?

הדפיקות על הדלת היו חלושות, בלתי נשמעות כמעט. לוריין תהתה אם היא נוהגת כשורה בפנייתה אל מריאן אולם לא הייתה לה ברירה אחרת . היא שבה ונקשה על הדלת ללא הרף עד שסוף-סוף נפתחה . מולה עמד מריאן טרוט עינים וסתור שיער. היה ניכר שרק הרגע קם משינה עמוקה. כשראה את העומדת מולו נפלטה מפיו קריאת תדהמה, " לוריין! מה את עושה כאן?! את לא ישנה בשעות האלה?מה מביא אותך אלי?" לוריין היסתה אותו " ששש... לא כולם צריכים לדעת שאני כאן! אפשר להיכנס?" מריאן זז מעם הפתח ואיפשר לה להכנס. הוא הוביל אותה אל חדר המגורים והחווה בידו על הספה הפינתית שהיתה אהובה עליה במיוחד. לוריין התיישבה באנחה קלושה שלא נעלמה מאוזניו החדות של מריאן. " אז מה מביא אותך לכאן?",תהה, " נתקפת בפרץ של געגועים אלי? או שהחלטת שאני בכל זאת מספיק בוגר?" ממילותיו האחרונות לא נעדרה נימה אירונית. "אולי מספיק עם זה? אחת הסיבות שאני מעדיפה שלא להיפגש איתך היא בגלל ההשתטות שלך... יש לי סיבה מספיק טובה לבוא דווקא לכאן, ולא, ממש לא התגעגעתי אליך... אולי קצת, בעצם." היא שלפה מקפלי שמלתה תיבת עץ קטנה והושיטה אותה למריאן הנדהם. "את בטוחה שהכל כשורה איתך?", שאל מריאן המום כולו. "לגמרי". השיבה לוריין בשלווה. " אין לי ברירה אחרת, רק בך אני יכולה לבטוח שתשמור היטב על התיבה הזאת במקום בטוח. "אבל לוריין! כל אחד משתוקק שתהיה ברשותו תיבת אוצרות כזו! איך את מסוגלת לוותר עליה כל-כך בקלות?" הבעה מיוסרת עלתה על פניה הנאות של לוריין, "אני לא מסוגלת נכון לעכשיו להחזיק ברשותי את התיבה הזו! אמש קיבלתי אותה מאבי והוא אמר לי שהוא סומך עלי שאעשה בה את מה שצריך להיעשות. אבל הרגשתי שהנטל הזה כבד מידי בשבילי... בנתיים אני מעדיפה שהיא תהיה ברשותך. ואל תנסה אפילו לפתוח אותה!" "מדוע?" " משום שהמפתח נמצא ברשותי. ככה לפחות אוכל להיות בטוחה שהתיבה לא תפתח לפני זמנה." לוריין נעמדה בהחלטיות והחלה לפסוע אל עבר הדלת. מריאן מיהר להגיע אל הדלת לפניה ואחז בידה תוך שהוא שואל בסקרנות מהולה בדאגה כנה, "מותר לי לדעת לפחות לאן פניך מועדות? " "לא. בנתיים לא. ", השיבה בפסקנות, " אני כבר אעדכן אותך בדרך כלשהי.שמור על הבתיבה כבבת עינך!" ובאומרה זאת פתחה את הדלת . היא ניגשה בזריזות אל הגדר העבותה שהקיפה את הבית ומיהרה להתיר את סוסתה השחורה שהיתה קשורה אל הגדר. לוריין התיישבה עליה בזריזות והחלה דוהרת במהירות אל עבר האופק שהחל מכחיל ---

.

-היא- מוריה ישבה ליד מיטתו של אופק, פוכרת את אצבעותיה ושפתיה ממלמלות פרקי תהילים. היא העיפה אליו מבטים מהירים מבעד לרטיבות שהציפה את עיניה שוב ושוב, ולא משנה כמה ניגבה אותה, בוחנת את פניו בתקווה שינוע. הדלת נפתחה פתאום, וגבר גבוה נכנס לחדר במהירות. כשראה שאופק שוכב בעיניים עצומות, נעצר, מתנודד. הוא הסב את עיניו ולפתע הבחין במוריה. "מי את?" שאל בלחש. "קוראים לי מוריה. אני... מצאתי את אופק." "הזמנת את האמבולנס, אני מבין." הגבר התקרב אליה. עיניו היו כחולות, וסביבן נמתחו קמטים, ששיוו לפניו מראה עייף- אך גם טוב לב, הבחינה פתאום. "כן." היא נבוכה למראה ידו המושטת אליה. "אני מצטערת," לחשה. "אני דתיה. אני לא נוגעת בגברים." "אוה," הוא אסף אליו את ידו. "אני מאוד מצטער. הייתי צריך לחשוב על זה בעצמי." הוא העיף מבט אל החצאית הארוכה שלה, ואל חולצת הטריקו הדהויה שלבשה. "אני אהוד," הציג את עצמו. "אבא של אופק." "תיארתי לעצמי," מוריה חייכה חיוך קטן, וקמה כדי להציע לו את כסאה. "אנחנו דומים?" הוא התיישב בתודה, מצמיד את הכסא אל המיטה ככל האפשר. "יש לכם את אותן העיניים," מוריה ענתה. כמו אות, רפרפו עיניו של אופק ונפקחו, והוא הביט היישר אליה. "מוריה," מלמל. לבה של מוריה האיץ את פעימתו. עיניו היו כחולות כמו הים בחורף, כמו השמיים בערב, כמו אבני ספיר נוצצות. "אופק" היא אמרה בגרון ניחר. "איך אתה מרגיש?" "טוב מאי פעם," אופק פלט צחוק צרוד. "הי, אבא." "מה כואב לך?" אהוד רכן קדימה והניח את ידו על זרועו של אופק, מעל לגבס הלבן העוטף אותה. "הצלעות, בעיקר." אופק הרים את ידו השניה, שמחט היתה תקועה בה. "מה זה?" "משככי כאבים ונוזלים, במקום אלו שאיבדת. התייבשת," מוריה ענתה. היא נשענה על הקיר, מביטה אליו. "באמת שכבת שם רבע שעה?" "אולי קצת יותר." אופק הביט בה בחיוך ערמומי, ועיניו נצצו בשובבות. "אתה בלתי נסבל," היא נאנחה. "אני יודע," ענה ברצינות. "טוב, אני אצא החוצה ואניח לכם לדבר. תרגיש חופשי לקרוא לי אם תצטרך משהו, בסדר?" "אין בעיה. תודה רבה, מוריה," אופק שלח אליה חצי- חיוך אחרון, והיא יצאה מהחדר, סוגרת אחריה את הדלת. מוריה נשענה על הקיר הלבן והחליקה לאורכו עד שהגיעה אל הרצפה, והתיישבה. היא כבשה את פניה בידיה, נסערת. השעתיים האחרונות גזלו ממנה את כל כוחותיה- ההמתנה לאמבולנס, הצפייה בגברים המעלים את אופק מתוך הבור ומניחים אותו על אלונקה. פניו הלבנים של אופק, הלחים מזיעה ומדמעות כאב שהתעקש לחנוק. ידו הבריאה, התרה אחריה. היא בהתה ברצפה, מודעת-לא מודעת לדמויות בחלוקים הלבנים הממהרות סביב, מבקשות להספיק ולהציל עוד אדם ועוד אחד. היא ישבה כך אולי חמש עשרה דקות, עד שצלצול העיר אותה. היא גיששה בכיסה ושלפה את הפלאפון שלה, עונה מבלי להביט בשם המתקשר. "מוריה? איפה את?" קולה החרד של אמה עלה מהמכשיר. "אמא!" מוריה התנערה ונעמדה במהירות. היא שכחה להודיע לאמה על מקום הימצאה. היא בוודאי השתגעה מדאגה! "אני..." היא בררה את מילותיה בקפידה. "הסתובבתי מחוץ ליישוב, ופתאום ראיתי בחור שנפל ונפצע. הזמנתי אמבולנס, ואני בבית החולים עכשיו, איתו. ההורים שלו בדיוק הגיעו, ואני תכף חוזרת הביתה. בסדר?" "דאגתי לך," אמרה אמה בתוכחה. "אני שולחת את אבא להביא אותך." "אמא, זה בסדר, אני אבוא באוטובוס." מוריה נאנחה בלבה. "את יודעת מה השעה? את לא תספיקי להגיע להדלקת נרות!" "טוב, בסדר. שיתקשר אליי כשהוא מתקרב, בסדר?" מוריה נאלצה להשלים עם העובדה שאביה יראה אותה כך- לבושה בבגדי המדבר שלה, שערה פרוע, פניה מוכתמים באבק ודמעות. "אני אגיד לו. להתראות." ברוריה ניתקה את השיחה. מוריה חיפשה אחר השירותים הקרובים, ושם ניקתה את פניה והרטיבה את שערה. דמותה הרצינית במראה הזכירה לה את ליל אמש, כשעמדה בשירותים החשוכים של הבר, מאזינה לקול הגיטרות החשמליות והתופים שהסתנן מבעד לדלת. היא סגרה את הברז ויצאה החוצה, ממהרת אל חדרו של אופק. אביו עמד מחוץ לדלת, תר אחריה. כשהבחין בה אורו עיניו. "הנה את," אמר כשהתקרבה. "אופק ביקש שתיכנסי אליו." הוא זז הצידה, מניח לה לעבור על פניו אל תוך החדר. "תסגרי את הדלת," אופק ביקש. מוריה עשתה כבקשתו והתקרבה אל המיטה. "איך אתה מרגיש?" שאלה ברוך. "אני בסדר," הוא רטן. "אבא הציק לי עם השאלה הזאת," הסביר למראה פניה המבולבלים. מוריה חייכה. "אבא שלך נראה בן אדם טוב." "כן, כולם טועים לחשוב ככה," אופק חייך אליה חצי חיוך וסימן לה לשבת. היא התיישבה על הכסא לצידו. "אתה לא אוהב אותו?" היא השעינה את מרפקיה על הברזל שהקיף את המיטה. "אני אוהב אותו מאוד. אבל מרחוק." "למה?" "אני לא יודע." אופק השפיל את מבטו, משחק בשולי השמיכה שכיסתה את גופו החבול. "מה שתגיד," מוריה ענתה לו בנימה קלילה. הוא שב והרים את עיניו. "את לא מאמינה לי," אמר בנימה מוכיחה. "אתה לא יודע למה אתה מעדיף להרחיק את אבא שלך? זה באמת לא אמין כל כך," היא חייכה אליו. "זה תמיד היה רק שנינו," הוא אמר. "אמא שלי עזבה מזמן. בהתחלה עוד היינו נפגשים, אבל זה הפסיק ברגע שהתחלתי לעמוד על שלי. לא רציתי לראות אותה יותר." "למה לא?" "ידעתי שאבא שלי לא אוהב שאנחנו נפגשים. בתור ילד לא הבנתי למה," אופק נאנח. "כשגדלתי, התחלתי לחשוב על מה שידעתי ועל מה שמצאתי בבית. ואז הבנתי למה היא עזבה." הישיר אליה את עיניו הגדולות. "אמא שלי ניהלה רומן," אמר במרירות. "וכשעזבה, היא רצתה לקחת אותי לחיות איתה ועם החבר שלה. היא רצתה להשאיר את אבא שלי לגמרי לבדו. לא יכולתי לסלוח לה על זה." מוריה שתקה. היא ידעה שדברים כאלו מתרחשים, אבל מעולם לא הכירה מישהו שהחזיק באמתחתו סיפור שכזה. "אבא שלי חשב שעשיתי את זה בשבילו," אופק המשיך בסיפורו, "אבל אני עשיתי את זה כנגדה. לא יכולתי לסבול את העובדה שהיתה לי אמא כזו." מוריה הסבה את מבטה. עיניו של אופק נצצו בכעס, והיא לא יכלה להסתכל עליו. עיניה המשוטטות נתקלו פתאום בגיטרה שלו, שנחה בצד החדר, כפי שהיתה כשהביאו אותו לשם. "הגיטרה שלך," אמרה. אופק עקב אחרי מבטה. "הי, תודה," אמר. "אין על מה." מוריה משכה כתפיה. "דווקא יש. אבל אני לא חושב שאני יכול לנגן עכשיו, בכל מקרה." אופק הרים את ידו המגובסת. כל אצבעותיו היו עטופות בחומר הלבן, והוא לא יכול היה להזיז אותן. "אם זה היה ביד השניה, הייתי יכול לנסות לעבוד עם מפרט," נאנח. "אבל אני לא יכול לאצבע ככה." הוא הביט בה. "את יודעת לנגן?" "קצת," מוריה שבה ומשכה בכתפיה. "אצלנו קוראים לזה גיטרת- קומזיץ." אופק צחק. "אני מבין. בואי נשמע אותך," אמר. מוריה הביטה בו במבט אטום. "עכשיו?" שאלה. "אני לא רואה סיבה למה לא," הוא החווה אל הגיטרה. "קחי אותה, נו." מוריה ניגשה אל קצה החדר, מודעת לעיניו של אופק הנעוצות בה. היא נטלה את הגיטרה, מסירה ממנה את הכיסוי ומעבירה יד על העץ המבהיק. "בואי הנה," אופק אמר. מוריה התיישבה על הכסא לצידו, ידה הימנית לופתת את הגיטרה. "מה לנגן?" שאלה. "מה שמתחשק לך," עיניו של אופק חייכו אליה. מוריה העבירה את ידיה על המיתרים, ואז הניחה את אצבעותיה על הסריגים. היא התחילה לנגן אקורד מפורק, תו אחר תו. Seems like it was yesterday when I saw your face You told me how proud you were, But I walked away If only I knew what I know today Ooh, ooh "אחלה בחירה," אופק מלמל. מוריה המשיכה לנגן. I would hold you in my arms I would take the pain away Thank you for all you've done Forgive all your mistakes There's nothing I wouldn't do To hear your voice again Sometimes I wanna call you But I know you won't be there הפלאפון שלה צלצל פתאום, ושניהם התנערו כאחד. מוריה ענתה לשיחה. "מוריה, אני עוד דקה מגיע," אמר אביה. "יש לך מטריה?" מוריה העיפה מבט אל החלון, אל הגשם השוטף. "לא." "אז אל תצאי החוצה. תחכי לי בכניסה, בסדר?" "כן, אבא. אני תכף מגיעה לשם." "יופי." אביה ניתק. "אני צריכה ללכת," מורי אמרה. "תחזרי," אופק ענה. "בטח. וכשתדע מתי משחררים אותך, תודיע לי." היא קמה וארזה את הגיטרה בחזרה. "תודה רבה, מוריה," אופק אמר. "על הכל." "אין בעיה." מוריה התרחקה ממנו וניגשה אל הדלת. "ואגב, מוריה?" אופק אמר כשכבר עמדה בידה על הידית. "כן?" שאלה, מנסה להתגבר על הרעד בקולה. "את מזייפת," הוא צחק. -הוא- כשאביו נכנס שוב לחדר, הוא עצם את עיניו, מעמיד פני ישן. לא היה לו חשק לנסות ולשוחח עם אביו פעם נוספת- הפעם הראשונה היתה מייגעת מספיק. הוא שמע את אביו מתיישב לצידו ונאנח. לא חלפה חצי דקה והדלת נפתחה לרווחה, ואדם כלשהו נכנס לחדר, נושא עמו ריח של בושם ושל גשם. אופק נשם עמוק, מגלה שהריח מוכר לו. למעשה, הריח העלה בו בחילה עזה. "אני יודע שאתה ער," הוא שמע את אביו ממלמל. "מה שלומו?" אופק שמע את קולה של אמו מתקרב אליו. "הוא שבר יד, שתי רגליים וכמה צלעות. הוא גם חטף די הרבה מכות יבשות והתייבש מחוסר נוזלים," אביו ענה. "כמה זמן הוא כבר ישן?" אופק יכול היה לחוש בידה המלטפת את שערו. "הוא נרדם לא מזמן. אני מתאר לעצמי שהיום הזה התיש אותו." "אתה רוצה שאביא לך משהו?" היד עזבה אותו. "את יכולה לקנות לי קפה?" "בשמחה." הדלת נפתחה ושוב נסגרה, ואופק פקח את עיניו. "תודה." "גברים צריכים לעזור זה לזה בעת צרה," אביו הניד בראשו ברצינות. "אתה אמרת לה לבוא," אופק אמר. "כן. לא ידעתי אם תרצה לראות אותה. ובכל מקרה, היא אמא שלך." "היא עזבה אותי." אופק הרים את השמיכה, מכסה את ראשו. "לא רק אותך, אופק." קולו של אביו התקשח. "אז תפסיק לשחק את המסכן. היא עזבה לפני יותר משלוש עשרה שנים, ובמקרה ששכחת, היא היתה אשתי. גם לי זה כאב." קולו של אביו הצליף בו. "אתה לא היחיד שסובל מנוכחותה כאן." אביו קם ממקומו ויצא מהחדר, משאיר את אופק לבדו.

  למה אי אפשר למחוק כאן בצורה נורמאלית?

03/06/08 איתי התרווח בנוחיות על הערסל בגינה של משפחת בר לב, מזמזם לעצמו בקול ונהנה מהרוח הקרירה והדי מפתיעה בתקופה הזו של ראשית הקיץ. נטע שנכנסה עם מיץ תפוזים סחוט ועוגיות חמות שיצאו מהתנור צחקה למראהו. "אוהו. ממש החיים היפים. נח לך בסוטול. מתפנק. עוגיות. שתייה.. יפה.." איתי חייך. "וזה עוד כלום לעומת הבריזה המטורפת שיש כאן. מדהים" "מי שיישמע" אמרה נטע "אפשר לחשוב שאתה גר בפלורידה..." "טוב, תראי, אצלנו אין כזאת מרפסת וגם אין כל כך הרבה כיווני אוויר בבית... בבית שלך תמיד נעים. גם ביום הכי חמסיני בשנה..." "טוב. אני מאד מקווה שלא רק בגלל הרוח" "אה. ברור שלא. המקום חמים ונעים, האוכל מצויין, יש לך אחלה משפחה.." "תודה" "וכמובן שגם לך יש חלק בכל הסיפור.. שלא תביני..." "אוח. איתי. פשוט תשתוק. אתה כזה גרוע!!!" צחקה נטע. "חן חן" "ופלצן" "נ-טע! זאת מילה לא יפה. ואמא ביקשה לא לדבר ככה..." אמר נתנאל שבדיוק נכנס עם יאיר אל המרפסת על מנת לקחת את הכדור האהוב עליהם. "נתנאלייי... אתה לגמרי צודק" אמרה נטע נבוכה. "ברור שאני צודק" איתי צחק. "אהלן גבר. כיף לראות אותך סוף סוף, נתנאל..." "מה זאת אומרת סוף סוף?" "שמעתי עליך הרבה...אז חיכיתי כבר לראות אותך" "כן שמעת עלי?" שאל נתנאל בפליאה. "בטח. עליך וגם על הילד החמדמד הזה שעומד מאחורייך. תגלה לי איך קוראים לך..." ביקש איתי מיאיר. "קורים לי יאיייר.." אמר הפעוט בביישנות. "ובין כמה אתה?" "סלוס" "איזה גדווווווול....... ואווווווווו...." יאיר התלהב מתשומת הלב שהעניק לו איתי ובטבעיות סימן לו שהוא מעוניין שירימו ויושיבו על ברכיו. ואיתי אכן ירד מהערסל ועשה זאת. "אז באיזה גן אתה?" "בגן של סיונה..." "וכיף שם?" "מאד" "ובאיזה כיתה אתה, נתנאל?" "אני כבר בכיתה ג'.." ענה בגאווה. "טוב. אתה כבר ממש ענק.." אמר איתי וזכה לחיוך מאוזן אל אוזן מנתנאל. "מי אתה?" שאל לפתע יאיר. "זה החבר של נטע" הסביר נתנאל בידענות "הוא יהיה החתן שלה" "ונטע היא כלה סלו?" שאל יאיר כלא מבין. "היא תהיה" איתי הסמיק במבוכה ונטע מצאה סיבה להיכנס חזרה הבייתה "כי היא שומעת שרותם צריכה עזרה בשיעורי הבית". נתנאל שלא הפסיד שום הזדמנות להביך צעק כשנטע נכנסה "שרותם בכלל אצל חברה". אח. אחים קטנים... 03/08/08 "איתי, אין מצב שאני נכנסת לחנות הזאת. אני רק רואה את כל מוצרי האלקטרוניקה האלה וחוטפת חום" "שרית, תקשיבי אבא ביקש שאני אקנה לו דיו למדפסת. שתי דקות ויצאנו.." "טוב" אמרה שרית, נכנעת. "אבל שתי דקות" הם נכנסו אל החנות רחבת הידיים והחלו לחפש את מיקום הדיו בתוך כל המכשירים האלקטרוניים והחשמליים שהוצעו למכירה. "אוף איתי. אבל למה לכאן? היינו יכולים ללכת לאיזה חנות פשוטה של מוצרי כתיבה והיינו מוצאים תוך רגע..." "אין את הדיו הזה בכל מקום. אבא אמר שהוא מוצא אותו רק כאן ובעוד חנות במרכז העיר. זו לא מדפסת שנקנתה כאן אז יש בעיות בקניית הדיו. ותירגעי כבר. נקנה, נצא ואנחנו מגיעים הבייתה. בלי לחץ" לאחר שמצאו את הדיו המיוחל פנו בזריזות אל עבר הקופות כדי להתברג באחד התורים. ולבסוף כשהגיעו אל הקופה גילתה שרית שהפלאפון שלה אבד. איתי שצפה את הדרמה שהולכת להתרחש אם לא יימצאו את הפלאפון מיידית אחז בזרועה של שרית והוציא אותה מהתור אל רחבת החנות. "אוקי. קודם כל להירגע" ביקש "עכשיו תגידי לי, נכנסת איתו לכאן?" "כן. כן. נכנסתי" "בסדר. אז הוא פה" "מה אתה כזה שאנן. בגללך בכלל נכנסו לכאן" התעצבנה שרית. "שרית. מה הלחץ? היינו בדיוק בשני אגפים בחנות. תוך שנייה בעז"ה נמצא את הפלאפון" "אני מאד מקווה בשבילך" הם החלו מתרוצצים בחנות. סוקרים את כל השורות והמדפים, אבל לשווא. הפלאפון לא נמצא. שרית התיישבה מרוטת עצבים על הרצפה. "אמא תשתגע. זה הפלאפון השלישי שאני מאבדת מתחילת שנה" "די עם הפסימיות. אנחנו נמצא אותו" "והכל בגלל המחסנית דיו הזו..." "וואי. וואי שרית. כשאני אמצא את הפלאפון את תתפדחי שעשית כזאת דרמה מהשטות הזו. אז תירגעי נשמה.." שרית הביטה באיתי. "זה לא מצחיק אותי" "אה. נו. מעולה. אנחנו באותו ראש. כי ממש לא התכוונתי להצחיק" "אוח גם כן אתה..." אמרה וחייכה. "אנחנו נמצא" הבטיח. איתי המשיך לחפש את הפלאפון, מותיר את שרית יושבת על הריצפה באמצע החנות, כשלפתע התנגש חזיתית בייצור קטן וחמוד. לקח לו מספר שניות לזהות את הילדון משובב הנפש. "י-אירוש!!" "איתי.." "מה שלומך מתוק?" "טוב" "איזה כיף לראות אותך. אתה כבר כל כך גדול, אני לא מאמין..." יאיר חייך. "עם מי אתה כאן יאיר?" "עם אבא ועם נתנאל וגם עם.." "יאיר" אמרה נטע שהגיחה משום מקום. "חיפשנו אותך. מה אתה עושה? איך אתה נעלם לנו ככה?" היא תכננה להמשיך לנזוף בו, אבל אז הבחינה באיתי. "אממ.. היי.."גמגמה במבוכה. "היי" ענה. מאדים, מצהיב, מווריד. "אממ.. אני אממ.. יאיר תגיד להתראות.. אנחנו חייבים לזוז פשוט" הסבירה. יאיר נפנף לשלום. ואז איתי הבחין בחפץ שהחזיק יאיר בידיו. "היי.. יאיר, מה יש לך ביד?" "אה. זה פאפון. שמסתי פה" הסביר. "אפשר לראות?" ביקש איתי. "כן" אמר יאיר והושיט לו את המכשיר. "וואי. איזה מזל. זה הפלאפון של שרית" אמר איתי בהקלה כשזיהה את המכשיר. "היא חיפשה אותו הרבה זמן עכשיו". "לא.זה סלי.." אמר יאיר. "יאירי מתוק. הפלאפון הזה הוא של אחות שלי. הוא הלך לה לאיבוד ואתה תתן לי להחזיר לה אותו, נכון? היא מאד תשמח" יאיר שקל לרקוע ברגלו ולהקים קול מחאה אבל הוא פשוט אמר "בסדר. רק בגלל סאתה החתן של נטע. אז אני מסכים.." "תודה מתוק" אמר איתי בולע אתה גוש אי הנעימות בגרונו "ו.. אממ.. ביי. נטע" "להתראות" אמרה "דש לשרית.." איתי פסע נבוך אם כי שבע רצון אל עבר שרית שעדיין ישבה על הרצפה וזכתה למבטים רבים מצד הקונים והמוכרים. "טאדאםםםםםם" "ואו. אתה ממש גשש בלש" "לא בדיוק. אבל בערך" "בים. בם. בום" "טוב. בואי רק נשלם ונצא מפה כבר. ותעשי לי טובה וקומי מהרצפה.." ביקש איתי. "אוקי. אם זה לצורך יציאה מכאן ועם המכשיר היקר לליבי, אני בעד" אמרה שרית ונעמדה. ושוב נאלצו איתי ושרית לעמוד בתור המשתרך לאיטו. "וואי. אבא סיבך אותנו קצת, הא?" אמר איתי "מזל שהסיוט הזה קרוב לסיומו" "יש לי שעון" אמרה שרית. "שמחת זקנתי בראש חוצות. ומה אני אמור לעשות עם המידע המלבב?" "סתם. פשוט שתדע שאני עוקבת. כשנכנסנו אמרת שתי דקות.." "אה. זה.. " צחק איתי. "היי איתי תסתכל לשם. איזה קטע, נראה לי שזה אבא של נטע, לא?" אמרה שרית והצביעה על תור שהיה מרוחק מהם מספר מטרים. "אה. יש מצב" אמר איתי ולא הביט. "כן. נו, זה הוא.. אני רואה עכשיו גם את נטע..." "יפה.." אמר איתי. "מה, ממש לגמרי לגמרי כלום. אתה אפילו לא אומר לה שלום?" הציקה שרית. "אממ.. לא" "וואו. לא קשה?" "טוב. שרית, די עם השאלות האלה" "רק מתעניינת. מה נלחצת? אגב. איפה מצאת את הפלאפון?" איתי הניח את הדיו על ערימת מוצרים שהייתה בקרבתו ויצא מהחנות מותיר את שרית מאחור. "אבל איתי.. חכה רגע.. לא שילמנו עדיין. סתם חיכינו כל הזמן? נו, ולא באמת אכפת לי אם זה יהיה יותר משתי דקות.. איתי נו בוא רגע תשלם.." אבל שרית דיברה לעצמה. איתי כבר יצא מהחנות. מותיר אותה מאחור. "החתן סלך יסא מהחנות" עדכן יאיר את נטע. "מי יצא מהחנות?" שאל ברק בר- לב, האב, מבודח. "איתי" הסביר נתנאל. "אה. בחור טוב" מלמל ברק לעצמו. נטע בהתה בדמותו המתרחקת של איתי. אנחה משותפת אחת קשרה באותו הרגע את שניהם. "אחח. אחים קטנים".

22/06/08 "איפה היית כל הזמן הזה?" שאל נתנאל את נטע במבט מסוקרן כשנכנסה אל ביתה. "בים" "אה" אמר נתנאל. "כי אמא מחפשת אותך. היא אמרה שזה ממש חשוב..." "בקשר למה?" "נראה לי שזה בקשר לחניך שלך טל, היא אמרה לי שהיא חייבת לנסוע ושאני אתנהג יפה" כל נורות האזעקה החלו לפעול לנטע. אמצע הלילה. נסיעה פתאומית. היא הרימה את הטלפון וחייגה לאימה בחשש כבד. היא לא ידעה אם היא רוצה לדעת את מה שהיא כנראה הולכת לשמוע. נטע התיישבה על הספה באפיסת כוחות. "אין לי כוח לעוד בשורה. ריבונו של עולם, בבקשה..." 04/09/2006 "נטע... אני אוצה ננה" "בננה? בטח שאני אביא לך מתוק שלי... תביא לנטע נ-שי-קה...יופי ועכשיו חי-בוק גדווולל גדווול... מצויין. ועכשיו נטע הולכת להביא ליאירי את הבננה שלו" יאיר חייך בשביעות רצון. "נטע, אם את הולכת למטבח אז תביאי לי אפרסק" ביקשה גם רותם.. "ולי.. אממ.. בא לי שוקולד כי יש לי הרבה שיעורים לעשות, בגלל שאני בכיתה א' וכבר גדול, טוב נטע?" ביקש נתנאל בחיוך חסר שיניים. "טוב מתוק. בגלל שאתה לומד כל כך יפה אני אתן לך" "ממש לומד יפה" הקניטה אותו רותם. "אני כן" "לא נכון. אתה סתם צוציק" "לא. אני גדול. אני כבר בכיתה א'.." "ממש גדול.." "רותם ונתנאל! מספיק. די לריב כל הזמן." ביקשה נטע וניגשה לעבר המטבח על מנת להביא את כל מיני האוכלין שאחיה דרשו. דפיקה נשמעה בדלת. דפיקה תמימה לכאורה, דפיקה שלמעשה הייתה הרת אסון. "רותם, תפתחי את הדלת מותק, זה בטח צחי, הוא חוזר היום.." ביקשה נטע. "יש צחי. צחי..." צווחו רותם ונתנאל כשהם רצים שניהם לפתוח את הדלת. מאחור דידה אחריהם יאיר "סחי... סחי..." מלמל. הדלת נפתחה. "זה בכלל לא צחי" אמרה רותם בקול רווי אכזבה "זו ציפי מוסקוביץ'', השכנה". נטע הגיחה מהמטבח "ציפי, מה שלומך?" "אני בסדר" "יופי" "תגידי, נטע, את יכולה להכניס רגע את הילדים לאיזה שהוא חדר. אני אשמח לשוחח איתך בפרטיות" "אה. כן בכיף... " נטע הכניסה את כל אחיה לחדר המשחקים, תוך מתן הסבר שתביא להם את כל מה שביקשו בעוד דקות ספורות, היא הפעילה עליהם את הסרט האהוב עליהם וחזרה להתיישב על יד ציפורה בסלון. "נטע מותק" החלה ציפורה "אני מצטערת שאני כאן בנסיבות כאלו.. אבל פשוט ההורים שלך כבר לא כאן. וגם סבא וסבתא והדודים.. כך שאני היא זו שנאלצת לספר לך לצערי המאד רב" נטע לא כל כך הבינה במה מדובר, אך לא היה שום צורך להיות דקת אבחנה כדי להבין שזו איננה בשורה משמחת. "לפני שעה וחצי הייתה תאונה. משאית התנגשה ברכב פרטי. היו בו שני נוסעים" אמרה ציפורה בקול חרישי. "שניהם במצב קשה" נטע שתקה. "האנשים האלו. את מכירה אותם" "מי?" שאלה נטע המאמץ רב. ציפורה ולקחה נשימה עמוקה. "מדובר בצחי. צחי וחבר שלו. עדיין לא יודעים מה בדיוק קרה. הם כרגע בבית החולים, המשפחה שלך שם, אני רציתי להציע לך אם תרצי לשמור על.. נטע? נטע???" מהרגע שהבינה שמדובר באחיה נטע לא שמעה יותר את שאמרה ציפורה. ראשה הסתחרר וכל גופה היה כבד עליה. היא התעלפה. 23/06/08 כמי שכפאו השד הגיעה נטע אל ביתו של טל. מספר אנשים יצאו מביתם ממלמלים "מן השמים תנוחמו..." ויוצאים רכוני ראש. נטע נכנסה פנימה והתיישבה לצד אימו של טל שבכתה ללא מעצורים. "נטע. נטע. טוב שבאת" אמרההאם בין בכי לבכי ונטע התישבה על שרפרף לצידה ואחזה בידה. "איזה ילד הוא היה נטע? נכון.. נכון שאת יודעת? איך הוא אהב אותך. כל הזמן ביקש לבוא אליכם הבייתה. לפני פחות מחודש הוא היה אצלכם. הרגיש כל כך טוב. וכמה ימים אחר כך התאשפז שוב.. הפעם... הפעם בלי לחזור" דמעות זלגו בלי מעצורים מעיניה של נטע. "איזה ילד רגיש הוא היה. כזה אכפתי. כל כך מתחשב..." ספדה האם. "כשהיינו בסופרלנד" אמרה נטע "טל ביקש לעלות על מתקן שהיה בו תור עצום, חיכינו בערך שעתיים בתור ורגע לפני שעלינו למתקן, הודיעו אנשי הצוות שם שהמתקן נסגר מהנגלה הזו, בה נכללנו גם אני וטל, עד מחר. טל כל כך שמח שנוכל לעלות על המתקן ושלא חיכינו לשווא את כל התור. כבר ממש עמדנו להיכנס למתקן ואז שמענו ילדה שבכתה וכעסה על אבא שלה מכיוון שהם לא עולים ושסתם חיכו כלכ כך הרבה זמן. ראיתי שטל מתלבט מה לעשות, רגל אחת "כן. הוא היה מדהים" הסכימה מורתו לגיאוגרפיה. "פשוט לב זהב" הצטרפה דודתו. ונטע,עדיין אוחזת ביד האם, חשבה לעצמה שגם היא יכלה להיות מאותם אלה שיישובים על הרצפה, אם צחי לא היה ניצל. ואז מחשבה טורדנית יותר תקפה אותה "ניצל? צחי ניצל? זו ההגדרה למצבו?" היא טלטלה את ראשה כמו שמנערים זבוב טורדני. "די. אני חייבת להפסיק עם המחשבות האלה. קצת אמונה... קצת.." ואז הידקה את אחיזתה ביד שלפתה.

מבוסס על המדרש חז"ל שארבעים יום לפני יצירת הוולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני. פרק א'- דיון בישיבה של מעלה "גבי." "כן רפי," אמר גבי. "קיבלתי הודעה," אמר רפי והראה לו את הפלאפון שלו. "יופי, אתה מאד מקובל," אמר גבי בציניות. "לא, לא זה, תשאל ממי." רפי קצת נעלב. "נו נזרום איתך. ממי קיבלת את ההודעה?" שאל גבי. "מהבוס," ענה רפי בטיפת גאווה. "אהה, זה כבר משהו אחר," אמר גבי. "מה הוא רוצה?" הוא שאל. "הוא מבקש שנעלה עכשיו לחדר הישיבות, הוא אמר שזה דיון חשוב מאד," אמר רפי. "אבל אני באמצע לשפוט עכשיו בן אדם מוזר אבל צדיק, שכל חייו הוא עשה מצוות וקבע עיתים לתורה וברגע אחד פשוט הרס הכל," אמר גבי. "מה הוא עשה?" שאל רפי. "הוא פשוט התאבד, אל תשאל אותי למה." "למה?" שאל אותו רפי. "אמרתי לך לא לשאול אותי למה, נכון?!" אמר גבי. "לא, התכוונתי למה לא לשאול אותך למה," אמר לו רפי. "ככה," ענה גבי. "בכל אופן הבן אדם הזה כזה כנראה רצה לדעת איך נראה באמת גן עדן והוא לא יכל להתאפק עד שימות מזקנה או בכל דרך אחרת, ופשוט ירה בעצמו, אני הולך לאכזב אותו ולהראות לו איך נראה הגהנום." רפי השתעל ואמר. "טוב זה לא כל כך פשוט העניין הזה בכל זאת הוא היה צדיק כל ימי חייו, צריך לדון בכובד ראש על זה." "צדיק או לא צדיק, בכל אופן הוא כנראה לא למד את ההלכה ברמב"ם שאומר שמי מתאבד עצמו לדעת אפילו לא יושבים עליו שבעה," אמר גבי. "או שהוא למד ולא קיים אותה," אמר רפי. לפתע בחלל קול גבוה כאילו בקע מרמקול. "גבריאל ורפאל מתבקשים לעלות עכשיו לחדר הישיבות." "אה, נכון," טפח רפי על מצחו. "כבר כמעט שכחתי מזה, בוא נעלה מייד למעלה. הבוס בטח יכעס עלינו אם נאחר." "אבל מה אני עושה עם הבן אדם הזה, אני באמצע לשפוט אותו," אמר גבי. "נו באמת אתה יכול לעשות את זה תוך כדי," אמר לו רפי. "נו מה אני נראה לך מלאך?!" שאל אותו גבי. "ת'אמת היא שכן," אמר לו רפי. "אתה מלאך, להזכירך. ואם זה נורא קשה לך לעשות את שני הדברים באותו זמן, אז את יכול לבקש מאורי שיחליף אותך." "אוקי," אמר גבי. "אבל נראה לי שאני אקח מלאך חבלה שישפוט אותו." הם פרשו כנפיים ועפו לכיוון חדר הישיבות. הם דפקו בדלת ונכנסו פנימה. הם ראו את כל חבריהם המלאכים יושבים מסביב לשולחן והבוס בראשו. הם תפסו את המקומות הפנויים והתיישבו. כיבוד ושתייה לא נראו על השולחן. מלאכים לא זקוקים לאוכל. הבוס פתח בדיבור. "שלום לכולם, טוב שכולכם הגעתם, למרות שיש פה כמה שאיחרו." גבי ורפי החליפו מבטים. "טוב, נתחיל בדיון," המשיך הבוס. "התכנסנו כאן בקשר לנושא מאד חשוב ומורכב". הוא בחן לרגע את פני כל הנוכחים, משראה שהם קשובים אליו הוא המשיך. "אני מתכונן בקרוב להוריד נשמה חדשה לעולם." הוא עצר לרגע ושוב התבונן בכולם. הוא נתן להם לעכל את המשפט. משראה שהם מהנהנים לדבריו הוא המשיך בדיבור. "אני רוצה להתייעץ איתכם לגבי השידוך שלו. וזה כל כך לא פשוט." אחד המלאכים התפרץ לדבריו. "אבל כבוד הבוס למה כבר עכשו, יש לו לפחות עוד שמונה עשרה שנה עד החתונה. הוא עוד בקושי נולד, מה בוער עכשיו?" חברו שלידו גער בו. "מה אתה לא מכיר את המדרש שארבעים יום לפני שאדם נולד יוצאת בת-קול ואומרת בת פלוני לפלוני?!" המלאך הראשון התחרט שבכלל פתח את פיו. "אה נכון שכחתי," הוא התנצל. הבוס המשיך לפני שתתחיל כאן מריבה. "בכל אופן," הוא אמר. "הנשמה שתרד לאוויר לעולם תתלבש על הגוף בדמות זכר, הוא יהיה ממש מסכן, ואני די מרחם עליו ועל הוריו. וגם על אשתו לעתיד, בתקווה שאכן תהיה לו. ועל זה אני רוצה להתייעץ אתכם." "במה ובמי בדיוק מדובר?" שאל אחד המלאכים. הבוס ענה לו. "מדובר באדם שיהיו לו כמעט את כל המומים שיש, הוא יהיה נכה מלידה, חרש ועיוור בעין אחת, והוא גם ישבור יד אחת באמצע חייו, ובנוסף הוא גם לא יהיה יפה במיוחד, בלשון המעטה, אנחנו צריכים למצוא לו אישה שתתאים לו ותסכים בכלל להתחתן איתו ולסבול אותו במשך חייהם." אחד המלאכים קפץ מכסאו כשהוא מצביע ואמר. "אולי כבוד הבוס בכלל לא יברא אותו או שלפחות יברא אותו מושלם בלי כל המומים ואז בכלל לא נצטרך לדון על הבעיה הזאת." הבוס לא אהב את הרעיון הזה. "מה שהחלטתי, החלטתי, ואף אחד לא יוכל לשנות זאת, אפילו לא אתם המלאכים. גזרה גזרתי ואין לך רשות לערער אחריה. אי אפשר לברוא את כולם מושלמים, צריכים גם בעולם הזה אנשים חולים ומסכנים, אחרת לא יהיה לרופאים פרנסה." "אם הבוס רוצה הוא יכול לפרנס ולכלכל את הרופאים שהם בכלל לא יצטרכו לעבוד," אמר המלאך. "ואם אני רוצה אני יכול גם להחליט שלכל אחד יהיה את מה שהוא צריך ורוצה ולא יזדקק לחסדי אדם, שלא יהיו מחלות ומלחמות והעולם כולו יהיה מושלם. מתי תבינו מלאכים, שבני האדם לא מושלמים כמוכם אבל בכל זאת הם בדרגה יותר גבוהה ממכם כי להם יש התמודדיות ויצרים, לכם אין את כל זה." הבוס היה קצת רגוז. "בכל אופן בואו נחזור לענייננו," הוא אמר. "יש למישהו אולי פתרון אחר?" הוא שאל את הנוכחים. "אולי נשדך לו מישהי שהיא גם כמוהו?" הציע מישהו בהיסוס. "זה גם לא כל כך רעיון טוב," אמר מיכאל, מלאך שנודע בחכמתו ובחריפותו. "בני זוג צריכים להשלים אחד את השני, אם שניהם יהיו אותו דבר, גם אשתו תהיה חולה ונדכאת הם לא יסתדרו ביחד, הם יקימו בביתם מוסד סיעודי, נראה כמה זמן הם ישרדו ביחד, באיזשהו שלב הם יחליטו להתגרש אם לא יותר גרוע, שאחד מהם יחליט חס וחלילה לשים קץ לחייו ולהתאבד." לגבי זה הזכיר משהו. רפי קרץ אליו. מיכאל המשיך. "לדעתי אנחנו צריכים לברוא בשבילו בחורה טובה מבית טוב, טובת מידות וגומלת חסד שתסכים להתחתן איתו ולקחת על עצמה את המשימה הקשה הזאת ולדאוג לבעלה ולטפל בו ובנוסף לדאוג לפרנסת הבית." "זה באמת רעיון טוב," הסכים הבוס. "רק אני מקווה שהבחורה הזאת לא תחליט למרות הכל לא להתחתן איתו, שהבחירה החופשית שלה לא תגבר על ההחלטה שלנו." כולם הנהנו בהבנה. הבוס אמר: "תודה לכולם, אתם משוחררים." המלאכים פרשו כנפיים ונהרו כולם לכיוון היציאה.

היי. ממש תודה לכל המגיבים. אשמח גם לשמוע ביקורות אם יש... תודה ויום מצויין. 14/10/08 "קודקוד 8. שומע?" "שומע" "תעביר את הרמקול האזורי לשטח ב'. לא שומעים שם את אריק. ובאזור ז' תנמיך קצת את הרמקול של הדוס שמה, איתי. הרמקול שלו עושה קולות מוזרים. הולך?" "רץ. אני מתקן" "טוב. הרמקולים שלכם עוד רגע יסודרו" פנה רם אל גיטצ'ו ופואד. "אתם" הפנה מבט עצבני לעבר אריק ואיתי. "תדברו רגע ברמקול שלכם. אני רוצה לעשות בדיקה אחרונה" איתי ואריק מלמלו לתוך הרמקול המהומים לא מובנים. "לא. נו.. אתם עושים צחוק? אני צריך לבדוק את זה. תאמר רגע משהו רציני.." פנה רם אל איתי. "אממ. בעזרת ה' הכל יסתדר אז אל תילחץ" אמר איתי. גיטצ'ו התפוצץ מצחוק. "מצחיק מאד ילד. החוש הומור שלך זה משהו. ועכשיו תדבר אתה" ציווה על אריק. "אחד. חד שתיים... חד חד..." "אוו. תודה. הנה אחד שמשתף פעולה נורמאלי. אוקי. עכשיו תדברו אתם" פנה אל גיטצ'ו המבודח ואל פואד המבוהל. רם. שהיה האחראי הראשי על כל הפאנל התקשורתי, היה בהיסטריה. מאחר והיה לו עבר ותיק בעיסוק טכני בכל הקשור לתקשורת, הוא ידע כיצד לתזמן את אנשי הצוות שעבדו איתו ולא היסס להשתמש בידע זה כל אימת שהיה זקוק לכך. איתי היה משועשע לראות את רם בלחץ. ושאר שותפיו לפאנל היו אף הם מבודחים משהו. הם הגיעו כדי להכיר את האולפן, לדעת לאיזה מצלמה להסתכל, לאיזה רמקול לדבר ואיך לא להתנועע יותר מידי בצורה שתגרור רעש איום של "אני לא מבין את זה. יש כאן רק ארבעה מחברי הפאנל? איזה חוסר רצינות. איפה החמישית הזו. פשוט חוסר אחראיות. היא מאחרת בחצי שעה כבר!" התרתח רם. "מזל שהר"מ הזהיר אותי שכדאי להגיע מוקדם.." חשב לעצמו איתי. "איזה מזל שהגענו בזמן" אמר גיטצ'ו לאיתי עם ואישר את מחשבותיו. "כן. הא?" "אז איך אתה הגעת לכאן?" התעניין גיטצ'ו. "הגעתי מטעם הישיבה.." "אה. יפה..." "קודקוד 8. תכין כבר את הרמקול הבא. צריכה להגיע עוד אחת" "שומע" "חח. מה יש לו זה עם הקודקוד 8? מה אנחנו פה בתחנת מוניות?" צחק אריק בקול. "תיזהר שלא יישמע אותך. מקודם דווקא היה מרוצה ממך" אמר פואד. איתי נרתע מעט מהמבטא הערבי הכבד. והחל לנוע באי נוחות על מושבו. הרמקול שלו צפצף. "ילדדד! אני הסברתי שלא זזים. לא זזים. הרמקול משתגע מיותר מדי תנודות. שב בשקט. לא זזים!!!" איתי היה קרוב למתקפת צחוק איומה וקולנית אבל אז דמות תפסה את עיניו. דמות שזה עתה נכנסה לחדר. "מה היא עושה פה?" חשב לעצמו איתי. והיא רק הלכה והתקרבה בצעדים בטוחים ובחיוך רחב. 14/10/08 "היי" "היי" "מה שלומך?" "ב"ה. בסדר. אתה?" "הכל טוב" "יופי" "כן" שתיקה. "אז איך היה היום בערוץ 2?" "ואו. היה מעניין. מצחיק. ומפתיע" "מה היה מפתיע?" "לא תאמיני מי משתתפת בדיון הזה. כשראיתי אותה הייתי פשוט בהלם" "נו, מי?" "חברה שלך..." "כן???" "כן" "תהל?" "לא." "טליה?" "לא" "אמונה? יעל?" "לא" "אז איזה עוד חברות שלי אתה מכיר?" "מכיר" "נו, איתי..." "שקד. זו שראינו בלילה ההוא עם נעם, חבר שלי..." "אה. שקד..." שתיקה. "מה קרה?" "מה היא עושה שם בכלל? בתור מה היא באה? בתור תיכוניסטית תל אביבית?" "אה. היא מתל אביב? לא מירושלים?" "לא. הם עברו מירושלים לתל אביב לפני כמה שנים. בגלל העבודה של אבא שלה. ומאז הם שם." "אז איך היא נמצאת כאן כל כך הרבה?" "בטח בגלל חבר שלה. חוץ מזה זאת עיר הבירה שלנו. מה אתה בהלם?" "טוב" "אז נהנית?" "כן. היה סבבה..." "יפה" שתיקה. "טוב. אז את מתכוונת לספר לי?" "לספר מה?" "נטע.." "מה?" "את יודעת למה אני מתכוון" שתיקה. "נו. תאמרי לי מה עשיתי. אני מעולם לא התכוונתי לעשות משהו שייפגע בך" "אני יודעת" "זה משהו שעשיתי? שאמרתי?" "כן" "מתי?" "אתה יודע מתי" "בלילה ההוא? שממנו התחלת להתעצבן עלי?" "כן" "אוקי. אממ. אז את רוצה להגיד לי מה בדיוק אמרתי?" שתיקה. "נו נטע. אני באמת מתנצל. ואני ממש רוצה שתאמרי לי מה אמרתי." "זה מביך אותי. למען האמת." "למה מביך אותך? יא מצחיקה. מה את מתפדחת ממני??" "איתי. פשוט חשבתי שזה משהו. וזה בכלל לא זה מבחינתך. וגיליתי אתזה רק אז כשאמרת את זה. וכן. נפגעתי מזה." "ואו. כמה "זה". לא הבנתי כלום" "הם אמרו לך משהו. נכון?" "מי זה הם?" "שקד ונועם" "הם אמרו לי כמה דברים" "אבל הם שאלו אותך משהו בקשר אלי" "בקשר אליך?" "כן" "מה הם שאלו?" "איתי..." "מה?" "אמרתי לך שזה מביך אותי.." "אה. טוב." שתיקה. "אבל אמרת להם לא. לשאלה הזו שהם שאלו אותך" "אז מה העניין? נטע די עם החידות האלה. פשוט תגידי לי וזהו." "הם שאלו אותך אם. אם.. אם אני .. אם אני חברה שלך. נכון?" הנהון. "ואמרת לא. נכון?" איתי הנהן. "וזהו" "לכן נפגעת ממני נטע?" "האמת. מביך להודות. אבל כן. לכן.." "אבל נטע.." "והעניין הוא ש... שש.. שמבחינתי זה לא כל כך ברור שלא. אני לא יודעת איך להגדיר מה שכן. אבל לא הייתי עונה "לא" כל כך במהירות ונחרצות.. ופתאום להבין שהכל זה סתם בשבילך. כי בשבילי זה ממש לא היה ככה. זה ממש כאב לי. אני לא ידעתי אף פעם מה אני בשבילך. אבל נחשפתי לזה בצורה מאד מעניינת. וגם פוגעת. ואני מתארת לעצמי שאתה חושב שאני פסיכית לגמרי. אבל מה לעשות. זאת האמת. כי. כי אתה באמת חשוב לי ו..." "נטע!" "ופתאום לגלות שאני בשבילך כלום זה כאב. כן זה כאב. כי כל כך.." "נטע!!" "כל כך לא חשבתי שאני בעצם..." "נטע. אבל זה לא נכון!!!" "מה?" "זה לא נכון. ברור שאני לא חושב שאת כלום בשבילי. ואני ממש ממש לא חושב שאת פסיכית. ואת גם מאד חשובה לי. מאד." "כן. אבל עדיין יש בינינו הבדל איתי" "אין שום הבדל נטע.אני בדרך כלל לא בנאדם שקרן. אבל מה רצית שאני אגיד לו? שאת כן? זה הרי היה יוצר סיטואציה מביכה לשנינו.. אז אמרתי לא. איך יכולת בכלל לחשוב שאת כלום בשבילי?" "ואיך אני אדע שאתה לא משקר גם לי עכשיו?" חייכה נטע. "את פשוט תדעי" נטע צחקה בהקלה. "אני לא כלום בשבילו. הוא אמר שהוא שיקר. זה אומר שאני באמת חשובה לו.." "ואו. ואיך הלכת אז בלילה ההוא בהפגנתיות.." נטע צחקה. "ולא ענית לשום טלפון שלי" "נכון" "בגללי" "כן. גם זה נכון" "תביאי רגע את הגיטרה שלך." "למה?" "נו. הרי לא סחבת אותה סתם. תביאי. נעשה בה שימוש..." "לא סחבתי סתם. עברתי לפני כן "בכלי זמר" כדי להחליף מיתר..." "טוב. עכשיו שקט.." "טוב" "ואממ.. תקשיבי למילים...זה שיר שאני מכיר בזכות שרית" "כנראה שלפעמים יש תועלת מאחיות מתבגרות" אמרה נטע. איתי הוציא את הגיטרה מנרתיקה והחל לפרוט עליה. "זאת הפתיחה" הוא הסביר. נטע זיהתה את השיר. וחיוך רחב התפשט על פניה... "לא. אני לא יכול. לברוח מהכל. את לא עונה. בגללי... ולא, אני לא מוכן. לשכוח את הזמן, שאת היית בשבילי... כי כל מה שהיה מהסוף להתחלה. נזכר ורושם.." איתי הרים את עיניו והביט בנטע- "סליחה". אולי הכל עכשיו. מוזר ומעורבב. זה לא משנה אותי..." איתי החל לפרוט על הגיטרה במהירות גדולה יותר ובעוצמה רבה... "תראיייייייייי זה אני! מבקש אל תתעצבני.. כי לא נשאר דבר..." כאן הפסיק איתי לשיר והמשיך רק לפרוט על הגיטרה את המנגינה... נטע חייכה. "נו. תמשיך עם המילים. זה הקטע הכי יפה" איתי הפסיק את הנגינה והפנה אל נטע מבט. "אני רוצה שתדעי. מה שאת בשבילי.." נטע השפילה את מבטה. "אז תני עוד מבט. אחד. אחד" שתיקה. איתי הכניס את הגיטרה חזרה אל הנרתיק. ונטע המשיכה להשפיל את מבטה. הם ישבו כך במשך דקות ארוכות עד שאיתי הרים את מבטו והביט בנטע שבדיוק הרימה אף היא את מבטה. עיניהם הצטלבו ואיתי חייך. "אז עכשיו את יודעת?" "כן" חייכה נטע, "כן".

הקדמה- כך זה התחיל.. 8/12/09 יום שלישי. "לפעמים אני שואלת את עצמי איך זה בעצם התחיל. אף פעם לא הייתי מהאדוקות. לא עניין אותי כל הנושא הזה של הדת. אבל שמרתי. שמרתי כי ההורים שמרו, ולא, זה לא תירוץ. אני מאמינה שהתפנית החלה בכיתה ח'. כעסתי מאוד על הסבא הזקן הזה שיושב בשמיים, הוא לא עזר לי. היה לי כ''כ קשה מבחינה חברתית, והוא רק הביא עלי עוד גלים מטביעים ועוד. לא הצלחתי לנשום בין הגלים, והרגשתי טובעת. טובעת כ''כ עמוק בתוך הייאוש והדיכאון. לקראת סוף השנה הורי העבירו אותי לבית ספר פתוח ודמוקרטי המאמין בשוויון בין תלמידים למורים, ובכלל בין בני אדם. מצאתי את עצמי, היה לי טוב. מכל מקום עטפו אותי באהבה שהייתי זקוקה לה כה רבות. שם גם הרגשתי בנוח להתנהג איך שרציתי. כבר לא טרחתי ללבוש חצאיות והחברות החדשות הכירו אותי כילדה שבאה מבית דתי, ותו לאו. בחופש בין כיתה ז' לכיתה ח', אחרי השנה מלאת הסערות נסעתי לחו''ל עם סבא שלי. הוא ביקר בארץ בתחילת החופש וחזרתי איתו לביתם כדי לבלות את שארית הקיץ. סבא וסבתא שלי לא דתיים. ושם היה לי מאוד נוח לעשות מה שבא לי. היינו הולכים למסעדות, לא טרחתי לבדוק אם הם כשרות. טוב, האמת שזה לא נכון. בפעם הראשונה שאכלתי במסעדה לא כשרה הרגשתי רע. כל ביס הרגיש כמו עופרת בפה, בסוף הלכתי להקיא. בלילה לפני שנרדמתי הקשתי מעט על מעשי, בשקט, בשקט מידי. הצלחתי ישר להשתיק את המקום הזה ותוך כמה דק' נרדמתי. מתפללת שהמצפון יעלם, ומאחלת שביום למחרת יהיה לי יותר קל. בשבתות הייתי יושבת איתם וצופה בסרטים. שבת אחת נסענו להצגה שהתחילה לפני שהשבת יצאה. אז נסעתי. ממש לפני שנכנסתי למכונית התלבטתי, עוד לא היה מאוחר מידי. מיד השתקתי את הקול, נו באמת? כבר אכלתי לא כשר, כבר ישבתי על המחשב בשבת. כבר עזבתי הכל, בשביל מה להישאר דווקא בזה? נהניתי בהצגה הזאת. הרגשתי חופשית, ללא דאגה בעולם. שום עול מצוות ותורה לא על ראשי יותר. הנני מוכנה ומזומנה ליהנות מעינוגי העולם! חזרתי הביתה חדשה ומרועננת, בכל זאת, כן עברתי חודש וחצי של כיף חיים. ומשם המשכתי באותו המסלול שהתחלתי הרחק אצל סבא וסבתא, והפעם אני חושבת שבלי חרטות. בס''ד, יום שלישי כא' כסלו התש''ע "כשראיתי את ההודעה שלה בפייסבוק שנכתבה בשבת קודש בזמן שהותה בחוץ לארץ, משהו בלב שלי נצבט. איך לא שמתי לב? ראיתי שהיא עוברת שינוי בלבוש, אך משום מה היה לי צורך להשלות את עצמי שהשינויים שהיא עוברת הם רק חיצוניים. אני זוכרת את הלחץ הגדול שהרגשתי כשגיליתי שתאריך חזרתה של אחותי קרב ובא. חדש וחצי היא לא הייתה בבית, לא ידעתי כיצד אני אתייחס אליה. לא ידעתי מה בדיוק יקרה, איך נמשיך לתפקד כמשפחה. תהיתי האם אני אראה שינוי או שהמציאות תמשיך כרגיל. בלילה מאוחר, כשכולם כבר הלכו לישון הוצאתי את הפתק המקווצץ' שהיה באחד המגירות בארון שעל יד מיטתי. עליו היה רשום המספר של חברים מקשיבים. חברה שלי הביאה לי אותו פעם, לכל צרה שלא תבוא. התקשרתי כי ביקשתי לדעת מה אני עושה עכשיו. פשוטו כמשמעו. שוחחתי עם בחור בשם גבריאל. הוא ייעץ לי לא להתייחס לשינויים שלה כמה שאפשר ופשוט לאהוב אותה כמות שהיא. קשה לי עם עצתו לא להתייחס ולקבל כמות שהיא, כי לדעתי בימינו יש יותר מידי לגיטימציה לחזרה בשאלה. מצד אחד לא רוצים להרחיק, אך מצד שני צריך גם לזכור שבכל זאת יש לנו אידיאלים וערכים שאנחנו צריכים להמשיך ולהנחיל בנער. כמאמר חז''ל "יד ימין דוחה ויד שמאל מקרבת". זאת דרך האמצע. אם נרחיק יותר מידי- הנער פשוט יעזוב ויישאר עם טעם מר בפה מהדת. אבל גם אם נקבל את השינוי יותר מידי- הנער ירגיש בנוח, ויישאר בשלב הזה של חוסר בירור, בשלב מורטוריום כמו שהפסיכולוגים היו קוראים לזה. בכל מקרה הוא כן צדק במובן מסויים, אני עדיין אחותה ועדיין צריכה לאהוב אותה. אך לזכור שזאת בהסתייגות מה. בתום שלושים דק' של החלפת דברים כל מה שיכולתי להגיד היה "למה?". למה זה קרה? למה? ביום למחרת ישבתי במטבח ושוחחתי עם אמא שלי על אחותי. זה היה לתועלת, אני משערת. אמא שלי שיתפה אותי בדעתה על מה גרם לאחותי לבחור בדרך הזאת. בעיניה זה קרה כבר בכיתה ב'. בבקרים אחותי מאוד רצתה להתפלל בחוץ, בדרך שלה, בסגנון שלה ולא עם כולן בכיתה. אך המורה מיאנה בטענה שהחוק הוא שמתפללים יחד ועל כך אין לערער. לטענתה של אמי המורה הוציאה לאחותי את החשק, ויצרה בה אנטי. אני מבינה את הטענה. בהחלט חשוב שלהיזהר במעשיך ולא לגרום לאדם לחוש תחושות אנטי כלפי הדת. אבל אני לא בדיוק מסכימה איתה. המורה סך הכל חשפה את אחותי לעובדה שביהדות יש חוקים וגדרים שאנו מקיימים גם אם זה לא הכי מוצא חן בעיננו. היא סך הכל למדה את אחותי לקבל סמכות. את הסמכות של הקב''ה כמלך ואבא ואת הסמכות שלה כמורה. אם בנפשה של אחותי אין את היכולת לקבל סמכות, אין האשמה היא על המורה. המקרה אולי חיזק איזשהו כשאדם מסיר את כל הדאגות מליבו, אז הוא צריך לדאוג. ולמה זה? כי המציאות של העולם הזה מדאיגה. הדאגה היא בעצם תחושה של חשש מאיבוד משהו מסויים החשוב לי. הדאגה מעידה שאכפת לנו, שיש לנו רגישות ומודעות לדברים בחיים. הדאגה היא בעצם התראה. וכשאתה לא דואג זה סימן שאתה מנותק. זה מעיד שאתה לא רואה, בוחן, ומבין את המציאות כיאות." כן, בלי חרטות. מפתח נעול שמור אצלי."

בס"ד לאור בקשות להמשיך.... זהו כבר לא היה אפשר להסתיר את זה איך שהגעתי לכיתה שלי החניכות שלי החניכות שלי קדמו את פני בשירה וריקודים של "עוד ישמע".. ישר הן החלו לשאול פרטים כמו: מה עושה? איך הכרתם? כמה זמן את יוצאים? את תזמיני את כולנו לחתונה? היה לי כ"כ מוזר להתחיל לשתף אותם בכל הפרטים שקשורים אליו. החלטתי עדיין לא לספר להם על זה שאני נשארת איתן עוד שנה. מבין כל החגיגות ראיתי שרות מסתכלת עלי ומחייכת..היה לה מבט מוזר ושובב. "מה רות? מה זה היה מהמבטים המוזרים האלו שהסתכלת עלי בכיתה היום?" ביקשתי מרות שתלווה אותי לדירה שלי כי אני רוצה לדבר איתה קצת. "ידעתי שיש לך מישהו" היא ענתה בפשוטות והוציאה לשון. "כן איך בדיוק?" " כי פגשתי את עוד לפני חודש בערך ואז הוא סיפר לי שיש איזה בחור אחד שהוא בקשר איתו והקשר שלהם התחיל באופן ממש מוזר. והוא אמר לי שנראה לו שהוא קשור אליך. ומאז עקבתי אחרייך ובאמת ראיתי שאת מתנהגת קצת שונה משאר המדריכות וגם מהמדריכה שהייתה לנו שנה שעברה. אז ידעתי ושתקתי. מכון שזה הוא?" רות הזאת פשוט ילדה מתוקה. פשוט עצרנו באמצע הדרך וחיבקתי אותה חיבוק כ"כ גדול. "רותילה, אני יודעת שאת שונאת שאני קוראת לך ככה אבל אני כ"כ אוהבת אותך..כן זה הוא, ואני ממש שמחה שלא רץ לספר לכל שאר הבנות ובמיוחד שלא הצקת בכל מיני שאלות. אני רוצה גם לגלות לך משהו אבל רק אם את מבטיחה להמשיך לא לספר לכל הבנות שום דבר שאת יודעת והן לא, מבטיחה?" " אמונה את ממש מסקרנת אותי עכשיו... ברור שאני לא הולכת לספר לבנות כלום אבל..." "אבל מה רות?" "ל... לעוז אני יכולה לספר השיחה החודשית הבאה שלנו?" הפיתרון שמצאנו לרות ועוז היה שהם מדברים פעם בחודש במוצאי שבת שאחרי ראש חודש. "אממ... אני חושבת שעד אז כבר כולן תדענה אבל אם לא אז כן בשמחה, אני חושבת שגם הוא ישמח לשמוע את זה"... "טוב נו מה זה כבר..." "טוב בגלל שכבר הגענו לדירה אז תכנסי ואני אספר לך את זה על כוס מיץ קרה רוצה? או שאת מעדיפה שוקו?" "אני חושבת שמיץ..חוץ מזה אין לנו הרבה זמן למה אמא שלי מחכה לי..." נכנסנו לדירה ומזגתי לשתינו כוסות מיץ קר. "רות, אני נשארת עוד שנה." "מה?????" "אמונה, מזל טוב!!" באמצע השיחה עם רות נכנסה לדירה שירה המדריכה של כיתה י' היא בת שרות שנה שניה שאת השנה הראשונה שלה עשתה ברמת גן במרכז להעמקת יהדות ושנה שניה שלה היא עושה איתי באולפנא. "תגידי אני כמעט חצי שנה בדירה איתך ואני צריכה לשמוע מהרב יהודה שהתארסת?" שירה אולפניסטית מתלהבת לא כ"כ שמה לב לזה שהיא אמורה להעלב ופשוט קפצה עלי בשמחה וחיבוקים. "טוב אמונ אני אלך נדבר מחר אני ממש שמחה" רות קצת הרגישה לא נעים משירה והיא הלכה. שמחתי שרות הלכה יכולתי להתפנות עכשיו רק לשירה דבר שכמעט לא קורה לנו. "שירונת, תודה רבה. מה שלומך איך היה היום? חוץ מזה שגם את נעלמת הרבה בזמן האחרון..." "היה היום ממש טוב, היתה לי פעולה מעולה, שאם את רוצה את יכולה להעביר אותה גם, אבל רגע מי זה? מה הוא עושה? בן כמה הוא? מתי אתם מתחתנים? איזה כייף אמוני אני כ"כ מאושרת.." "שירה שאלה שאלה..קוראים לו ידידיה לוין מאפרת הוא בן 21 וחצי, בצבא כרגע עוד 8 חודשים בערך מסיים את הצבא ואנחנו רוצים להתחתן באיזור סיוון... שירה אני ממש רעבה רוצה לעזור לי להכין ארוחת צהרים ונדבר תוכך כדאי?" "האמת שאני גם ממש רעבה וגם קצת בא לי להפתיעה את רעות ומוריה כי יש להם היום יום ממש קשה וארוך וממש מתחשק לי לפנק אותם ולהביא להם אוכל לאולפנא" "וואי שירה את כ"כ צדיקה, יאללה נכין להם ארוחה מפנקת ממש.. מה בא לך?" "יש לי תפוזים שהבאתי מהבית אפשר להכין להם מיץ תפוזים חביתה מיוחדת, סלט וגבינה. מה דעתך?" "מעולה, קדימה לעבודה!" תוך כדאי הכנת האוכל שירה ואני דיברנו על ידידיה, על שנה הבאה שלה ,סיפרתי לה שסגרתי שנה שניה ועל רועי, בחור בן 23 ששירה יוצאת איתו. "שירונת, אני חושבת שזאת פעם ראשונה שיוצא לנו לדבר כ"כ הרבה לבד רק שתינו אנחנו ממש צריכות לעשות את זה יותר." "את צודקת, אבל למה נראה לי שלמישהי לא כ"כ יהיה זמן אלי בתקופה הקרובה?" "לא נכון שירה, ידידיה בצבא ולכן אנחנו לא באמת הולכים להפגש יותר ממה שנפגשנו עוד היום וחוץ מזה שאת מוזמנת לעזור לי לסדר את הדירה שלנו אחרי שנבחר אותה ואז יהיה לנו מלא זמן לדבר". "אז מתי רואים אותו?" "האמת שגם הרב יהודה רוצה לראות את החצי מדריכה שלו, אז אנחנו חושבים שהוא יבוא מחר לאולפנא יאסוף אותי אליו הביתה ואז נתחיל את הארגונים לחתונה" "את אומרת לי!!! יאללה הולכים להביא להם את האוכל?" זה היה שבוע מטורף. ידידיה קיבל שלושה ימים חופש ומיום שני בצהרים רק חיפשנו אולמות עד שסגרנו להתחתן בי"ח סיוון ב"יהלום שבכתר". ביום רביעי פתאום לא הרגשתי טוב כ"כ. ממש רציתי לחזור לאולפנא אבל גם ידידיה וגם אמא שלי לא הסכימו לי. זה היה כ"כ טוב. נשארתי בבית שבוע נחתי וצברתי כוחות לשבועות הבאים. כוחות שלא ידעתי עד כמה אני אצטרך אותם...

"עזוב, בועז. אף אחד כאן לא בא עם ההורים שלו, אני בטוחה שאסתדר!" ליהי מלמלה באי נעימות. "מה העניין, ליהי? מתביישת באבא שלך?" הקניט בועז בחביבות ותפח על שכמה. "לא! אני..-" ליהי ניסתה להסביר, היא ממש לא רצתה לתת להורים שלה הרגשה לא נעימה. "זה בסדר, מתוקה, אני רק צוחק עלייך. לכי תיהני לך, ואל תשכחי להתקשר כל ערב, כדי ששלומית לא תמות מדאגה." הוא חייך אליה וקירב אותה אליו בחיבוק. ביתו הגדולה, שכל כך חיכה לה- כמה יפתה, כל כך דומה לאשתו בכושר הארגון והאחריות. וכל כך שונה בעניין המראה, אם זאת- שתיהן ניחנו ביופי מיוחד- ליהי, גבוהה, תמירה, צמתה הכהה הארוכה מתנופפת בכל צעד שלה. ושלומית, האהובה, נמוכת קומה יחסית אליו, דקיקה, שיערה הבהיר עד סינוור ליהי החזירה לאביה האהוב חיבוק, תיכף תגיע לגובה שלו.לפעמים מתבלבלים וחושבים שהיא אשתו או אחותו..כמה שנאה רגעים כאלו! רק מפני שהיא אינו דומה לו ואמה נמוכה יותר, לא אומר שהיא אינה ביתם! 'ימותו הקנאים' נהגה לאמר לעצמה כל אימת שרגשי נחיתות איימו להתפרץ. "אל תדאג, לא אשכח. תשמור בשבילי על שלומית וליבי שלי?" היא נסוגה מעט והביטה בעיני אביה במבט רציני עד גיחוך. בועז חייך וצעד חזרה לעבר המכונית היוקרתית שלו, משאיר מאחוריו את ביתו הבכירה. היא נופפה לעברו בעידוד. ליהי הגיעה לביתן מס' 16, 'לא כזה נורא' ניסתה להיות אופטימית 'אבל יש הרבה מאוד מה לשפר בעניין האסטתיות' המחשבות העגומות התפרצו בראשה ללא רשות. היא סמכה על עצמה שבכזאת בעיה ניתן יהיה לטפל בקלות, אבל החברים החדשים..ובכן, זה עלול להיות סיוט, או חלום..'נחיה ונראה' החליטה. ובחיוך בוטח, מהמפורסמים שלה, נכנסה למגורי הבנות. "היי, מה נשמע?" הבחינה ליהי בחברתה לחדר ומיהרה להקדים שלום עוד לפני שהניחה את התיקים על המיטה הפנויה. "בסדר גמור, אני איילת" הנערה על המיטה הייתה נראית מבולבלת ומנומנמת משהו, ובכל זאת, נסתה לחייך. אבל הנסיון היה עלוב, ולא עלה יפה. "איזה שם נחמד!" פרגנה לה, "אני ליהי כהן- נעים להכיר! אנחנו ביחד בדירה, אה?" "כן. כנראה". איילת הביטה סביבה במבט מבוהל מעט, ראשה היה סחרחר. "את לא נראית מרוצה מהסידור הזה" ליהי העירה. "לא, לא. את בסדר גמור! אני פשוט קמתי הרגע והיה לי איזה חלום לא סימפטי..." "אוי! על מה היה החלום?" ליהי התיישבה בנימוס על המיטה שלה, והביטה באיילת בחיוך מסוקרן. "מה זה עניינך?!?" "רק רציתי לתת מענה, אם את רוצה לספר ולשתף..את יודעת, בתור חברה לחדר.." "טעית. אני לא רוצה!" איילת הסתובבה לקיר, והרימה את השמיכה על ראשה. ליהי הבינה שנגעה בנק' רגישה ולא הוסיפה לחקור. אך תחושת הכישלון הצורמת היכתה בה. היא סיכמה לעצמה, שהתחילה קצת ברגל שמאל ושפה, לפחות עם הבנות, הקסם האישי לא יספיק לה כדי למצוא חברה תומכת. היא נאנחה והחלה לסדר את החפצים שלהבארונית ליד המיטה.

שמיר נכנס למגורי הבנים, חושש ממה שימצא שם. כן, חששותיו התאמתו. מולו היה חדר קטן ולא מרווח, במראה מרושל ומלוכלך. והכל בתחושה של אנטי- אסטתיות מכוונת. מולו, על המיטה, ישב נער בן גילו וסקר אותו בדממה מעיקה. טוב, הגיל יהיה הדבר היחיד שהיה משותף לשניהם, זה ברור. שמיר היה בחור מטופח, ביקורתי, סמכותי, וגם, לא נעים לומר- לא כל כך יפה או מושך. לעומתו, הנער נראה מוזנח, מקבל את מה שקורה סביבו בהכנעה, וגם- לא נעים להודות- חתיך-על. הוא היה בלונדיני, שרירי ושזוף. והמבט החשדני שלו הוסיף לכך בהחלט. "היי. אני שמיר אהרונוב." שמיר הציג את עצמו לנער. "היי". השיב הנער ביובש. שמיר הביט בו שוב. הוא חיבב את הנער הזה. לא ברור למה. הוא היה שקט ומופנם, וזה משהו שכן הלם את שמיר בהחלט. רק שאצלו זה היה נראה כמו תוצאה כואבת של ייסורים רבים שעברו עליו, ושעוד נכונו לו. שמיר בעצם ריחם עלי. "גם אתה בנבחרת הכדורסל?" שאל בהתענינות, בעודו מניח את חפציו על המיטה מצד ימין על יד הדלת. "כן. אני דורון" סוף סוף הנער הציג את עצמו, הוא התיישב מעט אחורה יותר במיטה, מוסתר ונחבא. "שם יפה יש לך." אמר שמיר בכנות, מכל ליבו. "אותי ההורים תקעו עם שם של תולעת!" הוא התאונן באזני דורון. דורון חייך, ושמיר סימן לעצמו וי קטן ומבטיח. "הגעת לפני הרבה זמן?" שמיר המשיך בעקשנות. "לא ממש. הגעתי באוטובוס, לפני חצי שעה. דורון השיב במשיכת כתף. " זה די הרבה זמן. מה עשית פה לבדך כל הזמן הזה?" "לא יודע. סתם נחתי. ממש נחמד פה, נכון?" דורון שיתף פעולה ושמיר שמח בכך, אבל על השאלה האחרונה חשש שלא יוכל לענות בכנות. "כן..ברור, כמובן." השיב בהיסוס, מביט שוב לעבר התקרה המתקלפת. "אתה בטח רגיל לטירה מפוארת, הא?" דורון חייך במן זלזול באותו בן- תפנוקים. "אל תהיה חוצפן. עם קצת עזרה, אני אתרגל למקום הזה." שמיר השיב בבטחון. הוא חשב שגם אם המקום לא מושלם, הייתרון של הביחד בהחלט הולך לבלוט, וזה מה שרצה.

דורון ירד מהאוטובוס בעקבות הנער התוסס והרועש שישב לידו בנסיעה. האמת, הוא די קינא בילד ההוא שעומד להיות דוד. יש לו פלאפון להתקשקש בו, וכל מיני שטויות ומיני פינוקים. רק אדם עיוור לא היה שם לב כמה 'הדוד' מוקף במעגל משפחתי אוהב ותומך. ודורון, בינו לבין עצמו- הודה שאפילו אם 'הדוד' קצת מוזר ובנוסף גם דתי (!), הוא מקנא בו ובחייו המושלמים. דורון הקרין רק הזנחה ופשע, ואותו הנער, ממש שכב על זרי הדפנה. טוב, די. צריך לשכוח מהילד ההוא. איפה עכשיו הסמטה הזאת שמובילה למחנה? המורה הסביר לו איך להגיע.. מאחורי הכיכר הגדולה, מצד ימין..אה, הנה השלט..ושם נמצאת חנות המזכרות..אוקיי, הוא בכיוון הנכון. דורון לא עצר להביט בחנויות הרבות שהיו שם, קורצות בתכולתן לעוברים ושבים. לא היה לו כסף. לא עכשיו, לא בכלל. אמא מאוד רצתה להביא לו קצת כסף אבל המשכורת הדלה שלה הלכה בשלמות ישר לאבא. מסכנה, כמה היא מנסה להיות אמא טובה ולדאוג לבנים שלה. ועכשיו שי התגייס כמו ילד טוב לצבא, ודורון יוצא לו לנפוש במחנה קיץ..משאיר מאחוריו את הבית, הצרות, ואת אמא. דורון פסע בשביל העפר המוביל לשער הפלדה הגדול של המחנה ונעמד בקצה טור קצר של נערים ונערות שהגיעו מוקדם, ורצו לבדוק עם מי הם בחדר, ובקבוצה.. לבסוף גם התור של דורון הגיע. הוא נעמד בחשש מול הבחורה עם הקלסר ביד ששאלה אותו לשמו המלא. "דורון לביא" השיב. "לביא..לביא...אה, הנה. אתה בנבחרת הכדורסל, נכון? אתה תהיה בביתן מס' 16! הוא נמצא שם, מצד ימין ממש בקצה השביל, רואה את השביל שם? יופי. תלך בו בו עד שתמצא את הביתן שלך, תוכל לבחור מיטה ולהתארגן שם עד להוראות נוספות, תיהנה!" היא שלחה אליו חיוך מעודד ונפנתה לנער שמאחוריו. דורון פסע בשביל באיטיות, תוהה מי יהיו חבריו לחדר והאם יתחבר אליהם. סביר להניח שלא, הוא לא יודע איך מתחברים לאנשים, בודאי לא יצליח. הוא הגיע לביתן הקטן בקצה השביל. על הדלת התנוסס שלט גדול עם שמות שאר הדיירים: א. שמיר. א. איילת. ב. חיים נחמן. כ. ליהי. ל. דורון. ל. שבות. "מה, אנחנו ישנים עם בנות?!" התפלא דורון. הוא דחף את הדלת, ונכנס. מול עיניו התגלה מן סלון קטן, עם 2 כורסאות נוחות, ושולחן נמוך לקפה. מול הדלת, מאחורי הסלון, היה מן מטבחון שכלל כיור, קומקום חשמלי, טוסטר, ארונות נמוכים, ומקרר קטן. מצד ימין, יותר קרוב לדלת הייתה דלת ועליה התנוסס שלט באותיות מודגשות "מגורי בנות". דורון הפנה את עיניו לצד הנגדי, ומצא שם דלת נוספת "מגורי בנים". דורון נכנס בדלת השניה. החדר היה מרווח מכפי שציפה. היו בו שלוש מיטות, אחת מצד שמאל לפתח, ועוד שתיים צמודות לקיר מצד ימין. ליד כל מיטה הייתה שידה לבגדים, או ארון קטן. במרכז עמד שולחן מרובע קטן, ועליו אגרטל עם פרחים צבעוניים. מצד שמאל, בפינה המרוחקת, היו השירותים והמקלחת. על יד הדלת לשירותים, היה כיור קטן עם מראה בדיוק בגובה המתאים. אין ספק, דורון בהחלט הרגיש שהמקום הזה, הוא ביתו. לפחות נכון לעכשיו. הוא ניגש למיטה המבודדת והניח עליה את תרמילו.

ליבי דידתה לעבר מיטתה של אחותה הגדולה והביטה בגיבורה שלה נושמת באיטיות מתוך שינה, חיוך שליו שפוך על פניה. הקטנטנה ליטפה בידה את פניה של ליהי וקראה אליה בקול סמכותי ככל שיכל קולה הדקיק לגייס- "ליהי, אמא אמרה שאת מאחרת ואת צריכה לקום לפני שאבא יברח לך!" ליהי התהפכה פעם ופעמיים. אבל לאחר שליבי ממש צווחה את דבריה באוזנה היא כבר לא יכלה להתעלם. "אימל'ה!" היא קפצה בבהלה "איפה אני? מה את רוצה ממני?" היא שפשפה "היא מתלבשת" דיווחה ליבי בסמכותיות לשלומית. "יופי חמוה, כל הכבוד!" שיבחה אותה שלומית בחיוך גאה. "עכשיו ממוש- רוצה להכין לה סנדוויץ', היא בטח לא תספיק, אבא כבר ממהר לעבודה והיא צריכה לנסוע איתו." הציעה לה אמה הצעה מפתה. "בטח!" קפצה ליבי על ההזדמנות, ורצה להוציא את הגבינה מהמקרר. "נו ליהי, איך ישנת?" בועז נכנס לחדר האמבטיה בעוד ביתו קולעת לעצמה צמה נמהרת, אך גם מדוייקת. "בסדר, אבל תגיד לליבי שתיזהר כשהיא מעירה אותי, זאת כבר פעם שניה החודש שמרוב בהלה שכחתי מה חלמתי" היא התאוננה באוזני בועז. בועז צחק וחייך אליה "קדימה, אני תיכף יוצא- או שבית החולים יפטר אותי מיד." "אל תדאג אבא, אתה הרופא הכי טוב שיש להם, הם לא יפטרו אותך כל כך בקלות." היא השיבה, בוחרת לעצמה שרשרת מהקופסא. לבסוף היא יצאה. לאחר שנפרדה משלומית ומליבי בנשיקות והבטחות שתתקשר המון, שתחשוב עליהן כל הזמן, וכמובן שתשמור על עצמה. "ואו" היא נאנחה בהקלה כשישבה באוטו לצד בועז "שלומית ממש מודאגת, מה?" בועז הביט בה "היא מאוד אוהבת אותך, ואת יודעת את זה!" הצדיק בועז את אשתו. "את יודעת, כשאימצנו אותך, היה לנו ברור, שאם הייתה לנו ילדה משלנו היא הייתה בדיוק כמוך!" הוא חייך לעברה באהבה. "תודה, בועז" השיבה והעניקה לו נשיקה רכה על הלחי. "אני כל כך אתגעגע לכולכם!" היא נאנחה שוב, והביטה בחשש בנוף החולף.

דורון סגר את התרמיל הגדול בתחושות מעורבות. אז נכון שאמא מאוד עודדה אותו והוא בטוח שהוא יהנה. אבל משהו אמר לו שהוא יצטער על כך שהוא לא נשאר בבית ושככה הוא עוזב אותה לבד עם אבא. "אתה מוכן,דורי?" שי, כבר לבוש במדיו החדשים, נכנס לחדר. הוא תמיד קרא לו 'דורי', חוץ מאשר כשהיה במצב רוח עגום ומסוכן במיוחד. אז דורון,מסיבות מובנות, תמיד העדיף את השם 'דורי'. אבא קרא לו תמיד רק 'דורון', לא משנה באיזה מצב רוח היה. אמא הייתה קוראת לו "דורונושי". היא הסבירה לו שזה אומר שהוא המתנה שלה. כי דורון זה מתנה וה'שלי' התקצר פשוט לסיומת 'שי' חמודה ואוהבת. אח, כמה כמה לא רצה לעזוב אותה לבד עם אבא... "אתה בא כבר, או שאתה ממשיך לחלום?" שי קטע את חוט המחשבות של דורון. דורון הרים את התרמיל וניגש להיפרד מאימו שהביטה בו במבט גאה ואוהב במיוחד. "אתה תהיה שחקן מפורסם. נכון דורונושי? תזכור שאני תמיד גאה בך ואוהבת אותך ורק תיהנה ותשמח, אוקיי?" מילות הפרידה שלה היו ארוכות במיוחד. אבל אחרי הכל, חשב לעצמו -זאת הפעם הראשונה שהם נפרדים לכל כך הרבה זמן. "ביי אמא." השיב לה בחיוך, נוטל מידיה את הכריכים שהכינה עבורו לדרך "תשמרי על עצמך!" קרא לעברה שי לאחר שהעניקה לשניהם נשיקת פרידה על המצח, כנהוג. "אל תדאגו לי מתוקים, רק תיהנו!" אמם נופפה לשני בניההבוגרים באנחה, שפתיה מדובבות תפילה שיישמרו ולא יאונה להם כל רע. שעה אחר כך כבר היה דורון באוטובוס, בדרכו למחנה הקיץ "כשרונות צעירים" לנערים ונערות מכל חלקי הארץ. הוא זכר איך המורה לספורט הודיע באחד הימים לכל הכיתה, כי באותו יום ייבחר תלמיד אחד שילך לייצג את בית הספר המחנה הכשרונות. ואיך, לאחר קליעה חלקה משלשה, הכריז המורה שדורון הוא הנבחר. כל הכיתה ידעה שדורון טוב בספורט, אבל התפקיד היה צריך להגיע לאחד מהחבר'ה המקובלים בכיתה, לא לאחד פשוט וחסר כריזמטיות שכמותו. בתחילה, אבא התנגד בכל תוקף ורק על כך שהביא את המכתב הביתה- נהיו לדורון סימנים סגולים בכל הגוף וכאב לו לכתוב במשך שבוע. אבל אז התעקש המורה לספורט ודיבר עם אביו ושיכנע אותו. הוא אפילו השיג לדורון מילגה! היא הייתה הקש ששבר את גב הגמל, לאחר שבועות שאמו משדלת, והסברים משכנעים של שי, ולבוף- אבא הסכים. אתמול בלילה דאג אביו לצייד אותו במנה כפולה של מכות לדרך, למקרה שיתגעגע. דורון שפשף את גבו בעווית כאב כשניזכר בכך. 'טוב,' אמר לעצמו 'אני הולך להינות ודי! יהיה בסדר..' וכך, במחשבות חיוביות ואופטימיות אלה, נרדם על מושב האוטובוס.

בס"ד גירוש גבול ארץ ישראל- נהר הפרת, שנת 597 לפני ספירתם (ימ"ש), גת"ח לבריאת העולם. הגולים ישבו להפסקה על גדות הנהר. "זהו", קרא מישהו,"כאשר נעבור את הנהר נצא סופית מארצנו". אלעזר נחרד, לצאת מארצי, ממולדתי. לפתע נזכר בכפרו, אותו כפר הצופה על ירושלים, זה היה מזמן, הדבר נצטייר בעיניו כזיכרון רחוק. בית, כפר, לחיות בלא דאגות ממשיות. והנה כבר חצי שנה הוא נודד עם העם, בגלות, גולה, הם כולם בדרכם לבבל. שוב פעם נזכר בכפרו , בירושלים כפי שנראתה מכפרו, כאשר במרכז העיר היה ניצב בית המקדש, גאוות השפרצת מים העירה אותו מהרהוריו, "אלעזר, שמע את קולה של יהושבע אחותו התאומה, תיקח את גדליה ויהודה ואולי גם את עצמך לרחצה , אמרה והצביעה על אחיו הקטנים שטבלו רגליהם במים, אני לוקחת דניה ורוניה, המשיכה תוך כדי משיכת שתי אחיותה הקטנות אחריה. למחרת, לאחר שישנו על בלילה על שפת הנהר, המשיך אלעזר ביחד עם העם לעבר בבל, לגלות.

נואר הסתובבה אנה ואנה בבקתתה הקטנה ששכנה בפאתי יער עבות, חסרת מנוחה לחלוטין, כשפיה לא פוסק מלמלמל דברים חסרי פשר . היא לבשה ספק גלימה ספק שמלה מבד גס בצבע בלתי מוגדר וכל-כולה נראתה כמכשפה טיפוסית מן האגדות. בצעירותה הייתה נואר מקפידה מאוד על הופעתה החיצונית ועוד יותר על טיפוח שערה הזהוב והארוך שהדהים את כל רואיו. אולם כעת שערה הלבין והידלדל , פניה נחרשו קמטים ואיש לא נזקק לשירותיה זה שנים רבות . למרות שיכלה לשנות את הופעתה כחפצה ,ביכרה שלא להשתמש בשיקוייה הרבים אלא רק בעת הצורך אולם כעת תהתה אם לא הגיעה העת להשתמש בשיקוי מסוים שהיה גנוז במעמקי המרתף. בהחלטת פתע ניגשה אל דלת המרתף הכבדה והחורקנית אולם נדרשו לה שניות מספר בכדי לפתוח לרווחה את הדלת . ריח טחב כבד הכה בנחיריה וענן אבק גרם לה לפרוץ בשיעול טורדני. היא ירדה בזהירות רבה במדרגות האבן התלולות שהובילו אל המרתף תוך שהיא סוקרת בשימת לב מרובה את אצטבות האבן שניצבו משני צידי המרתף. בקבוקונים רבים גדשו את האצטבות, אולם נואר תרה אחר בקבוקון ירקרק פקוק בשעם . לבסוף מצאה את מבוקשה בפינה נידחת של המרתף. היא נטלה את השיקוי בזהירות רבה ועלתה במהירות שלא תאמה את גילה המתקדם חזרה אל הביקתה. ' פעם הייתי מוצפת באנשים שנזקקו לשרותי, אולם כעת נותרתי לבדי והכל באשמתו של גילרו!' הרהרה נואר בזעם מהול בתסכול בעת שהוסיפה חומרים שונים אל הבקבוקון שניצב כעת על שולחן אבן גס. היא נטלה את השיקוי בידים רועדות מעט וקירבה אותו אל שפתותיה, אלא שאז נפתחה דלת הבקתה בפתאומיות. "שלום!" נשמע קול רועם מעם הפתח. בעל הקול, או בשמו: רולאו פסע פנימה שופע בטחון ונחישות.הוא התיישב בכבדות על הכסא הראשון שנקרה בדרכו. נואר הצליחה לבסוף למצוא את קולה האבוד. "לעולם אל תפתיע אותי!" גערה בו " נשמתי כמעט פרחה מבהלה בכניסתך הפתאומית.מה אתה עושה כאן אם יותר לי לשאול?" רולאו ניער את תלתליו הזהובים כמעט בגנדרנות , "ובכן, עברתי כאן בסביבה והחלטתי לבקרך. מה רע בכך?" "אין בכך רע, אולם איני סוברת שסתם כך החלטת להפתיע את אימך ...מוכרחה להיות סיבה לכך, הלא כן?" רולאו גיחך :"נשארת אותה מכשפה ערמומית כשהיית, אימא.ואם אכן יש לי סיבה מיוחדת לפשר ביקורי, מה תעוללי לי? תהפכי אותי ליצור אימתני? או שמא תנעלי אותי במרתף? אינני יכול להתעכב כאן זמן רב, אמילי תדאג לי." נואר מיהרה להוכיחו , "מדוע אתה מדבר כך? כבר אינך ילד, ואני גאה בך מאוד ! אולם עליך לפחות לספק את סקרנותי...אני מרגישה כה בודדה כאן. הנך יכול לבקרני לעיתים תכופות יותר." באותו רגע נשמע מבחוץ רעש עז ולאחריו קול טפיפות סוסים פתאומי. נואר מיהרה לגשת אל הדלת, אולם רולאו עצר בעדה, "אימא לא!אינך יכולה לדעת איזו סכנה אורבת בחוץ, אצא אני ." רולאו פתח את הדלת וצרחה מבועתת ופתאומית פרצה מפיו---

.

.

פרק 1 "אבל למה אמא, למה? למה דווקא אני? למה דווקא את? למה אנחנו בכלל? למה?" השאלות שלי נותרו תלויות באוויר. התבוננתי בה , רגע ארוך, באמא שלי. עד לפני שבוע היא הייתה כרגיל- שמחה וקורנת אושר, אבל עכשיו?! נראה כאילו הזיקנה קפצה עליה בבת אחת. והכל בגלל המכתב מקופת- חולים. מאז היא התחילה להזניח את עצמה. כבר ארבעה ימים היא לא התקלחה , הבגדים שלה מקומטים בגלל שהיא כבר לא מגהצת, האיפור שלה מרוח יותר מידי על הפנים ומטפחתה קשורה על ראשה ברפיון. ביום שקבלה את המכתב לא ידעתי מה עבר עליה, אבל היום, היא החליטה לספר לי הכל. אני כבר בת 14 אבל עד לרגע הזה לא ידעתי כלום על אבא שלי חוץ מזה שהוא מת בחו"ל בנפילה מצוק, אומר לכם משהו? גם לי עד היום זה היה נשמע כמו תאונה. נפל מהצוק- קרה הרבה, אבל עכשיו, אמא שלי באה, משחקת קצת עם האותיות, ופתאום זה כבר לא נפל מהצוק, אלא זה הפיל את עצמו מהצוק- יעני התאבד. וזה נשמע לכם סוף לצרות? אז התברר שזה בקושי ההתחלה. ריחמתי עליה- על אמא שלי אבל יותר ריחמתי על עצמי. על החיים האלה שחייתי בשקר, על האבא שלי שהתאבד לפני שראה אותי. המשכתי "אבל דבר אחד אמא, אני לא מבינה- אחרי שהוא הכה אותך פעם אחר פעם למה הבאתם אותי לעולם?" עכשיו גם לי כבר היו דמעות בעניים. "אורוש" אמא שלי אמרה "אולי זה נראה פשוט אבל זה ממש-ממש-ממש לא. לאבא שלך דן ולי אף פעם לא היה מספיק כסף. אבא שלך עבד בתנובה בתור נהג משאית אבל אחרי שנרדם על ההגה שללו ממנו את הרישיון. אני הייתי ספרנית בספרייה העירונית בירושלים. המשכורת שלו נעה בין 550-700₪ לחודש מעבודות מזדמנות ואני השגתי בערך 1750 ₪ לחודש. חיינו מה שנקרא מהיד לפה. אני להזכירך, יתומה מאב ומאם ודן ברח לארץ מאמריקה, כך שאיזה עמותה חיתנה אותנו בחתונה פשוטה ודלת משתתפים על דשא ציבורי". היא נשמה עמוקות וניסתה להמשיך, אך אני לא יכולתי עוד להתאפק "אבל למה התחתנת איתו?!" התפרצתי לדבריה, "אפילו השם שלכם לא מתאים ביחד- דן וכרמלה, נו באמת!" הפטרתי בבוז. אמי התיישבה על הרצפה, הניחה את ראשה בין כפות ידיה והחלה ממררת בבכי חרישי. אני מאחלת לכם שבחיים לא תזכו לראות את אחד ההורים שלכם בוכה (במקרה שלי יש רק אפשרות אחת), זה אינו מחזה מלבב. האבא/אמא שלכם הוא הקיר הבטוח, איתו צעדתם בבטחה לביה"ס בכתה א', אליו רצתם בדמעות כשהילדה של השכנה הרביצה לכם, איתו הלכתם לקנות תיק חדש כשהישן התבלה, איתו הלכתם בפעם הראשונה לקולנוע, איתו התלבטתם לאן להמשיך אחרי היסודי, איתו עשיתם את הכל. אבל, למרות הכל היא צפתה ממני ליותר מדי! תארו לכם שהקרוב משפחה היחיד שנותר לכם, מספר לכם כמה עובדות שישנו לכם את החיים, ביום בהיר אחד אמא שלי באה, ומספרת לי שקבלה מכתב מקופת חולים. במכתב כתוב שגילו לה סרטן קטלני שאין דרך להינצל ממנו והיא עתידה למות תוך שבועיים. ולכן היא בחרה, לפני שיהיה מאוחר מדי, לספר לי עוד כמה דברים מאוד מעניינים על החיים שלי כגון: עוד חודש וחצי (החודש של האבלות+ השבועיים עד שהיא תמות) אני טסה לאמריקה ל"סבא וסבתא שלי" ואתגורר איתם את שארית חיי הנהדרים ומלאי השמחה. בחודש האבלות היא תסדר לי חדר במלון בירושלים, יש לזה כבר כסף מראש, (העניינים מתוקתקים, אה?!) לאחר מכן נהג מונית שנקבע מראש ייקח אותי ישירות לשדה התעופה, משם דיילת מוסמכת תלווה אותי במשך הטיסה עד לאמריקה ואז סבי ייקח אותי לביתם. אה, שכחתי משהו, סבא שלי,תומס- הוא גוי. זאת אומרת שעד שאני אתחתן אני הולכת לגור עם שני מבוגרים- אחת יהודיה והשני הוא גוי, שמבחינתי אין להם שום קשר אלי. וכמובן סיפרה לי שאבי, דן התאבד וגופתו קבורה מול החלון של הבית שלי לעתיד. זהו בעיקר, כמובן שהיו גם כמה פרטים שוליים כמו שאני צריכה להיפרד מחברותי לעד, פעם אחרונה שאני אראה את הבית שלי וכו'. היא צפתה שאני אקח את זה בקלות, אעודד אותה במשפטים- "נעבור את זה ביחד", ו"הכל יהיה בסדר", ובמקום זה מה קבלה- מטר שאלות קוטלות. היא שוכחת שלי, לא כמוה, לא נותרו עוד ימים ספורים לחיות. כל החיים עוד לפני, ואני רוצה לנצל אותם פה, בירושלים, בבנין הקומות, עם החברות שלי,מוריה, סתיו, יעל והדס, לא בבית פרטי גדול ושומם בלי חברה באמריקה. מבלי ששמתי לב, אמא שלי, בזמן ששקעתי במחשבות רק הגבירה את בכייה. הלכתי לחדר האמבטיה והוצאתי מארון התרופות את הכדורים של אמא אשר היו אמורים להקל מעט את הכאב. הלכתי למטבח דרך הסלון, אימי עוד ישבה שם, על השטיח נשענת על הספה, פניה אדומות מבכי וידיה על בטנה- מרכז גידול הסרטן. מילאתי כוס זכוכית במים קרים מהמקרר. חזרתי לסלון אוחזת ביד אחד כדור ובידי השנייה את כוס המים. התכופפתי לעברה והושטתי לה את הכדור. היא לקחה אותו ביד רועדת וחייכה חיוך קלוש של הכרת תודה. לאחר מכן לקחה מידי את כוס המים וסיימה לשתות בלגימה אחת. לקחתי מידיה הרועדות את כוס הזכוכית וחזרתי אל המטבח. עזרתי לאימי לקום מהשטיח והיא התיישבה בכבדות על הספה. התיישבתי לצידה. לאחר כמה דקות של שקט הפרה את הדממה אימי "תודה אור" קולה חלוש "ובכן, איפה היינו?" שאלה מנסה להחזיר את נושא השיחה. "שאלתי אותך למה התחתנת איתו" עניתי. " למה התחתנתי איתו את שואלת?" היא הרהרה קלות ולאחר מכן השיבה "לפני15 שנה, הייתי בת 25, ולא הייתי מקובלת כמו היום, התפרנסתי מבייביסיטרים ושיעורים פרטיים בעיקר. כבר מגיל 19 התחלתי לחפש חתן. בגלל הכסף המועט שהיה לי ובגלל שלא היו לי הורים התקשו למצוא לי זיווג. הוצעו לי כל מיני בחורים חלקם מפוקפקים יותר, חלקם פחות, אבל חתונה, לא יצאה משם. עברו 6 שנים ואני עדיין לא התחתנתי. כל השנה שהייתי בת 24 הוצעו לי רק 5 בחורים. כשהייתי כבר בת 25 לא הוצע לי אף לא אחד. החלטתי שנמאס לי, והבחור הבא שיגיע אברר עליו יותר פרטים לפני שאשלול אותו ואם אצטרך אוותר על כמה עניינים אליהם הייתי מקפידה. ואז הגיע אבא שלך. מכיוון שהגעתי לידי החלטה, שאברר עוד כמה דברים החלטי במסע בירורים. דברתי עם חבריו, עם מקום עבודתו ואפילו השגתי את הטלפון של הוריו, תומס ורבקה שהתגלו כמנומסים ונעימי הליכות. אור, אני לא מפקירה אותך בידי אנשים שיתעללו בך, שיכריחו אותך לחלל שבת או לאכול טרף. למרות שהם לא שומרי תורה ומצוות. לא חסר להם כסף, ולאחר שהבהרתי להם את המצב הם שיפצו במיוחד בשבילך את ביתם והוסיפו ליד המטבח שהם גם מטבח קטן יותר עבורך, עם שיש, כיור, כלים מיוחדים וגז והכל בשביל שתקבלי את הטוב ביותר. הם אוהבים אותך, באמת, את הנצר היחיד שלהם. ולענייננו, חקרתי את הנושא של אביך לפרטי פרטים עוד בטרם נפגשנו. הסכמתי להיפגש איתו. נפגשנו ליד גן הפעמון. הוא לבש את מיטב חליפותיו. התחלנו ללכת. הוא סיפר קצת עליו, אני קצת עלי ולאחר כ3 פגישות כאלה החלטנו להתחתן. את מבינה אור, התחתנתי כי היה לי נמאס. ויתרתי על דברים, שלי היו יותר חשובים, ולו פחות חשובים. רציתי ילדים, משפחה, כסף, את יודעת, לחיות כמו כולם. רק אחרי שהתחתנו התגלה פרצופו האמיתי. ההתחלה הייתה שגיליתי שהוא מעשן כבד, אחרי שהבטיח לי במפורש שהוא לא. זה קרה יום אחרי החתונה, אחרי ששטפתי את הבית לכבוד שבת, התחלתי להוציא את המים למרפסת. ואז ראיתי אותו, יושב על כיסא נוח שקבלנו לחתונה ומעשן בנחת סיגריה. הבטתי בו בתדהמה. 'א.. א..בל' גמגמתי 'א.. א..תה אתה הבטחת!' זה היה הפעם הראשונה שהוא הכה אותי. הוא, זה שלפני פחות 24 שעות היה איתי מתחת לחופה, פשוט בא, והחטיף לי סטירה 'לא אכפת לי מה אמרתי, ואני הבעל בית פה שמעת?' כך הוא ענה לי 'אני עושה מה שאני רוצה ואת עושה מה שאני רוצה, גם זה מובן, כרמלה?' הייתי בשוק טוטאלי. כשהייתי בת 4 הורי מתו בתאונת דרכים, כך שלא ידעתי, מה זה לשתף מישהו, במשהו. למדתי לסמוך רק על עצמי. עכשיו, אחרי שהתחתנתי חשבתי שאוכל לשתף אותו בכל בעיותיי, אבל במה לשתף אותו, בזה שבעלי הכה אותי?! אני לא אלאה אותך בפרטים, אורי'לה אבל בפעמים הבאות הוא דאג שלא יישמעו אותי צורחת מכאב. בימים שלאחר מכן ניסיתי למצוא עבודה. בבוקר, הייתי צריכה לקום מוקדם וללכת להכין ארוחת בוקר. אחר כך לגהץ לו בגדים למשחקי הפוקר שלו ולנסות להוריד כתמי יין ממשחקים קודמים. ובנוסף להכל למרוח על פני שכבת איפור כדי להסתיר את סימני האצבעות שהיו מעטרות את לחיי. בסוף מצאתי את העבודה בספריה. היא לא הייתה עבודה מכניסה במיוחד, אבל היו לה שני יתרונות- היתרון הראשון זה שהיא הייתה קבועה, והיתרון השני זה שהייתה הרבה שעות ולא הייתי צריכה להיות עם דן בזמן הזה. עניתי לך על השאלה הראשונה?" היא שאלה בחיוך קל. "ניראלי" השבתי. הייתי בשוק טוטאלי. זאת אמא שלי? האשה שגידלה אותי?? "ולשאלתך השנייה" פתחה שוב "למה הבאנו אותך לעולם?,אממ.. אני מקווה שהבהרתי שהוא החליט הכל בבית. אני הייתי השפחה שיראה מפני האדון. כן, אור פחדתי מפניו. אז אני מניחה שגם את העניין הזה הוא החליט. זה לא שלא רציתי שיהיה לי המשך, אבל לא ממנו." היא התנשמה בכבדות. ראיתי שקשה לה לדבר על זה. רק עכשיו הרגשתי שאני יכולה להתחיל להבין אותה. הרמתי את מבטי וראיתי שאמי שוב פרצה בבכי. נכנסתי אל בין זרועותיה כמו פעם, כשהייתי יותר קטנה ופתאום גם לי החלו הדמעות לזלוג מהעניים. חיבקתי אותה חזק- חזק, לא מרפה. בבת אחת הבנתי, כי זה יהיה אחד החיבוקים האחרונים שלנו. מה אני אעשה בלעדיה?

12/06/04 "לא משם. נו.. לא משם... עזוב ת'חבלים. עודד, אתה תפיל את כל המסך..." "סבתא ש'ך תפיל. אחי סמוך עלי, שום מסך לא ייפול פה" "וואי. עודד מספיק נו. אני מבקש ממך עזוב את זה לכל הרוחות. יהיה פה פדיחות" "בסדר. יא כבד. עוזב עוזב..." עודד הרפה את ידיו מן החבלים שבמשיכתם מורם המסך. "צוחקים איתך. יא סבא" "נו, אז מה זה? התרגשות לקראת המעמד המכובד שבאה לידי ביטוי בעשיית מעשים מאד מקורים?" "טוב. צחי. אל תהיה לי פסיכי עכשיו..." צחי צחקק. "אוקי. אני אשתדל במיוחד בשבילך לא להיות פסיכי עכשיו" "לא. לא תשכח מזה. אתה דווקא צריך להיות הכי פסיכי שבעולם עכשיו כי נראה לי שאנחנו עוד שנייה עולים. תשמע, אני נכנס מהצד השני של הבמה ואתה תיכנס מכאן.אל תשכח את הקטע על המזכירה ועל האם בית. אה, והעציץ שנשבר כש"פלאח" ניסה לקפוץ למגורים דרך החלון..." צחי הציץ אל עבר הבמה. "עודד בוא, בוא. רואים מפה את אבא שלך.. חחח.. נראה לי שהבדיחות על הרב יקותיאל לא ממש מצחיקות אותו" "כן. חמור סבר כתמיד... אתה יודע בכלל מה הולך להיות לי בבית אחרי העסק המביך הזה?" "יהיה טוב אח שלי. נחגוג ביחד את ה"העפה מהבית". גם ההורים שלי לא ימותו עלזה.." "כן. הא?" "אבל את נטע זה דווקא ממש מצחיק. היא אפילו עזרה לי בכמה מהמשפטים הטובים" עודד הרים גבה. "כן, כן. אל תראה אותה ככה, שנונה אחותי..." "אני שמח" אמר עודד וטפח על שכמו של צחי "יאללה, אז אני זז לצד השני. ואל תשכח ת'כניסה. אחרי זה כבר נזרום..." עודד פיזז אל עבר הצד השני של מאחורי הקלעים וסימן לצחי בתנועות יד נמרצות שמהצד הזה של הבמה רואים הרבה יותר טוב עד כמה אבא שלו לא מרוצה. צחי לא טמן ידו בצלחת והשיב לעודד מה הוא חושב על התגלית המרעישה, בתנועות רחבות וחדות. הדו שיח בינהם הסתיים בקול נפץ מחריש אוזניים. החבלים נמשכו תודות לתנועות ידיהם הלא ממש עדינות וכל המסך והתפאורה התלויה נפלו והתפזרו בכל רחבי הבמה ובשורות הראשונות שבאולם. "אמרתי לך לא לגעת בזה" אמר צחי לעודד לאחר שניקו את כל האולם וחזרו לישיבה בשעות הבוקר המוקדמות במקום לצאת לטיול השכבתי המסורתי שחוגגים מידי שנה לאחרי ה"הכתרה". "אמרת או לא אמרת, זה קרה" ענה לו עודד מבודח "וזה היה יותר טוב מכל קטע שהיינו מעלים שם. חוץ מזה שלא הייתי אומר שזו אשמתי הבלעדית. אל תשתמט מהאחראיות.." "אגב, משתמט.." אמר צחי "קיבלת כבר תשובות בקשר לתאריך גיוס האחרון?" "טרם הספיקותי לברר" "אז תברר" "אברר, אברר. בלי לחץ אמא" "לא לחוצה. תגיד, נראה לך שנתפוס אותם?" "כן. ברור. אני בעד שהולכים לישון בישיבה ומצטרפים אליהם אחר כך לטיול המצ'וקמק הזה. בטוח יהיה טרמפ מהישיבה בצהרים" "טוב. אחלה" "מה שכן צח, אני לא יוצא מהבעסה בגלל הרב יקותיאל הזה. הוא יכל להסכים להצעה שכל השכבה תישאר לסדר איתנו, ואז היינו גומרים תוך שנייה..." "אחי. אחראיות זו אחריות. אין מה לעשות. חוץ מזה שהוא בטח רצה להכניס לנו קצת אחרי שצחקנו עליו כל כך הרבה כל ההכתרה..." "טוב. יכול להיות..." אמר עודד ונשכב על אחד המושבים. "נו, מה נהיה? בוא נצא מכאן... אני לא יכול לראות את המקום הזה יותר..." ביקש צחי. "רק כמה דקות. אני חייב" צחי הסכים ונשכב אף הוא על מושב סמוך. הם פקחו את עיניהם רק כאשר מנהל המקום הגיע והעיר אותם בקול צרחות רמות ש"לא מספיק שהרסו את האולם, הם גם מעיזים לשכב ולטנף את המקום..." שניהם ברחו משם כל עוד רוחם בם, כשהקול מחריש האוזניים של נפילת המסך עדיין מהדהד בראשם. 04/09/2006 "תסובב את ההגה, צחי, מהרררר, הוא מתנגש בנו.. מהר, מהר נווו..." "שמע ישראל" "הצילו.. הצילו... צחי.. ההגה. נו. מהר..." "זה לא נגמר...להתראות שלום..." 28/06/08 "אתה מבין צחי? גם טל כבר איננו. הייתי בניחום אבלים אצלם השבוע. אמא שלו כל כך שבורה. אני מקווה שהקב"ה ייתן לה כוחות להתמודד עם זה. היא התעלפה פעמיים. פעמיים צחי! ועוד רק בשעתיים שאני הייתי. דמיין מה קורה בשאר הזמן. ואין לה עזרה. בעלה לא מעכל את העובדה לדעתי. אתה מבין.. הוא.. הוא.. אממ.. איך לומר? מתהלך ממש.. אממ.. סהרורי.. כאילו לא מבין מה כל האנשים עושים אצלו בבית. ואח שלו הגדול, טוב אח שלו שיהיה בריא. היא קמה ואספה את חפציה. "טוב. ביי צח. אבא יבוא לכאן הערב.. ואמא מחר" נטע הסתובבה ולפתע שמעה צעקה אדירה. צעקה שבקעה מגרונו של צחי. אי אפשר היה לטעות. "הצצצצילו... הציללללו... ה..ה..הגה... המסך נופללל..." היא הסתובבה בחדות. צחי שכב במיטתו זז מצד לצד ומזיע כולו. "יקותייתיייתיייאל... קומו מהמוווששב.. מטננפים את האולם..עו..עוו.. עודד..." נטע דהרה אל מיטתו, לא מאמינה למראה עיניה "צחי? צחי? תענה לי..." היא סטרה על פניו בחוזקה. "צחי? נו.. תענה לי כבר... מה? תדבר איתי" "שמע ייששראלל.. הה..ההגגה.." המשיך צחי להזות. נטע יצאה מחדרו ורצה אל חדר המיון הראשי. "הוא דיבר" היא צעקה דומעת ומאושרת כולה "הוא זז. הוא צעק" "מי?" שאלה האחות שהופקדה על הטיפול האישי של המטופלים. "מה מי?" אמרה נטע, נותנת לדמעות לזלוג על לחייה מבלי לעצור, "צחי".

22/06/08 "מטונף פה" חשבה לעצמה חגית בר –לב בעודה מנקה את הבית. דבר שלא עשתה זמן רב. לא באופן ייסודי בכל אופן. "מתי הספיק להצטבר כל הלכלוך הזה? אם הייתי יודעת שזה המצב הייתי מנקה מזמן..." היא לקחה מטלית לחה והחלה מנקה את כל הארונות והשידות שנקרו בדרכה. המצב היה בכי רע. אומנם נטע עשתה מאמצים רבים על מנת לשמור על הניקיון בבית אבל כמובן שמאמציה הרבים לא הועילו יותר מידי. העבודה הייתה רבה מידי, ורותם נתנאל ויאיר פשוט ייצרו אשפה ובלגן במהירות שלא הייתה מביישת אצן עטור מדליות. לאחר מאמץ מרוכז ומתיש במיוחד בחדרם של הקטנים התיישבה חגית על המיטה בחדרה. "הו נטע שלי.." הרהרה לעצמה באפיסת כוחות "מה הייתי עושה בלעדיה? היא פשוט עוגן ההצלה שלי. בלעדיה לעולם לא הייתי מספיקה גם לנסוע הלוך ושוב לבית החולים, גם לטפל בלידים, להכין ארוחות, לנקות.. אין ספק שהיא יד ימיני. מדהימה. מדהימה. תודה ריבונו של עולם שהענקת לי בת כ"כ מבינה ועוזרת. ההתחשבות שלה לא ברורה מאליה. התחשבות כל הזמן, לכל לאחר שלקחה לעצמה הפסקה קצרה, המשיכה חגית לנקות במרץ. גבה היה תפוס אך למרות זאת התכופפה לנקות גם את המגירות התחתונות ביותר. היא הוציאה את כל תכולתן, ניגבה ואז החזירה את התכולה בצורה מסודרת. כשפתחה את המגירה האחרונה הופתעה לגלות שם מכתב סגור. המכתב לא היה מוכר לחגית. היא סובבה אותו, ואז נגלה אליה הכתב הכל כך מוכר. המוכר עד כאב. "לשחר" היה כתוב שם "הילד הכי מתוק בעולם". חגית פתחה את המעטפה, תמונה של שחר 22/06/08 "... ואז הוא יצא עם מבט מבועת כזה. הייתי בטוח שהסיפור בינהם ייגמר בטרגדיה. אבל ב"ה הם פשוט התעלמו אחד מהשני. נשארתי לדבר עם אריק עוד קצת. החלפנו מספרי טלפון ואני מקווה שנהיה בקשר. יש לי מה להגיד לו. אגב, הוא ממש התפעל מהשיר שלך. הוא אמר שסבתא שלו בכתה בקהל.. אה.. ושקד ביקשה שאני אמסור לך שאת צרי.. נטע? הכל בסדר?" נטע ישבה מכונסת בתוך עצמה, חופנת ערימות של חול רך בידה ומביטה על הגלים הגבוהים שהתנפצו על החוף. "הכל בסדר?" שאל איתי שוב. נטע הנהנה. "כי זה ממש לא נראה ככה" "איתי. תגיד רגע..." אמרה נטע והפסיקה. "מה?" "עזוב. לא.. לא משנה..." "נו, מה העניין? את משתגעת כשאני עושה לך את זה.." "לא זה באמת כלום" "טוב. את לא חייבת לומר אם את לא באמת רוצה" "איתי, תגיד, מה בסוף החלטת שנה הבאה?" איתי צחק "ידעתי שזה יעבוד. תמיד השיטה הזו עובדת על נשים. ניסיתי אותה עשרות פעמים על שרית והיא אף פעם לא מאכזבת..." "איזה שיטה?" "של לשחק אותה שלא אכפת. שאם לא בא לך אז אל תגידי..." "אה.. " חייכה נטע "זה בכלל לא מה שרציתי להגיד" "אה" אמר איתי מבולבל. "מצטערת לנפץ את המיתוס" "לא. את לא חייבת להצטער אם את לא באמת רוצה" חייך איתי. נטע צחקה. "טוב. אז אני לא" "ידעתי" אמר איתי "דרך אגב, מה קרה לאף שלך?" "לאף שלי?" שאלה נטע ומיששה אותו בעדינות. "כן, הוא גדל, לא?" "גדל?" "נו כן. מה את כל כך בהלם? זה תמיד קורה כשמשקרים..." נטע שהבינה לפתע לאן חתר צחקה שוב. "באמת שזה לא מה שתכננתי לומר" אמרה "שתהיה בריא". "תודה. הרבה בריאות גם לך". "לא ענית לי" "נו.. כבר דיברנו על זה לפני שבוע. המצב לא השתנה מאז. אני הולך בעז"ה לישיבת "קול האור" ואח"כ צבא אי"ה" "אה" אמרה נטע "נכון". היא המשיכה להתעסק עם החול ואספה את כל הצדפים שהיו קרובים. "זה נראה לך בסדר?" שאלה לפתע. "בסדר מה?" שאל איתי. "נו.. אתה יודע..." "לא. אני דווקא ממש לא" צחק איתי. "מה?" נטע לקחה נשימה עמוקה "נראה לך בסדר כל ה.. כל ה... אממ.. עסק הזה שלנו?" איתי שגם במוחו עלתה השאלה הזו מספר פעמים הבין לפתע למה מתכוונת נטע. הוא גם הבין שזה הדבר אותו נמנעה מלומר קודם, כשהשתתקה. "גם לי יצא לחשוב על זה כמה פעמים" אמר בקול שקט. "ו?" שאלה. איתי הפנה את מבטו לים. "אני חושב שהתשובה ברורה" נטע הרכינה את ראשה. "אז זהו?" היא לחשה. איתי המשיך להביט בים, השמש הלכה ונעלמה מקו האופק. "צריך להחליט מה עושים". אמר ועדיין לא הסיט את מבטו מאלף גווני השקיעה שעמדו בשמים. "כבר אמרת. התשובה ברורה" "כן. את צודקת" ענה בעגמומיות. "אתה שנה הבאה בישיבה הגבוהה איתי. ואחר כך בצבא. ואני בשירות ואני חושבת ש.. טוב... כבר אמרתי.. התשובה אממ. היא ברורה" "כן" "טוב. אז נלך?" איתי התרומם. השמש כבר שקעה בים. הוא סובב את מבטו מבלי להיתקל בזה של נטע ואמר, "כן. אלך...". והוא הסתובב מותיר אותה מאחור. אותה ואת והשקיעה.

מחקתי....כי אינלי כח לכתוב המשך...

20/1/10 יום רביעי. "איזה כיף שיש המון חברים, המון חברים בכל מיני צבעים" תחושת הבדידות שאחזה בי זמן כה רב נעלמה. שנה שעברה הייתי בין הבנות הכי מנודות. היה לי מאוד קשה לחיות עם המציאות הזאת, זה גרם לי להתרחק מהכול, גם מעצמי. החברה פשוט לא קיבלה אותי, לא הייתי סגורה על עצמי, לא ידעתי מי אני וגם לא כ''כ ידעתי איך למצוא חברות ואיך להתקרב לאנשים, קשה לי להודות בזה ואני לא חושבת שאי פעם אמרתי את זה בקול למישהו, אבל אני יודעת שזה נכון. אני זוכרת שכשהייתי צעירה תמיד אמרו שלי יהיה הרבה חברות ולאחותי פחות, היא הייתה שקטה יותר. הייתי גאה בזה, כל היום היו חברות בבית. שיחקנו ברביות, משחקי קופסה וכיוצא בזה. בעוד אחותי ישבה עם ספר וקראה. כשגדלנו היא התחילה להרחיב את מעגל החברות שלה, בעוד לי נהיה יותר ויותר קשה להישאר בקשר עם חברות בלי לריב. אליה היו מתקשרים מלא ואלי בקושי שיחות נכנסות, היו הרבה יוצאות- הרבה ניסיונות התקשרות עם הבנות בשבט כיום, כל שיחה שנייה שנכנסת- בשבילי. אני יוצאת כל ערב ומבלה עם השבט. לילה אחד זה סמבוסק- הבנים ממש התלהבו, והם מכינים את זה די טוב. לילה שני זה פוייקה. בקיצור מפגשים הסובבים סביב אוכל. זה כיף. אני מרגישה ממש "אין" בחברה. יש שיר שאחותי שרה כל הזמן "מאז שגיליתי שאני בן של מלך, אני בחברה של הדוסות", או משהו כזה. אצלי זה הפוך, "מאז שהודתי שאני לא דתייה, כולם חברים שלי, כנראה על מנת להחזיר אותי בתשובה". חרוז נחמד יצא לי. אומנם לא תואם את המציאות, אבל עדיין חרוז. זה לא שכולם חברים שלי כי הם רוצים להחזיר אותי בתשובה. לדעתי, זה גם בגלל שיש לי את הביטחון להתחבר לבנות, ואת הביטחון להסתובב איתן. וגם כי עכשיו אני הכי אני. בעצם אם חושבים על זה, חזרתי למקורות- אני מתחברת לכולם ויש לי הרבה חברות. המצב הוא כמו שתמיד אמרו שהוא יהיה. אנשים מקבלים אותי כי אני אמיתית! אני הולכת אחרי האמת הפנימית שלי.. אני חושבת שזה בגלל זה... בס''ד, יום רביעי ה' שבט התש''ע "יש לי נטייה כאשר הטלפון מצלצל לומר "ט-ל-פ-ו-ן" בקול רם. אני אמנם לא יודעת מהיכן למדתי את המנהג הזה, אך אני רואה כי אט אט יש כמה שמושפעים ממני בבית. לרוב השיחות שמתקבלות הן בשביל אחותי. השכנה מימיננו, או השכנה משמאלנו. היא נהייתה מאוד מקובלת, ורואים שזה עושה לה טוב. יש שיר של בית הבובות שהולך כך "מה שקולך הפנימי אומר זו האמת שלך" אני חולקת, לדעתי האמת שייכת אך ורק לקב''ה, יש לו אמת אבסולוטית. לנו יש את הדרך, הדרך שאותה אנו עוברים על מנת להגיע לאמת הזאת. ובעצם כשאנו יודעים שיש לנו מקום מסויים לפעול לפי תחושת הלב והרצונות שלנו. אבל שעדיין יש איזשהו חוק וסדר שאנחנו בכל זאת צריכים להתאים את עצמנו אליו. אז זה מכניס מאוד לפרופורציה, זה מכוונן אותנו. בכלל, הידיעה הזאת שיש מישהו מעלי נותנת... א.תחושת בחינה- אתה לא תעשה חלק דברים כי אתה יודע שמישהו מסתכל עליך. ב. תחושת מטרה וכיוון- אני יודע שיש מישהו מעלי ואני מתאים את עצמי אליו, והולך לפיו למרות רצונותיי. כמאמר בפרקי אבות "עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו". שמתוך זה מקנים את היכולת להתאים את עצמך למצב שונה מהרגיל ולאנשים האחרים ממך- וזאת מידה שכ''כ חשוב להיות "בעלים" שלה. אני רואה לפעמים על עצמי שאני נמצאת במצבים ואיני יודעת לאן לפנות, איך להתחבר, כיצד לגשר על הפערים. וכאן נכנס העניין של להתאים את עצמך לאחר. האם אני אתמודד עם הקושי ואמצא נקודת חיבור בכל זאת על אף הפערים, או שאני אתנתק ולא אנסה אפילו להתחבר. אני מרגישה שהקונפליקט הזה מאוד בולט עם אחותי. השאלה האם אני אתנתק ואתרחק ממנה. אמשיך הלאה ואחיה בקשר חיצוני ופשוט. או שאני אמצא את נקודות החיבור שלנו- את הנושאים והדברים שכן מעניינים את שתינו, ומתוך כך לבנות קשר מעמיק ומחודש שבנוי על רבדים שונים ממה שהוא נבנה בהיותנו קטנות. בחסדי ה' מצאתי את עצמי לא פעם יושבת על ידה ופותחת בשיחה, למרות שזה מאוד לא פשוט. היא מדברת על דברים שפחות מעניינים אותי ואף דברים שבמצבים רגילים לא הייתי מעוניינת לדבר עליהם, כמו הסרט האחרון שהיא צפתה בו, המכנסיים המהממים שהיא ראתה בחנות. אבל בכל זאת, יש לנו תכונות ורצונות משותפים- החל בחפצות בכלים נאים, צורך להרחיב אופקים ולראות דברים חדשים, וכלה בצרכים פיזיים כגון' רצון לאוכל טעים, דיאטות מרזות, האם היא מצאה את הדרך שלה? האם מצאתי אני את דרכי? האם נוכל באמת להיפגש באיזשהו מקום על אם הדרך ולהיבנות יחדיו?" כן, אני פשוט אני."

20/10/08 האולפן המה אדם. לעיני המצלמות המקום נראה היה רחב, אך למען האמת הוא היה בגדול מינימאלי ואף מזערי. קצת יותר קטן מאיך שבאמת היה נראה "החדר של חני". כל אחד מחמשת המשתתפים ישב במקומו. כשתווית עם שמו מתנוססת בגאון על החולצה הלבנה (והחדשה ברוב המקרים חוץ מהמקרה של איתי...) שלבש. נותרו חמש דקות לשידור ואיתי ישב במושבו לחוץ כולו. לעומת זאת לידו ישבה שקד רגועה ונינוחה למדי. "איך זה שאת כל כך רגועה?" שאל אותה איתי מזיע כולו. "איתי. אתה חייב ללמוד לשלוט בעצמך. מי שיישמע, אז אתה בטלוויזיה. זה לא באמת כזה מגניב כמו שזה נראה. תוך חצי שעה והסבל הזה ייגמר. תהנה לפחות" "שקד. זה לא העניין. אני פשוט מפחד לענות תשובה שגויה לשאלות שיישאלו אותי ולגרום לחילול השם. אין לך מושג כמה זה מלחיץ אותי" "טוב איתי. לא אני אהיה זו שאומר לך לבטוח בקב"ה... אבל פשוט תעשה את זה.." איתי חייך. "נו. רק בשביל זה היה שווה להיות פה" "הבאת קטע טוב?" שאלה שקד. "קטע מצויין. אבל לא שלי.." "כן. גם הקטע שלי מעולה אבל לא שלי..." "מי באמת כת...?" ניסה איתי לשאול אבל רם קטע אותו בבוטות. "אולי תפסיק לדבר כבר? אתה לא מבין שנותרו רק שתי דקות לזמן השידור. נכון לעכשיו אתה אמור לשבת בכיסא שלך ולסתום ת'פה.." ואז פנה לשקד "שקדי, הכל בסדר? נוח לך? מרוצה מהאיפור?" שקד הנהנה וקרצה לאיתי. "זה כל כך לא פייר" לחש לה איתי בשעה שרם פנה לסדר את הרמקול של גיטצ'ו תוך כדי קריאות עצבניות במיוחד ל"קודקוד 8" אבל לרוע מזלו רם שמע אותו ומרוב ייאוש הסתפק רק במבט זועם. "אוהו. איתי. נראה לי התחלת את החילול ה' עוד לפני שהתחלנו בכלל..." אמרה שקד וסימנה בראשה לכיוון של רם. "את חושבת?" שאל איתי מודאג. "לא. צחקתי..." "דקההההההה לשידור" צרח רם ברמקולים המוסווים בחולצתם "אני חוזר.. דקההההההה" 4 החבר'ה לפתו את אוזניהם בכאב כמפחדים לאבד את שמיעתם ואיתי. לחוץ כולו ניסה להיזכר לאיזה מצלמה כדאי להסתכל ומתי, איך לא להתנועע ולגרום לרעש נוראי וכמובן איך לענות לשאלות קיום העולם והווייתו, אך קולו של רם צפצף שוב ברמקול "עשר, תשע, שמונה... חמש.. שלוש.. שתיים.. אחד..." האורות נפתחו. ואיתי ידע. "זהו. זה מתחיל". מנחה התוכנית חייך לעבר המצלמה של אזור ב' כפי שנהג רם לכנותה. "ערב טוב לכם צופים יקרים. הערב אנחנו במשדר מיוחד. פאנל שמורכב מבני הנוער המרכיבים את מדינת ישראל. הפאנל ייערך בצורה של שאלות מתוכננות שייפנו המשתתפים איש לרעהו ולקראת סוף התכנית הפתעה מיוחדת שהכינו לנו משתתפי הפאנל. וכעת אפנה להציג את בני הנוער המקסימים הישובים כאן עימי באולפן.." "נעים מאד. גיטצו. אני מראשון לציון. ואני לומד שם בתיכון "דרך" בכיתה י"ב. המשפחה שלי עלתה מאתיופיה לפני 7 שנים ואחיי ואחיותי נכנסו אל מוסדות הלימוד בראשון לציון מלבד אחי הבכור שלומד בפנימייה צבאית בצפון. אנחנו 8 ילדים במשפחה. ואני השלישי. אני גאה להיות בן לעדה האתיופית. כן. אני כן יהודי.." צחקוקים נשמעו באולפן. "אני מאד אוהב לצייר. ולהיות במועדונית שבשכונה. אני נהנה ללמוד מתמטיקה ופיזיקה. וכמובן, איך לא, להיות עם חברים.." המנחה חייך לעברו של גיטצו. והחווה לעברינו שנמשיך. "טוב. אז אני שקד מרון. אני גרה בתל אביב. ולומדת בתיכון "דגן" בכיתה י"ב. יש לי 2 אחים. ואני מאד אוהבת לעשות שופינג. לשמוע שירים. לשיר. ופדיחות להודות אבל גם לאכול.." המנחה חייך. "לקהל הצופים שאיננו מעודכן, שקד היא ביתו של יורם. מנכל הערוץ" הוא ציין. ושקד התכנסה במקומה. "טוב. אני פואד. אני גר באום אל פחם. אבא שלי רופא. אמא שלי לא עובדת. אנחנו 17 אחים בבית. לא כולם מאותה אמא. אני אוהב את בית ספר שלי. לעבוד במסיק זיתים בפרדס שליד בית שלנו. ולשמוע את אום כולתום" סיים פואד את נאומו המאומץ בעל המבטא הערבי הכבד. איתי החל להילחץ. נותר רק עוד מתמודד אחד ואז גם הוא ייאלץ להציג את עצמו. "אריק. ככה קוראים לי. אני גר בקיבוץ "עין נטיף". אבא שלי חקלאי בקיבוץ ואמא שלי אחות. אני בן יחיד. ולומד בבית הספר החקלאי "נגבה". ואני אוהב כל מה שקשור לטבע וטיולים" המנחה סימן לאיתי שהגיע תורו. איתי נשם נשימה עמוקה. הביט אל נטע שישבה בקהל וחייכה אליו והחל. "טוב. אני איתי לוטן. ואני גר בירושלים. ההורים שלי נכון לעכשיו עובדים בארגון שהם הקימו. ארגון "מאור לילד". ויש לי 3 אחים" כולם חיכו שאיתי ימשיך את נאום ההיכרות הקצרצר שעשה ומשלא עשה זאת אמר המנחה "ובכן. לאחר שהכרנו את חמשת המתמודדים היקרים שלנו. אני חושב שאפשר להתחיל..." במושבו החל איתי לנוע באי נוחות...

תולדות עם ישראל - מהשיעבוד במצריים עד מלחמת לבנון השנייה. פרק א - סוד משפחתי. טוביה בן ה14 וחצי קם מעל מיטתו בזריזות שתה מעט מים,התלבש,והתיישב לייד החלון. הוא חיכה לבני דודו, עמרם, ויוסף,כדי לצאת יחד איתם לעבודה לפני סיבוב האכיפה של השוטרים המצריים בשעה שש. משפחתם של עמרם וטוביה היתה בין משפחות הבודדות ששמרה על ראש זקוף ולא נפלה להרגשת אין אונים ובעקבות כך - להכנעה ויאוש בעקבות השיעבוד. לא פעם חשבו הוא, עמרם ויוסף מה הסיבה לכך, מה נותן למשפחה את החוסן הנפשי הזה. אולם כל פעם שניסו השלושה לברר הם נענו בשתיקה רבת משמעות ובסירוב נחרץ לדבר על משהו שקשור לדברים משפחתיים שנמצאים מתחת לפני השטח. הוא התנער מהרהוריו כששמע רחש מהמירפסת הסמוכה לצידו האחורי של הבית, כנראה ההורים עברו לשם כדי שהוא לא יוכל לשמוע את שיחתם במקרה שהוא לא ישן, הוא התקרב בצעדי חתול אל המבואה האחורית והקשיב. "מה רצית להגיד לי דינה?" שאל אביו של טוביה,אברהם. "שמעתי שהיתה פשיטה מצרית על ביתו של אלימלך הזקן." קול של זכוכית מתנפצת נשמע מהמרפסת. "וואו" הרהר יוסף לעצמו "אם אבא שבר את קנקן הזכוכית היחיד שלנו כנראה הבשורה הזאת מאיימת במיוחד". "ומה מצאו שם? ומה קרה לאלימלך הזקן?" טוביה נרעש, אביו, אוהב האדם, ששינן להם אין ספור פעמים את המצווה העצומה של גמילות חסד - הוא מתעניין דבר ראשון ברכוש? הרי לא ייתכן שהוא מתכוון לתינוק - דוד אלימלך אלמן מזה חמש שנים ואשתו לא יכלה להוליד כבר זמן רב לפני פטירתה - היא נפטרה מבוגרת מאוד! "כלום, לאלימלך שלום". "למה נערכה הפשיטה?" "לא ידוע" "יכול להיות שמישהו הלשין?" "מי?רק המשפחה יודעת על..." "אל תאמרי את זה בקול, זה מסוכן!" ָָָָָ בעבודה היה טוביה מהורהר וספג אין ספור הצלפות מגלב."מה קרה לך היום?" התפלא יוסף בערב בעוד הוא עוזר לו לחבוש את פצעיו. "שמעתי הבוקר משהו מוזר..." "דוד אלימלך?" התפלא יוסף"מה יש להם לחפש אצלו? שמעת מי ערכו את החיפוש?" "הממ..." הרהר טוביה וחבש את הפצע האחרון. "אני חושב שבסוף השיחה הם הזכירו את ה"חיצים האדומים" או משהו כזה. "מה?!" "מה קרה?" החיצים האדומים זו יחידת העילית של המשטרה המצרית, הם ממונים על דיכוי המרידות החמורות ביותר ומופעלים אישית על ידי יועצי פרעה!" "מאיפה את היודע את זה?" "אתה יודע במה אבא שלי עוסק..." טוביה השתתתק מייד, אביו של יוסף עסק בחילוץ תינוקות אל איזורים נידחים במצריים כדי להצילם מהגורל האכזרי שהיו צפויים לו.סביר שידע הרבה במסגרת עבודתו... "טוב" קטע את השיחה עמרם " באו נסתלק מפה, מחר ננסה לגלות על מה שומרת המשפחה בקנאות שכזו". הם הסתלקו לעבר בתיהם, גופם מותש מעבודת הפרך ומוחם מלא שאלות. ***** בארמון בפאתי עיר המלוכה התכנסו מפקד יחידת "החץ האדום" לבוש במדי יצוג, מכנסיים קצרים מבד אדום חולצה אדומה קצרה מעליה שריון כסוף ודק וגלימה בצבע, כמה מפתיע - אדום - כרוכה על כתפיו, פגיון על חזהו וחרב ארוכה משתלשלת מנדן שמוצמד לחגורתו. חרטום צר פנים בשם בניר - יועצו האישי של המלך. ו - המלך בכבודו ובעצמו, בחדר נכחו גם שני שומרי ראש. פרעה פתח את הישיבה "ובכן?" שאל בקול תקיף את ראש יחידת "החץ האדם". "כלום" ענה איש הצבא, משפיל את ראשו. "אני רוצה להבין" התערב החרטום "אתם הגעתם ולא מצאתם כלום?" "אכן כך". "כלומר המודיע שלנו לא אמין?" שאל פרעה. "לא יודע" ענה החרטום" לדעתי כדאי לחכות עוד קצת ולבדוק את ההתפתחויות". "הצעתך מתקבלת" ענה פרעה וקם מהשולחן. מפקד יחידת "החץ האדום" חזר לבסיסו, ופרעה מיהר לארמון לדון בגילויים החדשים.