יצירות של ארגמן

מחנות על מחנות על מחנות, אהלים על גבי אהלים, דרגשים מלאים בחיילים עצומי-עיניים, עצובי-עיניים. רק לשכוח את הבית, רק לשנוא את נערתם מייחלים כולם, לצאת לקרב בלא דבר לחזור אליו. לצאת עם כל הגוף ולא להשאיר את ליבם מאחור. רק עלם צעיר מאד ויפה-עיניים, רק הוא מכל הבחורים מסוגל לקחת את ליבו איתו אל הקבר לא נותר מי שישמרנו בשבילו כי הוא לבד. בצאתו אל הקרב אפילו לא הרהר בביתו שממנו גורש בבושת-פנים ובכאב ובנערתו שנמלטה ממנו אל בחורה האחר, רק הביט בעיני הזכוכית הקרות של מותו הקרב.

הילדה שלי הזאת הייתה סוכר טעם מתוק שלעולם לא נגמר. הילדה שלי, הקטנה, הקדושה אני רק ניסיתי לחשל את נפשה. היא הייתה עדינה ושברירית מדי הרגשתי שהיא מתפוררת בידיי. אז את ילדת הסוכר, חלומי האחד שלחתי לגשם, בלי מטריה, לבד.

היא הביטה מטה בפתאומיות, מבטה נתקל בנעליה הכהות, הישנות, מוכתמות בירוק עוד מהיום ההוא לפני שנתיים בו צבעה את החדר ואז שב אל הבנות המצחקקות היושבות על שולחן עץ רעוע בקדמת הכיתה. לרגע רצתה שהשולחן יתרסק והג'ינג'ית הגבוהה שיושבת עליו ברגליים מתנדנדות מטה תתרסק פנימה ותרגיש כאבים עזים וחודרים... דווקא בעצם הזנב. דווקא שם, בקצה הגב, במקום כזה שהכאב מכווץ את כולך. היא הכירה את זה טוב. היא הכירה הרבה סוגים ואז חברתה של הג'ינג'ית צחקקה בקול בלתי נעים בעליל ושלחה מבט מזלזל בנערה בעלת שערות הדבש הבהירות וקצרות. חברתה של הג'ינג'ית הייתה נערה נמוכה וצבועת-שיער בעלת עיניים צרות שהנעליים שלה – לפחות לדעתה של לורי – היו גרועות לא פחות מהנעליים החומות הדהויות (או שמא הכתמים נותנים לה את הפריבילגיה לקרוא להן ירוקות?) – ברצועותיהן הדקות המשתלשלות סביב האצבע והעקב, תופסות אך בקושי את כף הרגל ומאיימות להשתחרר בכל אבל אין דבר בעולם שיוכל לגרום לילדה כזו – במבטה החום והחם, בשערות הדבש המגולחות כמעט עד תום ובתווי פניה החדים והעדינים, כמו עוצבו במתכת – להרגיש שייכת אל האנשים הרגילים, אלו שמימיהם לא הביטו מחלון גבוה וחלמו על היום בו יהפכו לציפור. היום בו הכל ייגמר. לורי קראה לזה 'יום הדין' – היום בו כל צועני נטוש שמאמין בחופש הנצחי והאינסופי יוכל לעוף, לעוף חסר-דאגות ובלתי-משועבד לדבר, כמו ציפור דרור נודדת, עם לורי האמינה שהיא נולדה להיות ציפור, ולכן היא שונה כל-כך מבני-האדם הרגילים, האנושיים, הכבולים לקרקע בחבלים עבותים של שגרה וחוסר-דמיון. לורי הייתה ציפור פצועת-כנף. לו רק יכלה להשתחרר מן העצב שגרם לה הרצון להיות שייכת למישהו, למשהו כאן (למרות שזה נגד את כל אמונותיה ברוח הציפור החופשייה) הייתה יכולה לעוף כבר הרחק מכאן, לחיות עם שבט הציפורים הנודד, זה שכולם מאמינים שהוא סתם חבורת צוענים משונים בעלי אמונות היום המיוחל, הנכסף, הנורא. כל עוד הוריה הרגילים של לורי כפו עליה ללכת לבית-הספר שלהם ולנסות להיות, כפי שהתחננו בפניה תמיד, כמו כולם, היא לא יכלה שלא לרצות להיות אחת מהם. זה סתר כל היגיון וחלום שלה אבל הציפורים בכל-זאת לא באו לחפש אותה והיא צריכה משהו אחר, מישהו. בכל-זאת, למרות שהיא כל-כך שונה ושהאמת מחכה לה אי-שם קשה, קשה מאד להיות לבד, בלי איש שיידע את סודה ויעודד אותה שיום הדין בוא יבוא. זה היה מבוי סתום. אם היה מישהו שיעודד אותה לא הייתה יכולה לעוף כי הייתה קשורה מדי לפה ומצד שני אם לא היה מישהו שיעודד אותה עדיין לא יכלה לעוף כי היא רצתה אחד כזה. היא רצתה להתגבר על זה, להיות מספיק בשביל עצמה ומנגד ידעה שלעולם לא תוכל להיות טובה מספיק כדי לשאת את הסוד לבד והתפללה למישהו נוסף שיראה אותה כציפור חופשייה ויגיד לה שהיא מוכנה לעוף. היה נראה שאין פיתרון לצרתה והיא תישאר פה לבד לנצח, עם שיעבוד היא עמדה לבדה בדממה, ידיה תחובות לכיסי הסווטשירט הכתום שאימה – כשהביאה לה אותו שלשום – טענה שהוא חדש (הוא בהחלט לא נראה כך) והביטה בקבצן העיוור שניגן על סקסופון בפינה. הוא נראה כל-כך זקן וכל-כך תשוש שלא היה לה ספק שהוא שמע הרבה ועבר הרבה בחייו. היא רצתה לגשת אליו ולשאול אותו אם שמע פעם על חבורת הצוענים שמאמינים שהם ציפורים אך לא העיזה, זה היה מוקדם מדי, היא ממילא הייתה כל-כך כבולה... ואז חלף מולה "אנ'לא מכיר אותך" אמר בלי היסוס "אנ'לא יודע מי את ומה 'ת רוצה ממני ל'זאזל. ת'זבי אותי, פסיכית" ובמילים אלה חתם ורץ משם. לורי הביטה אחריו בפליאה, רועדת. למה הוא מתכחש לעצמו, איך הוא שכח שהם יקבלו אותו בחזרה אם רק יגלה איך לעוף? הלא כבר יש לו כנפיים, במאמץ אחרון הוא יוכל להמריא אל חיי הנדודים, אל המקום אליו הוא שייך, למה הוא מוותר? למה הוא בוחר להיות כבול? ומה, מה כובל אותו?היא ניסתה להתרומם ומשהו שהוא היא קמה והלכה, מאוכזבת מיוריק אחיה, שבו תלתה את כל תקוותיה. ואז החליטה שהיא לא מוותרת ושאינה צריכה אף-אחד, לא אדם ולא ציפור, כדי לעוף. היא חזקה מספיק והיא תעשה את זה, עכשיו. היא תוכיח שיש לה את האומץ לעוף, והכנפיים? בטח כבר יבואו אחריה... היא ידעה שככה יוריק קיבל את הכנפיים שלו, היא ידעה שהוא קיבל את האומץ ואז חזר בו ושב לכבליו, לחייו האנושיים, לשפלותו. היא לא זקוקה לו. <0> לפני שמישהו הספיק לשים לב בכלל שהיא עומדת שם היא קפצה. הכנפיים לא הופיעו פתאום יש מאין והיא לא הצטרפה לצוענים אלא רק למיליארדי האנשים שלא ישובו, למתים הנשכחים (היא הייתה מאלו שנשכחו די מהר, ושדמעות מועטות הוזלו עליהם, בעיקר מאלה שההספדים שלהם נשמעו כאילו נלקחו מהאינטרנט. זה היה בלתי-נמנע בהתחשב בעובדה שמעולם לא השתייכה לשום אדם ולשום חברה, ולא כי לא רצתה אלא כי לא יכלה, ואיש לא רצה בה). אולי היא לא הג'ינג'ית וחברותיה באו לנחם אבלים, די נבוכות, אבל ייסורי-המצפון חלפו תוך יומיים, כשהלכו למדרחוב לקנות נעליים חדשות לחורף והיו הנחות מדהימות בכל החנויות היוקרתיות. הנמוכה בעלת העיניים הצרות מצאה מגפיים ירוקות בחצי מחיר שגרפו מחמאות מכולם. יוריק ראה את התמונה של לורי בעיתון שגרר מפח-זבל. "הילדה המטונפת הלא-נורמלית הזאתי, שהרימה ממני ת'מנה שְקניתי לפני יומיים" מלמל לעצמו "מעניין מה היה לה בכלל. באמת שִ'יא הייתה צְ'כה פסיכולוג או מש'וּ". זה תמיד היה מאוחר מדי בשביל להציל את לורי. ---------- /Mosaic/Read/6892 הבטחתי סדרה? קיימתי. גם זה יכול להיכנס תחת הכותרת "אל תתנו לאדישות להרוג אותם". כולי תקווה שזה לא האחרון. אשתדל, ב"נ, להמשיך את הסדרה.

כשהרוח נושבת בשערי לילות שחורים היא שבה ושרה, אני מביטה בכל מה שקצת מזכיר ואתה שם. ובחלום שלי אין עוד דבר מלבדך, ערב קיץ ודשא. עונג מתוק לכמה רגעים. הרוח מתנגשת בפניי החלום נשבר בעול הסתיו. ואם עכשיו אצליח ללכת לגמרי זה ייתם. בזה אני חייבת להאמין וזו... זו משמעותה של תקווה.

מנגינה מלאכותית- אוטו-גלידה בסיבוב אחרון להיום ושמש אדומה נופלת על הרמקולים שבגג. לילה של ישיבה מאובנת על גדר, חומה של אבן אל הלב התגנבה. כוכב נצנץ בעיניךָ ורחובות העיר צחקו איתך. עם שחר רחוב שומם, מדרכה מזרימה חוֹם בכנות. הלכת. עכשיו זו רק אני ואוטו-זבל המשכים לחזות בשמש העמומה.

טעויות שהפכו ללחם חוקי. שאיפות שתומכות בי לבל אקרוס, לבל אזיל דמעה. במאבק הישרדות נצחי אין להראות חולשה. רגשות עוצרים, שלא יִפָּתחו אל זר, אל אויב. אמון שהוא טעות, שגיאה של הבנה. חוק, שאינו עוד, שנשימה אחרונהספג כשחייכתי.

מור וינברג – מאז ומעולם נערה ממוצעת לכל הדעות – לא יכלה לשאת עוד את החודשים האחרונים שכל התהפוכות שעברו עליה בהם הגיעו לשיאן באותה סטירת-לחי מצלצלת שהעניקה לה אימה, בלי שום חרטה ומחשבה לאחור. מור נשכה את שפתותיה בזעם, מנסה לעצור את הדמעות. היא מעולם לא הייתה כה רגישה, מעולם לא הייתה בוכה בתדירות כזו, עיניה מוצפות דמעות עם כל רמז לאלימות או כעס כלפיה. "ושלא תעיזי להתחצף יותר, ילדה" התרתה אימה בפנים מכווצות מזעם "את מבינה את זה? מהיום תעשי מה שאומרים לך, ברור?! נמאס לי מהמשחקים שלך. כבר יותר מחצי שנה שאת עושה כל מה שבראש שלך, מתנהגת אל ההורים שלך כאילו הם אוויר, מסתגרת כל היום בחדר, לא עוזרת בבית, מזניחה את הלימודים שלך, מסתובבת ברחוב כל הלילה... זה לא יימשך ככה יותר. הגיע הזמן שתתעשתי. ועכשיו לכי להוריד כביסה. מיד". הכאב האיום שוב הכה במור כשפילסה את דרכה ברגליים כושלות בין ערימות הכביסה אל המרפסת האחורית הקטנה וניגשה אל חבל הכביסה העמוס חולצות לבנות וסדינים נקיים. את הכאב הנורא הזה, מלא הפחד, היא פגשה לראשונה לפני יותר משבעה חודשים, ביום יפה אחד בעומקו של החופש הגדול. היום שהרס והחריב את יחסיה עם אימה, את שנתה הראשונה בתיכון ואת נשמתה. אותו יום שמעולם לא סיפרה עליו לאיש. היא ידעה, פשוט ידעה, שאף-אחד לא יבין. היא ידעה שמלבדה, איש ממכריה לא הרגיש כאב משתק כל-כך, כאב חודר ועצום מלווה בפחד חסר-גבולות. באותו יום שברחה מור וינברג מהמקום האהוב עליה בעולם – אליו לא שבה יותר – השתנו כל חייה. היא לא הייתה עוד נערה אמיצה, קשוחה, כריזמטית ופופולרית, תלמידה מצטיינת, חברותית ומוצלחת. יותר לא ניגנה בכינור באירועים משפחתיים, לא הלכה עם חברותיה לסרטים ולא ישבה עם אמא שלה בעודה מגהצת, חייה נהפכו למסכת כאובה של בריחות ועינויים. את שעות הלימודים הייתה מבלה בישיבה בחצר או בכל פינה ריקה שמצאה וניסיונות-שווא להתנער מהמראות המזוויעים ששבו לטרוד את מנוחתה. כשהייתה מגיעה הביתה הייתה נכנסת לחדרה, נועלת את הדלת ומסרבת לכל תחינה, בקשה, דרישה או פקודה של אימה שתצא- לאכול, להדיח את הכלים שעוד מחכים מאתמול או לעשות משהו עם חברות. ממילא עם המעבר לתיכון התהפכו היוצרות בכיתה והמבנה החברתי השתנה עם הימים התעצמו פחדיה וגם הייאוש התגבר. המורות לא חדלו מלהעיר לה שעליה להשתדל ללמוד ולא תוענש בחומרה, חברותיה נרתעו ממור החדשה והשונה שהתחמקה מהן והוריה רק רטנו על עצלנותה, אי-הצלחתה בלימודים והלילות הלבנים שלה ברחובות הדוממים של העיר. ויום אחד היא הבינה שאיש לא מקשיב לה, לא מתעניין במצוקה שלה, לא מבקש לדעת מה מפריע לה, מה מעיק על שמחתה ומהו הצל השחור הגדול שיושב על ליבה ולא מרפה, ואיש גם לא יבקש לדעת. היא ניגשה בשקט ובדיסקרטיות אל המספרה שמתחת לבית שלהם ובחשש-מה גילתה לספר – ידיד קרוב של משפחתה – מה היא מבקשת לעשות לשערותיה הארוכות והזהובות. הוא נחרד אך הבחירה הייתה בידי מור והיא לא נסוגה מהחלטתה- על אף הפצרותיו. בידיים מיומנות ובחוסר ברירה הוא גזר את שיערה לאט, קווצות שיער חלקות ורכות נופלות על הרצפה כמו טיפות גשם, ואז נטל את מכונת התספורת וגילח את ראשה עד שכל מה שנשאר לה היה שכבת שיער קצרה, פלומתית וכהה. "מור!" נחרדה אימה כשראתה זאת לראשונה "מה פתאום הלכת ועשית כזה דבר בלי להגיד כלום? מה עובר עלייך, מור, זה בלתי ייאמן! זה מזעזע!" מור הביטה בה לרגע ואח"כ הלכה לחדר, לסתה התחתונה רועדת והיא מתאפקת מלפרוץ בבכי ושוב, כמו בכל דבר שעשתה בניסיון לעורר את תשומת-ליבם לכאבה, כולם כעסו עליה וגערו בה ומור כמעט יצאה מדעתה- איך, איך הם לא מבינים מאיפה כל זה בא? איך הם לא רואים שקשה לה, שרע לה, שהיא צריכה עזרה?! והיא הייתה לבד זמן ארוך, ארוך מדי וכל הזמן עלה בדמיונה היום האחרון שבילה האושר שלה עלי-אדמות. ובדמיונה זה קרה שוב ושוב: היא קרבה אל אותו בחור, כבן עשרים, מפוחדת, אפה כמעט נוגע בקצה אפו ועיניה האפורות והגדולות מביטות בנמשים הבודדים, הבהירים הפזורים על פניו, בחיוך הקטן והמריר המקובע בעדינות בזוויות פיו ובעיניו הכחולות הפעורות באימה. כל מה שרצתה היה ללכת לטיול קצר על החוף, להתרענן קצת ואז היא ראתה אותו- מוטל על קו המים, הגלים הקוצפים מלחכים בעדינות את צד גופו השמאלי, מכף רגלו הרפויה ועד לקצות שיערו הכהה, הקצוץ. הוא היה לבוש מדי צה"ל והיא רכנה לידו לאט, בוחנת אותו וממששת בעדינות את הדסקית הכסופה, הרטובה והקרה. תווי פניו היו נאים ועדינים ושפתיו הדקות צמודות בשתיקה אינסופית. גופו היה דק, גמיש ורפוי. על עורו החיוור היא הבחינה בצלקת ואיש מעולם לא ידע את זה. איש מעולם לא רצה להקשיב למה שעשה את מור לאותה ילדה בודדה ואבודה. איש מעולם לא ניסה להקשיב לאימה ולפחד שהצמיחו שורשים בנפשה וצמחו עם כל גילוי של יחס עוין ובלתי-תומך מהסביבה. ואכן, איש מעולם לא ידע למה ביום קיץ אחד, בעומקו של החופש הגדול לקחה מור וינברג – מאז ומעולם ילדה ממוצעת לכל הדעות – חמישה-עשר כדורי-שינה והתגברה סוף-סוף על נדודי השינה הממושכים והזיכרונות של אותו חייל נאה, שהדסקית האבודה שלו נמצאה לבסוף בידה של נערה שידעה שלא תובן לעולם ובחרה לוותר על הכאב.

גלים בחול, חמים, עוטפים נפש חבולה בזהב נצחי הם כאפר, מעשה כשפים גם הם דמעת ספיר בוכים. עוף החול נוצץ באודם על חוף מוזהב בונה לו קן תיכף אפר, אך מקודם פציעות בבכי-ספיר תיקן. דמע הוא חול על שבר זהב וארגמן צפה לבעירה שתהפוך אותו לאפר נוצץ, כספיר בשמש קרה. מתוך ביצה בחול החם יבקע גוזל זהוב-עתיד יעוף מאפר-שפת-הים דמעת ספיר יזכור תמיד.

נסה אותי. אני בכל-זאת כאן, אתה יודע. לפני שתטבע בחורף הדרום-אמריקני שלך, בוא לומר לי שלום.   אמרת: אני נוסע, אולי לתמיד, ובי לא הבטת אפילו. אם יש לך שנייה בשבילי לפני שתתחיל עונת המונסונים שוב הרחק מאיתנו בוא להיפרד על קרקע יבשה.   אונייה גדולה בשם "גורל" תשא אותך הרחק ממני- להרים. שם תגלה שלא הייתי מעולם. נסה. אולי תראה. שגם אני משתוקקת לעולם אחר.   בכל-זאת, שנינו עדיין כאן...

שׁוֹשָׁן לָבָן לְשָׁנָה חָדָשָׁה מֵרִים רֹאשׁ בִּלְחִישׁוֹת אַהֲבָה. וַאֲנִי נְקִיָּה, מִיטַהֵרֶת לִכְבוֹדְךָ, לְשָׁנָה רְווּיַת תְּשׁוּבוֹת כְּרִמּוֹן.

אתה לא שומע. אלו ההדים שמשתוללים בראשי החלול, מלאים בך, כשאתה צוחק מעבר לחלוני. אתה לא רואה. אלו הצללים שחוטפים את ליבי הכואב, כמהים לך, כשאתה משפיל מבט מולי. אתה לא מרגיש. זה החום שזורם בגופי הרפוי, המשוחרר, קורא לך, כשאתה סנטימטרים ממני. אם תתקרב, עוד קצת, תרים מבט ותפתח את החלון- אתה תראה שאולי אני לא מה שחשבת. ואני- סוף-סוף אראה מי אתה.

תן יד וקח אוויר להבין מה מקומך ומה מקומי. החזק מעמד הרוח איתי. היא פונה נגדך כי נטשת אותי ואני עכשיו לבד. הישאר שם הרחק ממני. אל תכאיב לי שוב. הירח שלך. אז עזוב אותי. קח את הספסל, לי הדשא. שמור את החוף לי היער וההר. ולֵך. הסכמי חלוקת רכוש. של פרידה. שמרת את ליבי. אבל גם את שלך. הענק לי שוויון.

הדם מטשטש את ראייתי ניגר על לחיי, צלול כדמעות שלקח את מקומן. וטעמו בין השפתיים האדומות כשקר טרי והחמצה של הזדמנות שלא תשוב. הוא נוקב את ליבי ומטפטף טיפה אחר טיפה אל כוס יין אדום. ויד מבויישת, מגושמת ומבוהלת רצה על השולחן. מפילה גביע בדולח- מפחדת לגעת. והרסיסים השקופים מתפזרים בתוך נשמתי האפלה ועל ברכיי דוקרים אותי. הבד הלבן מאדים כשני וגולש אל רצפת העץ. וכף רגל יחפה נמשכת מעלה רטובה --- בורחת מכתמי הכאב ונוגעת. ------ http://artpad.art.com/?jjskpa14zwn0

שוב אותו קול והבזק טורקיז מוכר וברור. זה הוא. כשכבר כמעט התייאשתי מלראות אותו שוב. הוא מופיע ורומז בלי לדעת. ואני מעיזה לשלוח מבט חטוף לאחור אך שוב לא מוצאת אותו. זה לא משנה בכלל כי אני יודעת שהיה שם בקולו וחולצת טורקיז של שנינו. והיה ממש לידי ממש בתוך ליבי ממש נוגע. גם אם לא ידע. ----- ניסיתי לעשות עם הפסיחה משהו שונה ממה שאני רגילה. מקווה שיצא טוב.

רק אהבתו התמימה, הכנה תגאל אותי מסמטאות החושך הקרות. זו תקווה יחידה, אחרונה, שיביא אותי אל עולם בו ידעתי פשרות. היופי בעיניו: השחור, המושלם, אותי שומע, בין האפר, השאול, השכול והעוני כי רק הוא -- רק הוא מכולם לבדו יודע מה פירוש הדבר להיות כמוני. כי גם הוא בעצמו פעם ניצַל, בעור שיניו מן אש התופת בפאתי הדרום. לכן רק הוא, יום אחד יוכל - במגע עיניו לקחת אותי אל גני השלום. רק אהבה, אהבת אמת תגאל אותי: יתומה טיפשה ועיקשת. שביב תקווה שלא מת מחייה אותי מפיח ציפייה בעיר הננטשת. להשתחרר מן הגוף המכביד, מעלה לצנוח אל עולם אהבה עד בלי די. רק לו - הן ידעתי תמיד - יש הכוח אך הוא עזב זה מכבר... בלעדיי.

לא, העיניים לא נחתכו, אני פשוט לא יודעת לעשות אותם ביחס נכון לאף, אז אני לא מציירת את כל הפרצוף. הצורה של הפה הזכירה לי מישהו שמתלבט אם לעשות משהו ולכן קראתי לזה ככה.

פירומאניה (מיוונית פירו - "אש" ומאניה - "שיגעון") היא הפרעה נפשית שסממנה הוא דחף להצית אש ולחולל שריפות. הפירומן אינו עושה זאת על מנת לגרום נזק או לשם רווח כלשהו אלא כדי להפיק הנאה מעצם מעשה ההצתה. הפרעת הפירומאניה נפוצה יותר אצל גברים מאשר אצל נשים ומופיעה לראשונה בטווח גיל 6-8. ההצתה יכולה לסמל מרד נגד המוסכמות ורצון לביטוי עצמי או מחאה שאינם מוצאים דרך אחרת אל התודעה. הדחף הפירומני יכול להופיע כ"התנהגות אימפולסיבית", כזו הגורמת לפעולה מיידית בלתי מתוכננת מראש, או כ"התנהגות כפייתית", שהיא ביטוי לקונפליקט פנימי ממושך הגורם לחולה לבצע פעולות שאינן עולות בקנה אחד עם המוסכמות, החוק והמוסר המקובלים, ואז ייתכן מעשה הצתה שתוכנן בקפידה ובכובד ראש. הלוקים בפירומאניה נמנים על חולי הנפש המהווים סכנה לציבור, והם עלולים לגרום נזק בנפש וברכוש, ועל כן לעתים נשלחים לאשפוז כפוי. (ע"פ ויקיפדיה). O O O האור ריצד על שפתיה החתומות והשתקף מעיניה חסרות ההבעה. כל אדם שהיה נתקל במבטה האטום היה מתחלחל אבל היא הייתה לבד, ומוטב היה לה כך. איש לא חיבב אותה והיא לא חיבבה איש. היה לה תחביב אחד שמילא את כל עולמה. ובהחלט היה שם המון מקום ריק למלא. התחביב שלה בהחלט לא היה שגרתי. בעצם הוא היה חולני ומפחיד וגרם לאנשים להתרחק ממנה כמו מאש. בעצם, זה-זה היה התחביב שלה. היא אהבה אש. היא אהבה להדליק גפרור אחר גפרור ולשרוף חבילה שלמה עד תום -- היא אהבה לראות את האש שניצתת לפתע. היא אהבה להסתכל אל תוך הלהבות ולתהות ממה הן עשויות. היא אהבה להעביר את אצבעה מעל לפיסת-העץ הבוערת ולחוש בחמימות המיוחדת לאש. בחום הזה שלא יכול היה לבקוע משום דבר אחר. אבל כל האש שבעולם לא יכלה לחמם את ליבה הקר ולהצית את הרגש שכבה בה לפני שנים רבות כל-כך. את הרגש שכבה בה בלילה גורלי אחד. בלילה קר שבו נשרף באש כל עולמה. הלילה שבו עלו באש ביתה, משפחתה וילדותה. שריפת ענק התחוללה בבית אותו לילה אביבי. איש לא ידע למה היא התחילה. מהמשפחה האוהבת שכללה זוג הורים, שלושה ילדים, כלב ושני אוגרים נותרה רק ניצולה אחת. הקטנה שבילדים. ילדה בת 6 שכל התמימות הנהדרת שהייתה מנת חלקה באותם שנים ספורות של אושר נעלמה כלא-הייתה. האש שרפה את כל החן והחסד שהיו בילדה המקסימה. היא שרפה והשאירה חלל ענק, שחור וחשוך בליבה של הילדה שהייתה כל-כך נפלאה ועכשיו כל-כך לא. וזה ממש היה החלל שמילאה האש בחייה של היתומה הפירומנית. O O O רק באור שמש, אור אמיתי ובהיר, אפשר היה לראות את הצלקות המפחידות שהותירו כוויות ישנות על צידם השמאלי של פניה האדישות של הילדה. הן התגלגלו על הסנטר, הפה, הלחי והאוזן, בולטות פה ושם. קצה של אחת קרֵב לעין עד כדי מרחק נגיעה ומשווה לילדה מראה של רשע מהסרטים. אחת אחרת חוצה את שפתותיה המכווצות. כולן לבנות וחיוורות, מתכחשות לאפר השחור והמריר שליווה אותן בראשית דרכן. אבל במקלט החשוך בו שהתה הילדה לא שרר אור שמש. זו הייתה נחלתו הבלעדית של אור הלהבות שסבב אותה כל היום. במקלט הנטוש הזה השתכנה הילדה אחרי שברחה מבית סבה וסבתה. רק כשהייתה בת 13 הצליחה להימלט מן החיים שכללו התחנפות והצגות של מתיקות ביום וגניבת גפרורים ושריפת ניירות בלילות. ומאז שנתיים היא מתענה במזון מועט, שתייה בדוחק וחלומות על השריפה האדירה שתצית יום אחד. שריפה שתכלה את כל החיים העלובים על פני כדור-הארץ. את האנשים המאושרים- ואת אלו שסובלים. את כל מה שעלול להזכיר לה מעט ממה שהיה פעם, והמון ממה שיש היום. אבל היום, היא נזכרה בשלב הביניים, בבית שכל-כך ניסה לאמץ אותה אל חיקו, אבל זה פשוט לא היה אפשרי. כי היא הייתה שונה. היא גילתה את זה בערך בגיל 6 וחצי כשמצאה את עצמה צופה בהנאה באש שמתחת למחבת במקום בחביתה מעליה. מאז היא ביקשה מסבא שלה לאכול חביתה כל ערב, אבל גמרה רק חצי מממנה, ואת השאר זרקה. היא הייתה מרותקת לאש הכחולה שעל הכיריים. עד מהרה היא גילתה איך מדליקים גפרור. ומאז, לא יכלה להפסיק. אף-פעם לא עלה בדעתה שזה לא כל-כך נורמלי, בעיקר משום שהתייחסו אליה כאל ילדה רגילה לכל-דבר. זה קרה בגלל שלא שמו-לב למה שמתחולל שם פנימה בנפשה העייפה והמשתוללת. בגלל שלא עזרו לה למצוא פורקן אחר למחסור הגדול, לתהום ולרִיק שנפערו בה. בגלל שלא הבינו שגם היא מתה באותו יום. שהיא בסך-הכל מתה מהלכת שמתרפקת על הלהבות בתקווה שיחזירו לה את החיים שנלקחו ממנה כל-כך מזמן. היא הביטה בערימת הזבל שבפינת המחסן. היו שם כמה רהיטי עץ ישנים ונרקבים שמצאה שם כשהגיעה. עליהם עלו ערימות של עיתונים מצהיבים שהיא אספה, במטרה לעשות יום אחד את מה שרצתה תמיד. להצית אש ממש, אבל ממש, גדולה. מפעם לפעם נהנתה מהבערת כמה פחי-זבל או צמיגים, אבל רק כשהשיגה מעט נפט. זה הניא אותה מלחשוב על הערימה ההולכת וגדלה במחסן שלה. כשעלה בה החשק להפסיק לחסוך ולשרוף את הערימה המזמינה הזו כבר, הייתה לוקחת פיסת נייר קטנה ורואה איך היא מתכלה והופכת לאפר במהירות. ואז היא הייתה אומרת לעצמה בקול שלא זו השריפה שהיא רוצה. היא רוצה שתימשך ימים בלי הפסקה, שריפה שתותיר אותה מסופקת חודשים, שריפה שתבטיח שדבר לא יישאר ללגלג על חייה האבודים. ששום דבר בעולם לא יצליח לכבות אותה. היא ידעה שלעולם לא תצבור כמויות עתק של חומרי בעירה אבל, הרי, היא אש קטנה, יכולה לחולל אסון כל-כך גדול. מה שהיא עוד לא ידעה, אבל השתוקקה לגלות, זה איזה אסון תחולל אש גדולה. O O O שוב נגמרו לה הגפרורים. היא המתינה עד ללילה כדי לצאת שוב ממקלטה החנוק אל האוויר הצח, ללכת לפיצוציה בקצה הרחוב ולקנות עוד כמה חבילות בכסף שהרוויחה בדרכים-לא דרכים. היא שמה-לב שהכסף אוזל. מעות ספורות לאוכל המועט והגפרורים הרבים שנזקקה להם - זה היה הדבר היחיד שדרש ממנה מגע עם בני-אדם, אלא שאלו בדר"כ היו רק צל של משהו שהיה פעם בן-אדם. הם היו פושעים מכל הסוגים והמינים ושמחו לנצל את הקבצנית המתבודדת ולשלוח היא ביקשה מן המוכר מספר חבילות גפרורים וחבילה של חטיף מלוח. "תגידי, ילדה" נישא קולו הגס מעליה, צליל אנושי, שתמיד היה זר לה, כמו כל צליל שהוא לא לחישת האש. "לא עדיף לך כבר לקנות מצית במקום כל הגפרורים האלה כל הזמן?" היא הביטה בו במבט המת ומעורר-האימה שלה ותהתה ברצינות האם גם אדם שעולה באש הוא מחזה מלבב כמו כל בעירה אחרת. "טוב, ילדונת" המוכר לא נבהל "איך שבא לך..." הוא נקב במחיר והיא שילמה אותו במלואו. פעם היא קנתה מצית אך אחרי יום זרקה אותו לפח. היא הדליקה אש כל-כך הרבה פעמים ביום שהאגודל שאחז בגלגל כבר כאב לה ובכל-מקרה - זה לא אותו-דבר אם לא נשאר לה ביד בדל גפרור שחור ומפוחם שמבטיח את חלומה- לשרוף עד שדבר לא יישאר. בצעד מהיר פסעה שוב לבניין הישן, כדי לחזור לעולמה הבודד, שבו אין יום ואין ליל, אין אור ואין חושך, אין חום ואין קור, אין חיות ואין מוות, רק אש. עולם שהוא בין חיים רגילים ושגרתיים לבין תהום ריקה וחסרת-רגש. עולם שבו כל מה שאתה צריך הוא ערימות של גפרורים ואוכל רווי כימיקלים בטעם מזויף. עולם שבו האש מפתחת אישיות משל עצמה, שבו הלהבות לומדות לדבר. העולם הזה, שבו יש רק דבר אחד שמסוגל לעורר צל-צילו של רגש בלב כבוי וקר- לחישה רצופה ונמוכה של האש המזדחלת על המרצפות המטונפות. O O O "בחיי, מה זה?!" צעק אדם מעל ליתומה החיוורת, הרזה, המצולקת, המצונפת בתוך עצמה מתחת לערימה של עיתונים. "בן-אדם! זאת ילדה!" צעק עוד אדם מעל לחולת-הנפש המפחידה אך הצעירה, המלוכלכת, הלבושה סמרטוטים שישנה בתוך עצמה. פנסים רבים דלקו במחסן שלה, באור מלאכותי ומחליא. "היא בחיים?" תהה מישהו. "'סתכלו כמה עיתונים!!" השתנק מישהו אחר. "וכמה גפרורים!!" קרא קול שלישי. "טוב, מישהו מעיז לקחת מפה ת'גופה הזאתי?" גמגם אחד "מה אתם רוצים ממני?" היא שאלה בקול צרוד מעשן ומצמצה מול האור הבהיר והצהוב. "אנחנו הורסים ת'בניין הזה" אמר האחד שרכן מעליה ונרגש מהעובדה שיצטרך לסחוב ילדה חסרת-בית, מפוחמת ומעוררת-אימה ולא גופה "השאלה הבאמת טובה היא מה את עושה כאן?!" היא שתקה. הם גררו אותה מהעולם שלה וממצבורי הקרשים, הנייר והגפרורים. הם גררו אותה מהקבר שלה, מגן-העדן לילדות קטנות, יתומות ופירומניות -- שבשבילה היה רק עולם אחר, עולם נפרד, עולם משלה, שבעצם הוא לא גן-עדן, אבל גם לא גיהינום, ובטח שלא החיים. העולם שביום הגעיל אותה וכך גם תחנת המשטרה. היא לא ראתה אור יום שנים והדבר ניכר בפניה. כשם שעולמם דחה אותה כך היא דחתה את השוטרים. הם נבהלו למראה רוח הרפאים הזו, הזומבי והזדעזעו למשמע התיאור של הכבאים, שגרמו למקלט להישמע גרוע פי אלפים מכפי שבאמת היה, בשבילה. הכל היה משונה לה, ולא רגיל, אך היא לא מחתה ולא השמיעה מילה. כי ממילא, היא הייתה מתה. ובחום והאור שהפיצה השמש (שבשבילה, היו לגמרי לא טבעיים) היא מתה עוד יותר, מתה, כאילו לא חיה מעולם. כאילו הילדה בת ה-6, הילדה המתוקה והנאיבית הזו לא הייתה קיימת, לא שיחקה בגינה של בית גדול עם שני אחיה הגדולים, כלב ואוגרת בהריון. אבל שם בפנים, היו שאריות, היה אפר מפוזר בליבה הבוער, שזכר את הילדה הזו, ויום אחד, אולי, בעזרת טיפול פסיכיאטרי מסיבי ומתמשך, היא תחזור לבית של המשפחה שנותרה לה, תשחק בגינה, תישן בלילות במיטה גדולה וחמה ותבקש מסבא חביתה, אבל אך ורק בשביל החביתה. אולי יבוא היום, ומקום המקלט שיחמם מעט את ליבה, יהיה אהבה, במקום אש. O O O הלוקים בפירומאניה נמנים על חולי הנפש המהווים סכנה לציבור, והם עלולים לגרום נזק בנפש וברכוש, ועל כן לעתים נשלחים לאשפוז כפוי. הטיפול בפירומאניה מנסה להתחקות אחרי הרגשות המודחקים ולהבין את מקורם. ככל הנראה אין יסוד תורשתי להפרעה נפשית זו. בשנים האחרונות בוצעו מחקרים המוכיחים כי הפירומניה קשורה בהפרעה באזור במוח הקשור בדחפים ובהתמכרויות. איתור מדויק של אזור ההפרעה במוחו של החולה עשוי לסייע במציאת טיפול ספציפי המתאים לו. (ע"פ ויקיפדיה).

בקבוק של סוד שברתי, קצף ושברים ירוקים. מבעד לסדקים חמקתי, רצתי למרחקים. כל עווני נשפך, אדום מדם ויין. עתה אחלוק איתךְ את הסוד שבעיניים.   וכך -- מפל-פתאום, גם אני סודות שופכת. השקיני-נא היום בחרב מתהפכת.

בקש ממני, שלוש משאלות, שאל אותי, שלוש שאלות.   דבר איתי, שלוש מילים, שמע אותי, שלושה צלילים.   היה איתי, שלוש שניות, לבד. ראה אותי, מבט אחד. אחד.

קנאה, אכזבה, עד ארבע בבוקר, רגשות קטנים שעליהם- עוד אשלם ביוקר, בלעדיהם.   כעס, אהבה, מי יותר גרוע? שניהם עוד יהרסו הכל. חיכיתי כל השבוע, בלי לשאול.   שנאה, געגוע, ובסוף התאכזבתי, כל הציפייה הזו -- לשווא. בסוף סיפור קיבלתי. שכאב.

ונגלה לכם בסוד שזו בכלל אוהדת... הקבוצה היא הניו-יורק מטס [בייסבול] והרקע מטושטש עד כמה שהמופרע הצליח לטשטש [תודה, נועם!]. צולם במצלמה דיגיטלית רגילה לחלוטין.

אף כובע אין לי, זרקו רחמיכם היישר לידי הפשוטה ואם לא- אציף עירכם בדמעות הנדודים העכורות שלי. תנו לי דירה, מחסה תנו לי מזון לגוף ולנפש העניקו מזור לעיני הכלב האדומות שלי, העגומות שלי. רק אל- אנא, אנשים טובים- אל תעניקו לי את אהבתכם. עיר רחומה וגדולה, אל תהיי לי בית חם, בבקשה, אני מעדיף להוותר לבד בגשם וברוח. אנשים טובים, אל תחייכו אליי. אל תנדבו לי את הקללה הגדולה- שברון-לב צועני, אהבת נווד ארעית.

לקחתי את היד, בין דף לעיפרון ורק דמעות גלשו בשקט. נשימות קצובות, דופק מאיץ, אתה ידעת אל ליבי. שתקת לי. לא לקחת את היד המושטת לא מחית הדמעה הנוצצת. בלי פנים, בלי גוף, רק מילים שפותחות את הלב. יכולת ללכת... והלכת. _________ הלוואי והג'ון דואו שזה מוקדש לו היה יכול לדעת...

כבר קצו ימי התום, כבר תמו לילות הקיץ. הנה דמעתי שוב מרטיבה כר הפוך. סגרתי את עצמי מחוֹם, כאב הפכתי לחַיִץ. הכר כבר לא רטוב עכשיו הדם שפוך. בין בכי להסגר עוד מחפשת דרך שלא להיפגע ולכאוב, שלא ידעו - הבנת. את דמי אוגר אך לדמעות אין ערך לא רציתי לאהוב ואז אתה הגעת.

איש לא מאמין אבל אני ראיתי כוכב משחיר והוא נפל היישר לכף-ידי ונעלם.   המשכתי להביט למעלה, אך הוא עקשן כל-כך. הוא לא שב. לא, הוא לא. הם אומרים- גם לא ישוב.

מגיע לךָ יותר ממני ולמרות-הכל אני לא מאמינה. מגיע לך יותר וגם אני ראויה לאמת. ביושר הרווחת את השקט ממני. מגיע לי יותר ממך יותר מחלום-בלי-שינה. התעקשתי יותר מדי וזה לא מגיע לך.

כוכבים נפלו הלילה ואני ביקשתי אותך. ביקשתי שתוסר הקללה ותיתן לי להיות לידך. ביקשתי להיפטר מהשנאה להשתחרר מכל הכאבים. ביקשתי להתגבר על הקנאה הלילה, כשנפלו כוכבים. וכשהדמעות שלי נשרו דומם על פניי, כמו כוכב ביקשתי מהכוכבים עוד פעם שגם אתה אותי תאהב. הלילה נפלו כוכבים כאילו א-לוהים בוכה ביקשתי אותנו, מתקרבים יחד, שותקים זו לזה. ביקשתי שנהיה שנינו ואשמע את צחוקך הצלול. ביקשתי שתדבר עלינו הלילה, כשכוכבים נפלו. וכשהדמעות שלי נשרו דומם על פניי, כמו כוכב ביקשתי מהכוכבים עוד פעם שגם אתה אותי תאהב. כוכבים הלילה נפלו וביקשתי ליפול לרגליך. לחשתי לכוכבים שימחלו על אהבתי אליך. ועוד כוכב חצה שמיים, מאיר - עצוב - לאוהבים. ביקשתי שתביט לי בעיניים כשנפלו הלילה כוכבים. וכשהדמעות שלי נשרו דומם על פניי, כמו כוכב ביקשתי מהכוכבים עוד פעם שגם אתה אותי תאהב. ------------------- נכתב די מזמן [בחופש הגדול], אחרי לילה שהיה בו מטר מטאוריטים.

אהבה מחייה את כל נימי הלב שפועמים בהתרגשות גואים בים החול. היא נוגעת בי יד מרחפת, משב רוח צונן. והיא סביבי ובתוכי בכל מקום. כמו נחש מסלולה מפתלת בתוכי. ואותי ברוח קיץ חם אהבה ממיתה.

וזה עוד אחד. וזה עוד אחד. וזה ממשיך, אל תצפה לסוף. זה לא הולך להיגמר לא בקרוב. אני אמשיך לכתוב לך שירים אחד אחרי אחד, עד שתיאות לקבל אותם. קח אותם, אל תפחד. הם שלך.

התחדשות, יופי וטוהר. הכל מתנקה, אתה אומר? אני עדיין מרגישה אותו דבר: לא יכולה להשתחרר.   התנקות, לובן וקדושה. לא ככה אני, אתה יודע. איתך תמיד ארגיש טיפה לבד. אתה אף-פעם לא שומע.

"ואם תחליט שבכל-זאת אתה רוצה... אתה יודע איפה למצוא אותי". ככה נחתם המכתב הארוך והמפורט שבו היה קורא יהודה כל ערב. פשוט ככה, בלי שם, בלי ברכה, בלי פרידה. רק "אתה יודע איפה למצוא אותי". חודשיים, שלושה שבועות ויום עברו מאז שליאור הלכה. יהודה ספר. ליאור הייתה זו ששחררה אותו מהמסגרת הנוקשה בה בילה את 15 וחצי השנים היפות ביותר שלו עד אותו היום בו נפגשו [וגם היחידות]. היא לימדה אותו הכל על עצמאות, חופש ואהבה. אבל הוא פחד ליישם את כל זה. היא רצתה שיתחתנו וילכו ליישב את הנגב. הוא פחד למרוד בסמכות, לעזוב את הישיבה וללכת אחרי האידיאלים שהנחילה לו ליאור, הדבר היקר ביותר בחייו. ולכן היא עזבה אותו שם לבד, מקווה שיבוא אחריה. עד עכשיו הוא עוד לא בא. הוא זוכר איך נפגשו. היא מעדה ברחוב ושברה את הרגל. לא היה איתה איש וכשיהודה ראה שאף-אחד לא ניגש לעזור לה הוא לא יכל יותר להתעלם וניגש. היא לא הניחה לו. "מותר לך ללבוש מכנסיים קצרים" הייתה אומרת כל אימת שבא לוודא מה שלומה. "לא" היה אומר ומשפיל מבט. "ומותר לך להסתכל עליי" הייתה מוחה. ואט-אט הוא נשבה בקסם החופש שלה ולמד להכיר את עצמו ולאהוב את העולם. הוא למד להיות מאושר במה שיש לו [אי-אפשר שלא כשיש לך את ליאור הזו] ולשמוח בדברים הקטנים. פעם, כשפרץ בצחוק משוחרר ומאושר למראה ילד קטן שרוכב על אופניים בפעם הראשונה, ליאור ציינה שהוא מתקדם יפה. היא הייתה הדבר כל ערב היה קורא במכתב ודמעות מתגלגלות על לחייו. היא הגשימה את חלומה בלעדיו והוא רצה לדעת אם היא עדיין מחכה לו, אך פחד לקום יום אחד ולעזוב את הכל. הוא תיעב את עצמו על הפסיביות וחוסר-המעש שלו, על אי-היכולת לעשות – ולו רק פעם אחת – את מה שטוב בשבילו באמת ואת מה שיעשה אותו מאושר. וכל התמימות והשמחה שמילאו את חייו עם ליאור התרוקנו ממנו בבת-אחת כשהלכה. שוב הוא חזר להיות נער רגיל ושגרתי שחי חיים תפלים ואפורים. כאלו היו החיים בלי ליאור, שיצאה בסערה והותירה מאחוריה הרבה צלקות ודמעות. וגם באותו ערב סיימו שפתיו לתוות את המילים הכל-כך מוכרות שהכאיבו לו כל פעם מחדש: "אתה יודע איפה למצוא אותי". אם ילך בוודאי עוד ימצא אותה שם. היא האמינה בכל ליבה במטרה הנשגבת של הפרחת הנגב. הוא רצה לבוא אחריה בריצה ולהתנצל שהיה כל-כך טיפש ופחדן ושלא העיז ללכת עד הסוף עם החלומות שלו ועם האהבה שלו אבל הוא תמיד פחד לגלות שלא חיכתה לו. שהמשיכה את חייה וויתרה עליו. כרגיל, הוא פחד מההשפלה, מהרחמים, מהפתטיות אנשים מבחוץ תמיד חשבו שהוא תלוי בה. שהוא נגרר אחריה. זה לא היה נכון. היא תמיד אמרה שהיא אוהבת אותו בדיוק כמו שהוא אוהב אותה. היא חלמה בלילות על החיוך המתוק והביישני שלו, על התמימות, על האושר הפשוט שהיסבו לו דברים קטנים וגילויים חדשים. הוא היה מקסים בעיניה. גבר עדין אבל חזק. אחד שאפשר לסמוך עליו. היה לה המון אמון בו. הם היו יחד תמיד, בלתי נפרדים. ליאור ויהודה. "יהודה" היא תמיד קראה לו. לא בשום קיצור. היא אהבה את הצליל העדין והחם. "יהודה". הוא מצא לה המון שמות שתאמו בדיוק את הרגשתו הנצחית כלפיה. "אורי", "אור שלי", "ליאורי" או סתם "ליאור": לי-אור. היא הייתה האור שלו. חבריו צחקו מהקשר העמוק כל-כך והוא ידע שהוא אוחז בידיו את האוצר הגדול ביותר שיש, את האושר האינסופי והאהבה הנצחית. הוא לא ידע שזה יכול סתם ככה להיגמר. גם בערב הזה, שציין שנתיים מהיום בו הכירו הוא נזכר במה שקרה שבוע לפני שהשאירה את המכתב ונעלמה. "יהודה" היא פנתה אליו יום אחד כשישבו סתם ככה על הדשא ושתו לימונדה. "אתה יודע שאנחנו המון זמן ביחד". "שנה, תשעה חודשים ושישה ימים" הוא דייק. בחור מסודר הוא היה. "שיהיה" הפטירה "העניין הוא ש.. אנחנו באמת רציניים, נכון?" "כן" הוא ענה בכנות. אחרי-הכל היא הייתה הדבר הטוב ביותר שקרה לו בחייו. "אז הגיע הזמן שנעשה משהו" אמרה "אם מה שיש לנו עכשיו זה מה שאנחנו באמת רוצים" – ובזה לא היה לאף-אחד מהם ספק – "אז "אני..." נבוך "על מה בעצם חשבת?" "על להפריח את השממה, כמו שאנחנו אומרים תמיד" צחקה קלות "להתחתן ולעבור לגור בנגב, איפה שצריך אותנו. להפסיק לבזבז את הזמן על לימודים ובגרויות שלא יעזרו לנו בחיים. לקחת שליטה ולא למרוח את הזמן יותר. שנינו סיימנו את חוק חינוך החובה שלנו". "אבל, ליאורי," הוא נלחץ "אנחנו רק... אנחנו עוד צעירים! כל החיים עוד לפנינו! את בטוחה שאת רוצה להחליט עכשיו?" "אתה יודע שזה מה שאנחנו ואחרי שבוע, זה היה כבר לקראת סופו של החופש הגדול, הוא קיבל מכתב בדואר. מכתב ארוך בו פירטה ליאור שלו את ציפיותיה ממנו ואת אכזבותיה. וזה היה המכתב שליווה את יהודה אח"כ חודשיים, שלושה שבועות ויום- עד ליום המציין שנתיים לפגישתם הראשונה. זה היה המכתב שנחתם במילים המטרידות כל-כך: " ואם תחליט שבכל-זאת אתה רוצה... אתה יודע איפה למצוא אותי". הוא ידע שבכל-זאת הוא רוצה. השאלה שלא נתנה לו מנוחה הייתה אם ההצעה עדיין עומדת בעינה. האם ליאור עוד מחכה לו שם שיבוא אחריה או שהאהבה האינסופית שלה כבר נתונה למישהו אחר. אמיץ ממנו. כזה שלא פוחד לעשות לעולם לא תהיה אחת אחרת כמו ליאור. כשרשם לעצמו את המשפט האחרון על פיסת נייר מזדמנת הוא הבין מה עשה. איך ויתר על כל מה שהיה לו בגלל חששות מטופשים. והוא החליט שלא אכפת לו. הוא הולך אל ליאור ממילא אין לו מה להפסיד. הוא כבר הפסיד הכל. לא יותר משבועיים לקח לו למצוא אותה, אף שהיו בעיות קלות עם כמה אנשים, שכל פעם שאמר את שמה: ליאור קדם, החלו לגמגם ולהתנצל. אבל לבסוף נודע לו מעל לכל ספק מה המיקום המדויק אליו נכסף ליבו- יישוב קטן וטרי בעומקו של הנגב וגרה שם בחורה חלוצה בשם ליאור. ליאור שלו. הוא החליט לוותר על היום הראשון ללימודים, לשנתו האחרונה בתיכון, ובמקום זה לנסוע אל אהובתו הבורחת. כולם ניסו אך איש לא הצליח להניא אותו מהחלטתו. הוא הנסיעה הייתה ארוכה ומייגעת. החום היה רב וגם המזגן והמין הצוננים לא הצליחו לקרר את יהודה. רגשותיו סערו בתוכו כשנסע בכבישים החשופים והשוממים. האפשרויות שלו היו בלתי-מוגבלות. והוא ידע שזהו. לראשונה הוא מגיב על המכתב המעיק והמדכא שהותירה לו ליאורי שלו בלכתה – אותו מכתב שהיה מונח עתה על המושב לצידו – והולך להשיב אותה אליו, כולו תקווה שיצליח. היישוב, שאת מרבית אוכלוסייתו המצומצמת היוו משפחות קטנות, דווקא מצא חן בעיניו. מסוג הדברים שהוא וליאור עושים ביחד. "עשינו" תיקן את עצמו במרירות "אם תצפה ליותר מדי האכזבה תהיה כואבת". הוא מצא במהירות את הקראוון הפצפון שעל אחת מדלתותיו התנוסס שלט חצי מחוק: "ליאור". בחצי השני והמופרד של הקראוון התגוררו ככל-הנראה כמה רווקים. זה צבט בליבו של יהודה. "הם אזרו אומץ לעשות את מה שלקח לי שנתיים להחליט" חשב בכאב "ספרי לי הכל" אמר, הושיב אותה לידו וליטף את שערה הרך, משליך לעזאזל כל חוק שמנע ממנו לנחם את אהובתו השבורה. "אחרי שבוע שלא באת אחריי אני, אני כל-כך התאכזבתי וכל-כך כעסתי ואמרתי שאני לא אחכה לנצח למישהו שכבר שכח איזה דבר נפלא היה לנו. רציתי שאם בכל-זאת תבוא תראה בחורה חזקה, שיודעת לעמוד על שלה והמשיכה הלאה. התחרטתי על כל מה שכתבתי לך ורציתי להראות לך. הייתי בטוחה שאתה כבר לא רוצה אותי וידעתי שניפגש שוב. לא רציתי שתראה איך התמוטטתי בלעדיך. רציתי לעשות את אותה הצגה ישנה ומטופשת של בחורה חזקה ועצמאית שלא צריכה ואז פגשתי אותו. את אייל. הוא רצה אותי ואני הנחתי לעצמי ללכת בעקבותיו, אפילו שידעתי שרק אותך אני רוצה. רציתי את הביטחון שאייל הבטיח להעניק לי, את העצמאות, את התרופה למכה שספגתי ממך. הייתי כל-כך מטומטמת, יהודה. הוא גרם לי להאמין שמה שיש בינינו אמיתי. אמיתי יותר ממה שהיה לי איתך. הוא גרם לי להאמין שזו אהבה ממבט ראשון, שאנחנו בלתי-נפרדים ושכל זמן שאנחנו לא ביחד הוא בזבוז מוחלט של השניות. ואני האמנתי לכל "ותוך חודש הייתי בטוחה שהוא הנפש התאומה שלי ושאין אדם בעולם שאוהב אותי יותר ממנו ועשיתי את טעות חיי. התחתנתי איתו, יהודה! אתה חושב שאי-פעם תוכל לסלוח לי על זה?" הוא היה בהלם. היא התחתנה, עם מישהו אחר! "תמשיכי" ביקש, משתוקק לשמוע את הסוף. "החתונה הייתה פצפונת. פה ביישוב. הוא אמר שזה נורא מתאים לנו. גם את ההורים שלי לא הזמנתי, יהודה. פשוט הלכנו להירשם ברבנות וכמו קסם- אני כבר לא ליאור קדם המשוחררת שלך, שאוהבת רק אותך ובכך-זאת איש לא שולט בחייה, אלא מישהי אחרת. ליאור אמסלם. מסכנה, כבולה ומנוצלת אבל לא יודעת את זה. הייתי שיכורה מהתרופה המסוכנת שהוא העניק לי, בטוחה שמצאתי דרך להתגבר על הפרידה שלנו, שמצאתי מישהו חדש שטוב יותר, שראוי לי יותר". יהודה נדהם. זה בדיוק מה שעבר בראשו. שהוא לא ראוי לה, לא מספיק. "אז מה קרה?" שאל "אף אחד לא הסכים להגיד לי מה שם המשפחה שלך, כאילו לא היו בטוחים, ועל השלט כתוב רק ליאור. מה קרה לאייל?" "שבוע" המשיכה בקול שבור "שבוע עבר והייתי בטוחה שבעלי הטרי- אייל הוא זה שנועד לי ואני נועדתי לו. שבוע הייתי בטוחה שהתגברתי עליך וחיכיתי שתבוא על ארבע ותמצא אותי עם אייל, מאוהבת ונשואה באושר. שתראה שמישהו אחר הצליח להעניק לי את מה שאתה לו. אבל זה לא היה נכון. אף-אחד מעולם לא הצליח להחליף אותך. בסתר ליבי עוד אהבתי אותך. אייל היה רק תחפושת. ואז הכל התפוצץ לי בפרצוף. גיליתי שאייל משך את כל הכסף שהיה לי בבנק- זה שחסכתי לחתונה שלנו... שלי ושלך- זה שלא בזבזנו בגלל החתונה ואורח החיים הצנוע מדי שאייל התעקש עליהם- ונעלם. פשוט ברח עם כל החסכונות שלי. וכל החיים והמעטה של הבחורה החזקה שדואגת לעצמה התמוטטו לי בפרצוף. רציתי אותך. הייתי זקוקה לך. אבל אתה צדקת, יהודה. זה היה מוקדם מדי. אני הייתי טיפשה ועקשנית, עשיתי המון טעויות מרות ששילמתי עליהן לא רק בכסף אלא גם בך. האם אי-פעם תוכל לסלוח לי?" יהודה הביט בה, רצינית עד כדי בכי. הוא לא אהב שהיא רצינית, או בוכה. "ליאור" הוא אמר בהתרגשות "אור שלי, ליאור... אני חזרתי הרי, לא? אני באתי אחרייך אחרי חודשים של התלבטות, חודשים בהם הייתי פחדן מכדי להודות שאני מוכן לתת את כולי בשבילך, ולא משנה מה זה דורש. שנינו עשינו המון טעויות בכך שויתרנו אחד על השני ולא הסכמנו למחול על כבודנו, אבל זה לא משנה עכשיו, נכון, ליאור?" היא הביטה בו בעיניה מלאות הדמעות וחיוך קטן ומריר הציץ בזווית פיה. "מה אתה מנסה להגיד?" שאלה. "מה אנחנו צריכים לעשות?" "לחזור" הוא אמר בפשטות, כאילו זה מובן מאליו "אנחנו עדיין אוהבים, נכון? אז אנחנו צריכים לחזור: את אליי, אני אלייך ושנינו הביתה. ננסה שוב. את יודעת שזה אפשרי, נכון?" "אז אתה, אתה סולח?" שוב דמעות ניגרו מעיניה, הפעם של אושר "אתה, אתה סולח לי, יהודה?" "כן", הוא אמר בלי היסוס "תמיד היית הכל בשבילי, אור שלי. השאלה היא אם את סולחת לי... שהתמהמהתי, שלא באתי עד היום?" היא שוב נפלה על צווארו, באהבה והכרת תודה. "אוי, יהודה..." לחשה "יהודה... תודה לך". הוא חייך קלות. היא לא חיכתה אבל זה לא מונע מהם להיות שוב ביחד. אחרי-הכל, אין אהבה גדולה כמו שלהם. "אנחנו נחזור הביתה" סיפר לה "נמצא את אייל אמסלם ונתבע אותו. אחרי זה נשיג לך גט ובבוא היום... כשבאמת נהיה מוכנים, אולי אחרי הצבא... נתחתן. כשנדע שהגיע הזמן. עכשיו בואי למכונית, ליאורי". היא ניגבה את הדמעות ובאה אחריו, אוחזת בידו בחוזקה. "ידעת איפה למצוא אותי" אמרה לבסוף, מהורהרת "ידעתי שתמצא, ידעתי שתבוא. אני, אני ידעתי שזה לא נגמר, יהודה". ויהודה ידע שליאור, ששחררה אותו מהנוקשות והרצינות שסגרו על חייו יותר מ-15 שנה, תהיה איתו לתמיד עכשיו. וזה לא ייגמר שוב, שניהם למדו כל מה שהם עוד צריכים. וברגע אחד כזה, תחת השמש החמה, דומעים, שבו אל שניהם העצמאות, החופש והאושר. כל אותה השלמות שתמיד הייתה מנת-חלקם כשהיו יחד.

ליד הבר כוסית קטנה מחליקה אליי. ולחישה "מזל-טוב". בעיר חוגג כמה וכמה קיצים. ומקיץ מחלום מריר של סופים כן, בעיר, שם למטה. קרוב-קרוב מתחת לאף כוסית שקופה אני מריק אל תוכי. ולוחש, רק ממני לעצמי: "איזה מזל רע", בחיוך רחב ופחדני, של היושבים אל הבר. *יום-הולדת... עינוי מתמשך.

זאב אחד עם שתי עיניים שוב יוצא אל הסוואנה במרדף אחרי עוד איילה תועה והמטרה אחת: להרוג. הישרדות לרוץ בלי דעת עד כלות כוחך. לשחרר את הייאוש מכלאו ולטרוף אותו. החולשה ממלאת עולם של אור עולם בו הינך זאב או איילה חדורת ייאוש. בו להיות חלש- פירושו אחד: למות. וזו הסוואנה שבה נשאר לבד זאב אחד עם העשב המרשרש ברוח ואין לו איש והייאוש גם בו נוקב, רק בערב. וזאב כזה, עם עצב בעיניים יודע שאיבד את חייו במרדף כואב, נצחי. שתכליתו אחת: לשרוד.

זו סוריקטה [אכן, אכן, טימון]. צילמתי אותו מבעד לזכוכית בגן החיות התנ"כי בירושלים ואז הוא בדיוק הסתכל עליי. הוא מלוכלך בחול כי הם עוסקים בחפירה ויש לו חול בדיוק בנתיב של הדמעות.

שניים. הזוג של חיי, הנצחי. נתקעו לי בראש ומלווים את כל צעדיי. שיר מתנגן ונצעק על במה וחיוך שוחק ששורט את ליבי כל יום מחדש.

חיי רחוב בין הצללים של הצלחות גדולות והצלחות גדולות יותר. בביבים ובאשפתות של עיר ילדותי, מחפש -בפח זבל עולה על גדותיו- עצמאות. חיי רחוב: חיי כלב. רודף אחרי חתול תועה ברחובות אפורים, בסמטאות האפלות. בכאב, בשכונות העוני של גן-העדן. חיי אדם. חיי. אפורים ואובדים. ישן על שברי בקבוקים. וכל רכושי: חתול ומכנסי שרוואל ישנים, עם חור בברך וגומי רופף. הנווד הזה, שהוא כל מה שהייתי ולא אהיה- מחפש עצמאות שמישהו אולי השליך מעליו אבל הכלב הזה מוצא במכולת האשפה המצחינה רק צללים של גדולים ממני, קליפות וחתול מפוחד.

מכל מפגש, נולד לו שיר, עולה, מותח צווארו ומחפש מפלט מן המציאות המרה שנזרק היישר לתוכה. לומד את משעולי נפשי הסבוכה, ואת כאבי החדש. צועק את מה שחרה לי היום, במילים, שתיקות, חיוכים ואכזבה. יודע אותי, את מה שנחבא בהתחמקותי, בבריחותיי, בשורותיי שותתות הדם, בחיי, ובתמימותי. יודע ששוב חטאתי לתקווה. מכל מפגש, שיר שונה, עם כאב נפרד ומלא עולם, וכל אחד, שוב, מוחה על טעויותיי ויודע עלבון אחד משלו.

"רץ על סטופר מפריד בין חלום למציאות באלבום התמונות, שנים יפות זכרונות של ילדות" . (זה היה ביתי). ----------- עולמות פנימיים, שנחבאו בי אל השתיקה. מתעוררים בתוכו, בתוכנו, אל החלום. הזיכרון, אחרי חצות היום, עוד ישן בי. תמונות ילדות, שוכחות בי עבר. זוכרות אהבת נקמה. עולמות נסתרים, שלא באים אל קיומם. אילמים, מבקשים לספר את סיפור חייהם השכוח. הזדמנות עזובה, שהפכה להצגה, של מישהו אחר. תמונות ילדות, מזכירות לי ששכחתי אותי, בתוכו.

בשעה שבע וחצי. בדרך לעין-עוז. תוך 3/4 שעה כבר היה חם...

במסכת הכאבים שלי, שזורים חלומותיי בדם, הלבד אובד בשיר גורלי, והשמחה שטופה בים. במסכת הכאבים הזאת, שזורה טעות צורבת, חיוך וצבע שהיו לאות- קשורים באהבה כוזבת. במסכת הכאבים שלי, את ליבי קנאה אוכלת, והוא אט-אט נמס מבלי- לתת עוד הזדמנות כושלת. במסכת הכאבים הזאת, שנאה בי כלהבה בוערת, כי במסכת הכאבים הזאת- תקווה בזעם עז נקשרת.

חומה של צלילים לוקחת אותי, המוסיקה אותי מצילה. חומה של צלילים צוללת איתי, מבין הצללים – לתפילה. חומה של צלילים עוטפת אותי, ומילותיה שקופות כמראה, חומה של צלילים נוסעת איתי, מבעד לזגוגית שבורה. חומה של צלילים מגינה עליי, מרסיסיי, משברי חלומי, שומרת עליי, על פחדיי, מכאביי, ובעיקר מעצמי.

זהו. סגירת מעגל. זוכרים בשיר כשאדע שאמרתי שכשאדע אתם תדעו את זה? אז הנה זה. הבנתי הכל. עברה עליי תקופה לא קלה מאז שפרשתי מהעריכה ועד עכשיו, עברתי המון אבל הבנתי הרבה דברים. הבעיה העיקרית שהייתה לי תמיד [ושלא תבינו לא נכון, היא עדיין מציקה לי מאד וצריך לפתור אותה] התגלתה כרק סימפטום לעניין העיקרי. עכשיו גיליתי מה זה ואני ממש מאושרת אבל נלווים לזה דברים מאד לא נעימים. מחסום כתיבה רציני. אני לא יכולה לכתוב כלום, אין לי לא רעיונות, לא מילים ולא חרוזים וגם השיר הזה היה מאד קשה [אז תסלחו לי אם הוא קצת מעוך?]. כמו שאמרתי בשיר- "כשאדע כל זה אשקוט, העיפרון אניח". אז העיפרון [שהוא משום מה קשה לי גם להגיב ליצירות של אחרים אז אני ממש מתנצלת. מינון הביקורים שלי באתר ירד לרמה כמעט אפסית, בטח שמתם לב, והוא יירד עוד אבל אני אשאר פה בשביל ממלכת הפיצה [רק סיפורים מותחלים מצליחים לי]. רציתי גם להודות לכם ממש על כל התמיכה כל הזמן. עזרתם לי המון. ועד כאן הפרולוג, הוא כבר ארוך מדי בשביל כזה שיר ממוצע. ימים בלי מנוח, לילות בלי שינה, לא נשאר בי עוד כח, הארתי כל פינה. המילים לי אזלו, העיפרון כבר נפל והנה נחשפו, נגלו סודות הגורל. מחפשת לשווא, אין עוד מה להגיד, כי אני יודעת עכשיו מה רציתי תמיד. את זה אין לי עוד, איך מסעי כמעט תם, נגמרה הריצה הנצחית הזו כי בשיר הזה הכל נחתם.

הזמנים משתנים. מעת לעת דבר כבר אינו כפי שהיה מקדם. פנס רחוב מטיל אור כתום שכמותו לא נראה מעולם על פנים עייפות יותר ושיער מגודל. חולצה חדשה שוב מוטלת אל סל הכביסה המתחלפת במחזוריות שמשית. חמישה גורים של חתולי-רחוב ובכל-זאת אף לא אחד מהם הוא ג'ינג'י. זקניהם מתו זה מכבר, נחים מנוחה אחרונה בנחלת האשפה היחידה שלהם. ואני, עם זריחתם של שלושה פנסים על חבלי הכביסה המלבינים, מנסה ללכת ממנוּ, משנינו הזמנים השתנו ואולי זה פשוט כבר לא אותו הדבר, אותו המחנק. אני מביטה במי שהיינו ושוכחת לאט שהשמש שקעה זה מכבר, כי יש חדש וגזירה על המת שילך לבדו, יניח לילדיו להספיג את המכתב הנושן בדמעות טריות.

מילים שרצות על מסך, היגיון שקובר את הלב. דֶדְלַיין רצחני למשימה בלתי-אפשרית. כבול בנימי ליבךָ ואני בשחור עיניךָ שבעה ימים ושבע שניות לסיום, לשחרור. שעון רץ לאחור, ירדנו מן העשר. ברח בלעדיי, הצל נפשך מרוחות גועשות על מסך. נותרו לי שבע שניות על שעון אלקטרוני שממהר.

"קוֹלוֹת הַלַּיְלָה קוֹרְאִים בְּשִמְךָ עַל הָהָר, מְהַדְהֵדִים אֶל חֹשֶׁךְ רַךְ וְיָרֵחַ". [פרולוג: מוצאי-שבת. חול. שקט. ירח. לבד. שיר.] קוֹלוֹת נִשָֹּאִים עַל הַצּוּק הַחוֹלִי, סֶלַע חָוַּר מְאָבֵּק הַבְּגָדִים. יָרֵחַ שֶׁל קצה הַלַּיְלָה עוֹד לֹא תָּם. קוֹלוֹת הַלַּיְלָה קוֹרְאִים בְּשִמְךָ עַל הָהָר, מְהַדְהֵדִים אֶל חֹשֶׁךְ רַךְ וְיָרֵחַ. תרי"ג צְבִיטוֹת בַּלֵב- גַּעְגּוּע לְקוֹלְךָ הָרָדוּם. אֵין לִי מָנוֹס מִדִּמְמַת הַמִּדְבָּר אֶל שְמֵי הַכָּחוֹל וְכוֹכָב בּוֹדֵד וְלַקּוֹלוֹת הַקּוֹרְאִים לְךָ הַלֵב כַּמֵהַּ.

עוד חוט של קשר בינינו ניתק עוד עורק מליבי נמשך. באלימות. עוד דם שלי נשפך על ארץ רעבה. ושוב אני נקרעת ממך. איך ניתן לזה לקרות, למה זה שוב יציף הדם את חדרי ליבנו, יכתים אותנו בכתם שלא ירד לעולם? טביעות רגליים אדומות נותרו על השט(י)ח כשהעלמת עין ממני, הנקרעת אליך.

לך, ברח. אי-אפשר להפסיק את זה, ותאמין- ניסיתי. ניסיתי עד שכלו כוחותיי. ועדיין אני מתגעגעת. איך אפשר שאתגעגע כשאיני יודעת אהבה הדדית מהי? איך אפשר שאמשיך לרצות כשהחורף מחסל את כל הסיכויים שלי? איך אוכל להיות כה תמימה? כה ילדה? כזו שכשבאוזניה המוזיקה מספרת על כאב ודם עדיין מצמידה אף לחלון ומתרגשת למראה אוטו-של-כלה. ילדה קטנה, תמימה כל-כך שמחכה לך, בטיפשות שאין לה קץ. ואתה בורח, כשאין בזה כל תועלת, כי אי-אפשר שלא אוהב אותך. זה לא יקרה, והאמן לי זה כואב לשנינו ואני לא יודעת למה זה.

אור נופל על הנתיב שלי שאיש מלבדי אינו רואה. מסך שחור נסגר על עיניך הכואבות. ובין ערביים, כשדם בדם מתערב. "לחיים" בכוס יין יבש, מרירות שלא עוזבת וברכיים רועדות. שהייה מהוססת של רגע כדי להביט בתבוסה. דם קוצף נמסך על המזבח של ליבך. אתה כושל בנתיב שלי כי בשבילך הוא רק תהום של חושך. מתיקות ארסית, מורעלת.

זה אולם גדול של שיש, קשתות ועמודים תומכים. הכל לבן שם, כי אני כל-כך נאיבית. אולי לא יודעת שיש שם ציפורי זהב גדולות שצועקות שזה נורא סימבולי ש- אני תמיד נכנסת ואתה תמיד יוצא. זה כמו דלת מסתובבת, בן אדם. כמו כלב שרודף אחרי הזנב של עצמו. אף פעם לא ניפגש באמצע. אז תחליט בפנים או אף-פעם. אתה יודע מה אני רוצה. אני חושבת שמתחת לשיש ולקשתות הלבנות תוכל אתה לתמוך בי ואני בך, ויחד נעמוד, כמו באגדות. ויהיה לנו טוב. אני אומרת לך, אז למה אתה אף-פעם לא מביט לי בעיניים? למה אתה תולש נוצות זהב, ואת שברי התמימות שלי מנפץ? אתה לא אוהב שיש? ולבן? זה נורא סימבולי ש- אתה שם ואני כאן.

עוד שק של חול-ים רטוב. מישהו זורק על גבי. "תודה" אומר והולך. אתה מביט בעיניי וצוחק. "אסור לעצור" אמרת באירוניה מתגבשת. אז המשכתי הלאה בדרך אל השלווה. מביטה לאחור על שקי החול שלי.

ניסיתי לעצור את זה בזמן, אך דמעה אחת החליקה מבעד למחסום - על לחיי. מיהרתי לנגב אותה בשרוול ולעטות הבעה שמחה. בשביל אחייניתי הקטנה. הפעוטה גררה צעד כושל לכיווני, כמעט מועדת. ועוד אחד, ועוד. היא כמעט הגיעה אליי כשצנחה בצורה מגושמת על הרצפה הקרה. "לא נורא, חמודה שלי..." לחשתי "בואי הנה, אוריקוש, בואי אליי... בואי אל דודה הדס...". היא התרוממה בכבדות ושלחה קדימה את רגלה שוב. כזו קטנה... איך היא לא מתייאשת? איך היא מחזיקה מעמד עם כל הנפילות? צעדיה הנגררים החזירו אליי זיכרונות מהתקופה הקשה של חיי. פלשבק פתאומי של נסיעה שקטה בטרמפ. השיר האהוב עליי התנגן באוזניות וחיוך קל ריצד על פניי. יום שמש נחמד. כמו פסיעה מוצלחת לתינוקת בצעדיה הראשונים. ואז- מבלי שהבחנתי אפילו מה קרה, אנשים רבים רצו סביב. יחד עם האורות האדומים המרצדים והקריאה המתנגנת של הצופר הם סחררו את ראשי. במאמץ לא קטן הנחתי את ידי על מצחי ועיניי התמלאו דם. ניסיתי לחפש מה יש לי ביד הנפילה הראשונה, אבל הכואבת ביותר. זה נראה כמו הסוף. אבל הם מצאו אותי. במשך 14 שעות ניתחו את רגלי הימנית וכשהתעוררתי בישר לי הרופא בהתרגשות שהיא נשארת איתי. לפחות בינתיים. רציתי לגעת בה, לדעת שהיא באמת שם אבל ידי הייתה כבדה ומחשבתי מטושטשת. הבטתי בה. היא הייתה מכוסה תחבושות ועדיין חסרת-תחושה אבל בכ"ז שם, מתחת. "מזל..." נאנחתי. "בכל-זאת... אנחנו ביחד כבר 15 שנה... נקשרתי אליה...". הרמתי את ראשי מעט ונאנחתי. הרגשתי כמו תינוק שמתרומם לקראת צעד חדש. "אז," אמרתי בשביעות-רצון "מתי אני אוכל ללכת?" הרופא השפיל מבט. "אנחנו לא יודעים". נאנח "גם הרגל השמאלית שלך פצועה קשה. לעת-עתה את תישארי מרותקת לכיסא גלגלים ותצטרכי לעשות פיזיותרפיה פעמיים בשבוע". "ואז אני אוכל ללכת?" גיששתי אחרי התשובה הנכונה "זה עניין של חודש- ושוב צנחתי מטה, כמעט לא רוצה לקום שוב, רק כדי ליפול את כל הדרך לרצפה. הרופא יצא. משאיר אותי למרר בבכי לבדי ולצעוק על כל העולם. זה היה שבוע מדכא ביותר. סירבתי לאכול, לדבר או לעשות כל דבר אחד. כל היום רק נאבקתי ללא תועלת להניע את רגליי הבלתי-ממושמעות. כשתמה תקופת ההשגחה שלי אבי דחף אותי החוצה בכיסא גלגלים חדיש לגמרי. שנאתי כל חלק בו. מהמושב הנוח ועד לגלגלים הנוצצים. לא רציתי להיות תלויה בו. אבל רגליי אכזבו אותי. ולא הצלחתי להתרומם בחזרה ולמצוא את התקווה שוב. ולנסות... שוב. ובנוסף לזה, הפיזיותרפיה הייתה קשה, כואבת ומייאשת. הרגשתי חודשים עברו אך שום שיפור לא חל במצבי. רגליי עדיין סירבו להישמע לי. הייאוש השתלט עליי. יכולתי לראות איך חברותיי ממורמרות מהתלות שלי בהם, מהתמיכה וההגנה שאני תמיד צריכה. החתונה של אחי הגיעה. קניתי שמלה מדהימה אך כיסא הגלגלים כיער אותה. תקוע, לא שייך.ישבתי ליד השולחן והבטתי ברוקדות. שמחות, חסרות דאגות, לא זקוקות תמיד למישהו שידחוף אותן. לא מקללות כשאין מעלית. לא מצפות מאנשים שיפנו להן את כל המעבר כדי כמו מביטה בילדים הגדולים שרצים לשחק וכושלת בעקבותיהם, נשרטת מהאבנים ובוכה. בוכה כל לילה, כל לילה ולילה. דחפתי את הכיסא באלימות, מתקשה להאמין שהוא לא עובר בדלת של הכיתה החדשה שלנו. המבנה היה הישן ביותר באולפנה. גם ככה החופש שעבר עליי היה הכי גרוע שאפשר לדמיין. לא יצאתי מהבית, נשארתי בפיג'מה כל היום, רוטנת וצועקת ובוכה מכל שטות ועוד סובלת בלי גבול מהפיזיותרפיה. ועכשיו אני לא מסוגלת להיכנס לכיתה. יופי, פשוט יופי. "צריכה עזרה?" נשמע קול עדין מאחוריי. קרן, מהכיתה השנייה. לא היה לי כוח לחנפניות שמרחמות עליי כי אני נכה. אני לא צריכה את הטובות שלה. "לא". אמרתי בחריפות "אני אסתדר. לכי לכיתה שלך, את מאחרת". "ממ... הייתי שמחה אבל כיסא גלגלים והדס שנהנית להיות זעפני חוסמים לי את הדלת". "מה?" שאלתי בחדות. "עברתי לכיתה שלכם". אמרה ושחררה את הכיסא. היא גלגלה אותו פנימה, הציבה אותו ליד השולחן הריק היחיד והתיישבה לידי. "תזיזי קצת את הכיסא שלך" דרשתי "אין פה מקום לכל הטנק הזה". "שכחת את מילת הקסם" מעצבנת שכמותה. "תזיזי את הכיסא שלך, בבקשה!" כמעט צעקתי. "טוב, אין צורך להיות אלימה". היא כעסה וזזה קצת. היא לא ריחמה עליי ולא עשתה לי טובות, כמו כולן וזה דווקא מצא חן בעיניי. התנצלתי. ימים ספורים לאחר מכן היא התעניינה בפיזיותרפיה שאני עושה. "זה איום" נהמתי "זה כל-כך קשה וכואב וזה לא עוזר בכלל!!" "את באמת משקיעה את כל הכוח שלך בזה?" היא שאלה בסקרנות "את באמת מרגישה שאת נותנת את הכל, מתאמצת הכי חזק שלך, מוציאה על זה כל טיפת אנרגיה?" היא כבר הכירה אותי מספיק טוב בשביל לדעת את התשובה. "לא!" נבחתי "אין לך מושג בכלל כמה זה קשה- ולא – מועיל – בכלל!!" "את לא טיפשה, הדס!" היא קראה "די להתבכיין תופסים אותי בכוח ומרימים. מכריחים אותי לעמוד על הרגליים ולנסות שוב. אחרת לא אגיע לשום מקום. היא התלוותה אליי לטיפול יום אחד. הפיזיותרפיסטית כמעט בכתה מאושר כשראתה אותה. בסוף כל שיעור היא הייתה אומרת לי שאני יכולה להביא חברות, כנראה בתקווה שאלו יעודדו אותי לעבוד קשה יותר אבל אני נשארתי בבדידותי. וכאב לה לראות אותי סובלת. "אני קרן" היא הציגה את עצמה בביטחון "ובאתי לוודא שהדס עושה את כל המאמצים האפשריים". מיכל, הרופאה, כמעט התנפלה עליה בחיבוקים ונשיקות. כל פעם שהראיתי כוונה לדרוש ממיכל להפסיק קרן אמרה לי לנסות עוד קצת ושאלה אם אני רוצה בכלל ללכת. כשנפלתי היא הביטה בי במבט שאומר 'קומי, הדס. את יכולה. נסי שוב'. היא תפסה בידי ועזרה לי, מעודדת ומאתגרת אותי, כמו דודה טובה ואוהבת שמצפה ממך לרוץ אליה ומחייכת גם כשאת נופלת, כי היא סומכת עלייך. וקרן הצילה את הפיזיותרפיה שלי. מרגע שהתחלתי לעבוד, השיפור לא איחר לבוא. בבניין של קרן הייתה מעלית, תודה לאל, כי אני התחלתי לשנוא עזרה ולנסות להתגבר על הכל בכוחות עצמי ובכל-זאת מדרגות עדיין היו מעבר לכוחותיי. עוד צעד גדול, ועוד כמה, כמו תינוק, למדתי לנוע מחדש. דפקתי על הדלת ואחותה הקטנה של קרן פתחה. ראיתי את קרן מרחוק וידעתי שזה עכשיו או לעולם לא. דנתי עם מיכל הרבה בעניין והיא אמרה לי שהיא מאמינה בי, ושהדבר היחיד שצריך כדי לקום על הרגליים זה מוטיבציה. רגשות התודה העצומים שלי היוו הנעה מספיקה. במאמץ אינסופי התרוממתי מן הכיסא ופסעתי צעד כושל וחלוש לעבר קרן, ועוד אחד. היא רצה אליי ותפסה בידי. עמדתי מתנודדת ועייפה קצת מן החודשים של העבודה הקשה, אבל מאושרת. הושטתי שוב אורי, האחיינית המקסימה שלי קמה מהרצפה, אחרי עוד נפילה כואבת והחלה ללכת. צעד אחר צעד היא התקרבה אליי, כמעט מועדת, אך מחזיקה מעמד. הרצון שלה הביא אותה עד אליה והיא נפלה לתוך חיבוק אוהב שהרעפתי עליה. "הצלחת, מתוקה" לחשתי "שתינו הצלחנו, למרות כל הנפילות. החזקנו מעמד, אוריקוש". ובכיתי. מאושרת, פוסעת צעדים ראשונים בזיכרונות של התקופה המאושרת בחיי.

צולם בגן החיות התנ"כי בירושלים. אני ממש ממש מצטערת אבל זה היה מזמן וגם קצת קשה לראות אותו אז אני לא זוכרת איזה קוף זה. שוב, אני ממש מצטערת.

"תקווה. לחזור אל האור לצאת מבין צללי הבדידות וכאדם אמיתי לראות בין האשליות והצל". ------------- "וירא געל את העם ויאמר אל זבל הנה עם יורד מראשי ההרים ויאמר אליו זבל את צל ההרים אתה רואה כאנשים". [שופטים, ט, ל"ו]. ------------- רק צל ההרים סביבי, לוחש ואותו- אני רואה כאנשים. מספרים לי ששוב נעזבתי שהייתה זו רק הזיה, שצל חולף אני וצל מילים אדישות ראיתי כחיוכים. צילי צוחק לי ואותו אני רואה כמותו. חיוכו לועג אבל צילו שמרפרף סביבנו שוב מפיח בי תקווה. לחזור אל האור לצאת מבין צללי הבדידות וכאדם אמיתי לראות בין האשליות והצל. לראות חיוך כחיוך ורק מבט- כמבט. ולדעת שהצללים נסוגו וכעת זו רק אמת פשוטה שאולי נעזבתי אך רק לרגע קט הוא דיבר אליי. וגם אם צל מילותיו היה החיוך זה די לי, בינתיים.

"גם האמת, גם הבדיה מה שהיה, כמו לא היה נמוג כהרף עין ורק אתה עדיין ושוב הדמעות על האיפור והחיוך שעוד תפור נפרם משפתותיך נפרד כבר מעליך וסוף לסיפור". [סוף לסיפור, יהודית רביץ]. בשעות האלה, הממש קטנות של הלילה, היא הייתה לבד. אחרי שבילתה עם חברותיה הקרובות, שבעצם היו זרות לה, עד אחת בלילה או שתיים, ופעם אפילו עד שלוש בלילה, היא נשארה לגמרי לבד. כמעט לגמרי לבד. אז היא הייתה מוצאת דיסק בורק בין ערימות הבגדים והתיקים שאיימו כבר לגלוש מהחלון ומביטה בו, רואה איך הוא כמוה. משקף את סביבתו ויוצר דמות ססגונית כשלל צבעי הקשת. אבל כשהייתה מניחה אותו באחד מעשרות המכשירים יקרי הערך שהונחו על מדפים בחדרה ולוחצת על הכפתור היה מתגלה תוכנו האמיתי. זה שנחבא מן העין ונגלה רק אל הלב. וכך, שני רמקולים ענקיים וסאב-וופר היו ממלאים את חדרה במוזיקת בלוז עגומה ומשחררת והיא הייתה מתייסרת במוזיקה, שבכל שפה שהיא שיקפה את רחשי ליבה בצורה מדויקת לגמרי. היא הייתה מתייסרת במחשבות על השקרים שממלאים את יומה. היא הייתה חושבת על הנערות שאמורות להיות חברותיה, אבל אין להן מושג מי היא, מתנצלת בדמיונה על העוול שהיא עושה להן בהעמדות הפנים שלה. חושבת על הבחורים שמפטפטים איתה בתקווה, ושהיא רומזת להם דברים שלא יקרו לעולם. ואז, הצלילים הנמוכים שוב ממלאים את נשמתה ומושכים אותה מן המעמד הרם והמלכותי שלו היא זוכה בלא סיבה ביום. בזמן שבעצם הוא כבר בקושי לילה, גם אם ביקשו ממנה שלא לעשות כך, הייתה מתייחדת בחדרה המצועצע, כמו תפאורה של תיאטרון, עם המוזיקה שידעה את נפשה היטב ושסיפרה לה שיום אחד היא תמצא מפלט מן ההצגות המשכנעות כל-כך, ותמצא לעצמה מציאות. עולם של אמת שבו היא עצמה, ותו לא. אז, כשיורד המסך על בילויי היום שלה, נשמעת על הבמה מוזיקה אחרת, לא המוזיקה המתקתקה והדביקה שהאפילה על אופייה האמיתי, בכל יום בו שוב עלתה על הבמה והפגינה את כישורי המשחק היוצאים מן הכלל שלה. כשתיאטרון החיים שלה התרוקן מהקהל המוזיקה הייתה כהה וכנה, אפלולית ואמיתית, מוצלת ומציאותית. וזו המוזיקה שהתאימה יותר מכל לעולם הלילי שלה, בו יכלה, לשעות ספורות, להשיל את מסיכת התיאטרון המפוארת, ולצאת מהתלבושת הססגונית. כשהרמקולים היו ממלאים את כל חללי נפשה היא הייתה – לזמן לא רב – הדבר הכי קרוב לעצמה שהסתתר מתחת לחזותה העליזה והחברותית. בשלהי הלילה הצלולים, הייתה תדמית החתולה המתוקה והמתכרבלת נושרת ממנה והזאב שבתוכה היה מתעורר, מיילל לירח וכמהַ לבדידות שהתפתלה בתוך מוזיקת הבלוז הזו, המשכנעת והמעוררת, שלא נתנה לה ולמחשבותיה להירדם אחרי יום של תיאטרון זול ומחליא. בשעות האלה, היא הייתה מוציאה דיסק בוהק ממערכת הסטריאו ורואה איך הוא חוזר להתחבא מאחורי שלל הצבעים הללו. היא הייתה מטמינה אותו מתחת לכרית הנפוחה והנעימה וחוזרת אל בימת התיאטרון, מתחת לזרקורים המסנוורים. בלילה, עם מוזיקת הבלוז, ובלי איפור התיאטרון המכביד, היא הייתה עצמה, לרגע. היא הייתה עצמה, לבד.

"לי מספיק להביט בעורפו המתרחק ובנאיביות טיפשית, מיותרת ומתחדשת, להבטיח לעצמי -- שיבוא היום". ----- כל יום בו חלומי מפנה לי עורף צועק לי -- התעוררי. ואני פתיה, לא מוותרת לו, שומרת אותו בהקיץ, בועטת בו בשנתי. מבטיחה לחלומי הנכזב, שיבוא היום ואגע בו. ואותו היום מתכחש אליי. אבל לי מספיק להביט בעורפו המתרחק ובנאיביות טיפשית, מיותרת ומתחדשת, להבטיח לעצמי -- שיבוא היום והוא יהיה שלי.

סוד נמס, מאבד ברק וצבע מחוץ לחממת היחידות המגוננת. מתפשט לאט, מתעצם ודוקר כששוב בוגדת בו ומרננת.   מסגירה אותו לידי אויב צמא-ידע, שם, לנפשו, אולי הוא לא ישרוד. השפעה כה משונה, על אותו רז בוער. ואז גם הוא לאט דוהה, נמס כסוד.

שומעת אותו. והוא שם! לידי, במרחק נגיעה! רואה אותו. אבל הוא אותי מעולם לא ראה.   חושבת עליו. על כל האכזבה שבלי-משים נתן. בוכה עליו. עליו ועל שבריר תקווה קטנטן.   והקול שלו. והעיניים. את מחשבותיי הם לא עוזבים. ובינתיים, רק בינתיים, אותי... הם שוב מאכזבים.

מראת זכוכית דקה. מתכת מבריקה. שברים חלשים ושקרים. כאב שקוף בבקרים. זריחה גאה, מעוררת. אהבה מופקרת. דקירות של סכין פלדה. פיסת זכוכית חדה.

ליד מצדה איפושהו... כבר לא זוכרת איפה בדיוק. מצלמה דיגיטלית רגילה לגמרי.