מכתבו האחרון של דב גרונר

חשיפת מכתבו האחרון של עולה הגרדום דב גרונר בימים האחרונים גרר תגובות ולפיהם לא הוא שכתב את צוואתו הרוחנית למפקדו מנחם בגין. בדיקה שערך כתבנו מוכיחה אחרת.

, ט"ז בשבט תשס"ה | עודכן: 11:57

בסוף השבוע שעבר קיבל מכון ז'בוטינסקי שבתל אביב לידיו את מכתבו האחרון של עולה הגרדום דב גרונר. עיון במכתב זה שנמצא באקראי בעזבונה של לוחמת האצ"ל שרה חייכמן, רעייתו של אהרון חייכמן ממפקדי האצ"ל, העלה ספקות לגבי אמיתות הטענה ולפיה גרונר היה זה שכתב את הצוואה שיוחסה לו ונשלחה למפקדו מנחם בגין. בדיקה שערך כתבנו שמעון כהן במכון ז'בוטינסקי מעלה תמונה שונה.

מכתבו האחרון של גרונר ז"ל נמצא בעזבונה של שרה חייכמן הרטמן שנפטרה לפני כחודש. בנה של חייטמן גיורא מצא את המכתב והעבירו למכון ז'בוטינסקי. עיון בלשון המכתב העלה כי נפלו בו מספר טעויות כתיב. קיומן של טעויות אלה הוצגו בעיתון 'הארץ' כאילו יש בהן להוכיח שלא גרונר היה זה שכתב את מכתבו למנחם בגין ובו התנסח במליצות עבריות. "הנני מודה מקרב לבי בעד העידוד הרב שקיבלתי ממנו בימים הגורליים האלה... מובן מאליו כי רוצה אני לחיות, מי לא רוצה? אבל אם אני מצטער שהנני עומד 'לגמור' אזי בעיקר בגלל שלא הספקתי לפעול מספיק... הדרך הנכונה היחידה לפי דעתי היא דרכו של האצ"ל שאינו שולל את האומץ הפוליטי בלי לוותר על אף שעל מארצנו כי שלנו היא... וזה צריך להיות דרכו של עם ישראל בימינו אלה. עמידה על שלנו ונכונות לקרב גם אם במקרים בודדים היא מובילה לגרדום, כי ידע ידוע בעולם שארץ נגאלת בדם. אני כותב את השורות האלה לפני שנוגשינו עומדים להוציא לפועל את רציחתי ובשעות אלה אין משקרים, והנני נשבע שלו היתה לי הברירה מחדש, הייתי בוחר באותה הדרך שבה הלכתי בלי להתחשב בתוצאות האפשריות בשבילי. חיילו הנאמן. דב".

לעומת צוואתו זו של גרונר כתב במכתב ששלח לשרה חייכמן מתא הנדונים למוות "הרבה תודות בעד חפצי ועוד יותר בעד דברים אחרים. תסלחי לי שאני מטריד אותך שוב עם בקשה, אבל אין לי ברירה אחרת. אם עוד נמצאים אצלך הנעליים שלי וזה החשוב ביותר נא לשלוח לי אותם. כמו כן הייתי רוצה לבקש אותך בעד השעון ועט נובע (בטבעת אין לי צורך) אם נמצאים. אני כבר מזמן התייאשתי אליהם והיתה לי הפתאה (הטעות במקור) נעימה בשבילי לשמוע שמישהיא דאגה להם.
כמו כן אני מבקש אותך לשלוח את המכתב שעל יד זה לאחותי בדואר אוויר אם זה לא יותר מדי קשה בשבילך. מובן מאליו שהשולח צריך להיות שם בדוי.
עוד דבר חשוד שכמעט שכחתי. אם ידוע לך אצל מי הכסף שקיבלתי מהצבא נא שישלם לי מזה כמה לירות, ושוב הרבה תודות.
שלום רב וכל טוב
בברכת מלכות ישראל
דוב ג


השוואה שנערכה בין שני המכתבים העלתה בעיתון 'הארץ' חשד כי מי שכתב את המכתב לשרה חייכמן לא יכול להיות מי שכתב את המכתב לבגין שכן במכתב לשרה נמצאו טעויות כתיב. כיוון שכך התעורר חשד שמכתבו של גרונר לבגין שנחשב עד כה לצוואתו הרוחנית לא נכתב על ידו כיוון שיש בו לא מעט מליצות. טענה זו קיבלה חיזוק מהאלוף ישראל טל (טליק) שקבע ב'הארץ' "המכתב החדש מחזק בבירור את הטענה שלא גרונר ניסח את מכתב צוואתו האחרון.

בשיחה שקיים כתבנו שמעון כהן עם מנהלת מכון ז'בוטינסקי, אמירה שטרן (אחייניתו של ארהם 'יאיר' שטרן) התברר כי המסקנה הנחרצת הייתה מהירה מדי.

לבקשתו של כתבנו הוצא מכתבו לבגין של גרונר מכספת המכון והתברר כי המכתב נכתב בכתב ידו, עובדה המעידה נחרצות כי גרונר עצמו הוא שכתב את הצוואה. כמו כן התברר כי גם במכתב לבגין נכתבו מספר טעויות כתיב. במקור נכתב "הנני מודא" ולא 'מודה', כמו כן נכתב "הידוע" במקום בו הייתה אמורה להיות המילה 'הידועה'. כמו כן נכתב במכתבו לבגין המונח "יכולתי לפוצץ סיסמאות" שאינו מתאפיין כעברית גבוהה, כפי שנטען. מסקנתה של אהובה שטרן היא כי הקביעה הנחרצת ולפיה לא גרונר כתב את צוואתו הינה חסרת וודאות וביסוס מוחלט.

להלן תקציר קורות חייו של גרונר מתוך אתר הלח"י:

דב גרונר, בן זלי ושמואל, נולד ב-כ"ו כסלו, תרע"ג (6.12.1912,) בהונגריה, למשפחה אמידה ובעלת מסורת של רבנים וחסידים. בגיל צעיר נתייתם משני הוריו.

בהיותו נער הצטרף לבית"ר, הרשים את מפקדיו, ועד מהרה נתמנה לאחראי לקורס המדריכים. הוא עסק בעיקר בצד האידיאולוגי, והיווה מקור השפעה לכל חניכיו.

בשנת ת"ש, באוקטובר 1940, עלה ארצה בספינת מעפילים שהוא היה בין מארגניה. נתפס וישב שישה חודשים במחנה המעצר בעתלית. משם יצא לפלוגת הגיוס של בית"ר בראש-פינה ולשורות האצ"ל.

עם שחרורו מהצבא חזר לפעילות במסגרת אצ"ל ובהתקפות "הארגון" על משטרת רמת-גן, ב-כ"ב ניסן תש"ו (23.4.1946,) נפצע קשה ונשבה ע"י הבריטים. הוא הועמד למשפט צבאי, כפר בסמכות הבריטים לשופטו ונידון למוות. שנה שלמה נמשכו המאמצים להציל את חייו מחבל התלייה, אבל בעוד האצ"ל מתכנן להבריח את דב ואת שלושת חברי אצ"ל שישבו עמו - דרזנר, אלקחי וקשאני הועברו הארבעה, במפתיע, למבצר עכו. שם, ביום כ"ו ניסן תש"ז (16.4.1947,) הועלו לגרדום, כשהם שרים את "התקווה". גופותיהם נטמנו בצפת.

מדבריו בבית-המשפט:
"כי זאת עליכם לדעת: אין כוח בעולם שיוכל לנתק את הקשר בין עם ישראל ובין ארצו היחידה, ומי שניסה לנתקו - ידו תקוצץ וקללת האלוהים תהיה רובצת עליו".
(ש)