המח"ט: הלוואי ולא היינו משתתפים בגירוש

"חלק גדול מהחיילים לא מזדהים עם המשימה. הקצינים ניגשים כמי שכפאם שד. שפת הגוף של חלקם אומרת הרבה: מרוחקים, מכונסים בעצמם, לא ששים לדבר, לעתים ציניים וניגשים למשימה בלי ששון אלי קרב"

, י"א באייר תשס"ה | עודכן: 09:53

מח"ט גולני, אלוף-משנה ארז צוקרמן אומר "יש לי שתי בשורות, הבשורה הטובה היא שבפעם הראשונה אנחנו הולכים למבצע שאני יודע, עם כל הקשיים, שכל מי שיושב כאן יחזור ממנו בחיים. הבשורה הרעה: בכנות, אין לי הפעם ביטחון מלא ביכולת שלי לחבר חטיבה שלמה לסיפור הזה. רק בדיעבד נדע אם הצלחנו בכך".

עמוס הראל, טוען הבוקר בעיתון "הארץ" כי "הפתרון של צוקרמן קשור במה שהוא מכנה "רוח גולני". לפקודיו הגדיר המח"ט את מטרת החטיבה בתוכנית הגירוש "להוות מופת, בצה"ל ומול החברה הישראלית, בתכנון ובביצוע".

גולני, אמר צוקרמן לקצינים, "משקפת את כל סוגי האוכלוסייה במדינה, לטוב ולרע. החברה הישראלית תצפה באירוע הזה בזמן אמת. חלק ממנה יגבש עליו דעה במהלכו. אם נעשה שגיאות קשות, יהיו כאלה שמידת האמון שלהם בצה"ל ובתפקודו תרד. אין ניצחונות כאן ואף אחד לא ישוב מההתנתקות עם הילת מנצחים. הלוואי שלא היינו עומדים בסיטואציה הזו. ובכל זאת, בעיני יש כאן שליחות: להשלים את הפינוי בלי שפיכות דמים ומתוך שמירה על כבוד המפונים".

צוקרמן סיפר על מפקד פלוגה צעירה בחטיבה, תושב גוש קטיף, שפלוגתו לא אמורה היתה להשתתף בפינוי. המ"פ מבקש לקחת חלק במבצע. דווקא משום שהוא בא משם, טוען המ"פ, יידע לפנות ביותר רגישות.

בתוכנית גירוש שובצה גולני ל"מעגל השני". תפקיד החטיבה לבודד ישוב שאת תושביו אמורים לגרש ולחסום את דרכי הגישה אליה. לדברי הראל, רבים הסיכויים שהחטיבה תידרש גם לגירוש בפועל של תושבים מבתיהם. בצה"ל יש ספק אם השוטרים שהוצבו במעגל הראשון יספיקו למשימה, מה עוד שהפגנות וחסימות כבישים במרכז הארץ, כפי שהיו השבוע, יחייבו את המשטרה להניע כוחות לעורף.


הראל מספר כי במצוות היועצים הארגוניים, חולקו הקצינים בכנס לקבוצות עבודה גדודיות והתבקשו לסמן "סיכונים וסיכויים" לחטיבה בביצוע הגירוש.
בשנה האחרונה שירתו החיילים שבעה חודשים בגוש קטיף, בין גדיד למורג. הם נפצעו בהתנגשויות עם מהפלשתינאים והתיידדו עם תושבי הגוש.

"הקצינים ניגשים לדיון כמי שכפאם שד. כל שירותם בחטיבה חונכו להוביל, לדחוף קדימה עד כלות הכוחות. עכשיו, שפת הגוף של חלקם אומרת הרבה: מרוחקים, מכונסים בעצמם, לא ששים לדבר, לעתים ציניים. הרוב המוחלט של המ"פים לא יסרבו, אבל לראשונה בחייהם הצבאיים הם ניגשים למשימה בלי ששון אלי קרב. רובם מעריכים שיהיו התכתשויות אלימות עם מתנגדי הפינוי. מי שיבואו לתגבר את ההתנחלויות לא יתחשבו במחסומים שיפרסו חיילי 51. הם ינסו לפרוץ אותם בכוח. גם אם המפקדים יאכפו על חייליהם איפוק והבלגה ביום הראשון לפינוי, יהיה קשה לעשות זאת ביום העשירי. הקצינים צופים שיתמודדו עם "ברדק, חוסר בהירות, הרבה לחץ, מצלמות בכל מקום, הוראות סותרות מלמעלה", מתאר הראל בעיתונו.

לדברי הראל, "בדיון החטיבתי תוהה מ"פ מיחידת אגוז, איך מסמנים את גבולות הפעלת הכוח לפקודיו. "כשאתה אומר למ"כ אצלנו: אף אחד לא עובר מכאן, הוא רגיל להתאבד על המשימה. אבל איך מסבירים לו שכאן צריך לעמוד בה ומנגד אסור שיהיו הרוגים?" צוקרמן משיב שאסור בשום אופן להגיע לשפיכות דמים. המפקדים הבכירים יצטרכו להפעיל שיקול דעת, לאזן בין מילוי ההנחיות לבין מניעת אסון. הוא מבהיר כללי מותר ואסור: אסור לקלל, להפעיל כוח נגד מי שכבר סולק מהדרך, לגעת ברכוש המפונים. מותר להפעיל כוח סביר להגנה עצמית ולצורך עמידה במשימה. חיילים תושבי הגוש יקבלו פטור מלא מהשתתפות בפינוי, אלא אם כן יתנדבו לכך. המפקדים צריכים לדאוג לשחררם לחופשה מיוחדת בת שבועיים לפני תחילת הגירוש, כדי שיסייעו למשפחות לארוז".

"הקצינים בכנס מונים יותר סיכונים מסיכויים סביב הפינוי. יש מי שחוששים ממספר רב של סרבנים, בעיקר במחלקות של תלמידי ישיבות ההסדר. חשש אחר נוגע ל"התפרקות מנטלית": האם חוויות הפינויים הראשונים לא יביאו לקריסת פלוגות, ככל שתתארך ההתנתקות?", תוהה הראל.

חרף החששות, מרבית הקצינים סבורים שהמטרה תושג. מפקד הפלוגה הרובאית של 51, תושב נוה-צוף שממערב לרמאללה, צופה ש"יהיה בסדר, כל עוד אבא שלי לא יבוא מולי".

לטענת הראל, ההכנות לגירוש תופסות עכשיו את מרב זמנו של המטכ"ל. בכמה מהאגפים והפיקודים - פיקוד הדרום, פיקוד מרכז, אג"ת ואגף הטכנולוגיה - העיסוק בעניין זה אינטנסיווי ביותר. "דרגי השטח, שיעסקו בפועל בגירוש עצמו, מתחילים להשתלב עתה בתהליך ההתכוננות. אם תחילה נראה היה שהצבא נכנס להתנתקות בחוסר חשק מופגן והפיקוד הבכיר מחפש גוף אחר להטיל עליו את המטלה, מאז כבר ירד האסימון. צה"ל הבין כי ראש הממשלה רציני בכוונותיו, שזו המשימה וכי איש לא יעשה אותה במקומו. ומרגע שגובשה התובנה הזאת, כארגון היחיד במדינה המסוגל לבצע עבודת מטה מסודרת בהיקף כזה, צה"ל ניגש למלאכה במלוא הרצינות. לעתים, אולי ברצינות רבה מדי. עד שבלב המתבונן מהצד עולה החשש שהצבא נסחף מעט בהכנותיו, על סף בלבול המוח לקציניו", כותב הראל.

סגן ר', בן גוש עציון המשמש מפקד מחלקה בגדוד 12 של גולני, עמד השבוע במרכז הסערה התקשורתית התורנית סביב הסירוב להשתתף בגירוש. ר', שנכנס לפני כחודשיים לשירות קבע, הודיע למפקדיו כי מצפונו לא יאפשר לו להשתתף בגירוש, ואלה החליטו לשחררו מהתפקיד ומהשירות. סא"ל גיא הלוי, המג"ד שלו, הציג את הפרשה בכנס.

לדברי הראל, הערה של המג"ד עוררה את הסערה היחידה בכנס, שהתנהל בדרך כלל בשקט, חרף הנושא הטעון. זה קרה כשהלוי בחר להגדיר את פקודו "סרבן בטרם עת". ההערה התסיסה את הרוחות בקהל. "למה להכפיש אותו?" מחה סגן מפקד של גדוד אחר. "הוא לא סרבן. כולנו היינו כאן כשהמח"ט אמר, בכנס קודם, שאיש קבע שהמשימה לא נראית לו יכול לקום וללכת. השירות בקבע הוא התנדבות. אל תתנהגו כמו דיקטטורים לגבי הזכות של אדם לחשוב". ואחד המ"פים הוסיף: "שירות קבע הוא מקצוע. ר' החליט שהוא לא רוצה שהמקצוע שלו יהיה גירוש יהודים מבתיהם. זו זכותו".

אל"מ ארז צוקרמן מיהר להבהיר את דבריו של הלוי. בעיני, אמר, ר' אינו סרבן. מח"ט גולני מבחין בין חייל בחובה, החייב לטענתו, מלא כל פקודה חוקית, לבין איש קבע היכול להודיע מראש כי לא ישתתף בפינוי, אך ייאלץ לשלם מחיר - שחרורו מהצבא ומהשירות בחטיבה. "אני עומד על דעתי שיש הבדל בין שני המצבים", אמר צוקרמן.