השבוע: העצרת לציון יום הזיכרון לשואה

העצרת לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה תתקיים בקיבוץ לוחמי הגטאות, בהשתתפות הרמטכ"ל, רא"ל דן חלוץ, טומי לפיד כנציג הניצולים וח"כ נוקד. צמרת המשטרה תשתתף ביום עיון ביד ושם: "צלם האדם בצל המוות".

, כ"ה בניסן תשס"ו | עודכן: 21:52

העצרת הממלכתית לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה התשס"ו תתקיים בקיבוץ לוחמי הגטאות ביום שלישי (25.4.06) בהשתתפות הרמטכ"ל, רא"ל דן חלוץ, השר לשעבר טומי לפיד ח"כ אורית נוקד ומר שמחה שטיין מנכ"ל מוזיאון בית לוחמי הגטאות.

מדליקי המשואות השנה יהיו: שלום הררי ובנו, קצין חינוך ראשי, תא"ל אילן הררי, אנרייט והנרי קלוגמן, פלה הרפז, איימי וריצ'ארד מילר, מרדכי ריבק, רעיה שטראוס בן דרור ובעלה שמואל בן דרור.

בעצרת המיוחדת ישתתפו גם בני הדור השלישי והרביעי לשואה, מילדי קיבוץ לוחמי הגטאות, שיספרו את סיפורי סביהם וסבתותיהם.

"צלם האדם בצל המוות" יהיה נושא יום העיון שיתקיים ביום ראשון הקרוב, כה' בניסן (23 באפריל), עבור צמרת המשטרה ביד ושם. ביום העיון ישתתף גם המפכ"ל רב ניצב משה קראדי. יום העיון ייערך לקראת יום הזכרון לשואה ולגבורה שיתקיים ביום ב', כו' בניסן. כך מוסרת כתבתנו רותי אברהם. דברי פתיחה יישא מנהל ביה"ס המרכזי להוראת השואה ד"ר מוטי שלם. יו"ר הנהלת יד ושם אבנר שלו ישוחח עם צמרת המשטרה על "צלם האדם בשואה וביטויו בתפיסה של יד ושם". כמו כן, ייערך סיור וטקס זיכרון בבית הכנסת ביד ושם.

בכל הארץ יתקיימו עצרות זיכרון ברחבת יד לבנים. בתכנית: הדלקת אבוקות זיכרון, תפילות "יזכור" ו"אל מלא רחמים", תפילת "קדיש" ומסכת זיכרון.


סיפוריהם של מדליקי המשואות

את המשואה הראשונה ידליקו שלום הררי ובנו, קצין חינוך ראשי, תא"ל אילן הררי:

שלום נולד בצ'כוסלובקיה, בן למשפחה בת 10 נפשות. לאביו הייתה מאפייה גדולה. בן 15 היה כשריכזו הגרמנים את היהודים בגטו, והחלו בטרנספורטים לאושוויץ. אחיותיו והוריו הופרדו מיתר האחים. ההורים הושמדו בתאי הגאזים. שבעה מתוך שמונת האחים שרדו את השואה ואת המחלות. האחים שמרו איש על רעהו, עודדו וסייעו איש לאחיו. שלום עצמו חלה בטיפוס, הוא התאושש, שב לביתו והצטרף לתנועת "השומר הצעיר". שלום טוען כי קיבל חינוך בבית שסייע לו להישרד. בסוף המלחמה- הגיע לאיטליה, עבר קורס מדריכים בהגנה, והדריך עולים חדשים בנשק.הוא זוכר בהתרגשות את הפגישה הראשונה עם ארץ ישראל,שהיתה עבורו התגשמות חלום. לאחר שלחם במלחמת השחרור הוסיף לשרת בצה"ל, עד 1972, ממפקד מחלקה ומ"פ בגולני, דרך שורת תפקידים בפיקוד המרכז ומפקד מחוז לכיש. הוא עלה עם רכבו על מוקש בבית גוברין. 4 קצינים גבוהים שנסעו עימו נהרגו וסא"ל שלום הררי נפצע, ושב לאיתנו.
לשלום 3 ילדים ו- 10 נכדים. שני בניו הלכו בעקבותיו. תא"ל אילן הררי הוא קצין חינוך ונוער ראשי, בנו השני, אבי, הוא אלוף משנה במילואים,שבתפקידו האחרון היה ראש מטה של אוגדת שריון.

את המשואה השניה ידליקו אנרייט והנרי קלוגמן:

הנרי נולד בוורשה. אחד מחבריו, שהתגורר בשכנות, היה מרדכי אנילביץ. אביו של הנרי דאג לחינוך ילדיו,למרות התנאים הקשים שבגטו,באמצעות שיעורים פרטיים בסתר. ביום כיפור של 1942 נשלח האב לטרבלינקה. מאוחר יותר הושלכו אחיו אחיותיו ואימו לטרבלינקה, הם נרצחו שם. הנרי נשלח למאידאנק. הוא שורד את אימת המחנה ונשלח לעבודה במפעל לייצור תחמושת. שם הכיר הנרי את הנרייט, עובדת כפייה במפעל, בת למשפחה אריסטוקרטית,שנאלצה לעזוב את החנות המשפחתית,ולהסתתר,עד שבני המשפחה נאלצים לשוב לגיטו קראקוב. הנרייט מנותקת מהוריה,דוד וליזה שונברג, ומועברת לעבודה במפעל התחמושת בעיר שבו פגשה את הנרי. מאוחר יותר, היא מקבלת את הידיעה המרה: אביה דוד,ואימה ליזט – נרצחו באושוויץ. שתי אחיותיה ניצלו. לאחר המלחמה נוסעים הנרי והנרייט לפאריס, כדי לחפש קרובי משפחה. הם מתחתנים ומקימים מפעל, שאותו הם מנהלים עד היום. הנרייט והנרי קלוגמן נשואים זה 60 שנה, הורים לבנם סרז'.


את המשואה השלישית תדליק פלה הרפז:

פלה לבית ברגהולץ,גרה עם שני אחיה והוריה בשכונה לא יהודית, בוורשה ,פולין.
אביה עבד בעיתון האידי "היינט". בבית דיברו הילדים פולנית בלבד, והיו מנותקים ממסורת ישראל.עם פרוץ המלחמה, התנדב האב לצבא הפולני להגנת וורשה. לאחר הפלישה הגרמנית החליט להבריח את המשפחה לבריה"מ. הוא יצא עם יצחק, אחיה בן ה-15 של פלה, אל הגבול, כשפלה נשארת עם אמה ואחותה, מצפות בפחד להודעה שהכל בסדר והן יכולות להצטרף לאבא. ההודעה כי יצחק ואבא הגיעו למינסק, הביאה את פלה למסע ארוך, על עגלת חציר כשהיא מחופשת עם אמה ואחותה לכפריות פולניות. הן שכרו מדריך מקומי שיעזור למצוא נתיב אל מעבר לגבול, והוא נטש אותם ליד הגבול. הן שבו לוורשה, וניסו פעם נוספת. הפעם הצליחו להגיע לבריה"מ ואז נודע להם שאבא שב יום קודם, לחפש אותן בוורשה, כיוון שחרד לגורלן. מאז לא ראו אותו עוד. היא מצאה את אחיה יצחק, וביחד החליטו לשוב לוורשה לחפש את אבא. כשהיו ליד הגבול, חשדו בהם השלטונות הסובייטיים, על רצונם לחצות את הגבול לשטח עויין, ושלחו אותם לעבודות כפייה בסיביר. יצחק, האח, לא עמד בתנאי הקור והרעב, ונפטר. שלוש האחיות הנותרות נשלחו לקזחסטאן. אמא, שהתקבלה לעבוד בבית חולים מקומי, שלחה בכל יום פרוסת לחם לפלה ולאחותה. יום אחד הגיעו לבית החולים ולא ראו את אמא. אחרי חיפושים הובלה פלה לחדר המתים, ושם זיהתה את האם, שחלה ומתה מרעב. פלה ואחותה שהו בבית יתומים .לאחר המלחמה אותרו ע"י תנועת דרור, ונשלחו באוניה "אקסודוס" לארץ. הן נתפסו ע"י הבריטים נשלחו לגרמניה, ולאחר ייסורים רבים הגיעו ב-1948 לארץ. פלה התחתנה עם עוזי הרפז מקיבוץ לוחמי הגיטאות, ניצול יחידי ממשפחתו שנספתה בשואה. שלושת בניהם נשואים, ויש להם 8 נכדים.

את המשואה הרביעית ידליקו איימי וריצ'ארד מילר:

איימי וריצ'ארד תורמים למדינת ישראל ולמוזיאון בית לוחמי הגיטאות,במשך שנים רבות. אצל איימי זוהי מסורת ארוכת שנים, שהחלה בפעילותם של סבה וסבתה, אלינור וקארל לף. הסב היה מראשוני וועדת הג'וינט, שפעלה מיד אחרי מלחמת העולם השניה לאיתור יהודים במצבי סיכון, כדי לסייע להם ולהביאם לחוף מבטחים. הסבתא, אלינור, פעלה במשך יותר מ-50 שנה במסגרת הוועדה הלאומית לנשים יהודיות. איימי הלכה בדרכה אצילת הרוח של המשפחה, ובמשך שש השנים האחרונות היא מכהנת כנשיאת אגודת הידידים האמריקאית של מוזיאון בית לוחמי הגיטאות. ריצ'ארד מילר ידוע בתמיכתו בישראל ובפרוייקטים של צדקה למען יהודים. איימי וריצ'ארד חגגו לא מכבר את בר המצווה של בנם בקיבוץ לוחמי הגיטאות, והם קשורים למוזיאון ולפעילותו עם כל הלב והנשמה.

את המשואה החמישית ידליק מרדכי ריבק, מקיבוץ גשר:

מרדכי נולד בעיירה קטנה בפולין, והיה הבכור מבין ארבעת ילדי משפחת ריבק. במשך 40 שנה שתק מרדכי, וסירב לספר את סיפורו לחבריו שבקיבוץ. לא מכבר החליט לחשוף את מסע הישרדותו הבלתי יאמן, מסע בנתיב ייסורים, סבל ומוות. מרדכי היה נער כשברח ליער הסמוך מיראת הנערים המקומיים והגרמנים. הוא שב אל העיירה והוצעד ברגל למחנות, שם הופרד מאימו ואחיו הקטנים שאותם לא ראה יותר. אביו נרצח באחת הסלקציות. מרדכי שרד את זוועות מאידאנק, את הכלבים ששיסעו את גרונות החלשים בדרכם לעבודות הכפייה. הוא קפץ מרכבת נוסעת אל נהר הוויסלה, ושרד את אש המקלעים שחיסלו את הנמלטים. הוא שרד את עבודות הפרך בבירקנאו, כשרבים נפלו מתשישות, ונורו במקום. את הרעב, הצמא והמחלות. בקרון רכבת צפוף בדרך לאושוויץ. הוא שרד את משרפות בוכנוואלד. את הסלקציות מתוך הצריפים, כשלא פעם הוא נידון למוות ומצליח לחמוק בשנייה האחרונה. הוא שרד אפילו את הפצצות בנות הברית על הרכבת שהובילה אותו משטוטגראט ואת המסע הרגלי, כשהמזון היחיד הוא עלי העצים, קליפות הגזעים ופיסת סלק סוכר. בסוף המלחמה הוא שוחרר מטראזינשטאט במצב של גסיסה. מרדכי עלה באוניה נצר סירני, ולאחר שהושלך למחנה המעצר בעתלית, הצטרף לקיבוץ גשר, והשתתף בקרבות מלחמת השחרור. הוא נפצע קשה בידו ובעיניו, ועבר שמונה ניתוחים להצלת הראייה בעין ימין. מרדכי הוא חבר קיבוץ גשר, אב לשלושה, סב לשמונה נכדים ולשני נינים.

את המשואה השישית ידליקו רעיה שטראוס בן דרור ובעלה שמואל בן דרור:

הוריה של רעיה, הילדה וד"ר ריכרד שטראוס, כלכלן ומשפטן, עלו לארץ מגרמניה לפני המלחמה. הם היו ציונים, ורצו לעסוק בחקלאות. הילדה כתבה ביומנה: "אנחנו מהגרים לארץ אבותינו, כי הפכנו לאורחים בארץ שבה נולדנו. אנחנו רוצים שילדינו יהיו זקופי קומה, שמחים וגאים ביהדותם ובכך שהוריהם יהודים. בני הזוג הקימו בנהריה משק חלב קטן, מה שהתפתח ברבות השנים למחלבות שטראוס וגלידת שטראוס, חלק מקונצרן המזון הפרטי הגדול בישראל. רעיה נולדה בנהריה. היא נישאה לשמואל בן דרור, והוא דור חמישי להורים ילידי ירושלים. שמואל נולד בפנמה, עלה לישראל כילד, והיה בין מקימי קיבוץ כיסופים שבנגב. לימים הקים שמואל מפעל מזון בנתניה, ואח"כ את קבוצת "ארזים" המייצרת עבור חברות היי טק בארץ. רעיה ושמואל הם אנשי ערכים, מה שמכונה מלח הארץ. רעיה תומכת ומעורבת בפעולתם של ארגונים המשקפים אמונה באנשים, באהבת האדם והארץ, ובאחדות עם ישראל. היא מרצה לקהלים מגוונים בארץ ובעולם, ובין שאר תפקידיה הציבוריים רמי המעלה, היא חברה זה 10 שנים בחבר הנאמנים של בית לוחמי הגטאות, כששמואל מכהן כיו"ר חבר הנאמנים ואגודת הידידים של המוזיאון. רעיה שטראוס בן דרור ושמואל עושים כל שביכולתם לקדם את החינוך לתקווה והומניזם, ולבטא את התקומה והתחדשות החיים היהודיים במדינת ישראל, על פי חזונו של בית לוחמי הגטאות.

חסידת אומות העולם, היל ואן סטראטן, מבית דויזר:

היל היתה נערה צעירה, בת למשפחת דויזר, כשפרצה המלחמה. בכפר ההולנדי הקטן אספרן גידלה המשפחה בעלי חיים במשק הולנדי אופייני, שפירנס את עשרת בני משפחת דויזר, משפחה נוצרית, פרוטסטנטית פשוטה והגונה. הם התבקשו להסתיר אצלם יהודים מהיישוב הסמוך. אמה של היל כינסה את המשפחה, והם החליטו להסתיר שני בחורים יהודים צעירים. זו היתה החלטה מסוכנת מאוד, שהיתה עלולה לעלות להם בחייהם. אחד מהצעירים היהודים נתפס יום אחד כשיצא מהכפר, ואותו לא ראו עוד. הצעיר השני, יופקה, הפך לחלק מהמשפחה. הוא יצא לעבוד בשדות, סייע במשק החי, ובילה את חודשי המלחמה הארוכים עם בני המשפחה, כשהוא שב למחבואו מידי לילה, או כשהיה חשש כלשהו שמישהו יבחין בו. היל ויופקה התאהבו. כשתמה המלחמה החליטו להינשא. היל התגיירה, ועלתה עם יופקה ואן סטאראן לארץ. שלושה בנים ובת נולדו לזוג ואן סטארטן הצעיר. הקשרים עם המשפחה שבהולנד היו תמיד חמים והדוקים, מלווים בביקורים הדדיים. כיום נותרה להיל אחות אחת, קור, המתגוררת בשוויץ. היל מתגוררת ברמת חן. בעלה יופקה נפטר, אבל היא מוקפת בילדיה, בנכדיה ובניניה, משפחה ישראלית אוהבת, שגאה בסבתא היל, חסידת אומות העולם, שעברה כישראלית לכל דבר את כור ההיתוך בארץ, מאז שעלתה, שלחה את ילדיה לחילות קרביים, וחוותה את תקומתה של מדינת ישראל מתוך ערכים של אהבת האדם, והצלת נפש אחת, ששינתה את מסלול חייה והפכה לעולם ומלואו.