מרים צחי: צילום זו השפה שלי

המצלמה של מירי צחי מביאה אל העיתונות הישראלית רוח חדשה: היא מצלמת הן כאוהדת ההתיישבות בארץ ישראל והן כמי שעוסקת באמנות פלסטית.

חגית ריטרמן, כתבת 'בשבע' , י"ד באלול תשס"ו

עקירת גוש קטיף
עקירת גוש קטיף
צילום: מרים צחי


טוען....

מירי צחי, צלמת עיתונות, היא דמות מיוחדת בנוף התקשורת הישראלית. כלי תקשורת פנו אליה כבר כמה פעמים בבקשה שתתראיין אצלם. בכל זאת, נדיר למצוא אישה דתייה, אם וסבתא צעירה לנכד, שכדי לתפוס זווית טובה מוכנה להישכב על האדמה, לטפס על תל אבנים, לצעוד קילומטרים ברגל ולרוץ עם המצלמות בתוך שטח מופגז.

עד כה סירבה להתראיין, למה לה להיחשף בכלל ועוד לכתבַת מגזין. לאחרונה, עם צאת אלבום צילומי גוש קטיף שלה (ראו מסגרת), רואיינה בקצרה בערוץ הראשון, בערוץ 2 ובערוץ 10. אחותה הקליטה בווידאו, אבל היא לא טרחה לראות. כל הפרסום הזה לא נוח לה. הפעם, לא בלי חששות, הסכימה סוף סוף.

"להיות צלמת אישה", היא אומרת, "זו פריווילגיה. בניגוד לצלמים אחרים, אני כמעט לא נתקלת בעוינות מצד הקולגות ומצד המצולמים". אז נכון, בין צלמי העיתונות נמנות גם נשים, אבל מירי, כמו שהיא אומרת, "לא נערה בת עשרים". וגם המטפחת הארוכה, הכרוכה סביב ראשה ומשתלשלת על תיק הגב הכבד שעל גבה מוסיפה למראה האחר.

היא נושאת שתי מצלמות ("אחת עם עדשה שמתאימה לצילומים מרחוק, אחת מקרוב"), פלאפונים וביפר מנדנדים וגם תיק גב עמוס בציוד צילום: פלאש, עדשה ועוד. מדי פעם, כתבים שמירי עובדת איתם ומצולמים, כמו החיילים שיצאו ללבנון למשל, מציעים לסחוב עבורה את הציוד. שאלתי אם יש לה מושג כמה ק"ג היא סוחבת על הגב. "כשאוהבים משהו", ענתה, "לא מרגישים את המשקל".

אני מכירה אותה מאז החנתה יום אחד את הסטיישן הכחולה-כהה שלה מול משרדי מקור ראשון, צעדה פנימה, מעטפות עם צילומים בידיה, והחלה בקריירה של צלמת עיתונות. בעצם, להיפגש איתה לצורך הכתבה זה כמו להיפגש עם חברה, והנה שילמתי את חוב הגילוי הנאות.

מוקטעה, האג ולינץ'

היום שלה נפתח בצפצופי הביפרים ("אני טסה לאן שצריך") ומסתיים לפעמים רק למחרת. אם אינה נשלחת מטעם העיתון, היא יוזמת בעצמה גיחות אל האירועים, ומצלמת. לפעמים חוזרת בלילה, לפעמים מודיעה לבעלה שתיאלץ לישון בשטח, כפי שקרה בימי הגירוש למשל. אז מה עושים כשאמא פייטרית? הבעל והבנים מבשלים. "אם אני חוזרת מאוחר ביום שישי, כל אחד מכין משהו, ויחד אנחנו מספיקים להתארגן לפני כניסת השבת.
"לא בחרתי להיות מורה לאמנות, ציירת או צורפת שיוצרת אימאז'ים שקשורים ליהדות; בחרתי בעיתונות, תחום שבו, לפחות לתחושת הציבור שלנו, יש עוינות כלפינו. אם כי בשנים האחרונות יש פתיחות גדולה יותר. אני יודעת שבגלל הדרך בה בחרתי הבית מתנהל אחרת, אבל בעניין הזה אני לא שונה רק מנשים דתיות, גם בקרב נשים חילוניות זה לא שגרתי".
מה זה לא שגרתי? היא יצאה, למשל, אל לב ים עם הלוחמים. החבר'ה הופתעו מאוד מהצלמת הדתייה, מבחינתם זה היה כאילו אמא של אחד החברים הצטרפה לפעולה. אבל די מהר התרגלו, הציעו לה אוכל כשר, וכמה גם ציינו, לאות סולידריות, שהם מניחים תפילין.
מירי צילמה במוקטעה וגם בהאג, שם התקיימו הפגנת נפגעי הטרור הישראלים והפגנת תומכי הטרור הפלשתיני. לשם כך הופיעה בזהות אחרת ודיברה רק אנגלית. אלא שבהאג זיהתה אותה ערבייה אחת, והחלה צווחת שזו צלמת יהודייה וימנית. לפתע, מירי מצאה את עצמה מוקפת בהמון ערבי זועם, אצבע מאשימה מופנית אליה, לבדה. היא הצליחה לשכנע אותם שבאה, כעיתונאית, להשמיע גם את קולם, ונחלצה.
לפני כמה חודשים נקלעה למה שכמעט הפך לינץ'. "נסעתי לחברון, ואספתי ארבע טרמפיסטיות. כשהיינו ליד בית עומר, עשרות ערבים עלו על הכביש ויידו בנו אבנים. הזכוכיות התרסקו. הבנות צעקו 'מירי, סעי!'. לא ראיתי כלום כי נפצעתי בראש ונזל לי דם מהעיניים, אבל נסעתי.
"הערבים לא זרקו ונמלטו: הם רצו משני צדי הרכב, וכעבור כמה מטרים עלו בהמוניהם על הכביש והשליכו עלינו אבנים. הם שברו את כל מה שנשאר מהחלון, הכל עף אחורה. המשכנו לנסוע, והגענו עד כרמי-צור, אל ג'יפ צבאי. בדיוק שם האוטו נתקע. תארי לך שזה היה קורה קודם. החיילים לא הבינו איך יצאנו מזה. הכל התנפץ. הבנות לא נפצעו, לי היו חתכים בראש ובעיניים. זה נס. אני יודעת שה' הציל אותנו".

זוהי יפו, ילדה

כשקבענו להיפגש, היה ברור לי שלא נשב בין ארבע קירות בביתה או סתם בבית-קפה. היא אוהבת טבע, נמרצת, מלאת חַיוּת, בטח תבחר איזו פיסת נוף ישראלית שאפשר גם להלך בה. כלומר לצלם.
"יפו", אמרה כשנפגשנו, "בואי ניסע ליפו, מקום הולדתי".
ההורים, גראציה ודוד מזרחי, עלו עם כמה מזוודות מאיזמיר שבטורקיה, ושוכנו ביפו. "בן-גוריון שיכן את הוריי בבתי שכונת מנשייה, מהם ברחו הערבים, עם עולים נוספים מאירופה, מאסיה ומהמזרח. זה היה כיף לשמוע בליל של שפות, ביניהן הלאדינו שדיברנו בבית, ולהכיר יהודים מכל העולם. סיפרתי לך שגם אשתו של אדון אולמרט היתה, ממש כמוני, תושבת התנחלות מנשִייה?".

אולמרט מתנחלת? מה יגידו החברות במחסום ווטש?

"באמת, אם תגידי לבעלי הדירות במנשייה, כיום גבול תל-אביב-יפו, להתפנות כי זו התנחלות בשטח ערבי, הם יגחכו. מבחינתם גוש קטיף היה שטח כבוש ומנשייה לא".
אביה עבד בנמל, התפרנס מעמל כפיים. הילדה מרים לא הסכימה לאכול, אז אמא היתה מאכילה אותה על שפת הים שכל כך אהבה. בחופשים, היא זוכרת, המשפחה, הורים שתי בנות ובן, היתה יוצאת לשוט בים בסירות דיג. באותם ימים, פחדה מהגלים. כיום, כשהיא שומעת ברדיו שיש גלים גבוהים, היא יורדת מירושלים ונוסעת במיוחד לכאן, "לראות את העוצמה של גל שמתנפץ על המזח", היא אומרת. "כאן, מאחורי קיר, אני מוגנת מפני הגלים – סיכון שהוא לא באמת סיכון, וכל ילדותי חוזרת".
השיחה שלנו, שהחלה על מדרגות אבן בגן יפואי הצופה אל הים ונמשכה אל הנמל, התנהלה תוך כדי צילום. אני שאלתי, ומירי צילמה תוך כדי כך עשרות תמונות. פה היא מנציחה דמויות מעניינות שמתהלכות על הטיילת, שם היא מקפיאה רגע בו סוחר מנקה בסכינו קשקשי דגים ושם לוכדת בעדשתה דייגים העוגנים סירותיהם ליד המזח. היא מצלמת ומשיבה לי, מצלמת ומספרת.

למה את מצלמת כל הזמן? את הרי לא עובדת כרגע.

"צילום זו השפה שלי. קל לי יותר לצלם מאשר לדבר. בצילום אחד אני אומרת הרבה מילים".
מירי מצלמת מגיל 12, אז קיבלה את המצלמה הראשונה שלה. "התחננתי לאבא שיקנה לי מצלמה לבת-המצווה. משך השנים נטיתי יותר לציור, אבל הצילום תמיד היה איתי, וכשהבנתי שלא אוכל להגיע לרמת העבודה של האמנים הפלמים, התמכרתי טוטאלית לצילום. אני מקדישה את עצמי נטו לצילום, כי הצילום הוא חיים".

הצילום הוא חיים?

"יש מושג 'אמנות או נמות'. מאז שאני זוכרת את עצמי, אני עוסקת באמנות".
מירי סיימה תואר ראשון באמנות ובתיאטרון באוניברסיטה העברית, למדה רישום אצל יוסי שטרן בבצלאל וצילום במכללת בית וגן, במכללת אמונה ובסטודיו בתל-אביב.

ענתות וחזרה בתשובה

בנעוריה היתה חניכה בתנועת הצופים ביפו, בצבא שירתה בסיני והיתה עדה למראות קשים במלחמת יום כיפור. את בעלה, עו"ד איתן צחי, הכירה במכינה קדם אקדמית. מירי ואיתן היו ממייסדי היישוב ענתות. "כשהתחתנו הייתי חילונית והוא היה דתל"ש, אחרי שנפצע בקרבות מלחמת יום כיפור. סיימנו את הלימודים באוניברסיטה, והיינו צריכים לפנות את מעונות הסטודנטים. רצינו איכות חיים, אז הלכנו, שלושה זוגות, עם מפות, וחיפשנו מקום. כשהגענו סמוך לפסגת זאב, שאז לא היתה קיימת, אמרנו: כאן יקום יישוב. מיכאל דקל, שהיה אז סגן שר הביטחון, עזר לנו מאוד.
"גרנו בקרוואן עם שני ילדים. היו שם עקרבים ועכברים, אבל התעקשנו להקים יישוב ישראלי חדש. אחרי שהקבלן קיבל מאתנו את כל הכסף, הוא ברח. עד היום איתן ואני משלמים משכנתא על בית שלא נבנה".
כשבנם השני הגיע לגיל חודשיים, הוא חלה והובהל לטיפול נמרץ. "הרופאים התייחסו בזלזול, עד שמצבו החמיר מאוד. הייתי חילונית לגמרי, אבל נכנסתי אל בית-הכנסת שנמצא בתוך בית-החולים, והתחלתי להתפלל. גם הוספתי לו שם, בלי שידעתי בכלל שעושים דבר כזה במצבים דומים.
"הייתי בבית-הכנסת כמה שעות, וכשעליתי לחדר שלו הרופאים אמרו לי שיש סימן טוב: הילד ליפף את האצבע של אבא שלי באצבעותיו. למחרת נעלם החום, והרופאים אמרו שאין להם הסבר להתאוששות הפתאומית שלו, אלא אם זה נס.
"זה היה יום שישי, ואמרתי לבעלי: אני שומרת שבת. לא ידעתי איך בדיוק לשמור שבת, מבחינתי זה היה לא לנסוע לבית-החולים ולא לחמם אוכל.
"ואז התחיל תהליך של חזרה בתשובה. הלכתי ללמוד במקומות חרדיים, אבל בעלי לא היה מרוצה מהכיוון הזה, ואחרי כמה שנים התאזנתי. כשהחלטתי להיות דתית, גם הוא חזר, בדרכו".

חוזרים בתשובה לפעמים משליכים גם דברים שאין צורך להשליך, כמו היצירה האמנותית למשל.

"באמת לא ידעתי מה לעשות בספרים, לאן לנתב את הידע ומה לעשות בצורך ליצור, בצורך להתבטא באמצעות האמנות. בהתחלה פשוט שילבתי את היהדות בכל דבר".
למירי ואיתן חמישה בנים בגילים 13 – 26. ארבעה למדו במוסדות נועם ואחר-כך בישיבה לצעירים שליד מרכז הרב, בן הזקונים לומד במקור חיים. שלושת הבנים שכבר התגייסו בחרו ביחידות קרביות. הבכור נשוי ואב לילד.
משפחת צחי גרה בירושלים, בבית שמשקיף על ההרים שבכניסה לירושלים. בכניסה אל הבית יש מסדרון שחציו סלע ענק, ואחריו נכנסים אל הול הספון עץ אורן. על הקירות תלויים צילומים של מירי, ציורי שושנים על עץ ומגזרות כסף העשויות כמגזרות נייר, מהתקופה בה למדה צורפות. ממרפסת ביתם יורדות מדרגות אל בוסתן, מתחתיו מעיין ליפתא.

עדשה של אהבת הארץ

לפני כעשור, שלחה לעורך מקור ראשון עופר שפירא עבודת אמנות, קצפת נמסה שביטאה מהלך פוליטי. צילום העבודה פורסם.
את צילומי העיתונות החלה כשנתיים אחר כך: "צילמתי את ההפגנה הגדולה בתל-אביב 'העם עם הגולן', וחשבתי שהצילומים טובים, שיש לי אמירה. הבאתי אותם לעמנואל שילה, שהיה אז עורך מקור ראשון. הוא לא שאל אותי אם יש לי ניסיון, הוא הסתכל בצילומים – וקיבל אותי לעבודה. היתה לו אחריות גדולה על הכתפיים, הרי אי אפשר לקבל כל מי שמציע את עצמו כי בסופו של דבר צריך למכור עיתון. אבל הוא ראה, החליט, ומאז אני צלמת עיתונות".
היא נמרצת, תעבוד קשה כדי להשיג צילום טוב, אבל יש לה כללים ברורים: "לא אצלם דברים לא צנועים ולא אצלם כשמבקשים ממני לא לצלם".
מערכות היומונים הגדולים מבקשות ממנה צילומים ממקומות שהצלמים שלהם לא מגיעים אליהם. למשל מיישובים שבהם התושבים מבקשים מצלמי העיתונות לא להיכנס. "אני מוכנה לתת צילומים בתנאי שלא יפגעו בציבור שלנו. זה תנאי בל יעבור: לא אתן צילומים כאלה בעד שום הון". העסקה, אם כן, טובה לשני הצדדים: העיתונים יכולים להשיג דרכה צילומים ייחודיים, והתושבים יודעים שהיא לא תפגע בהם לעולם בזוויות שמעניקות פרשנות מעוותת.

בטח יש מקומות שבהם מגבילים אותך מפני שאת אישה או מפני שאת דתייה.

"אצל החרדים אני לא יכולה לצלם כי אני אישה. השמאלנים די מקבלים אותי, למרות שאני דתייה-לאומית, וגם קרה שנכנסתי עם 'שלום עכשיו' לכפר ערבי. הם לא מסכימים עם דעותיי, אבל אנחנו כבר מכירים".
בקרב הקולגות היא זוכה להערכה רבה. העיתונאי אלישיב רייכנר אמר לי: "מירי מערבת רגשות בצילומים שלה. מתיישבי יש"ע סובלים בדרך-כלל מזה שצלמי עיתונות מערבים את רגשותיהם בגלל התייחסות לא תמיד הוגנת. מירי מאזנת את זה. היא מרגישה מחוברת לאנשים. בכפר-דרום, למשל, כשנכנסה לבית עם המצלמות שלה, מיד רכשה את אמונם".
עיתונאי ותיק שביקש להישאר בעילום שם אמר: "למירי יש מעורבות נפשית בעבודה, את באמת רואה שאכפת לה, שהיא לא באה כדי ללחוץ על המצלמה, לקחת את הכסף וללכת. אנשים יכולים לחשוב שזה לא משנה מאיפה הצלם בא כי הוא לא הכתב, הוא 'רק' מצלם. אבל האמת היא שזה משנה. העובדה שהיא צלמת מהז'אנר המתנחלי תורמת לתוצאה.
"המצלמה שלה יודעת מה לאהוב, היא יודעת איך למצוא את הניואנסים. בשבילה לא כל המתנחלים אותו דבר ולא כל היישובים אותו דבר. העבודה שלה מאזנת את עבודתם של צלמים רבים שהזווית שלהם אחרת.
"אנשים אוהבים שהיא מצלמת אותם כי הם מרגישים נוח. היא מתקשרת איתם, וזה מניב שיתוף פעולה. ועוד דבר: מירי היא טובת לב".
"ההתמסרות של המצולמים למצלמה שלה היא בכמה רמות מעל כולם", מוסיף רייכנר, "כי הם מרגישים שהיא מתכוונת לתת תמונה אותנטית. זה משמעותי במיוחד כשמדובר בציבור סגור ותורני שבו עיתונאים נתקלים בחומות של חשדנות.
"בכל נושא – לא רק בהתיישבות – היא משקיעה את הנשמה. היא תשגע את המצולם ואת העיתונאי שאיתה ותצלם יותר תמונות ממה שצריך, העיקר שתשיג יותר. להשקעה הזאת יש תוצאות.
"האלבום שלה, 'קטיף', הוא לא עוד ספר – יש בו ערך מוסף שאין באלבומים אחרים על גוש קטיף. יש בו עוצמה כמו במנגינה שלא צריכה מילים. תמונה אחת שלה שווה אלף מילים, והאלבום שלה כל כך איכותי, שהוא שווה אלף אלבומים".
העיתונאי אבינדב ויתקון, לשעבר תושב שירת-הים, מספר שמירי הפכה לדמות בקרב המתיישבים. "מירי עבדה בגוש קטיף בתנאים קשים פיזית, מתוך מסירות נפש מוחלטת להביא את הסיפור ולהיות איפה שהדברים קורים. היא חייבת להיות איפה שהכאב של עם ישראל נמצא: בכפר-מימון, בגוש קטיף. המסירות שלה להיות בכל מקום ולהביא את הסיפור על כל שלביו זה משהו שגם צלמים ותיקים לא התנסו בו. גם במקומות שאינם התיישבות, בכנסת למשל, הנוכחות והמראה שלה לא טבעיים, אבל היא מתגברת ועושה את זה".

צילומים בלעדיים מהמאחזים

לא מזמן, כשצעדה בקבוצה של ארבעה צלמי עיתונות בדרך לעקירת מאחז, תיקים ומצלמות על כתפי כולם, עצר להם ג'יפ ארבע על ארבע נהוג בידי עיתונאי. זה היה בעיצומה של עלייה תלולה, הציוד היה כבד, השמש להטה. הטרמפ בא בזמן.
שלושת הצלמים עלו, ואז, כשהחלה לעלות גם כן, שמעה פתאום מהנהג: "את לא עולה". שלושת הצלמים לא ירדו מהטרמפ, לא מחו, הם הניחו להשפלה והשאירו את מירי לבד.
מאוחר יותר, כשפגשה בכנסת את העיתונאי שסגר לה את הדלת, שאלה אותו לפשר העניין. בכל זאת, עיתונאים בשטח לרוב מפרגנים זה לזה, לפעמים אפילו חולקים מידע עם מתחרים, ומירי עצמה מעידה "אני מקבלת יחס הוגן מאוד מכולם". התשובה של העיתונאי, אם אתם מוכרחים לדעת, היתה "אה, חשבתי שאת מתנחלת". חטא על פשע? אתם אמרתם.
"כשאני מצלמת את הנוער שקוראים לו 'נוער הגבעות'", היא אומרת, "התמימות והטוהר שלהם נוגעים ללבי. ראיתי אותם יושבים על הקרקע שלובי זרועות, מתפללים, שרים, בלי שום אלימות. וראיתי גם איך השוטרים 'מטפלים' בהם, באיזו אלימות משתמשים נגדם".
בעקירת חוות-גלעד, המאחז על-שם קצין הביטחון גלעד זר הי"ד, תיעדה מירי חיילי מג"ב החונקים בחור בעל שיער בהיר, מפילים אותו ארצה ובועטים בו. זה היה סגן עמיחי מרחביה הי"ד, בן 24, תושב עלי שנפל ב-26 ביולי בקרב גבורה בבינת-ג'בל.
הצילום הבלעדי שלה פורסם בעיתונים הגדולים בארץ ובחו"ל. לפי המקובל בעולם העיתונות, על צילומים בלעדיים כאלה, סוג של סקופ, צלמים מרוויחים הרבה מאוד. במערב שכר על צילום כזה יכול להיות פרנסה של שנה. אבל חלק מהעיתונים וסוכנויות הצילום שלקחו ממירי את הצילום לא שילמו אפילו שקל. היא כמובן לא מאושרת מזה שלא שילמו לה, אבל מוצאת צידוקים: "היה חשוב להראות למי קוראים נוער הגבעות, איך חונקים בחור שנלחם על הארץ בחוות-גלעד ואחר-כך בלבנון". לך תסביר לאידיאליסטים שצריך גם להתפרנס.
הסיפור הזה אופייני: בין הגופים שמבקשים ממנה צילומים יש כאלה שמנצלים את העובדה שהאידיאולוגיה חשובה לה יותר מהשקל. ואם הייתי צריכה הוכחה נוספת, היא באה כשנסענו יחד ברכב שלה: מישהו התקשר לבקש ממנה צילום שלה לצורך ספר שהבוס שלו עומד לפרסם. הוא הסביר מה בדיוק הוא רוצה, איך הדמויות צריכות להיראות בצילום, מאיזו זווית. "יש לך?", הוא שאל. יש, ענתה. "אז בחינם או בכסף?".

ובאמצע הקיץ, קטיף

כשנה לפני, בימי הגירוש עצמם ועד שנה אחרי החורבן, צילמה מירי צחי את יישובי גוש קטיף וצפון השומרון, תושביהם ואוהדיהם. היא תיעדה בעדשה שלה את החיים השלווים שלפני, את המחאה נגד הגירוש וגם את הימים הקשים כל כך בהם התבצעה הפלישה, אלפי יהודים סולקו מאדמותיהם והיישובים נפלו.

מבחר מהצילומים מופיע באלבום החדש שלה 'קטיף – תשעה ימים באב'. "בגוש קטיף", היא מודה, "צילמתי כמעט בלי הכרה". מירי הסתובבה שם הציוד הכבד שלה, שכלל גם מחשב נייד, צילמה ושלחה בדוא"ל. כשראתה משפחה המנסה לזכות במעט רגישות מחיילי כוחות הגירוש של שרון, במעט הקשבה, היתה מלווה אותם בצילומיה עד שהועלו אל האוטובוס.
את מרגישה שהיתה לך כאן שליחות, שאלתי אותה. "כן, הייתי שם כדי להביא את הכאב של האנשים ולתעד מהזווית שלי", ענתה. והזווית שלה זה אומר לא רק תפישת המציאות השונה, מן הסתם, מזו של רוב הצלמים בשטח, זה אומר גם תפישה אמנותית.
בצילום אחד מופיע מנוף שפוער לסתות מעל בית, ומירי רואה דרקון. בצילום אחר שלה משתלה נטושה ובה שורות-שורות של לבֵנים שעליהן הונחו בעבר אדניות. "בית-קברות", היא אומרת, ופתאום אני רואה את זה אמיתי. בצילום אחר הריסות של בית, ומתוך ערימות הבטון מזדקרת אחת לגובה. "על אלה אני בוכייה", היא אומרת, ודמות של אישה המשפילה ראש כאילו קמה לתחייה מתוך הדף.
"כשצילמתי את ההרס עצמו ניסיתי להוציא את סימני החיים שם. בחורבות שא-נור הקב"ה זימן לי פתאום ספר שפתוח בכותרת 'זירת הדמים'. בצילום אחר מצאתי ספר טלפונים של אזור חיוג 09, אז תראי מה כתוב מעל ערימת הבטון שהיתה קודם בית: 'אזור השרון'".
וחוץ מאלה יש צילום שחציו זעקת שבר של בחור וחציו צמח הבוגונוויליה החי; נער המתחנן על נפשו עם חייל במשקפי שמש שמתעלם ממנו ולוגם לו מים; אמא שלא רצתה לצאת מהבית אז לקחו לה את התינוקת וכך יצאה אחריהם בריצה; ועוד צילום, שבעיניי עוצמתו גדולה: בחור נושא מזוודה והולך שביל העשוי משטחי עץ דמויי מסילת רכבת.

"פתאום הכל נגמר"

הלכת לצלם בגוש קטיף גם אחרי הגירוש.
"וזה היה גיהינום עלי אדמות. היתה דממה וחום, הלכתי לבדי עם הצער והשקט וההרס, ובראש התנגנה לי כל הזמן 'תפילה לעני' בקולם של בני הנוער. עמדתי ליד בית-כנסת, ומצאתי את עצמי חושבת 'איפה התפילות? אני לא רואה אף אחד. רק לפני שלושה ימים זעקו כאן תפילות קורעות לב ופתאום השקט הנורא הזה'. ההתיישבות הזאת הוקמה והתפתחה משך 30 שנה, ותוך שלושה ימים – זה לא ייאמן – המעבר החד הזה מההמולה של השוטרים והחיילים והעימותים עם השב"חים – ופתאום הכל נגמר".

מירי, אם היית צריכה לבחור צילום אחד בספר שמדבר אלייך יותר מכל, באיזה היית בוחרת?
היא שותקת. לא יכולה לבחור. אני מנדנדת, בכל זאת תבחרי. "אז שני צילומים, לא אחד. יש כאן צילום של משפחה מכפר-דרום ברגע הגירוש. האמא ביקשה מהמפקד שיגיד לשוטריו שיצדיעו לילדים לפני שהם יוצאים בפעם האחרונה מהבית שבו נולדו, והסבירה: 'הם היו גיבורים כשגרו כאן'. הוא סירב.
"בצילום אחר, בלילה, כשאחרונות המשפחות עזבו את כפר-דרום, הגיעו חיילים שבאו לאבטח, לא לעקור. אלה חיילים ששירתו בכפר-דרום גם קודם. ומבלי שהתבקשו, הם נעמדו בשורה והצדיעו לספר התורה, לדגל ולמשפחות הגיבורים שצעדו החוצה".

למה שני הצילומים האלה מרגשים אותך במיוחד?
"כי זה עם ישראל. כשראיתי את האמא מתחננת ואת המפקד מתייחס אליה בקור, כעסתי. חשבתי זהו, אין לנו עם אחד, הם לא אחים שלנו, נגמר. ואחרי שעות ספורות הקב"ה זימן אותי למעמד בו לא מבקשים מהחיילים, והם מיוזמתם עומדים ומצדיעים עד שספר התורה, הדגל וכל המשפחות יעברו.
"אפשר לבחור עוד אחת?", היא שואלת, "עמוד 13, המון חיילים בתוך סלון המשפחה. האמא נתנה נאום, והסבא ישב עם התפילין, והתחנונים שלו החזירו אותי לתקופות לא קלות בהיסטוריה שלנו.
"ועוד אחת אחרונה, עמוד 206: האבא מקפל את הדגל והבן מנשק את המזוזה. זה נגע ללבי מאוד. תראי, נער בן 16, שלא לקח איתו ווקמן או לפ-טופ, אלא תפידנית".

הצילומים נבחרו מתוך עשרות אלפים (!). מירי צמצמה את הערימה, ומרדכי ברכץ מ'שילה-ברכץ בית-אל', שהופקד על עריכת הספר, צמצם עוד. העיתונאית דיקלה גל-עד הוסיפה כיתובים קצרים, ואלה תורגמו לאנגלית, רוסית וצרפתית. האלבום, הנטול מילים כנועות כמו "פינוי", מופיע בהוצאת מקור ראשון (276 עמודים). הוא כולל הקדמה מאת אסיר ציון לשעבר נתן שרנסקי ותאריכון אירועים.