בסוף השבוע ציינו בארגון 'ברית חיילי האצ"ל', המאגד את לוחמי הארגון הצבאי הלאומי ומנציח את מורשתם, 60 שנה ל"ליל ההלקאות", שנחשב כאחד הגורמים לעזיבת הבריטים את הארץ.



ביום חמישי, כ' בכסלו תש"ז (13 בדצמבר 1946) ביצע האצ"ל התקפה על בנק עות'מן ביפו בה נתפסו שלושה מלוחמיו: בנימין נס, אליעזר סודיט ובנימין קמחי (יוסף מונצ'ס). מספר ימים אחר כך נערך משפטם של השלושה. נס וסודיט נאשמו באחזקת נשק ותחמושת ונידונו למאסר ממושך. קימחי הואשם בנשיאת נשק, פצצה וירי. הוא סירב להודות באשמה וכפר בזכות בית המשפט הבריטי לשפוט אותו. קימחי הצעיר נידון ל-18 שנות מאסר ו-18 מלקות. עונש של 12 מלקות הוטל באותה עת גם על פעיל האצ"ל אהרון כ"ץ על החזקת חומרי תעמולה מחתרתיים.



עונש המלקות היה נפוץ אותו זמן ברחבי האימפריה הבריטית; הן בארצם והן במושבותיהם. גם בארץ הופעל החוק המתיר להלקות עבריינים קטינים. עם קבלת הידיעה על העונש, התכנסה מפקדת האצ"ל בעניין. הוחלט בה מיד כי מדובר בעונש המשפיל את לוחמי המחתרת וכי האצ"ל יפרסם אזהרה:

"חייל עברי שנפל בשבי האויב, "נידון" על ידי "בית דין" של בא הכיבוש הבריטי למלקות. אנו מזהירים את ממשלת הדיכוי מפני הוצאה לפועל של עונש משפיל זה. אם הוא יוצא אל הפועל, יוטל אותו עונש על קציני הצבא הבריטי. כל אחד מהם יהיה עלול ללקות 18 מלקות.

הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל".



תוכן ההודעה גם תורגם לאנגלית.



בשבת קודש, ה' בטבת (28 בדצמבר 1946), ללא התחשב באזהרה, הולקה בנימין קמחי 18 פעמים בשוט. אותה שעה, לפני שהגיעה אל האצ"ל הידיעה על כך, כבר יצאו אנשי החת"ם (חיל התעמולה) של הארגון לתלות אזהרות נוספות ברחובות.

למחרת בבוקר נתקלו הכול בשתי ידיעות: האחת על הלקאתו של קמחי, והשנייה על אזהרת האצ"ל. כעת ציפו לראות אם יקיים הארגון את איומו.



ביום ראשון בערב אור לז' בטבת, יצאו לפעולה חוליות האצ"ל כדי "לתפוס בעלי דרגה בריטיים ולהוכיח להם כי גם לשוט שני קצוות". בנתניה, נכנסה חוליית אצ"ל חמושה למלון "מטרופול", ופקדה על קצין בריטי בדרגת רב-סרן שיגיע עמה. הקצין הובל לחורשת אקליפטוסים, שם הוסבר לו עונשו ובה הולקה 18 מלקות. לאחר שעה חזר הקצין בתחתוניו למלון. בראשון לציון נתפס סרג'נט מהדיוויזיה המוטסת והולקה ברחוב.



בתל אביב נחטפו שני סמלים (סרג'נטים) בריטיים ברחוב הירקון, והובלו לגן הדסה. שם הולקה כל אחד 18 מלקות. באותו זמן נתפסו גם שני סמלים ליד מלון "ארמון" ובצפון העיר הולקו גם הם כל אחד 18 מלקות.





משעה 22:00 עד 01:00 עברו ברחובות תל אביב מכוניות צבאיות ופקדו על כל החיילים המסתובבים ברחובות לחזור אל בתיהם. באזורים מלוד ועד נתניה הודיעו ברמקולים כי על כל אנשי הדיוויזיה המוטסת לעזוב את ישוביהם ולחזור למחנותיהם.

יחידה נוספת, שמנתה חמישה לוחמים (יחיאל דרזנר, מרדכי אלקחי אליעזר קשאני, חיים גולובסקי ואברהם מזרחי) יצאה למשימתה במכונית מפתח-תקווה לא הרחק מן הכפר וילהלמה , כיום צומת בני עטרות, נתקלה המכונית במחסום, ולפני שהנהג הצליח להתחמק, ניתכה עליהם אש עזה. מן היריות נפגע הנהג, אברהם מזרחי, שמת לאחר מכן מפצעיו. יתר הארבעה הוצאו מן המכונית והובלו למחנה צבאי סמוך, שם הפשיטום מבגדיהם, היכו והשפילו אותם. לאחר חמישה ימים של עינויים והשפלות הובאו הארבעה לבית-הסוהר המרכזי בירושלים..



פעולת ההלקאות יצרה זעזוע בבריטניה. היה מדובר בהשפלה ראשונה מסוגה לצבא ולקצונה הבריטית בתולדות האימפריה. העולם לעג לבריטים. בפריז פורסמה באחד העיתונים קריקטורה שבה נראה חייל בריטי המגן בכובע הפלדה שלו על ישבנו. לאחר ההלקאות פרסם האצ"ל אזהרה נוספת שנועדה למנוע את הלקאתו של כ"ץ. אל כ"ץ העצור הגיע רופא בריטי שהיה מוכן לתת לו פטור רפואי מן המלקות. כ"ץ סירב לקבלו והצהיר כי הוא כשיר לקבל את מלקות השוט.



עם זאת כ"ץ לא קיבל את המלקות, משום שמיד אחרי ארועי התגמול שונה החוק הבריטי ועונש המלקות הוגבל לצעירים שטרם מלאו להם 16 שנים. מאוחר יותר, הורה מפקד הצבא הבריטי בארץ לא להטיל עוד את עונש ההלקאה. מסופר כי צ'רצ'יל שחרד לכבוד הבריטי כעס על עניין ה"התקפלות" ואמר כי מדובר בדרך "למפלה מחפירה". עונש המלקות אכן לא הוטל עוד בימי המנדט הבריטי אחרי כן.



כאמור, ארבעת לוחמי אצ"ל נתפסו בדרכם לביצוע ההלקאות, והבריטים היו נחושים למחות את החרפה והבושה בעקבות המבצע.



ביום שני, כ' בשבט תש"ז (10 בפברואר 1947), 43 יום לאחר תפיסתם ומאסרם, נפתח משפטם של הארבעה בפני בית-הדין הצבאי הבריטי בירושלים, כיום מנזר 'האחיות הפרנציסקניות' בפינת הרחובות ז'בוטינסקי והנשיא . הנאשמים לא השתתפו במהלך המשפט, סרבו להשיב על שאלות ולא חקרו את העדים שהופיעו מטעם התביעה. לאחר גמר העדויות קמו שניים מהם - דרזנר וגולובסקי - והכריזו כי אינם מכירים בסמכותו של בית-הדין לדונם; הם רואים את עצמם בחזקת שבויי-מלחמה ועל-כן רשאים השלטונות לשימם במעצר, אך אינם רשאים להעמידם לדין.



יחיאל דרזנר היה ראשון הדוברים ואמר, בין השאר:



"יצאנו להוכיח לכם, שקם בארץ זו דור עברי חדש שלא יסבול השפלה, לא ישלים עם שיעבוד וילחם על כבודו בכל מחיר....נשבור את השוט שלכם... לא עוד תלקו את אזרחי הארץ הזאת, לא עברים ולא ערבים, כי אנו חיילי ישראל מרדנו בשלטונכם ובשיטותיו הנפסדות".



הצהרתו של חיים גולובסקי הופנתה אף היא אל "קציני צבא הכיבוש" ונסבה בעיקר על תיאור ההתעללות, העינויים הפיסיים וההשפלה הנפשית, בהם היו נתונים ארבעת הלוחמים לאחר שנתפסו. מטרת התיאור הייתה להביא לידיעת העולם, באמצעות כתבי-החוץ שהיו נוכחים באולם בית-הדין, את אכזריות הבריטים כלפי לוחמי המחתרת.



מהלך המשפט היה קצר ועוד באותו יום ניתן פסק-הדין: מוות בתליה לאלקחי, דרזנר וקשאני, ומאסר עולם לגולובסקי בהתחשב בגילו הצעיר (בן 17). לאחר קריאת גזר הדין קמו הארבעה על רגליהם ושרו את "התקווה". הם הובלו לבית-הסוהר המרכזי וצורפו אל דב גרונר

שישב בתא הנידונים למוות. 48 שעות לאחר מתן גזר-הדין אישר אותו מפקד הצבא בארץ הגנרל ברקר ועוד באותו יום עזב את הארץ.



אישים ומוסדות ציבור עשו מאמצים גדולים להמתקת גזר-הדין. הוגשה עצומה חתומה על-ידי 800 מתושבי פתח-תקווה (שלושה מהנידונים היו מתושבי המקום) ואף הוגש לבית-הדין העליון "צו על תנאי", מבוסס על טעות בנוהל המשפטי. אולם ללא הועיל. יש להדגיש כי כל הצעדים הללו נעשו ביוזמתם של אישים וקרובי משפחה. הנידונים למוות לא ייפו איש לפעול בשמם וכדב גרונר סרבו לחתום על בקשת חנינה.



הם אף פנו בקריאה גלויה, חתומה בשם "הנידונים למוות" ובה נאמר:

"האם לא תבינו שבבקשות החנינה שלכם הנכם משפילים את כבודכם ואת כבוד העם כולו? הרי זו התרפסות בפני הרשות בנוסח הגלות. אנו הננו שבויים ואנו דורשים שיתייחסו עמנו כמו עם שבויים...כרגע הננו בידיהם. אין בכוחנו להתנגד להם והם יכולים לנהוג בנו כרצונם. כמובן עד נקודה מסוימת - את רוחנו לא ישברו. אנו נדע למות בכבוד כיאה לעברים".



ביום שלישי כ"ה בניסן (15 באפריל) העבירו הבריטים במפתיע ארבעה מהנידונים למוות: גרונר, אלקחי, דרזנר וקשאני - מכלא ירושלים לכלא עכו. ההעברה נעשתה בחשאיות רבה, תוך פיזור רמיזות על-ידי השלטונות כי אין להם כל כוונה לבצע את גזר-הדין בזמן הקרוב. כאשר פנה עורך-הדין מקס קריצמן אל שלטונות בית-הסוהר בעכו וביקש הבהרות בקשר להעברה, נאמר לו כי: "...המנהל לא קיבל כל הוראות בדבר ההכנות לביצוע גזר-דין המוות, והנוהג הוא שהנהלת בית-הכלא מקבלת הוראות כאלה ימים מספר לפני הביצוע".



למחרת היום, בשעה 2:45 לפנות בוקר, הגיעו שלושה שוטרים בריטיים ושוטר ערבי אחד אל דירתה של משפחת נחמיה כתריאל מגריל, המשפחה היהודית היחידה שהתגוררה אז בעכו. מגריל היה תלמיד חכם; הוא נהג לשמש כשליח ציבור לפני האסירים היהודיים בכלא עכו והיה עובר לפני התיבה בשבתות ובחגים. כתריאל מגריל לא הוסמך לרבנות, והיה ידוע בקרב הערבים בכינויו "חכם אבו מוסה".



השוטרים העירו את מגריל משנתו וביקשוהו לבוא עימם לבית-הסוהר. הם סרבו לגלות לו את סיבת בקשתם והאיצו בו שימהר, באומרם כי אין להם פנאי. כששאלם מר מגריל לכמה זמן הוא דרוש להם, השיבוהו "לשעתיים בערך". אז הבין מגריל את פשר הדבר והשיב לשוטרים הבריטיים: "אני מסרב ללכת אתכם. עליכם להתקשר בעניין זה עם הרבנות הראשית בחיפה". והשוטרים חזרו כלעומת שבאו. על הוצאתםלהורג של דב גרונר וחבריו נודע למר מגריל רק מקץ כמה שעות, משידור רדיו ירושלים.



ואכן, בשעה ארבע לפנות בוקר העירו את דב גרונר משנתו והוא הובל אל תא הגרדום. בתא נכחו מנהל בתי-הסוהר בארץ, מנהל כלא עכו, רופא וכן שישה קצינים בריטיים. כנהוג בבריטניה ובמושבותיה, שימש מנהל בית-הכלא כתליין, אולם שלא כנהוג - לא נכח במקום רב יהודי. דב גרונר עלה לגרדום ללא וידוי וכך גם יחיאל דרזנר, אליעזר קשאני ומרדכי אלקחי. הארבעה נתלו תוך מחצית השעה, וכל אחד מהם, בהגיע תורו, שר את "התקווה" עד שהעניבה חנקה את גרונו. אל השירה הצטרפו החברים שחיכו לתורם.



כאשר שירת המוצאים להורג נשמעה במעומעם בין כותלי בית-הכלא, קמו כל האסירים היהודיים על רגליהם ושרו בקול גדול את ההמנון.