איש קריית ארבע, מנחם ליבני, הוא מבעליה של חלקת אדמה הסמוכה לעירה לבני נעים. בתאריך ח' בסיוון התשס"ג (8.6.2003), בעת שעשה את דרכו אל החלקה, הוא הבחין במשאית כבדה, עמוסת עפר, בה נהג עאיש שתאת, פלסטיני תושב יאטה.



המשאית עוררה את חשדו של לבני, לאחר שסיפר שהיה קורבן לניסיונות פיגוע רבים וקשים מצד פלסטינים, וחשד זה אך התעצם נוכח כך שבאותו יום הוטל סגר על האזורים הפלסטיניים, והשביל הוגדר "ציר ביטחוני" האסור בתנועת פלסטינים. לבני ירד מרכבו, נטל עמו רובה "M-16" שברשותו, והתקדם רגלית לעבר המשאית. הוא עלה על תלולית עפר במרחק מטרים ספורים מחזיתה וסימן לנהג מספר פעמים, בתנועת יד, לעצור ולרדת מן הרכב. משמאן הפלסטיני לעשות כן ונותר ישוב במשאיתו ומנועה דולק, כיוון לבני את רובהו אל עבר המשאית, וירה שתי יריות בגלגליה. מאחר שלא דייק, פגעו היריות בפנס הקדמי. או-אז שינה לבני את מקום עמידתו, ירה בשלישית, והפעם פגע בצמיג המשאית וגרם לתקר. בעקבות כך ירד הפלסטיני מרכבו והציג למבקש את תעודותיו. לאחר שבחן את המשאית ואת הנהג, והגיע לכלל מסקנה כי אין מדובר במפגע, הניח לבני את הפלסטיני לנפשו ועזב את המקום. לגורמי הביטחון דיווח לבני על רכב פלסטיני שפרץ את הסגר, ועל דבר הירי לא סיפר מאום.



לבני הועמד לדין בפני שופט יחיד בבית-המשפט המחוזי בירושלים, באשמה של ביצוע המעשים מתוך מניע של גזענות, נסיבה מחמירה שבצדה כפל-עונש בעוד ההליך בעיצומו, ולאחר שתמו הצגת הראיות ושמיעת העדים, התברר כי הסמכות לדון באישום מסורה להרכב שלושה בלבד. או-אז הוחלט לתקן את כתב האישום, להקל בתוכנו, ולקיים את הדיון בפני שופט יחיד של בית-משפט השלום בירושלים. המניע הגזעני הושמט, וללבני יוחסו עבירות של מעשה פזיזות ורשלנות באמצעות כלי ירייה שבחזקתו, וחבלה במזיד ברכב,– עבירות שהעונש המרבי הקבוע לצידן הוא שלוש וחמש שנות מאסר, בהתאמה.



בית-משפט השלום החליט לזכות את לבני מכל אשמה. נקבע, כי לא התקיימו יסודותיה של העבירה הראשונה, שכן על אף שהירי בוצע בקרבה יתרה למשאית, הוא כוון לחלקה התחתון ודבר זה שלל, כך על-פי הערכאה הדיונית, כל אפשרות לפגיעה בנהג. ובלשון פסק-הדין: "לא היה בירי משום סיכון לחיי אדם או לגרימת חבלה". באשר לעבירה השנייה, נפסק כי לבני נהנה מהגנות שבדין הפלילי, והכוונה היא להגנות הצורך והצידוק כאחת. הראשונה נמצאה לו, לבית-משפט השלום, בקיומו של חשש ממשי כי הנהג הפלסטיני הוא מפגע, ובמידתיות שיוחסה למעשה הירי. "תהיתי", הוסיפה השופטת", שמא הירי על הגלגל הקדמי, נגוע באי מידתיות, כיוון שלצורך נטרול כושר תנועת המשאית, אולי, די היה לירות לעבר הגלגל האחור. אולם, לאחר שהטיל ספק ביעילותה הטכנית של פעולה זו, ונוכח כך ש"לבני פעל בתנאי לחץ קבע בית-המשפט כי לבני חוסה תחת הגנת הצורך. באשר להגנה שבסעיף 34יג לחוק העונשין, היא הגנת הצידוק, נקבע כי לבני חייב היה, מכוח הצו בדבר הוראות בטחון לפעול באופן סביר למניעת התרחשותה של עבירה ביטחונית.



המדינה ערערה על פסק-הדין המזכה לבית-המשפט המחוזי בירושלים, וזה החליט להפוך את ההכרעה על פיה. נקבע, כי מעשה הירי לעבר המשאית היה רשלני ונמהר, באשר עלול היה לעלות בחייו של נהגהּ, שנמצא בקו האש וכל סטייה קלה במסלול תנועתם של הקליעים, אף שכוונו אל תחתית המרכב, עלולה הייתה לגרור פגיעה בו. המחישו זאת היטב היריות הראשונות שכוונו אל הצמיג אך פגעו בפנס. באשר לעבירה השנייה, שלל בית-המשפט המחוזי את תחולתן של הגנות דיני העונשין מכל וכל. נפסק, כי לא קם צורך בביצוע הירי, שכן הסכנה שנשקפה למבקש לא הייתה ממשית ומיידית. גם צידוק – במובנו המשפטי – לא היה למעשה, שכן בשום פנים לא ניתן לראות בפעולת ירי, ובפרט כזו הנעשית ביוזמתו של אזרח, צעד סביר למניעתו של סיכון מן הנהג הפלסטיני, שלכל היותר עלה כדי חשש שפרץ סגר.



לבני הורשע אפוא בעבירות שיוחסו לו, והתיק הוחזר לבית-משפט השלום לגזירת העונש. גזר-הדין ניתן גם הוא בידי סגנית-הנשיא דותן, אשר קבעה למבקש שתי תקופות של מאסר על-תנאי בן ארבעה חודשים, אחת בגין כל עבירה בה הורשע. אולם לבני מאן להשלים עם תוצאה זו, וערער על גזר-הדין לבית-המשפט המחוזי. בפסק-דינו, דחה בית-המשפט המחוזי את הערעור, וקבע כי נוכח חומרת המעשים שבוצעו אין העונש מופרז כלל ועיקר.

השופטים בין השאר החמירו עם לבני בשל עברו במחתרת היהודית בראשית שנות ה-80'.



לבני עתר לאחרונה לעליון בעקבות פסק הדין, "התנהגותו המאוד מחשידה של נהג המשאית שפרץ מחסומים ביום בו הוטל סגר, וביקש להתפרץ לציר ביטחוני עם היסטוריית פיגועים רבה, והכל כאשר הוא מסרב לדומם מנוע ולרדת מהמשאית ומתעלם בצורה מוסיפת חשד מאדם העומד מולו ומורה לו לרדת מהמשאית כשהוא נושא רובה ארוך". ממילא, מוסיף לבני, אף אם סיכון כלשהו לא נשקף בפועל, יש להתיר לו לחסות בצל ההגנה של טעות במצב הדברים. עוד נטען, כי לא היה מקום להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, אשר שימשו יסוד למסקנה כי המעשה לא היה פזיז ורשלני כלל. לא הייתה לו למבקש, כך נטען, חלופה סבירה לצעד שנקט. לבסוף נטען, וזאת במישור העקרוני, כי קיומן של הכרעות סותרות מפיהן של הערכאה הדיונית וערכאת הערעור מצדיק הרשאתו של ערעור נוסף.



השופט אדמונד לוי כתב כי החליט לדחות על הסף את הפנייה. "הבקשה שבפני אינה מעלה סוגיה כללית כלשהי. היא מצטמצמת לעובדותיה המסוימות של הפרשה המתוארת, ואלו נבחנו פעם אחר פעם בבתי-משפט קמא. כך לענינה של סוגיית הטעות במצב הדברים, כך לענין שיקול-הדעת שהפעיל לבני; כך הוא בדבר מידת הסיכון שנשקפה מן המתלונן, וכך גם בשאלת סבירותו של מעשה הירי אותו יזם לבני. אכן, למבקש עמדה זכותו כי ענינו ייבחן בערכאה אחת, וכי יהא נתון לביקורתה של ערכאה נוספת. זכות זו מוצתה כל צורכה.



מבקש אני, עם זאת, להוסיף מלים אחדות לגופם של דברים, פן אמצא כמי שלא נתן דעתו די הצורך ליסודותיה המהותיים של הסוגיה שלפתחנו. אודה, כי למקרא הכרעתו של בית-משפט השלום, על שני חלקיה, נותרו בלבי תחושות לא קלות ואהין לומר – אף תמיהות של ממש, שאפילו פסק-דינה של ערכאת הערעור, הדבור היטב על אופניו, התקשה לשכך.



אל לנו לשכוח, והטעים זאת בית-המשפט המחוזי בשלהי דבריו, עד כמה מורכבת היא הסיטואציה אשר מזמנים להם החיים בגזרת חברון. אף אין להקל ראש בחומרתם של אירועים חבלניים שהגו ועודם הוגים, בכוונה שטנית, ארגוני הטרור הפועלים בתא שטח זה – מעשים המכוונים, הם ותוצאותיהם המחרידות, אל היישוב היהודי שבעיר וסביבתה, ואל לב-לבה של מדינת ישראל. ברם, חוששני כי זה מכבר נשתכחו מלב מושכלות ראשונים, וכוונתי לכך שמדינה דמוקרטית ששלטון החוק הוא נר לרגליה, לא תוכל להשלים עם מצב נורמטיבי פסול וקלוקל, בו נוטלים להם אזרחים דרור לעשיית דין אישית, ומשימים עצמם תחת גורמי הביטחון בבואם להשליט, כביכול, חוק וסדר על אלה היראים את נחת זרועם. מציאות זו אין לקבל, אף כשמוצאת היא מקומה הרחק מעיני הציבור הרחב, בחבלי-ארץ שמעבר לקו-הירוק, שם דומה כי לא אחת זוכה היא ליחס סלחני שקשה להולמו. והרי אין איש מעלה בדעתו, כי בתחומיה של מדינת ישראל ייצא מי שביצע כלפי שכניו, יהא שיוכם הלאומי אשר יהא, מעשה כמו זה בו הורשע לבני, והוא פטור מאחריות בפלילים. השלמה עם מצב הדברים המתואר, לא רק שמקוממת היא וסותרת עיקרי-יסוד של צדק, יש בה לאיים – איום שאין מפורש ממנו – על אושיות החברה בישראל. דבר זה מחייב את העברתו של מסר שיפוטי מרתיע, חד וברור, הן בשאלת הטלתה של אחריות פלילית והן במלאכת הענישה, וכזה למרבה הצער לא נימצא לי בפסק-דינו של בית-משפט השלום.

מנחם לבני אמר היום לערוץ 7 כי "בית המשפט המחוזי והשופט אדמונד לוי התעלמו מהעובדה שניסו לחסל אותי שבע פעמים בחלקה הזו, במטעני צד, מטעני סלולאר, מיקוש וירי, בעצם מה שהם אומרים זה שהם היו מעדיפים בסיטואציה הזו להקריב את חיי על חשבון מה שהם מכנים 'טוהר הנשק'", אמר לבני ומציין כי ביום הערעור במחוזי לעצור אותי עד תום ההליכים התפוצץ מחבל מתאבד בבנין כלל בירושלים, המחבל הגיע באמצעות משאית לחברון.

לבני משוכנע כי בית המשפט המחוזי והשופט אדמונד לוי היו בסיטואציה זו נוהגים באמצעים חמורים ממנו. "אני חושב שבמקרה הזה אולי בעוד מקרים ביו"ש בתי המשפט מסלפים את המציאות בהתאם לדעותיהם הפוליטיות. נהג המשאית הערבי פרץ שלושה מחסומים של צה"ל הוא לא נחקר ולא נענש ואף הפך להיות יקיר הפרקליטות כאשר קיבל מענק של 200 ש"ח לכיסוי הוצאותיו", אומר לבני.

"פרוש הדבר שכל מפגע או כל מחבל היום יכול לחדור לציר 60 בין חברון לירושלים לבצע פיגוע ולקבל פרס 200 שקלים זו שערוריה בכל קנה מידה משפטי".