בסך הכול רצה לחזור הביתה בשלום

יקי חיימוביץ'' מספר על הקרב בגבעת התחמושת שהפך אותו מחייל פשוט, "ראש קטן" כהגדרתו, למקבל עיטור העוז.

שמעון כהן , כ"ו באייר תשס"ז | עודכן: 07:02

אש בלב הפסטורליה הירושלמית. גבעת התחמושת
אש בלב הפסטורליה הירושלמית. גבעת התחמושת
צילום: לע"מ
יקי חיימוביץ', לימים יקי חץ, היה אז "חפ"ש במחלקה 2 של פלוגה ג', בגדוד 66", כך הוא מגדיר את עצמו, וקובע "הייתי ראש קטן, חייל פשוט שלא חשב בכלל שיגיע למלחמה ופתאום מוצא את עצמו בלב האש".

אז מה הביא את אותו יקי, חייל פשוט בנח"ל המוצנח, בחור בן 21, שכלל התאמן עם חבריו לצניחה ולחימה בגזרת סיני, לזכות בעיטור העוז על הלחימה על גבעת התחמושת באותן שעות אימה? בשיחה מיוחדת לציון ארבעים שנה לשחרור ואיחוד ירושלים הוא מספר על הרגעים בהם הפך מעוד חייל אלמוני לחייל שפעולתו הונצחה בשורות הבלתי נשכחות של שירו המפורסם של יורם טהר לב 'גבעת התחמושת' – "החלטנו לנסות לפוצץ את הבונקר שלהם בבזוקה. הבזוקה עשתה כמה שריטות לבטון. החלטנו לנסות בחומר נפץ. חיפיתי מעליהם עד שחזר הבחור עם חומר הנפץ. הוא היה זורק לי חבילות חבילות, ואני הייתי מניח את החבילות אחת אחת בפתח הבונקר שלהם. להם הייתה שיטה: קודם זרקו רימון, אחר כך ירו צרור, אחר כך נחו. אז בין צרור לרימון, הייתי ניגש לפתח הבונקר שלהם ושם שם את חומר הנפץ. הפעלתי את חומר הנפץ והתרחקתי כמה שיכולתי. היו לי ארבעה מטר לתמרן, כי גם מאחורי היו לגיונרים. אני לא יודע למה קיבלתי צל"ש, בסך הכול רציתי להגיע הביתה בשלום".

"הייתי אז חייל עם ראש קטן. מאוד קטן", מספר יקי. "אחד כזה שממש לא מתעניין בצבא. לא רוצה להילחם וגם לא מאמין שיזדמן לו להילחם".

השיחה עם יקי גדושת פרטים, שמות ומספרים. הרגעים נראים מתועדים בזיכרונו כמו בתיקיית ארכיון. הוא הרי לא פעם ולא פעמיים סיפר את סיפורן של אותן שעות גורליות שהחלו מבחינתו כמה ימים קודם. "ראיתי איך הירדנים הפגיזו את תל אביב ואת כפר סבא. הציבור לא מודע לכך, אבל אני במו עיני ראיתי איך כיכר מסריק, 500 מטר מכיכר רבין של היום מופגזת". אולי אותם מראות הם שהעניקו לו את התחושה שהקרב בירושלים הוא לא רק קרב על ליבו של העם היהודי אלא קרב על הבית והעורף, כפשוטם של דברים.

"בעשר בלילה הגענו לקבלת תדריך ראשוני מהמ"מ, ומתברר שאין מודיעין. פשוט לא יודעים כלום. המ"מ מראה לנו צילום אוויר של כל ירושלים, בצילום הזה גבעת התחמושת כולה מסתכמת בו במשהו כמו 2 סנטימטרים רבועים. מה כבר אפשר לראות בגודל שכזה? ראינו בתוך הצילום הזעיר הזה שתי תעלות. אמרו לנו להיזהר מתעלות סמויות נוספות. לא יותר. בזה הסתכם האין-מודיעין שקיבלנו על תעלות הגבעה. בתצלום ראינו 3 קוביות בגודל של מילימטר או שניים, אמרו לנו שאלה מבנים קטנטנים. לנו זה היה נראה כמו איזה מבנה של ש"ג. לא יותר. מאוחר יותר התברר שהקוביות הקטנטנות היו בעצם מבנים גדולים ומרכזיים. אחד מהם היה המבנה של מגורי הירדנים. עם המידע הזה יצאנו לקרב".

"במשך כחצי שעה עד שעה טנקים ותותחים שלנו ביצעו ירי ריכוך לעבר בית הספר לשוטרים. הערכה הייתה שבבית הספר יהיו הצוערים הירדניים ולכן רוב הריכוך הופנה לשם. בסופו של דבר מצאנו את המקום ריק. הם פשוט ברחו עוד לפני שבאנו. על הגבעה מצאנו מולנו שתי פלוגות. אחת של חיילים בוגרים כבני שלושים. לוחמים מקצועניים ביותר והשנייה פלוגת תגבור צעירה יותר", הוא מספר.

במשך הלילה הסתתר גדוד 66 במבנים הוותיקים של שכונת פג"י הירושלמית. הבתים היו בתים ששוריינו וזכו לחיזוק מבטון. ין הבתים המתינו הצנחנים לשעת הלילה בה יצאו חבלני הגדוד לדיקור שדה המוקשים ויצירת מעבר בטוח לארבע מאות החיילים. "היינו חייבים להמתין ללילה כי עבודת הדיקור והכנת המעבר הבטוח לא הייתה מתאפשרת ביום. הירדנים היו מזהים את החבלנים ויורים בהם".

לאחר הכנת השביל פרצה פלוגה ד' את הגדר בבונגלור. "בפיצוץ הזה נהרג אחד החיילים שלנו וכמה נפצעו. החל ירי צלפים לעברנו. השבנו אש והשתקנו את מקורות הירי. הזיהוי של הירדנים אותנו מתחיל לפני בית הספר לשוטרים. שם יש תעלה וירדנים מתחילים להמטיר עלינו אש ללא הפסקה, אבל עדיין אש לא מדויקת".

הפלוגה של יקי קיבלה את תפקיד האיגוף וההגעה ממערב, מה שלימים התברר כפעולה נכונה מאוד. קצין ירדני עמו נפגשו לוחמי הגבע כעבור שנים ארוכות סיפר להם שהמתקפה ממערב היא שבלבלה את המתבצרים בגבעה.

צעקנו 'הוא נפגע. הוא נפגע' ובין רגע כל הביטחון שיורם הקרין עלינו אבד. עד עכשיו הלכנו אחריו בביטחון ומתוך אמון גמור בכל צעד שלו, ופתאום אני מוצא את עצמי בראש הטור.

המחלקה של יקי פותחת בהליכה עורפית אל היעד כשברקע רצף קולות נפץ וירי אינסופיים. "הייתי בסוף הטור. יורם אלישיב, המ"מ, הוביל את המחלקה בקור רוח ובזהירות, ללא ירי אוטומאטי. ירי רק לאחר זיהוי, ולרגע נדמה היה לי שאעבור את היום הזה בלי לירות".

בשלב הזה מגיע ה"מהפך" הקיצוני והגורלי בתפקידו של יקי. יורם המ"מ מבקש בזוקה. יקי רץ עם הבזוקה מסוף הטור ומגיש אותה ליורם. "מאותו רגע שהעברתי את הבזוקה ליורם אני צמוד אליו למהלך המטרים הבאים בראש הטור עד שהוא נפגע מאש ירדנית שנורתה לעברנו מעמדת התול"ר. צעקנו 'הוא נפגע. הוא נפגע' ובין רגע כל הביטחון שיורם הקרין עלינו אבד. עד עכשיו הלכנו אחריו בביטחון ומתוך אמון גמור בכל צעד שלו, ופתאום אני מוצא את עצמי בראש הטור. פחדתי שירדנים שירוצו מצד לצד יחתכו אותנו, יזהו אותנו ויירו עלינו מלמעלה, כשאנחנו כאן כמו ברווזים במטווח. אמרתי לעצמי שאין ברירה וצריך להמשיך. החבר'ה סיפרו לי אחר כך שצעקתי 'אחרי' אבל אני לא זוכר דבר כזה", אומר יקי בחיוך.

וכך ממשיך יקי בראש הטור, מוביל את המחלקה כשמנגד מגיעה לירדנים תגבורת. "היה שם ירי ללא הפסק. הייתי בטוח שאוכל להתקדם בראש הטור המחלקתי לא יותר מחמישה מטרים עד שאפגע גם אני. אבל בדרך נס התקדמתי. אני לא אדם דתי בהגדרתי, אבל אין לי הסבר לשאלה איך נשארתי בחיים. הרגשתי שמישהו שומר עלי מלמעלה. אחר כך היה לי חלום שזה היה סבא שלי, סבא שהיה רב גדול".

יקי ממשיך בתיאור הקרב ומספר: "לפני רק ירדנים ומכל כיוון ירי. אלה היו יריות של חיילים מאומנים וטובים מאוד. חיילים ירדנים אמיצים, מחופרים, מאומנים וחמושים היטב. כדי להחזיר לעצמי את הביטחון ברגעים הללו יריתי שני כדורים שהחזירו אותי אל המציאות, אבל מאותו רגע יריתי במשורה. לא יורה באוטומט. רק כשיש זיהוי של חייל ירדני. חששתי שתיגמר התחמושת. כך אני מתקדם. יורה לכל פניה ולכל בונקר בתעלה. יריות ראשונות לבדוק אם יש מענה. אם כן אני ממשיך בירי, אם לא אני מתקדם. אני מזכיר שבתוך כל האש והרעש אני הולך מבלי להכיר את הגזרה, ללא מפה, כשהאינטואיציה מובילה אותי. היה שם פיצול שעל פי התכנון הייתי אמור לפנות בו שמאלה אבל מסיבה לא ברורה, אולי בגלל כיווני האש, החלטתי להתקדם דווקא ימינה. למפרע התברר שזה היה הכיוון הנכון".

"רק בגלל החשש להתקדם בחשיכה ובקטעים החשוכים של המנהרות המוארות יותר התקדמתי דווקא במנהרה ההיקפית המוארת יותר. התברר שזהו הייתה החלטה נכונה. באחת ההיתקלויות פצעתי חייל ירדני שהתברר לי מאוחר יותר שהיה המ"פ. ראיתי מולי ירי, קראתי לררנ"טיסט שהגיע אלי, הוא ירה ררנ"ט כדי שנוכל להתקדם. נהיה שקט מכיוון הירי שלפנינו. המשכנו. התקדמנו מעמדה לעמדה ופתאום אני רואה מולי פתח שחור. אני יורה כדור אחד והמחסנית שלי נגמרת. על פי התרגולת במצב כזה החיילים שאחרי עברו אותי והתקדמו להמשך התעלה. נכנסתי לבונקר הצדדי כדי לחפש לעצמי תחמושת, למצוא רימונים ירדניים. מצאתי קופסאות תחמושת. תוך כדי שאני פותח אותן מגיע אלי פצוע. התחלתי לטפל בו כשמבחוץ אני שומע ירי וצעקות רצופות. הפצוע צועק אלי "הורגים שם את כולם. אי אפשר להתקדם". מצאתי מקלע 0.3. רציתי לירות בו אבל הוא לא ירה. נגעתי בקנה, הוא היה חם. התברר שהמקלען הירדני, כחלק מהמקצוענות שלו, לא עזב את המקלע סתם כך אלא לקח את הקפיץ מחזיר מהמכלול הפנימי שלו, כדי שאם הנשק ייפול לידיים שלנו לא נוכל לעשות בו שימוש".

"הייתי בטוח שנשארתי לבד. לצידי ראיתי שני ירדנים שנראו הרוגים. התקרבתי אליהם ואז אחד מהם קם לעברי עם רובה מכודן. יריתי בו. הוא נפל במקום. באותו רגע נפתחה עלי אש מכיוון הפתח השחור שלצידי. ירי בלתי פוסק ורימונים שמושלכים אלי אחד אחרי השני. חששתי שמדובר בחבר'ה שלנו שנכנסו לשם ופחדתי מפגיעת כוחותינו. זעקתי את הסיסמא ואז התבהרה לי התמונה. זה היה בעצם הבונקר הגדול שהיה מכוסה בשכבת בטון. האבק הסמיך שעלה משם הסתיר את הפתח ומתוכו ירו אלי חמישה חיילים ירדנים. החיילים הירדנים ראו כנראה שאין להם מה להפסיד והחליטו להילחם עד הכדור האחרון. הירי מהבונקר היה מתוכנן אבל בלתי נפסק. אי אפשר להתקרב. ברגע הזה מזהה אותי מרחוק דודיק המ"פ. הוא שולח אלי חייל כדי שאסביר לו מה מתרחש. ניסיתי לצעוק לו שכאן נמצא הבונקר הגדול אבל בגלל רעש הירי הוא לא יכול היה לשמוע אותי. הגיע אלינו גם יהודה קנדל. אני נכנס פנימה להביא רימונים ופתאום אני רואה דמות של חייל ירדני עומד מולי. כיוונו אחד על השני את כלי הנשק. הוא פספס. יריתי בו והוא נפל. מהעבר השני של הכניסה לבונקר אני רואה את דוד שלום".

אחד מהם קם לעברי עם רובה מכודן. יריתי בו. הוא נפל במקום. באותו רגע נפתחה עלי אש מכיוון הפתח השחור שלצידי.

חולפות שניות ואל השלושה מצטרף בזוקאי מפלוגה א'. "הוא יורה אל הבונקר אבל הבזוקה רק שרטה את הקיר. חולף עוד זמן קצר והנה מגיע אלי בחור עם תד"ל. מאוחר יותר התברר לי שזה היה קצין. הקצינים הורידו את הדרגות לפני העלייה לגבעה כדי שהאש הירדנית לא תימשך אליהם במיוחד. הבחור שואל אותי מה לעשות. אני שואל אותו אם יש לו חומר נפץ. הוא עונה לי שאין, אבל אם צריך הוא יארגן לי. הקצין הלך אחורה כשאני מחפה על התנועה שלו. הוא חזר עם שקי חומר נפץ. זרקתי ליהודה את שקי חומר הנפץ והוא הניח אותם ליד הפתח. כל זה תוך כדי ירי בלתי פוסק. ביקשתי מהבחור גם לבנות חבלה. הוא מצא ונתן לי שלוש וחצי לבנות חבלה. העברתי אותם באותה דרך לפתח הבונקר, נתתי לו את ההוראות בצעקות, ואז הפעלנו את חומר הנפץ. פוצצנו את הבונקר".

לאחר שוך העשן והאבק התברר שהפיצוץ הביא לקריסת הבונקר הגדול על החיילים הירדנים שבתוכו. היה זה מבחינת רבים האות לתום הקרבות. יקי וחבריו חברו אל כוח שהגיע ממול, חיילי פלוגה ב' בדרכם לנקודת האיסוף.

את עיטור העוז קיבל יקי על קור הרוח והאופן בו ניהל את מבצע פיצוץ הבונקר, אך הוא מצידו דווקא כלל לא משוכנע שדווקא אלו היו הרגעים הדרמטיים ביותר של אותו יום. "בגלל שלא הייתי קצין או בעל תפקיד משמעותי לא בדיוק תחקרו אותי ולא שמעו בדיוק את פרטי הסיפור ממני. אני מצידי גם נעלמתי לאיזו שנה של התאוששות. אם היו מבררים היו מבינים שהסיפור הדרמטי ביותר שאולי היה אז וראוי לציון היה דווקא הובלת המחלקה בידי אדם כמוני, ללא ניסיון וללא ביטחון".