זו הייתה תנועת נוער חרדית לאומית שכללה מאות חניכים, מדריכים ופעילים בימי טרום הקמת המדינה. בין החניכים והפעילים ניתן למצוא בין השאר גם את ברוך דובדבני ז"ל והרב שאר ישוב הכהן יבדל"א. חניכי התנועה לקחו חלק בפעילות אקטיבית נגד שלטון המנדט הבריטי, ובין חללי המאבק ההוא יש חמישה עשר מחברי התנועה, ובכל זאת 'ברית החשמונאים' היא אחת מתנועות הנוער הבלתי מוכרות ביותר, וככל הנראה גם המושתקות בתולדות הישוב.



בימים אלה יצא לאור בהוצאת ראובן מס ספרו של ד"ר שאול אבישי המתבסס על עבודה מקיפה שעסקה בהגות ובמעש שמאחורי התנועה. את עבודתו ביסס ד"ר אבישי, שהיה גם הוא חבר בתנועה, על מסמכי תיעוד נדירים שאליהם הגיע, ולהפתעתו גילה שחלקם הוגדרו כמסווגים בהוראה מגבוה.



"הסתמכתי על מסמכים ותעודות בארכיון בית ז'בוטינסקי, ארכיון תולדות ההגנה, בית יאיר ועוד. בבית ההגנה התברר לי שהמסמכים נמצאים בתיק שהוגדר כחסוי. התברר לי שההגדרה חסוי שהייתי צריך לעמול קשות כדי לקבל אישור לבטל את החיסיון הזה, מקורו בהחלטת הש"י (שירות הידיעות – ארגון המודיעין של ההגנה שלימים הפך לשב"כ). הש"י לא רצה שהציבור ייחשף לנתונים.במסמכים מופיעות חקירות שביצעו אנשי הש"י לאנשי 'ברית החשמונאים', צורת החקירה, מטרות החקירה והמידע שהצליחו לדלות מהם".



כשהוא מתייחס למטרות הש"י בחקירה, מתכוון ד"ר אבישי לשאיפת ראשי ההגנה להעביר את אנשי 'ברית החשמונאים' לשורותיהם. כשהוא מתכוון לדרכים בעייתיות לשכנוע הפעילים בתנועה הוא מספר:"ידוע על מקרה שבו אחד החברים נעצר ונכבל למיטה למשך שבועיים.קיבוצים שלמים הפכו לאתרי חקירות. היה חשוב לאנשי ההגנה להשפיע רעיונית על התנועה, ולשם כך היה חשוב להם לאסוף מידע מודיעיני על הפעילות ב'ברית חשמונאים'".



ראשוני התנועה,המכונה בקיצור 'בריח' היו חברי אצ"ל דתיים שהגיעו לארגון מבתים בעלי אופי חרדי. "בעקבות מדיניות ההבלגה של הישוב בשנים 36'-39' הוחלט להקים את התנועה. התנועה החלה את הפעילות שלה בפולין, בהתארגנות של פעילי ברית ישורון ואחדות ישראל, ובשנת 37' הוקם הגרעין הראשון בארץ ישראל".



אחר נפילתו בקרב בעיראק של מפקד האצ"ל דוד רזיאל עברו הפעילים לשורות הלח"י. "זו הייתה יוזמה של יצחק שמיר כדי לחזק את תנועת הלח"י ולהגדיר יחד מטרות משותפות".



כשהוא אומר "מטרות משותפות",מתכוון אבישי למה שהוגדר כ"הקמת מדינה יהודית על בסיס מלכות שדי". הפעילות, כאמור, לא הסתכמה בהחלפת רעיונות וביסוס אידיאולוגי. "אנשי התנועה שותפו בלא מעט פעילויות צבאיות. צבי אהרוני ז"ל נהרג בפעילות משותפת של הלח"י והאצ"ל נגד הבולשת הבריטית. פעילות שבה פוצץ מבנה הבולשת במגרש הרוסים שבירושלים. גם בפיצוץ בתי המלאכה של הרכבת בחיפה (9.6.46) היו שותפים אנשי בריח, ובעוד פעולות רבות. 15 מחברינו נהרגו במהלך הפעולות", הוא מספר.



פרק מיוחד מייחד ד"ר אבישי לסוגיית הרבנים שלאור תפיסתם פעלה בריח'. שלושה רבנים מרכזיים הוא מציין: הראי"ה קוק זצ"ל, הרב חרל"פ זצ"ל והרב משה אביגדור עמיאל זצ"ל. לעומתם הוא מציין ראשי ישיבות חרדיות שגם אם "היו מוכנים להתפשרות כלשהי עם הממסד הציוני, מיאנו לקבל את רעיון הצבאיות ודחו את רעיון הלחימה בכובש הזר". לעומתם הוא מציין רבנים מאגודת ישראל, הסתדרות המזרחי והפועל המזרחי ש"קיבלו את מדיניות ההבלגה של מנהיגי הישוב". "מועטה הייתה התמיכה בעולם הישיבות, יוצאים מכלל זה היו 'ישיבת מרכז הרב' בירושלים ו'ישיבת היישוב היהודי' החדש בתל אביב שתמכו בשלמות הארץ ובזכות הלוחמים לחירות".



פעילותה של התנועה הופסקה עם קום המדינה בעקבות מחלוקות פנימיות בשאלה: האם תמה דרכה של התנועה או שמא יש להמשיך את הגותה של התנועה. כמי שהיה נוכח בישיבה האחרונה של התנועה מספר ד"ר אבישי: "זו הייתה ישיבה עצובה. הייתה תחושה של סוף הפעילות באוויר. היו שטענו שצריך להשתלב מיידית במוסדות המדינה והיו, כמו הרב שאר ישוב, שחשבו שצריך להמשיך לפעול בממד החינוכי". מי יודע, אולי אם הייתה הפעילות החינוכית נמשכת הייתה גם גישתה של החברה החרדית בכללה לעשייה המדינית והצבאית בישראל שונה, והתנהלותה של המדינה והנהגתה הייתה שונה במשהו? אין לדעת.



ד"ר אבישי קובע כי במהלך השנים העדיפה הנהגת הציונות לשכתב את ההיסטוריה, כהגדרתו, ולהעלים את המידע האמיתי אודות התנועה הרעיונית חרדית-לאומית, ולשם כך הועלמו מסמכים והוגדרו כחשאיים וסודיים. "המטרה הייתה להשכיח אותנו ולכן חשוב המחקר שעשיתי והוצאת הספר החדש 'ברית החשמונאים – במאבק לחרות ישראל'. חשוב שהציבור בישראל יידע מה באמת היה כאן. זהו הספר היחיד הכולל, שמתאר את התנועה.חוץ ממנו פורסמו במהלך עשרות השנים מאז קמה המדינה, רק שני מאמרים אקדמאיים, אבל שניהם חלקיים מאוד וקצרים מאוד".