ביום שישי הקרוב תיערך צעדה לזכרה של שרה לישה הי"ד שנרצחה על ידי מחבל פלסטיני ממארב רכוב.
האירוע התרחש כזכור, לפני שמונה שנים, בט"ו מרחשוון תשס"א, (13.11.2000) כאשר מחבל עקף את הרכב בו נסעה וירה לעברו תוך כדי נסיעה מהירה, בצומת וואדי חרמיה (המשטרה הבריטית), הסמוך לישוב עופרה.
הרצח התרחש כאשר לישה הייתה בדרכה ממעלה לבונה לביתה שבנווה צוף. נהג הרכב בו נסעה לישה, מנכ"ל אולפנת מעלה לבונה, אבי שריאל, שנפגע באירוע באורח קל מרסיס, סיפר באותם ימים כי שרה נפגעה בעורק הראשי בצוואר ומתה כעבור שניות ספורות.
נציין כי לאחר פיגוע הירי המשיך המחבל היורה בנסיעה וירה לעבר טיולית של חיילי צה"ל. מירי זה נרצחו שני חיילים: רב"ט אלעד ולרשטיין ורב"ט עמית זאנה.
"לאחר הרצח היה לנו ממש ממש קשה. זו מציאות לא פשוטה שאין אמא. האחים הקטנים אמרו שהם רוצים את אמא ואין אמא".
במלאות שמונה שנים לאירוע הטראגי יקיימו קרוביה וחבריה של שרה לישה יחד עם תומכי ההתיישבות צעדה בהדרכת דביר רביב. הצעדה תצא בבוקר יום שישי בשעה 8:30 משער היישוב עטרת. היא צפויה להימשך כשלוש שעות ותסתיים במקום האנדרטה במקום בו אירע הרצח, שם תתקיים עצרת זיכרון.
שולמית, ביתהּ של שרה הי"ד, מספרת: "אנחנו חמישה אחים, וכשאירע הרצח, אחותי הבכורה יוכבד הייתה בת 16 ואחותי הקטנה הייתה בת 8". לשולמית נודע על רצח אימה בזמן שהייתה בטיול שנתי בצפון. "דיברתי ביום ראשון עם אמא. היא אמרה לי להתקשר גם למחרת. ביום שני התקשרתי לאבא ואמרתי לו שאמא אמרה לי להתקשר, אבל משום מה היא לא עונה לי. אבא אמר לי שהיא לא בבית, ואני תמהתי- מה לא בבית? הרי כבר שמונה בערב!", מספרת שולמית על הרגעים המצמררים. "אבא לא ענה ושאל אותי אם מנהל החטיבה הגיע כבר לפוריה, שם הייתי באותו זמן בטיול השנתי. שאלתי למה הוא צריך להגיע ואבא אמר לא משנה וביקש שאגיד למחנכת שתתקשר אליו".
"המחנכת דיברה עם אבא ולאחר מכן דיברה איתי ואמרה לי שאמא פצועה קשה. לקחו אותי חזרה הביתה. בדרך כבר הבנתי שאמא כבר לא בחיים".
"אחותי הייתה באותו זמן במסע בפולין והחזירו אותה באמצע המסע לארץ", ממשיכה ומספרת שולמית.
"לאחר הרצח היה לנו ממש ממש קשה. זו מציאות לא פשוטה שאין אמא. האחים הקטנים אמרו שהם רוצים את אמא ואין אמא. אבל מתרגלים למציאות... הקפדנו על ארוחת ערב משותפת, במהלכה אמרנו הלכה יומית לזכרה של אמא".
שולמית מספרת על ההסתגלות לחיי היום-יום ללא אמא. "אחותי הגדולה הייתה התמיכה הנפשית ואני הייתי התמיכה הטכנית בבית. אבא שעבד כמהנדס בתעשייה האווירית, הפחית את מספר שעות העבודה ועבד ב'משרת אם' ".
שרה לישה הייתה מורה לחינוך גופני באולפנת מעלה לבונה, ובבית הספר היסודי ובחטיבת הביניים ביישוב שילה ועסקה במקצוע זה כ-15 שנה. "אמא חינכה לערכים, לאהבת ארץ ישראל ולאהבת הזולת דרך המקצוע. היא הייתה אמא לכל התלמידים. רק אחרי הרצח הבנו עד כמה אמא הייתה אדם משמעותי לתלמידים שלה", אומרת שולמית.
נציין כי שרה לישה נרצחה בתחילת התקופה המכונה 'האינתיפאדה השנייה'. במרוצת השנים נרצחו עוד שניים מתושבי נווה צוף על ידי מחבלי הרשות הפלסטינית.
עם זאת, שולמית מסכמת באופטימיות: "לאחותי נולדה בת לפני פחות מחודשיים, בכ"ה באלול, יום בריאת העולם, והיא נקראת על שם אמא: שרה-הודיה. התינוקת הביאה הרבה שמחה לבית. זה סוג של המשכית. לאמא יש המשך בעולם".