הרבנית חיה רענן - סבתא של חברון

לאחר רצח בעלה, הרב שלמה רענן הי"ד, דרשה הרבנית חיה רענן להתיר את הבנייה בשכונת תל רומיידה וכיום היא מתגוררת בבניין החדש עם נכדיה וניניה.

חגית רוטנברג , כ"ד בחשון תשס"ט

חברון
חברון

אישה אחרת בגילה ובמעמדה היתה אולי מעדיפה להשתקע באיזו שכונה ירושלמית ציורית, להתרווח על כורסת קטיפה בדירה מטופחת ורחבת מימדים, לנוח על זרי הדפנה אחרי שנות עמל ממושכות ולהתמקד בקניית ממתקים לנכדים. אבל לרבנית חיה רענן יש סדר עדיפויות שונה בתכלית. כבר 16 שנה היא גרה בשכונת אדמות ישי (תל רומידה) המבודדת שבלב חברון הערבית, מתחת לחלונה הומים האנרכיסטים ושאר פעילי שמאל קיצוני, את חסרונו של בעלה שנרצח במקום הזה היא כואבת מדי יום, ומאחורי קיר המטבח שלה פועל 'כולל' שוקק חיים מבוקר עד ערב. אבל את החיוך התמידי, הביישני משהו, ואת החיוניות הממלאת אותה, נראה שהיא שואבת דווקא מכאן, מכוחה של חברון.  

שלושה אחים, חלום אחד


"כשהגעתי לבית הרב רענן הייתי ב'שוק': זה היה בית ציבורי, לא בית פרטי. הישיבה ומשפחת הרב גרו באותו בית. הבחורים יצאו ונכנסו, כמו גם עניים מהרחוב. למטבח של חמותי קראו 'קפה רענן' - כל מי שהיה רוצה היה יכול לשפות את הקומקום, לעשות לעצמו תה. כשחמותי הכינה עוגה לשבת היא היתה צריכה להכין אותה כמה פעמים, כי זה פשוט היה נגמר"
"תראי אותי רק כחוליה מקשרת בשרשרת הדורות", מבקשת הרבנית בענווה בטרם היא מתחילה לספר את סיפור חייה, השזור כולו בתולדות עם ישראל המתחדש בארצו. היא נולדה להורים שהיו דור חמישי ושישי בארץ ישראל. הקשר המשפחתי לארץ החל לפני כמאתיים שנה. משפחת אביה מנתה חמישה אחים שכיהנו כרבנים חשובים בעיירות שונות בפולין. לאחר ששניים מאחים נפטרו, עלו השלושה הנותרים ארצה ביחד, כשהם מעלים איתם את אחד האחיינים שהתייתם, שהרבנית רענן נמנית על צאצאיו. ההחלטה לעלות התקבלה לאחר מאורע מופלא: לילה אחד חלמו שלושת האחים במקביל את אותו חלום. בחלום נגלה האב, שכבר לא היה בין החיים, אל כל אחד ואחד מן האחים וציווה עליהם לעלות לארץ ישראל. עם שחר התעוררו שלושת האחים, כל אחד במקומו, ובעקבות ציווי האב בחלום נפרדו מקהילותיהם והתארגנו לעלות לא"י. אחד מצאצאי האחים, ר' זלמן בהר"ן, היה לימים ממייסדי שכונת מאה שערים שמחוץ לחומות.

הוריה של הרבנית רענן גדלו בירושלים שבין החומות, בשכונת בתי מחסה. האם עבדה כאחות ופרנסה את בעלה, שהיה תלמיד חכם שחבש את ספסלי ישיבת מיר. הדמות הרוחנית הדומיננטית שעל ברכיה התחנכה חיה רענן הצעירה היתה המשגיח, ר' ירוחם ליבוביץ'. אביה היה כרוך אחריו בלב ונפש, ואמרותיו של המשגיח מילאו את חלל הבית ושבו גם את ליבה של הבת הצעירה. "כל שנות ילדותי ונערותי שמעתי מאבי שיחות של הרב ירוחם ליבוביץ', שהיה איש תנועת המוסר.

היה משפט אחד שאבי נהג להדגיש ולשנן אותו במיוחד: 'זאך נישט איינרן' - אל תרמה את עצמך. וזה מסר שנכנס אצלי חזק: אל תרמה את עצמך שאתה צדיק, כשבעצם אתה עושה את המעשה הטוב מתוך איזושהי נגיעה עצמית. צריך לנפות כל מעשה שעושים בנפה של סולת, שיהיה רק לשם שמיים ללא שום נגיעה". את המטען הרוחני הזה שקיבלה בביתה, אומרת הרבנית, היא נושאת איתה עד היום והוא עובר גם אל ילדיה ונכדיה.

שנות ילדותה עברו עליה בכפר סבא. גם שם הותוותה דרכה מתוך הגישה החינוכית הבלתי מתפשרת של הוריה: "היה שם תיכון דתי מעורב. הוריי התלבטו אם לשלוח אותי לשם או ל'בית יעקב' בפתח תקווה, שנחשבה אז למרוחקת מאוד. אבי היה מקורב לחזון אי"ש, ולכן נסענו אליו יחד להתייעץ. החזון אי"ש אמר שאלך ללמוד בפ"ת, וגם נתן לי ברכה".

השכנות בכפר סבא הרימו גבה על ההחלטה הבלתי שגרתית לשלוח נערה צעירה למרחק כה רב מדי יום. "אני זוכרת שביום חורפי אחד איחרתי מאוד לחזור, כיוון שהירקון עלה על גדותיו והאוטובוס התעכב. כשחזרתי, ראיתי את השכנות עומדות ליד אמא שלי, שחיכתה לי, ואומרות לה: אמרנו לך לא לשלוח אותה לשם! אבל היא ענתה בקצרה: זה החינוך שאנחנו רוצים! ואלה היסודות שקיבלתי בבית", מסכמת הרבנית.

חרדית בית הרב קוק


"בעלי הרב שלמה רענן הקפיד שלא לומר שום לשון הרע, ועל אחת כמה וכמה הקפיד שלא לדבר על תלמידי חכמים. כשהיה הפילוג בישיבת מרכז הרב, בעלי היה בהנהלה וידע מה מתרחש, אבל בבית הוא לא סיפר כלום כי לא רצה לדבר על תלמידי חכמים. אני זוכרת שהשכנות שאלו אותי אם אני יודעת מה קרה, אבל לא ידעתי כלום, הוא לא סיפר"
את הזכות שנפלה בחלקה בשידוך, תולה הרבנית באותה ברכה שקיבלה אצל ה'חזון אי"ש'. "בזכות זה הגעתי למשפחת הרב קוק, אחרת איך יכולתי להגיע למשפחה כזאת?" היא עדיין משתוממת, גם עשרות שנים אחרי שהתבצע השידוך. את הקישור בינה לבין בעלה, הרב שלמה רענן הי"ד, נכדו של הראי"ה קוק זצ"ל, בן בתו של הרב וחתנו הרב שלום נתן רענן זצ"ל, עשה רבה הראשי הספרדי של כפר סבא, הרב שלוש, שלמד בישיבת 'מרכז הרב'. אביה של חיה, שהיה איש פא"י וחרדי בהגדרתו, לא התפעל תחילה מהרעיון של חתן מ'המזרחי', אבל מיד עם ההיכרות הראשונית, התחלפו הספקות בהתפעלות והערכה לבחור הישיבה העניו, המופלג ביראת שמים, שבלט בתפילתו הנלהבת ובלמדנותו.

עד היום מספרת הרבנית על החתונה כאירוע שמבחינתה היה מעין חלום: "אני זוכרת את עצמי, בחורה צעירה בת עשרים מכפר סבא, שלידה בשולחן יושבים הרצי"ה קוק, הרב הנזיר וכל הרבנים הגדולים, ואני שואלת את עצמי: זה חלום או מציאות? מה אני עושה פה?"
.
כבחורה שגדלה בחינוך חרדי, לא היה לך קשה להתחבר למשפחת הרב קוק, ובעיקר לתפישה האידיאולוגית?

"להיפך", היא מחייכת, "תורת הרב היתה בשבילי עוד קומה על החינוך שקיבלתי בבית. בהדרגה התחלתי ללמוד ולהתעניין בתורת הרב קוק, וראיתי איזה גובה, איזו גדלות וגבהות רוח מצויים שם. הרגשתי שכל העניין של אהבת עם ישראל וארץ ישראל מתאים מאוד לנשמה שלי. למרות שהיינו חרדים, זה לא סתר בכלל".

יחד עם ההתפעלות מתורת הראי"ה קוק, גילתה הכלה הצעירה לבית רענן גם אורחות חיים וסדרי משק בית שכמותם לא הכירה, ושגרמו לה ללא פחות הערכה והערצה כלפי המשפחה אליה נכנסה: "כשהגעתי לבית הרב רענן הייתי ב'שוק': זה היה בית ציבורי, לא בית פרטי. הישיבה ומשפחת הרב גרו באותו בית. הבחורים יצאו ונכנסו, כמו גם עניים מהרחוב.

למטבח של חמותי קראו 'קפה רענן' - כל מי שהיה רוצה היה יכול לשפות את הקומקום, לעשות לעצמו תה. דלת המקרר היתה שבורה מרוב שפתחו וסגרו אותה כדי לקחת משם דברים. כשחמותי הכינה עוגה לשבת היא היתה צריכה להכין אותה כמה פעמים, כי זה פשוט היה נגמר. זה היה בית הרב, משהו לא רגיל. אפילו בחתונה שלנו אני זוכרת שלצד הרבנים ותלמידי הישיבה באו גם עניים, והם הושבו ביחד עם המכובדים. כשהיינו יושבים בשבתות לסעודה, אם היה נכנס לבית אדם עני ומלוכלך - חמותי מיד היתה מקבלת אותו ומושיבה אותו לשולחן כאחד מבני המשפחה. בכלל, חמותי היתה אישה צנועה בצורה בלתי רגילה. היא הסתפקה במועט, ועל כל דבר שהציעו לה היתה משיבה תמיד במלים 'אני לא צריכה'".

למרות שהצטרפותה של  הכלה הצעירה למשפחה היתה כשלושים שנה לאחר פטירת הראי"ה, היא חשה היטב בנוכחותו הרוחנית הבלתי פוסקת של אבי המשפחה בבית: "בראש השולחן היה כסא ריק, הכסא של הרב, שהיה מכוסה במרבד עליו רקומה תמונה של הר הבית. היתה שם אווירה כאילו הרב עדיין בחיים: כל הזמן 'הרב אמר כך' או 'הרב עשה כך'. חמותי הזכירה את אביה כל הזמן, ועדיין בכתה מהזיכרונות על הצרות שעוללו לו. חמי, הרב שלום נתן רענן, למרות שהיה תלמיד חכם בעצמו, היה עניו בצורה בלתי רגילה וכל הזמן כיבד את הרב צבי יהודה לשבת בראש השולחן בעוד הוא ישב בקצה. איזה אנשים הם היו", היא נאנחת בהתרגשות ודמעות בעיניה, "אני נזכרת בהם כל הזמן בכאלה געגועים וערגה. אני ממש בוכה מגעגועים אליהם", היא משתנקת וקוטעת לרגע את שטף סיפורה.

נשמה של שבת

את אווירת הבית הכללי חווה גם בעלה, הרב שלמה רענן הי"ד, כילד: "בבית הזה הוא גדל. לבעלי לא היה חדר ילדים. במקום שהוא ישן היתה ספרייה והבחורים יכלו להיכנס לשם בכל שעות היום והלילה. לא היתה פרטיות בכלל. הכלליות הזאת בבית התאימה מאוד לרוח הרב זצ"ל, שדיבר כל הזמן על כלל ישראליות".

יש דבר שאימצת לעצמך במיוחד מתורת הרב ומהמסרים שספגת בביתו?

"העניין של להסתכל על הכל בגדלות. לראות כל אירוע שמתרחש מגבוה, מתוך הבנה של תפקיד עם ישראל בעולם והקשר לתורה וא"י. להבין שהקב"ה מנהיג את העולם, וכל מה שקורה, טוב או ההיפך, אני ממשיכה לעשות את רצון ה' ויודעת שהוא מוביל את עם ישראל והעולם כולו לקראת הגאולה. גם מה שקרה בגוש קטיף, שהסב לי כאב נורא, כשמסתכלים על זה בצורה כזו - זה נותן כוח. יש מנהיג לעולם, הקב"ה לא התפטר וצריך לא להסתכל בקטנות. ודרכו של הרב, שמדבר על תפקידו של עם ישראל להפיץ את שם ה' בעולם באמצעות א"י, היא דרך שמחייה אותי ונותנת לי כוח להתמודד עם כל הקשיים הפרטיים והכלליים שאני חווה". 

עשרים שנה עשו בני הזוג רענן בקריית משה, סמוך לישיבת 'מרכז הרב'. הרב רענן למד במכון 'הלכה ברורה'. הרבנית גידלה את שלושת ילדיה, ובהמשך הגשימה חלום ופנתה לעבוד כאחות ב'הדסה' עין כרם. אבל את חלומה העיקרי, לחיות לצדו של תלמיד חכם, חיה בהתפעמות מדי יום ובכל רגע נתון: "החיים של בעלי היו כולם תורה ועבודת ה'. זה העסק הגדול שהיה לו כל החיים. מה שהעסיק אותו למשל היה האם יהיה קידוש לבנה או לא יהיה, כל רגע הציץ החוצה לראות אם אפשר לקדש את הלבנה. כמו להבדיל משקיע בבורסה שחרד בכל רגע למניותיו, כך היה בעלי דואג ומדקדק בכל ענייני הלכה ומנהג, ובמיוחד תפילה".

סיפורים על גדלותו וענוותו של הרב רענן ממלאים פרק שלם שכתבה הרבנית בספר 'נשמה של שבת', שיצא לאחר הירצחו. במסגרת המצומצמת הנוכחית היא מבקשת להאיר פן מיוחד נוסף באישיותו: "הוא מיעט מאוד לדבר, אבל במיוחד הקפיד שלא לומר שום לשון הרע. על אחת כמה וכמה הקפיד שלא לדבר על תלמידי חכמים. כשהיה הפילוג בישיבת מרכז הרב, בעלי היה בהנהלה וידע מה מתרחש, אבל בבית הוא לא סיפר כלום כי לא רצה לדבר על תלמידי חכמים. אני זוכרת שהשכנות שאלו אותי אם אני יודעת מה קרה, אבל לא ידעתי כלום, הוא לא סיפר. גם בישיבה כששאלו אותו אם ללכת אחרי רב כזה או אחר הוא מיד היסה את השואל ואמר שלא מדברים על רבנים".

מביתר לחברון

חלום רב שנים של איש עסקים יהודי מדרום אפריקה בשם ג'ו רוזנברג, הוביל בשנות השמונים להקמת הגרעין ליישוב הדר ביתר - יישוב שהוקם על האתר ההיסטורי של אדמות העיר ביתר מימי בית שני. לאחר שישיבת 'מכון מאיר', על תלמידיה ורבניה, איכלסה את השטח הבראשיתי במשך קיץ אחד, עלו למקום כמה משפחות שהיוו את הגרעין המייסד של היישוב. משפחת רענן היתה המשפחה השביעית במקום, וגם המבוגרת ביותר.

הייתם זוג בשנות החמישים לחייו. לא חששתם מפני משימה שכזו, להתחיל הכל מבראשית?

"ממש לא. היינו כל כך מאושרים שסוף סוף אנחנו יכולים לקיים את מצוות יישוב הארץ. היינו בעננים", זורחות פניה של הרבנית, "נהיינו צעירים בשלושים שנה". עד היום היא זוכרת לטובה את היישוב הדר ביתר, על מרחביו ואווירו הצלול. "היו שם אנשים נפלאים, חבל שלא יכולנו להישאר שם".

לאחר זמן מה החליטה הממשלה כי היא מייעדת את המקום לאוכלוסייה החרדית. במקום הוקמה עיר גדולה, שמנהיגיה החרדים לא הסתירו את רצונם שהמשפחות הדתיות יעזבו. הגרעין התפרק והמשפחות נאלצו למצוא לעצמן פתרונות חדשים. "הבנו שסיימנו את התפקיד שלנו. לא רצו אותנו שם, אבל בעלי אמר שהוא דווקא שמח שיישמנו את מה שרצינו - הוקמה בישראל עיר עם כל כך הרבה יהודים, אז לא חשוב אם אנחנו לא נגור בה".

אבל הכורח לעזוב את ביתר לא גרם לבני הזוג רענן לחזור אל החממה הנעימה בירושלים. הם כבר תרו אחרי המשימה הלאומית הבאה, שתוך זמן קצר התבררה להם: התיישבות בחברון. חברה שעברה זמן מה קודם לכן להתגורר בחברון, פנתה אל בני הזוג רענן והציעה להם להצטרף. הרבנית דווקא הסתייגה בתחילה: "רצינו מקום קרוב יותר לירושלים, לישיבה של בעלי". אבל הביקור הראשון בחברון הכריע את כל ההסתייגויות: "הסתובבנו בשכונת אברהם אבינו, ואני רואה את בעלי זוהר כולו. בתוכי אמרתי עדיין 'לא', כי הריחות והקרבה אל הערבים דחו אותי. מצד שני, שנינו לא פחדנו בכלל לגור שם, וזה היה יתרון. ראיתי שלבעלי זה כל כך חשוב, שאמרתי שאצליח להתגבר על הסלידה שלי". הם עלו לאדמות ישי (תל רומיידה), ודווקא שם, על קצה גבעה הצופה על פני חברון כולה, הרגישה הרבנית את האוויר והמרחב, שחסרו לה מאז עזבה את ביתר, חוזרים אליה שנית.

על אף גילם ומעמדם, לא היססו בני הזוג להתגורר באחד משבעת הקרוונים, שהיוו אז למעשה את השכונה כולה. "החברים שבגילנו, שהיו מבוססים בבתים משל עצמם, שאלו את בעלי: מה אתה הולך לגור בקרוון בגיל שלך? אבל הוא השיב: מה זאת אומרת קרוון? מתחת לבית שלי היה ארמונו של דוד המלך!". למרות שתקנותו של הרב רענן, מעידה הרבנית על גילויי הנלהבות שהביע מעצם המגורים בחברון: "רק לפי ה'נו' שלו הבנתי הכל. בתקופה הראשונה שנינו היינו ממש אפופים מלגור במקום שכזה. תמיד היתה לנו הערצה למסירות הנפש ולעוז הרוח של האנשים פה. בשבילנו זה היה השיא - אם לבחור בין כל היישובים, חברון זה ה'טופ'. כל ההתיישבות ביש"ע התחילה מפה, קדושת המקום והאבות הקבורים בו, איכות וגדלות האנשים שגרים פה. אמרנו לעצמנו תמיד - לו יהי חלקנו עימהם. זכינו שקיבלו אותנו".

מחבל בחדר השינה

אבל כל אותם ביטויי הערכה רוויי התפעלות בהם מכתירה הרבנית רענן את שכניה בחברון, ראויים גם לה במידה לא פחותה, אם לא למעלה מזה. דיוקנו המאיר של בעלה הי"ד מציץ כמעט מכל קיר ומדף בביתה. ניכר כי על אף שכמעט עשור היא חיה באלמנותה, זכרו של בעלה, צדקותו והליכותיו המיוחדות עדיין טריים בזכרונה כאילו אך אתמול צפתה בו רכון על גמרתו. את הבדידות מפיגים קולות הלומדים בכולל שמעברו השני של קיר ביתה. היא מעדיפה למעט בדיבור על אותו לילה, בו נגדע באכזריות פתיל חייו של בעלה וכבה גם אור גדול שהאיר את חייה.

היה זה לילה רגיל באלול של שנת תשנ"ח. הרב רענן ביקש לפרוש לחדרו ולנוח. מתחת לחלון חדר השינה, שנמצא סמוך לגדר הגובלת עם השכונה הערבית, עמל המחבל על איסוף מצבור בקבוקי תבערה שבאמצעותם ביקש להבעיר את הקרוונים של השכונה היהודית. ככל הנראה, נוכחותו של הרב בחדרו הפריעה למחבל בביצוע משימתו. המחבל קפץ לתוך חדר השינה ודקר את הרב למוות. הרבנית נזעקה לקול קריאותיו של בעלה. "ראיתי את בעלי מתמוטט וצעקתי לעזרה. הצעקות שלי כנראה הבריחו את המחבל, אבל כשהתכופפתי לנסות להחיות את בעלי, ראיתי לשונות של אש בחדר השינה שלנו. המחבל כנראה זרק לשם בקבוק תבערה, וזה היה נס שכיבו את זה בזמן, אחרת היתה שריפת שרשרת מבעירה את כל הקרוונים".

מי שמבקר כיום בשכונת אדמות ישי מגלה דווקא בניין נאה ורחב ידיים, מצופה אבן ובעל מרפסת רחבה הצופה על פני חברון. שבעת הקרוונים הישנים עדיין משמשים למגורים וניצבים זה על זה בשני מפלסים. הרבנית רענן מתגוררת בבניין החדש יחד עם שש משפחות נוספות. בשכונה אדמות ישי בניין נוסף על קרקע שנרכשה מידי ערבי. הבניין, שניצב על עמודים, מחפה על חומה עתיקה וגרם מדרגות שנחשפו בחפירות ההצלה שנערכו בטרם הוקם הבניין. את העתיקות מייחסים לא רק לתקופת האבות, אלא גם לתקופה הקדומה לה. סמוך לשכונה ממוקם בית העלמין היהודי העתיק של חברון, וכן מזוהים ציון קברי ישי ורות. הרבנית רענן מצביעה על שטחים נרחבים הסמוכים לשכונה ומסבירה כי גם אלו קרקעות של יהודים שנקנו בכסף מלא על ידי הקהילה הספרדית שגרה בחברון לפני 200 שנה, וכי גם הן צריכות על פי דין לשמש את השכונה היהודית. בשכונה מתגוררות כיום 18 משפחות, ורבות נוספות נמצאות בהמתנה להיקלט במידה שיתפנה מקום. חלק מהמשפחות בשכונה נקלטו לאחר שפונו מבתיהן בשכונת שלהבת (השוק הסיטונאי) בחברון.          

ישיבה על קברו

פיתוחה של השכונה, בעיקר באמצעות הבניין החדש, נקנה בדם כפשוטו: במהלך ימי ה'שבעה' על הרב רענן הגיע לבקר את האלמנה ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו. הרבנית לא היססה וביקשה ממנו להתיר לבנות בשכונה, שעד אז הוטלו עליה מגבלות שחנקו כל ניסיון להתרחב. האישור ניתן, אולם רק לאחר כמה שנים, חילופי ראש ממשלה והיתר של רשות העתיקות, שחפרה וגילתה במקום ממצאים ייחודיים, הוחל בבנייה בפועל.    
   
אבל מלבד חיזוק בניינה של חברון, הוליד הרצח גם התעצמות של לימוד התורה בעיר: "כל השנים הייתי רגילה לתורה ועבודת ה' בבית, ואחרי הרצח לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. קשה היה לי להישאר פה בלעדיו, אבל מצד שני אי אפשר היה לעזוב בשום אופן", היא משחזרת את הלבטים שלאחר הרצח. "לא עוזבים כי חשוב מאוד להישאר כאן, ושנית, זה בדיוק מה שהמחבל רצה, שנברח מכאן, ולכן אנחנו חייבים להישאר. במהלך ה'שבעה' הדהדו באוזניי דברי הרב מרדכי אליהו שהספיד בלוויה. הוא אמר: 'צריך להקים ישיבה על קברו, בבית שלו, בקרוון שלו'. אמרתי לעצמי: זה בדיוק מה שייתן לי מנוח. אם תהיה פה ישיבה, אוכל להישאר. היה לי בבית ספר תורה מהלך שנלקח ממני, הייתי חייבת להיאחז במשהו כדי שאשאר שפויה".

מאחורי הדלת נשמעים קולות של דיון ער בלימוד סוגיה הלכתית. הרבנית מציצה מדי פעם פנימה, שואפת לתוכה אוויר של תורה ופניה מביעים נחת רוח. "אני שומעת את זה כל היום, זה ממש כמנגינה באוזניי. זה נותן לי כל כך הרבה כוח, מחייה אותי".

כולל 'אור שלמה' החל לפעול מיד לאחר ה'שבעה', בחדר השינה שבו אירע הרצח. בראש הכולל עומד חתנו של הרב רענן הי"ד, הרב ישראל שליסל. כיום לומדים בכולל, הצמוד לדירתה של הרבנית, כ-15 אברכים, בתכנית הלכה בת חמש שנים שבמהלכן הם ניגשים למבחני הסמכה לרבנות. מפאת הצפיפות הבית המדרש מתקבל מספר מוגבל של לומדים, על אף שהביקוש אליו גדול.

תוך שהיא מספרת על העתיקות שנחשפו ממש מתחת לביתה, המעידות כי האדמה הזו היא היא חברון המקראית שבה חיו אבות האומה הישראלית, מגלה הרבנית כהמשך ישיר לאותו רעיון שלמשפחתה יש כבר ארבעה דורות בשכונת אדמות ישי. מלבדה, מתגוררת פה בתה, ציפי שליסל, נכדה (הבן של ציפי) שלום נתן שליסל, והנינה, בתו של שלום נתן. "זה גורם לי להרגיש שאני רק חוליה מקשרת מהדורות הקודמים לדורות הבאים. ברוך ה', כל ילדיי ממשיכים בדרך האבות, בדרך תורה, בניין הארץ ומסירות נפש למען א"י". מלבד הבת, ישנו גם הבן אברהם יצחק, ממגורשי נצרים המתגורר ביבול, והבן מיכאל המתגורר בראש צורים.

להיאבק בחכמה

אתגרים לא פשוטים ניצבים בפני תושביה היהודים של השכונה המבודדת בלב רוב ערבי עוין. בתי הערבים צמודים ממש לאלו היהודים, והחיכוכים האמיתיים וגם אלו המבויימים לא זקוקים לדלק רב כדי להתחיל לבעור. בתקופה האחרונה רבו הפגיעות במיוחד מצד אנרכיסטים וגופי שמאל קיצוני שבשיתוף עם הערבים מכפישים את שמם של המתיישבים ומבקשים להלהיט את הרוחות. פרשת הקללה הנמרצת, למשל, שתועדה במצלמות 'בצלם' ועוררה סערה, עדיין לא זכתה לסיקור הוגן בו תינתן במה למתיישבים לתאר את המציאות שהם חווים מדי יום.

הרבנית רענן עוקבת מקרוב ובדאגה אחר המתרחש, וסבורה שיש לנקוט בקו תקיף בכל מאבק כזה או אחר, אך גם להקפיד להתנהל בחוכמה: "אנחנו מוקפים פה בערבים, אנרכיסטים, שמאלנים ושונאי ישראל מכל העולם שבאים לעודד את הערבים ולהפריע לחיילים. נפשית זה מאוד קשה, כאב נורא שזה בא דווקא ממדינת ישראל שנותנת להם גיבוי, מצדיקה אותם בכל מקרה ויוצרת דה-לגיטימציה כלפינו. לכן צריך מצד אחד לנהוג בחוכמה, לא לעשות מעשים לא ראויים ולהתאזר בהרבה סבלנות, אבל מצד שני צריך להיאבק ולא לוותר בכהוא זה, כי יש לנו מצווה לא לתת את הארץ לזרים. אנחנו במאבקים בכל החזיתות וצריך המון כוחות נפש לשם כך, ולדעת שזו דרך הגאולה. צריך למלא את תפקידנו, ליישב את המקום ולא לתת לזרים לשלוט פה, 'גרש את בן האמה'". 

יש לך הסבר למה דווקא בחברון מתגלה המאבק על א"י בשיא עוצמתו?

"ככל שהמקום יותר חשוב וקדוש, כך דווקא אליו נדבקים הקליפות, הקשיים. המקום השני בחשיבותו אחרי הר הבית זה חברון. אנחנו צריכים לעמוד בעוז, לא לסגת, להתמיד במאבק מכל הכיוונים יום יום, ולהודות לה' שזיכה אותנו לעשות את זה".

תפילת אימהות על קברי אבות  
  
מדי יום שני נוטלת הרבנית רענן חלק בפרויקט שיזמה הרבנית לוינגר, אשר נמשך כבר קרוב לעשרים שנה. במשך שעתיים יושבות 3-4 מנשות חברון במערת המכפלה, ומתפללות על הכלל וגם על הפרט. ברשותה של הרבנית רענן קלסר ובו אלפי שמות של אנשים שפנו מכל הארץ וביקשו להתפלל עליהם בקביעות במערת המכפלה. התפילות הן על כל צורך שהוא, והנשים מחלקות ביניהן את קריאת השמות הרבים, כך שכולם זוכים לתפילה מדי שבוע על קברי אבות.