דווקא "הביצה" היא המכשול בדרך לחופה

ד"ר יערית בוקק-כהן, סוציולוגית מן המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון, מסבירה כי המגורים ב"ביצה" מקשים על הרווקים להתחתן.

ידידיה בן אור , י"ז בתמוז תש"ע

סרוגים
סרוגים
מתוך הסידרה

בשנים האחרונות עלה לשיח התקשורתי הדיון בריבוי הרווקים והרווקות במגזר הדתי לאומי. רבנים ומנהיגים רוחניים בציבור זה נוטים לתלות את ה'אחריות' לתופעה זו, הנחשבת לשלילית מיסודה, בצעירים עצמם. הצעירים מצידם, מתאווים להינשא ולהקים בית בישראל, אולם מתקשים במציאת בן/בת הזוג התואמת את דרישותיהם. אחת התגובות למצוקה הרגשית, הבדידות וחוסר הנעימות שבמגורים עם ההורים המודאגים והמלחיצים היא מעבר למגורים בדירת רווקים שכורה.

על פי ד"ר יערית בוקק-כהן, סוציולוגית מן המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון, בעשור האחרון התפתחו שני מוקדי מגורים של צעירים רווקים דתיים: האחד בשכונות שונות במרכז ירושלים, במיוחד קטמון, והשני בגבעת שמואל. הכינוי שדבק לריכוזי צעירים אלו הינו 'ביצה'. בכל אחת מ'ביצות' אלו חיים כחמשת אלפים רווקים ורווקות ה-20 או ה-30 לחייהם, המאופיינים בהשכלה אקדמית, ובעיסוקים הנחשבים ל"צווארון לבן" כדוגמת רואי-חשבון ועורכי-דין. בירושלים קיימות גם "ביצות" קטנות באזורים של המושבה הגרמנית, רחביה וטלביה. בימים אלו מתהווה "ביצה" במרכז תל אביב, אשר דייריה נמנים על המתפללים בבית הכנסת "איחוד עולם".

המגורים בסמיכות פיזית מזמנים לצעירים הזדמנויות להיכרות עם בני זוג פוטנציאליים: בארוחות שבת, בעת ההתגודדות מחוץ לבית הכנסת בתפילת ערב שבת, או בהזדמנויות חברתיות נוספות. הצעירים מגיעים לגור ב"ביצה" בתקווה שתוך זמן קצר יכירו את ה'אחד' או ה'אחת', אך באופן פרדוקסאלי נשארים ברווקותם שנים רבות. ד"ר בוקק-כהן מבקשת לשנות את הדעה ההגיונית, אם כי השגויה, כי מעבר ל"ביצה" יגביר את סיכויי הנישואין.

פרדוקס המבחר

לדבריה, על-פי קו מחשבה לוגי, היה סביר לקבל תמונה הפוכה לחלוטין: הגעתם של המוני רווקים ורווקות ל'ביצה' מזמנת להם מגוון הזדמנויות להיכרויות מזדמנות או יזומות, כך שהיו מתרבים הסיכויים שכל אחד ואחת יימצא את בחיר לבו או לבה. אולם, מתברר שהזמינות והקרבה הפיזית והגיאוגרפית דווקא יוצרים את המצב ההפוך: הצעיר הדתי פוגש מדי יום ביומו צעירות רבות, ומתקשה להחליט במי יבחר כבת זוג למסלול החיים. תופעה זו מזכירה מונח אשר הוטבע על-ידי פרופ' שינה איינגר: "פרדוקס המבחר". החוקרת, מתחום השיווק, ערכה ניסוי שבו הציבה עמדה לטעימת ריבה בקליפורניה. בחלק מהימים בהם נערך הניסוי הוצבו 6 טעמים שונים של ריבה, ואילו בחלק אחר הוצב מגוון מרשים של 24 טעמים שונים. מטרתה של פרופ' איינגר הייתה לבחון האם ככל שעולה המבחר, כן עולה הסבירות שלקוחות יקנו ריבה.

גם כאן, היה סביר להניח שככל שמגוון הטעמים גדל, כן מתרבים הסיכויים שכל לקוח ימצא בדיוק את הטעם האהוב עליו וירכוש לו צנצנת ריבה אחת או שתיים. באופן מפתיע, ההיפך התרחש במציאות: כאשר הוצעו 6 טעמי ריבה, שיעור הטועמים שאכן רכש ריבה עמד על 30 אחוז, ואילו כאשר הוצעו 24 טעמים, רק 3 אחוזים קנו צנצנת. ההסבר הפסיכולוגי לכך הוא חוסר הנוחות והמאמצים המחשבתיים הרבים הנדרשים בהתלבטות בין 24 טעמי ריבה... אם יש כל-כך הרבה טעמים חלופיים, הצרכן נאלץ להשוות, להתלבט, ולשקול יותר אופציות, מה שלבסוף גורם לו לקיפאון ושיתוק במובן הצרכני: הוא 'מתעצל' להשקיע את האנרגיה המנטאלית הזו וממשיך בדרכו מבלי לקנות כלום...

"פרדוקס המבחר", טוענת בוקק-כהן, קיים גם ב"ביצה" - ריבוי הרווקים והרווקות מקנה אשליה של שפע: גם אם נערכה פגישה מוצלחת, או אף כמה מפגשים במהלכם התקבל רושם חיובי על ה'דייט', הצעיר/ה מתקשה להגיע להחלטה ו'לסגור עניין'. פרדוקס המבחר לפיכך, הופך את ה"ביצה" האטרקטיבית והתוססת לביצה טובענית, אשר הדיירים שלה מתבוססים בבוץ צמיג ומתקשים לצאת ממנה. תופעה דומה, אגב, מתרחשת באזור הידוע כמוקד משיכה לצעירים רווקים חילונים: תל אביב, הידועה בשיעור הרווקים החילונים הגבוה במיוחד.

למצוא חנייה הכי קרוב ליעד

החוקרת מבקשת כי תדמיינו לעצמכם את המצב הבא: אתם נוהגים ברכבם הפרטי ליעד מסוים, נניח לקניון או לעבודה, ומחפשים מקום חנייה מוסדר. המצב הוא שכל פעם שאתם מוצאים מקום פנוי, אינכם יכולים לדעת אם זהו המקום הכי קרוב שהייתם יכולים למצוא, אין שום מקור מידע שיכול ליידע אתכם שבעוד כמה מטרים תמצאו חנייה יותר קרובה. אתם מתלבטים: האם כדאי לי לחנות את הרכב כאן וללכת ברגל כעשר דקות עד למחוז חפצי, ואולי בדרך אראה מקום חנייה פנוי שהחמצתי, או שכדאי לי להמשיך לחפש חנייה בעודי נוסע ברכב, אך בינתיים המקומות שלא תפסתי - ייתפסו על ידי נהגים אחרים, ואילו אני בסוף איאלץ להסתובב דקות ארוכות סביב המקום, להיווכח בכך שאין יותר מקום פנוי, ולחנות בחניון פרטי יקר במרחק 20 דקות הליכה??.....

אז זהו, מבחינתם של הבחורים למצוא כלה, טוענת החוקרת, זה כמו לנסות למצוא חנייה הכי קרוב ליעד: תמיד יש אפשרות שתבוא מישהי טובה יותר, יפה יותר, עשירה יותר - אז למה 'לחנות' כל כך מוקדם? ובשל חוסר האיזון הדמוגרפי וריבוי מספר הנשים הפנויות לעומת מספר הגברים הפנויים, הם תמיד ימצאו 'חנייה' בסוף, אז מה הלחץ?