מעצר. אילוסטרציה
מעצר. אילוסטרציהפלאש 90

שלושת שופטי בג"ץ, הנשיא אשר גרוניס, השופטת אסתר חיות והשופט צבי זילברטל דחו עתירת סרבן גט נגד ההחלטה להותירו במאסר גם לאחר עשור בו ישב בכלא.

הבעל, עולה מרוסיה, נפרד מאשתו בשנת 1993 אז נפתחו ביניהם הליכי גירושין. בשנת 2000 קבע בית הדין הרבני כי הבעל הוא סרבן גט ויש לאסור אותו עד למתן הגט מכוח הוראת סעיף 3 לחוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין). פסק הדין הופעל בשנת 2001 והבעל הוכנס לכלא שם ישב עשור שנים.

עם תום עשר השנים, במהלכן הובא הבעל מידי תקופה לבית הדין בניסיון לשכנעו לתת גט, נסיונות חוזרים ונשנים שלא צלחו, נדרש בית הדין לשאלה מה דינו, מאחר שתקופת המאסר המקסימלית על פי סעיף חוק זה היא עשר שנים.

בהחלטתו קבע בית הדין האזורי, כי ניתן להמשיך ולאסור את הבעל מכוח הוראת סעיף 7א(ב) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון) וזאת לפרק זמן בלתי מוגבל. על פי החוק הועברה החלטת בין הדין לעיונה של נשיאת בית המשפט העליון דאז, דורית ביניש, אשר אישרה את ההחלטה להמשיך ולהחזיק את הבעל במאסר.

ערעור שהגיש הבעל הסרבן לבית הדין הרבני הגדול, בטענה שמאז חוקק חוק קיום פסקי דין של גירושין לא ניתן לאסור באותה עילה מכוחו של חוק כפיית ציות נדחה. בעקבות דחיית הערעור עתר הבעל הסרבן לבג"ץ, וזאת בטענה שהמשך מאסרו נגוע בחוסר סמכות.

בהחלטה ארוכה ומפורטת דחה השופט זילברטל את הטענה, תוך שהוא קובע כי חקיקת חוק הקיום בשנות ה-90 לא שינתה ולא ביטלה את חוק כפיית ציות.

את פסק דינו סיים השופט זילברטל במילים "תם פסק הדין אך לא נשלמה פרשה עגומה זו. שנים באות וכלות, המשיבה עודה שבויה בידי המבקש, והיא כאותן נשים "צְרֻרוֹת עַד-יוֹם מֻתָן, אַלְמְנוּת חַיּוּת" (שמואל ב' כ, ג). המבקש אסור אף הוא בשל קשי עורפו וקהות ליבו. בטרם נעילה, נזכיר דברים שאמר השופט (כתארו אז) מ' חשין בבג"ץ רפאלי נ' רפאלי, "אלה אמורים היו להיות ימיה הטובים. והנה הימים רעים וכלים כעשן. אך צער ומרירות הם מנת-חלקה. כל בקשתה אינה אלא כי תזכה לגט פיטורין, כי יותן לה לנסות ולשקם את חייה. ראויה היא אומללה זו כי יוסרו כבלים מעל ידיה, כי תשתחרר מאישהּ, כי תצא לחופש". והמבקש ייתן אל ליבו, יסיר את מוסרותיה של המשיבה, ובכך אף את מוסרותיו שלו ינתק".