מסוריה תצא תורה

ספר חדש מתחקה אחר עברה המפואר של קהילת יהודי חלב בסוריה - אליטיזם חברתי ושמרנות הלכתית לצד התמודדות עם אנטישמיות וקרבה לא"י

יואל יעקובי , כ"ב באייר תשע"ג

יהודי חלב
יהודי חלב
מתוך הספר

האגדה שתולה את מקור שמה הערבי של העיר חלבּ בחלב שהגיש שם אברהם אבינו למלאכים, נתנה כנראה את אותותיה ביהודי העיר שבצפון סוריה:

עד היום קיימים שמות משפחה יהודיים-חלביים שמהווים שם נרדף לפילנתרופיה יהודית במיטבה, כמו ספרא, לניאדו ופיצ'וטו. שמות חלביים אחרים, כמו עדס, הררי, לופס ועטייה, מזוהים עם עולם התורה. השילוב בין השניים, לימוד תורה ומסחר שאפשר נדבנות פורה, היו ממאפייניה הבולטים של קהילה זו.

ספר שיצא לאחרונה ושמו 'עיר של חכמים וסופרים', שנכתב על ידי פרופ' לאה בורנשטיין-מקובצקי, ראש המחלקה למורשת ישראל באוניברסיטת אריאל, מספר את סיפורה של הקהילה היהודית בארם צובא-חלב מגירוש ספרד בשנת רנ"ב (1492) ועד שנת תק"ס (1800). בשנים הללו קיבלה קהילת חלב את צביונה המוכר, כששלושה פלגים ממסורות ותרבויות שונות רקמו בה יחדיו פסיפס מופלא.

תרבות אירופית, מדינה ערבית

בחלב הייתה קהילה יהודית עתיקה שנוסדה לכל המאוחר בתקופה הערבית הקדומה במאות ה8 עד ה11. קהילה זו הייתה קהילה מוסתערבית. בדומה למוסתערבים מכפרי הגליל, שהמפורסם בהם הוא הכפר פקיעין, הרי שגם אוכלוסייה זו הייתה אמנם יהודית בדתה אך ערבית בתרבותה. מנהיגה הארגוני של הקהילה, לדוגמה, נקרא שייח' אל-יהוד. גם מנהגים ייחודיים היו להם. אולם בשונה מהקהילות הקטנות והפרובינציאליות של המוסתערבים מהגליל, הרי שהקהילה בחלב הייתה חזקה. בראשה עמד לאורך מאות שנים דיין ממשפחת דיין הנערצת.

לכן גם כאשר החלו מגורשי ספרד להגיע לעיר, הם לא ספגו אל תוכם את הקהילה המוסתערבית המקומית ומנהגיה, כמו שקרה במקומות אחרים. באותה קהילה התקיימו זו לצד זו במשך מאות שנים, באחדות ובהרמוניה מפליאים, קהילה ספרדית וקהילה מוסתערבית, כששתיהן מתפללות באגפים נפרדים בבית הכנסת הגדול והעתיק של הקהילה. "המוסתערבים שראו את כוח הפסיקה החזק של הרבנים ממשפחת לניאדו", אומרת פרופ' מקובצקי, "נתנו להם את הרבנות מיוזמתם, אבל זה לא ביטל את משרת הדיין המוסתערבי". כך נמשכו במקביל במשך 200 שנה משרת הרב הספרדי לצד הדיין המוסתערבי, כמעט ללא חיכוכים, כשכל אחד מכבד את השני ונותן לו את מקומו, כשהטון ניתן בדרך כלל על ידי הרב הספרדי. הרב הספרדי גם היה זה שממנו בדרך כלל נשתמרו פסקים וספרי פסיקה, וגם הקשר עם העולם התורני בגולה נשמר על פי רוב דרכו.

העובדה שכאן האליטיזם לא היה נחלת הספרדים בלבד, כמו שהיה למשל בארץ ישראל, גרמה לכך שבמשך השנים צאצאים למשפחות מוסתערביות מיוחסות נישאו לבני זוג ממשפחות מיוחסות ספרדיות. אמנם השפה הרשמית של הספרדים הייתה לאדינו, בעוד ששפתם של המוסתערבים הייתה ערבית, אולם בפועל, בחיי היום יום, גם הספרדים דיברו ערבית.

מאוחר יותר, במהלך המאה ה17, הצטרף חלק נוסף לקהילה החלבית – הפרנקוס. זה היה כינויָם של סוחרים שבאו מאירופה, בדרך כלל מאיטליה, והתיישבו לרגל מסחרם בחלב. בקרב הסוחרים היו יהודים ושאינם יהודים, אולם בעוד שהסוחרים הנוצרים (הפראנג'ים) חשו עצמם זרים בארץ נוכרייה ותרבותם הייתה שונה מאוד מהתרבות המקומית, הרי שלא כך היה הדבר לגבי הפרנקוס. להם הייתה שפה משותפת עם הקהילה היהודית המקומית. הם השתקעו בעיר, הביאו אליה את משפחותיהם מאירופה ואף נשאו נשים מבנות המקום. הפרנקוס, שברובם היו ממוצא פורטוגזי וחלקם צאצאי אנוסים, לא הקימו קהילה נפרדת אלא הצטרפו לקהילה הספרדית.

הפרנקוס הגיעו לחלב בעקבות הסכמי הקפיטולציות, שאפשרו להם להיות נתינים זרים, פטורים ממיסים ומחוקי עומַר המגבילים לא מוסלמים במדינה מוסלמית. כך הם היו יכולים לעסוק במסחר בינלאומי ללא הפרעה. היו יהודים שאף שימשו כקונסולים של מדינות אירופה בחלב. "רובם הגדול התעשר", אומרת מקובצקי, "והם חיו חיים אירופיים בתוך קהילה ערבית, וזה מאוד מעניין".

הפרנקוס היוו את האליטה הכלכלית של הקהילה היהודית. מכיוון שלא ראו את עצמם כחברים מלאים בקהילה היהודית, הם סירבו לקבל מנהגים שונים של הקהילה, כמו למשל תקנת צניעות שאסרה על נשים לטייל עם בעליהן בגנים ובבוסתנים בשבתות. לוותיקי חלב לא היה הדבר מוזר, כי כך היו נורמות הצניעות גם של החברה הערבית שמסביב, אולם לאירופאים הדבר היה קשה. תקנה נוספת שהפרנקוס לא הסכימו לקבל הייתה איסור על החתן לפגוש את כלתו בבית חמיו.

האוטונומיה שביקשו לעצמם הפרנקוס לא הייתה לרוחו של רב העיר במחציתה הראשונה של המאה ה18 - ר' שמואל לניאדו, והוא ניסה לאכוף עליהם את קבלת התקנות של העיר. אולם רוב חכמי העיר לא הסכימו עמו, ור' יהודה קצין - מדייני העיר, אף כתב ספר שלם בשם 'מחנה יהודה' שהגן הלכתית על זכותם של הפרנקוס לפטור עצמם ממנהגי העיר.

למרות התבדלותם המסוימת מן הקהילה, הפרנקוס היו מעורים בה מאוד, מה שכלל גם נישואין בין הפרנקוס למשפחות מקומיות עשירות. הם אמנם דרשו פטור ממיסי הקהילה, אך כנדבנים הם תרמו הרבה מאוד לבתי המדרש בחלב, לעניים ולטובת יושבי ארץ ישראל.

שבועה על הכתר

בעיר חלב, או בשמה העברי ארם צובא, היו הרבה מאוד כתבי יד שהיוו יעד מועדף לאספנים וחוקרים מרחבי העולם. כתב היד שנחשב כמזוהה ביותר עם העיר הוא כתר ארם צובא, כתב היד החשוב והמוסמך ביותר של התנ"ך, שנכתב במאה ה10 על ידי שלמה בן בויעא ונוקד והוטעם על ידי ר' אהרון בן אשר, מגדולי חכמי המסורה, שחי בטבריה. מטבריה הכתר הגיע למצרים, שם ככל הנראה השתמש בו הרמב"ם והעתיק ממנו את חלוקת פרשיות התורה לספרו 'משנה תורה'. כשנדד ר' דוד הנגיד (בנו של ר' יהושע הנגיד, מצאצאי הרמב"ם) ממצרים לחלב, הוא הביא עימו נדוניה מפוארת, שאחד הרכיבים המרכזיים בה היה הכתר.

מאז נשמר הכתר בחירוף נפש על ידי הקהילה, שהאמינה ששלומה תלוי בהימצאותו בתוכה. הכתר נשמר בארון ברזל בהיכל אליהו הנביא בבית הכנסת הגדול שבעיר, שעל פי המסורת התגלה בו פעם אליהו הנביא. "מי שרצה להישבע שהצהרת המס שלו נכונה", מספרת מקובצקי, "היה נשבע על הכתר". הקהילה אפשרה לעיין בכתר רק בהשגחת מספר אנשים. רק בקושי אפשרו לפרופ' משה דוד קאסוטו לעיין בו, כשהגיע מירושלים ב1943 כדי להעתיק את המסורה שמופיעה בו.

במהלך הפרעות שנערכו ביהודי העיר לאחר ההצבעה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 נעלם הכתר, וכעבור כעשר שנים הוא אותר. לאחר כאלף שנים של גלות הוא חזר לארץ ישראל, ונמסר לנשיא השני יצחק בן צבי, אולם רק בחלקו. דווקא החלק החשוב יותר הלכתית, חלק התורה, חסר ברובו הגדול, וכך גם חמשת הספרים האחרונים שהיו בו: קהלת, איכה, אסתר, דניאל, עזרא ונחמיה, כך שמתוך 491 דפים שהיו בו, מצויים בידינו כיום 294 בלבד. את הכתר ניתן לראות בתצוגה של היכל הספר במוזיאון ישראל.

ככל הנראה, עם ר' דוד הנגיד הגיעו לחלב אוצרות נוספים, כמו כתבי היד המקוריים של הרמב"ם. כתב יד קודשו של פירושו על המשנה, המוכר לנו כיום ברובו הגדול, נקנה בחלב על ידי אדוורד פוקוק, כומר אנגליקני ומזרחן חשוב מהמאה ה17 שבא לחלב לרכוש כתבי יד. כתב היד הידוע ביותר של חלק ממשנה תורה, שאמנם אינו כתב ידו של הרמב"ם אך בסופו מופיע אישור בכתב ידו: "הועתק מספרי אני משה ברבי מימון זצ"ל", נרכש בחלב על ידי רוברט הונטינגטון, אף הוא כומר אנגליקני. כתב היד שנקרא על שם קונהו, נמכר בהמשך לספריית הבודליאנה באוקספורד, שם הוא נמצא עד היום (פורסם בידי הרב פרופ' שלמה זלמן הבלין). ייתכן שבחלב היה מצוי בעבר גם הטופס המקורי של משנה תורה בעצם כתב יד קודשו של הרמב"ם, אולם לצערנו הוא איננו מוכר לנו היום.

למרות שכתבי יד היו נפוצים בחלב, הרי שהשמירה עליהם לא הייתה תמיד מן המעולות. כתבי יד של ר' שלמה לניאדו הזקן, שהיה רבה של העיר במשך כחמישים שנה, נמצאו כעבור שנים רבות מתגוללים באשפה. כשאחד מבני משפחת ששון נסע לצרפת במאה ה19 הוא לקח איתו מספר כתבי יד, כשהוא מסביר זאת בכך שמוטב שהם יגלו לספריית אליאנס בפריז מאשר שיישארו בחלב ויאכל אותם העש.

תלמידי חכמים רבים חיו בחלב ורובם היו ילידי העיר. חלב, העיר השלישית בגודלה באימפריה העות'מנית (אחרי איסטנבול וקהיר), הייתה מרכז חשוב לא רק מסחרית אלא גם רוחנית. חכמים רבים, בעיקר שד"רים, עברו דרכה, ואף חיו בה תקופה מסוימת. למרות שהיו קהילות יהודיות גדולות ממנה בהרבה (בתקופה המדוברת נע מספר היהודים בה סביב 5,000), העיר הייתה מרכז הלכתי חשוב ורבני העיר היו בעלי סמכות הלכתית גבוהה. כזה, למשל, היה ר' שמואל לניאדו המכונה 'בעל הכלים' על שם ספריו: 'כלי חמדה', 'כלי יקר' ועוד רבים.

בית ספר גם בשבת

קהילת חלב, בפרט בתקופה שבה עוסק הספר (עד ראשית המאה ה19), הייתה קהילה שמרנית מאוד. עד שחברת כי"ח היהודית-צרפתית הקימה בה בית ספר במחצית השנייה של המאה ה19, בית ספר שלא כולם בעיר רצו אותו, סדר הלימוד היה תורני כמעט לגמרי. הילדים למדו מגיל שלוש ב'כתאב' – תלמוד תורה, שם למדו א"ב וברכות. תחילה למדו מקרא עם תרגום לשפה הערבית תוך כדי שינון. אחר כך למדו תפילות וביאורי תפילות ואף פיוטים. כך למדו התלמידים את כל התנ"ך, כשאת התורה למדו עם רש"י, אבן עזרא ורשב"ם, ואילו את הנביאים למדו בעיקר עם רד"ק ומצודות. בגיל עשר החלו ללמוד את אגדות הש"ס מ'עין יעקב', ובגיל אחת עשרה עברו ללימוד גמרא עם רש"י, ובהמשך גם תוספות בעיון ופרשנים נוספים של הש"ס. רוב התלמידים הפסיקו בשלב זה את לימודיהם ולא המשיכו ל'מדרש', בו למדו הלכות. מה עם חופשות? כאלה לא היו, ואפילו בשבתות נחו ממלאכה אבל לא מלימוד בבית הספר.

בעיר היה דחף ללימוד, ולא רק מצד האבות שתורתם אומנותם. אחד מתלמידי החכמים מספר כי מטה לחמו נשבר, לאחר שבמשך שנים אביו היה מפרנסו כדי שיוכל ללמוד תורה, וכעת אביו נפטר. חכם אחר מספר כיצד אמו הייתה מעירה אותו בבקרים ללמוד. עשירי העיר העריכו מאוד את לימוד התורה, והוזילו ממון רב מכיסם כדי להחזיק בתי מדרש, לעיתים אפילו בבתיהם.

גם רבים מסוחרי העיר היו תלמידי חכמים. לעתים אפילו רבני העיר היו סוחרים. ר' שמואל לניאדו היה סוחר גדול, ומדי פעם ביקש מבנו שיענה במקומו על שאלה, כי היה טרוד לרגל מסחרו. מלבד מסחר ותיווך בינלאומי ("בלי היהודים אי אפשר היה לנהל כמעט שום עסקה", אומרת מקובצקי) עסקו היהודים בחלפנות, בניהול בית המכס, בייצור משי, בצורפות, ברפואה ובנדל"ן, תחום שבו עסקו גם נשים.

מקובצקי אומרת כי חכמי חלב התאפיינו בגישה סובלנית. "הפסיקה הייתה בדרך כלל לא מחמירה, וחכמי חלב לא נתפסו כמחמירים. לא נתקלים במחלוקות גדולות וסוערות. אנשים למדו תורה ועבדו".

אחד הנושאים שככל הנראה הביכו לימים את בני הקהילה, היה תמיכת אנשי העיר ורבניה במשיחיותו של שבתי צבי. הקהילה הראשונה שמשיח השקר בחר ללכת אליה הייתה חלב. הוא אף מסר לרבה של העיר באותה תקופה, שכמו רבים אחרים בעולם היהודי תמך בו לפני שהתאסלם, את המלוכה על צובא. רב העיר לא הלך אחרי התאסלמותו של שבתי צבי לאיזמיר, אך היו כאלה מבני העיר שכן הלכו אליו. אחד מאלה אף התאסלם ונסע לאיטליה, אך בהמשך חזר בתשובה ושב לעיר הולדתו, שם הקהילה קיבלה אותו ואף מינתה אותו לדיין. בהמשך יצאה ממנו שושלת גדולה של רבנים. "קהילת חלב קלטה את אלה שחזרו למוטב", מציינת מקובצקי, "לא עשתה מזה עסק גדול והעניין הושקט. בסופו של דבר השבתאות נעלמה מן העיר".

קרבתה של חלב לארץ ישראל עמעמה את תחושת הגלות של יהודיה. "בתקופה שהספר דן בה", אומרת מקובצקי, "אין תלונות רבות של היהודים על כך שהם בגלות. היו כאלה שעלו לרגל למקומות קדושים בארץ וחזרו לחלב. לא הייתה תחושת חזקה של גלות כמו שהייתה למשל בפולין באותה תקופה". לאנשי העיר היו קשרים טובים עם ארץ ישראל, מאחר ושד"רים רבים עברו דרכה. מבחינות הלכתיות מסוימות דין סוריה דומה לארץ ישראל, וגם זה חיזק את הקשר שבא לידי ביטוי מעשי בעליות לארץ במהלך מאות שנים ובמיוחד במאה ה19.

לחקור מרחוק

חלב הייתה חלק מהאימפריה העות'מנית המוסלמית. חלו בה חוקי עומַר שבהם חויבו הלא מוסלמים במס גולגולת ונדרשו שלא להבליט יותר מדי את דתם מחוץ לבית הכנסת. נאסר על יהודים לרכוב על סוס, הם חויבו ללכת עם לבוש בצבע שונה ונאסר עליהם להקים בתי כנסת חדשים. "אולם ברגע שהם הקפידו על חוקי עומר", אומרת מקובצקי, "השלטון הגן עליהם".

רוב תושבי חלב היו מוסלמים, אך היו שם גם לא מעט נוצרים מכיתות שונות. פרופ' מקובצקי טוענת שהיחסים עם הנוצרים היו הרבה פחות טובים מאשר עם המוסלמים. "הייתה תחרות עם הנוצרים, שהיו נחשלים אינטלקטואלית וכלכלית ביחס ליהודים". הנוצרים היו גם יותר אנטישמים, בפרט כשבמאה ה17 התחילו להגיע לחלב נזירים מאירופה שמטפחים את האנטישמיות. התחרות העיקרית הייתה עם הארמנים, כשמשפחה ארמנית אחת אף הצליחה במאה ה17 לקחת מידי היהודים את האחיזה בבית המכס. הארמנים, אגב, מכונים על ידי היהודים 'עמלקים', כינוי שמעיד לא מעט על היחסים הלא משופרים עמם.

היבוא האנטישמי מאירופה כלל 11 עלילות דם בחלב במאה ה19, אחרי עלילת הדם המפורסמת של דמשק בשנת ת"ר (1840), אם כי בדמשק המתיחות עם הנוצרים הייתה גדולה יותר. "המוסלמים שנאו מאוד את הנוצרים", אומרת מקובצקי, "ובאמצעות עלילות הדם הנוצרים הצליחו להסיט את השנאה של המוסלמים, שהחלו להאמין לעלילות הללו, כלפי היהודים".

שאלה מסקרנת היא כיצד הצליחה פרופ' מקובצקי להניח יד על החומר לצורך עבודתה, שהרי היחסים בין ישראל לסוריה אינם מזהירים: "קודם כול יש הרבה חומר בספריות בעולם, שאליו אין בעיה לגשת", היא אומרת, "הבעיה היא הארכיונים של חלב, שנמצאים כולם בדמשק. היו חוקרים שראו את החומר, גם אם לא את הכול. הם חיברו ספרים, ואני נעזרת במחקריהם כשהם מזכירים את היהודים. ברור שאין לי את כל החומר. מובן שאם אעסוק בהופעה של יהודים בפני בית הדין השרעי, דבר שהיה נפוץ בחלב, לא יהיה לי את כל התיעוד כמו שיש על בית הדין השרעי בירושלים. כרגע אין לנו גישה לחומר כזה בחלב, וייתכן שזה יהיה בעתיד, אם יהיה שלום ותהיה יותר נגישות, אבל אני מתארת לעצמי שגם אז לא יהיו שינויים גדולים במחקר לעומת המקורות שכבר יש היום בידינו".

בנוסף למקורות כתובים נעזרה מקובצקי גם במקורות שבעל פה. היא מזכירה את הרב אברהם עדס מבני ברק, שאמנם לא נולד בחלב, אבל נחשב לידען עצום בכל מה שנוגע לעיר. "אין אדם בחלב שלא מוכר לו", היא אומרת. מעבר לזה ישנם גם הרבה סיפורי נפלאות בסגנון סיפורי חסידים. כחוקרת אקדמית מקובצקי איננה יכולה להסתמך עליהם, "אבל ברור שאם סביב דמויות מסוימות נוצרו כאלה אגדות וסביב אחרים לא נוצרו, כנראה שכלפי אלה שנוצרו סביבם אגדות הייתה הערצה גדולה והם היו בעלי השפעה מיוחדת".

הספר על חלב הוא ראשון בסדרת ספרים שמקובצקי מתכננת להוציא על קהילות שונות באימפריה העות'מנית, ובעבר היא כבר הוציאה ספר על פנקס בית הדין באיסטנבול. שם הנעורים שלה, בורנשטיין, קושר אותה גיאוגרפית דווקא לפולין. אביה, שהיה הרב של בנימינה ונפטר בגיל צעיר, היה נכדו של ר' אברהם בורנשטיין מסוכטשוב, בעל ה'אבני נזר' וה'אגלי טל'. מאביה, שחיבר שלושה ספרים בשם 'רסיסי טל', ומאמה שהייתה אישה מלומדת מאוד רכשה את האהבה לספרים וללימודים, מה שדחף אותה ללמוד ולהתקדם בעולם האקדמי. את הקשר ליהודי המזרח היא החלה כשלמדה אצל פרופ' חיים זאב הירשברג באוניברסיטת בר-אילן בתחילת דרכה, "הוא אסף את התלמידים ואמר שיהדות המזרח היא תחום שיש הרבה מה לעשות בו. גם היום, כעבור שנים, עדיין יש הרבה מה לעשות בתחום זה".

הפרויקט הבא שעליו עובדת מקובצקי הוא הוצאה לאור של ספר השו"ת של אחד מגדולי חכמי חלב, ר' שמואל לניאדו, 'בית דינו של שמואל'. הספר אמור לצאת בהוצאת יד בן צבי. העובדה שאישה מוציאה ספר שו"ת אינה טריוויאלית. "יש לי בן תלמיד חכם", היא אומרת, "שאמור לערוך את הצד ההלכתי. בלי זה לא הייתי בכלל נכנסת לעניין".

קהילת חלב איננה קיימת עוד. בניה עלו לארץ ישראל או הקימו קהילות חלביות במקומות כמו ארה"ב, ארגנטינה וברזיל. אולם תורתם של חכמי חלב, כמו גם אישיותם ודרכי ההנהגה שלהם חיים וקיימים, ויכולים לפרנס במידה רבה גם את דורנו.